ברטנורא על משנה בבא בתרא· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ה · משנה ז
מָשַׁךְ. מֵרְשׁוּת הָרַבִּים בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, קָנָה. אֲבָל מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֹא מַהֲנְיָא:
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָדַד. וּכְגוֹן שֶׁפָּסַק לוֹ מִתְּחִלָּה הַדָּמִים בְּכָךְ וְכָךְ יִתֵּן לוֹ הַמִּדָּה. אֲבָל לֹא פָּסַק לוֹ הַדָּמִים, אֲפִלּוּ מָדַד וּמָשַׁךְ לֹא קָנָה, דְּלֹא סַמְכָא דַּעְתַּיְהוּ, שֶׁהַמּוֹכֵר יָכוֹל לְהַעֲלוֹת הַדָּמִים כְּמוֹ שֶׁרוֹצֶה, וְהַקּוֹנֶה אוֹמֵר אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא בְּזוֹל:
מָדַד. הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ בְּכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ, לֹא קָנָה, שֶׁאֵין כֵּלָיו שֶׁל אָדָם קוֹנִים לוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם לוֹקֵחַ עַצְמוֹ מָדַד, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים קָנָה בְּהַגְבָּהָה:
אִם הָיָה פִקֵּחַ. הַלּוֹקֵחַ:
שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ. אִם הוּא בִּרְשׁוּת בְּעָלִים. וּמְקוֹמוֹ קוֹנֶה לוֹ. וּבְמַשָּׂאוֹת גְּדוֹלוֹת אַיְרֵי, דְּאֵין דַּרְכָּן לְהַגְבִּיהַּ, לְכָךְ קָנִי בִמְשִׁיכָה:
עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ. הַיְנוּ הַגְבָּהָה. וְאוֹרְחָא דְּמִלְּתָא נָקַט, דְּדֶרֶךְ מַגְבִּיהַּ לְטַלְטֵל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם:
וְאִם הָיָה מְחֻבָּר לַקַּרְקַע. בַּגְּמָרָא מוֹקֵי לַהּ כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ לֵךְ וְיַפֵּה לִי קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא וּקְנֵי כָּל מַה שֶּׁעָלֶיהָ, דְּכֵיוָן שֶׁשְּׂכָרוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בַּקַּרְקַע שֶׁלּוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה כָּל שֶׁהוּא, קָנָה שְׂכִירוּתוֹ, וְקָנָה נַמִּי אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁרוֹצֶה לְהַקְנוֹת לוֹ עִם הַשְּׂכִירוּת, לְפִיכָךְ אִם תָּלַשׁ כָּל שֶׁהוּא קָנָה: