ברטנורא על משנה בבא בתרא· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ח
הָאֲבָנִים שֶׁהֵם לְצָרְכָּהּ. לַעֲשׂוֹת גָּדֵר:
וְאֶת הַקָּנִים. שֶׁקּוֹשְׁרִים בָּהֶם הַגְּפָנִים:
וְאֶת מְחִצַּת הַקָּנִים. קָנִים הַרְבֵּה גְּדֵלִים בְּקֶלַח אֶחָד, כְּשֶׁהִיא פְּחוּתָה מִבֵּית רֹבַע אָז הִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַשָּׂדֶה:
שׁוֹמֵרָה. סֻכַּת שׁוֹמְרִים הַמְחֻבֶּרֶת לַקַּרְקַע בְּטִיט:
וְאֶת הֶחָרוּב. בְּבַחֲרוּתוֹ שֶׁעֲדַיִן לֹא הֻרְכָּב. דִּכְשֶׁמַּזְקִין מִתְגַּבֵּר וּמַרְכִּיבִין אוֹתוֹ וְיֵשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא בָּטֵיל לְגַבֵּי שָׂדֶה:
וְאֶת בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה. בְּבַחֲרוּתָהּ קֹדֶם שֶׁחָתְכוּ עֲנָפֶיהָ. דִּכְשֶׁמַּזְקִין קוֹצְצִים הָעֲנָפִים וּגְדֵלִין הַרְבֵּה בִּמְקוֹמָן וְקָרוּי סַדַּן שִׁקְמָה: