ברטנורא על משנה דמאי· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ה · משנה ו
סִיטוֹן. סוֹחֵר הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִבַּעֲלֵי בָתִּים הַרְבֵּה בְּיַחַד וּמוֹכֵר לַאֲחֵרִים בְּמִדָּה גַסָּה:
לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. דְּשֶׁמָּא מַה שֶּׁלָּקַח מִמֶּנּוּ בַּשְּׁנִיָּה מֵאָדָם אַחֵר קְנָאוֹ, וְאָתֵי לְאַפְרוּשֵׁי מִן הַפָּטוּר עַל הַחִיּוּב:
וַאֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַסּוּג. כְּלוֹמַר מֵאוֹתָהּ קֻפָּה. וְדוֹמֶה לוֹ בְּמַסֶּכֶת כֵּלִים (פרק טז משנה ג) הַסּוּגִים הַגְּדוֹלִים:
וַאֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. דִּשְׁנֵיהֶם שְׁחַמְתִּית אוֹ שְׁנֵיהֶם לְבָנָה. וְאִם אָמַר הַסִּיטוֹן דְּמֵאָדָם אֶחָד קָנָה, נֶאֱמָן: