ברטנורא על משנה זבחים· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק יד · משנה א
פָּרַת חַטָּאת. פָּרָה אֲדֻמָּה. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ חַטָּאת הִיא:
חוּץ מִגִּתָּהּ. מַעֲרָכָה שֶׁל עֵצִים מְסֻדָּרִין כְּמִין גַּת הָיוּ עוֹשִׂים לָהּ בְּמָקוֹם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אוֹתָהּ בְּהַר הַמִּשְׁחָה כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאִם שָׁחֲטָהּ חוּץ לַמָּקוֹם הַהוּא פְּסוּלָה. אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם שׁוֹחֵט קָדָשִׁים בַּחוּץ, דְּרַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ מִדִּכְתִיב וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ, וּמִדְּקָפֵיד קְרָא לְעָנְשׁוֹ שֶׁלֹּא הֱבִיאוֹ, שְׁמַע מִנַּהּ בְּעוֹמֵד לַהֲבִיאוֹ שָׁם מִשְׁתָּעֵי קְרָא:
כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא כוּ'. שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַקְרִיב: