ברטנורא על משנה חולין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ד
וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת. הַיְנוּ עִקּוּר. וּבִבְהֵמָה קָאֵי:
תַּחַת הַשֵּׁנִי. תַּחַת הַסִּימָן הַשֵּׁנִי. שֶׁהָיָה תוֹחֵב הַסַּכִּין בֵּין הַסִּימָן לַצַּוָּאר:
הֶחֱלִיד. כִּסָּה. וּלְשׁוֹן חֲלָדָה, כְּחֻלְדָּה הַדָּרָה בְּעִקְּרֵי הַבָּתִּים דִּמְכַסְיָא:
וּפְסָקוֹ. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה:
נְבֵלָה. וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא:
טְרֵפָה. וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה:
וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לְהִפָּסֵל. כְּגוֹן אֶחָד מִן הַטְּרֵפוֹת הַשְּׁנוּיוֹת בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת: