ברטנורא על התורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
שמות
פרק א
פסוק א
צור עולמים חזק ימיני
בכתבי חדושיי ספר שני
וסמכני מבין תעלומות
בביאור ואלה שמות
ואלה שמות אעפ"י שמנאן בחייהן וכו' שנמשלו כככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותן שנא' המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא קשה למה לא אמ' שמוציאן במספר ובשמותן כמו שאמר מכניסן במספר ובשמותן שנראה מדבריו שאצל ההוצאה לא נמנו בשמותן והרי גם בכאן מנאן בשמותן ראובן שמעון וכו' י"ל לפי שישראל נמשלו לכוכבים שנא' ארבה את זרעך ככוכבי השמים ובכוכבי' כתי' המוציא במספר צבאם דמשמע כי בהוצאה מוציאן במספר אבל לא בשמותן וכתו' בתרי' לכלם בשם יקרא שמדבר בהכנסה דמשמע שמכניסן במספר ובשמותן אף ישראל כשמכניסן במספר דהיינו לעיל בפר' ויגש הכניסן במספר ובשמותן שהזכיר שמות כל השבעים נפש אבל כאן שבא להוציאן כלומ' שהחל לספר יציאתן ממצרים הזכירן במספר שכתב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש אבל לא הזכיר שמותן כמו שהזכיר למעלה בפרש' ויגש: וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד קשה מנא לו י"ל דיליף ליה מששה לשונות הכתובים בפסוק זה פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד הרי ששה תיבות של לשון פריה ורביה לכך אמר שהיו יולדות ששה בכרס אחד. עוד י"ל דנפקא ליה מל' וישרצו כלומ' שהיו יולדות כשרצים ברבוי. עוד שמעתי אומרים כי וישרצו בגימטריא ששה ומשם יליף ליה. ובאמת כי מסתברא דמוישרצו בלחוד נפקא ליה לפי שלא תפש רש"י כל הפסוק אלא מלת וישרצו לבדה כלומר שמשם רואה דבר זה:
פסוק ח
חדש רב ושמואל חד אמ' חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזרותיו פי' מאן דאמר חדש מדכתי' ויקם ומאן דאמ' שנתחדשו גזרותיו מדלא כתי' וימת וימלוך ומה שאמ' אשר לא ידע את יוסף עשה עצמו כאלו לא ידעו אתיא כמאן דאמר נתחדשו גזרותיו:
פסוק י
נתחכמה לו לעם ורז"ל דרשו נתחכם למושיען לידונם במים וכו' פי' לפי שהקב"ה מודד מדה כנגד מדה אמ' נדונם באש כתי' כי באש ה' נשפט. נדונם בחרב כתי' ובחרבו את כל בשר אלא נדונם במים שכבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם והם לא ידעו שעל כל העולם כולו אינו מביא על אומה אחת מביא אי נמי הוא אינו מביא אבל הם באים ונופלין בו כמו שנפלו בים סוף:
פסוק יא
למען ענותו בסבלותם סבלות מצרים קשה מאי קשיא ליה שהוצרך לומ' כן. י"ל דהייתי יכול לפרש בסבלות ישראל שיש מלות רבות במקרא שכינוייהם מושכים פעמים אל הפועל ופעמים אל הפעול כמו ושמחתים בבית תפלתי שפי' התפלה הנעשת לי ותפלתי אל חקי תשוב שפי' התפלה שעשיתי אני אף כאן הייתי יכול לפרש כינוי מ"ם בסבלותם לישראל הפעולים כלומ' המקבלים הסבלות לכך פרש"י בסבלות מצרים דאין לפרש בסבלות ישראל לפי שישראל הוזכרו בזה הפסוק בלשון יחיד כדכתיב למען ענותו ואם יהיה הכנוי מוסב לישראל היה לו לומ' בסבלותיו:
את פיתום ואת רעמסס עשאום חזקות ובצורות לאוצר קשה מנא לו תאמ' שבנאום עכשיו כפשוטו של מקרא י"ל שרואה דבר זה מייתור מלת את שהיא מלה מורה על הדבר הידוע ונכר כבר לכך אמר שהיו בנויות מתחלה אלא עשאום חזקות:
פסוק טז
בילדכן כמו בהולידכן שפרה זו יוכבד וכו' אין להקשות למה פי' בילדכן קודם שיפרש שפרה ופועה הקודם לו בפסוק דאזדא לטעמיה לפי שאמ' למעלה מילדות הוא לשון מולידות אלא שיש לשון קל ולשון כבד שובר ומשבר מוליד ומילד וכן בילדכן כמו בהולידכן ויש בו לשון קל ולשון כבד לכך פירשו קרוב למילדות. ומה שאמ' שפרה זו יוכבד תועה זו מרים קשה מנא לו וי"ל ששפרה הוא לשון טוב ויופי הלשון שפיר בדברי רז"ל ויוכבד הוא לשון כבוד ומשמעות שניהם קרוב לאחד ופועה לשון צעקה בת כדמפרש ואזיל ומרים לשון הרמת קול וגם אלה שניהן שוין בלשון:
פסוק יז
ותחיין מספקות להן מזון קשה מנא לו י"ל שרואה דבר זה מייתור המקרא שאחר שכתב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים לא היה צריך לכתוב ותחיין את הילדים אלא להשמיענו דבר חדש שהיו מספקות להם מזון מוסף על מה שלא היו ממיתות אותן:
פסוק כא
ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים במס' סוטה דריש ליה מדכתי' ודוד בן איש אפרתי וכתי' ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור ואמרו חור בנה של מרים היה ודריש מה אפרתי האמור גבי דוד מלכות אף אפרת האמור כאן היא מלכות ותימא על דבר זה היכן מצינו מלכות שבא מכלב הלא מלכות בא מתולדות רם שהיה אחי כלב כמו שכתו' בדברי הימים. ונוכל לומ' שקבלה היה בידם שאשה אחת מבנות כלב נשאת לרם או לבנו או לבן בנו אשר מהם יצא המלכות. ואסמכיה אהני קראי וכמו שדרשו בפסוק מבנות פוטיאל מזרע יתרו שפטם עגלים ומזרע יוסף שפטפט ביצרו שצריך אתה לומר שאשה אחת מאלו נשאת לבן האחד ומבין שניהם יצאה האשה שלקח אלעזר. מהר"ר. ומה שאמר בכאן בתי כהונה ולויה דריש ליה מלשון בתים שהוא לשון כהונה ומלכות כד"א את בית ה' ואת בית המלך:
פרק ב
פסוק א
ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה וכו' וחזר והחזירה וכו'. פי' שדורש כן מייתור הכתו' שלא הל"ל אלא ויולד לאיש לוי בן ובגמ' דסוטה דורש בו מוילך איש להיכן הלך ר' לוי אמר שהלך בעצת בתו שאמ' לו מרים עתידה אמי שתלד בן המושיע את ישראל:
פסוק ב
כי טוב הוא כשנולד נתמלא הבית אורה. קשה מנא לו. י"ל מדכתיב כי טוב יליף ג"ש כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב מה להלן אורה אף כאן אורה:
פסוק ה
לרחוץ על היאור סרס המקרא ודרשהו. פי' לפי שאין רוחצין על היאור אלא בתוכו והיה לו לומ' בתוך היאור עכשיו שכתו' לרחוץ על היאור פירושו ותרד על היאור לרחוץ בו. ומה שדרשו רז"ל הולכות למות דרשו כן מלשון הולכות כד"א הנה אנכי הולך למות לפי שמיחו בה ואמרו לה מלך בשר ודם הגוזר גזרה אם אין כל העולם מקיימין אות' עבדיו ובני ביתו מקיימין אותה ואת רוצה לבטל גזרת אביך בא גבריאל וחבטן הכי איתמר בסופה:
פסוק ו
ותפתח ותראהו וכו'. ומדרשו ראתה עמו שכינה. קשה מנא לו לבעל הדרש שראתה עמו שכינה י"ל דקרי ביה ותרא היא את הילד כלומ' עם הילד דהיינו שראתה עמו שכינה שמלת הוא אחד משמותיו של הקב"ה כד"א אני ה' הוא שמי וכדפרישנא לעיל בס' ויצאבפסוק וישכב עמה בלילה הוא הקב"ה סייע בו:
נער בוכה קולו כנער קשה מה קשה לו לרש"י שפי' כן וכן מה שאמר בסמוך העלמה הלכה בזריזות כעלם קשה למה הוזקק לפרש כן. י"ל לפי שאמר ותראהו את הילד ואח"כ כתו' והנה נער בוכה ונער הוא יותר גדול מילד לכך הוצרך לפרש שם קולו גדול כקול נער גדול. ולפי שאמ' למעלה שפועה זוהי מרים שהיתה אחת מהמילדות קשה לו האיך קורא אותה בכאן על מה דנראה שהיתה קטנה לכך פירש הלכה בזריזות כעלם:
פסוק יא
ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד אמר ר' יהודה בר אילעאי הראשון לקומה והשני לגדולה וכו'. קשה דלישתוק מאח' מהן והייתי שומע ויגדל לגדולה ולקומה הוה נפקא ליה מסברא. י"ל שנצרך לכתוב ויגדל לקומה להשמיענו שהיה גדול בקומתו יותר משאר אנשים כמו שאמ' רז"ל שהיה גבוה עשר אמות ולמדו זה מפסוק ויפרוש את האהל:
איש מצרי. נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל וכו' מכה איש מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית היה. י"ל לפי שנא' בשניהם איש שהוא לשון חשיבות וגדולה כד "א איש ישראל הלא איש אתה לכך אמר שהמצרי היה נוגש והעברי היה שוטר ומה שאמר בעלה של שלומית היה מוכיח זה ממה שכתוב כאן איש מצרי וכתו' להלן בפרש' אמור והוא בן איש מצרי וכתי' בתריה ושם אמו שלומית בת דברי מה איש מצרי האמור שם בעלה שלומית אף זה כן:
פסוק יג
שני אנשים דתן ואבירם הם שהותירו מן המן קשה מנא לו. י"ל כדק"ל כל נצים ונצבים דתן ואביר' הן וכאן כתי' נצים לכך א' דתן ואבירם היו ובהותרת המן כתי' ויותירו אנשים ממנו ילפינן אנשים מאנשים הכתו' כאן אנשים נצים מה כאן דתן ואבירם אף אנשים האמור להלן דתן ואבירם היו:
למה תכה רעך אעפ"י שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד פי' לפי שנאמר תכה שהוא לשון עתיד משמע שלא הכהו עדיין אלא שמבקש להכותו ומה שאמ' הלהרגני אתה אומר מכאן שהרגו בשם המפורש רואה דבר זה ממלת אומר ולא כתב אתה רוצה או אתה תושב אלא אומ' ללמדנו שהרגו בשם המפורש באמרי פיו ומה שאמ' וישמע פרעה הם הלשינוהו רואה דבר זה מסמיכות המקראות שתכף אחר שכתב ענין העברים נצים ודבריהם אל משה סמך לו וישמע פרעה את הדבר הזה:
פסוק טז
ולכהן מדין רב שבהם ופירש לו מע"ז ונדוהו מאצלם פי' דיליף ליה מדכתי' אח"כ ויגרשום וזה דבר תימא שאחר שהיה רב שבהם איך גרשו את בנותיו אלא דגרשום מפני הנדוי שפירש מע"ז:
פסוק כ
למה זה עזבתן את האיש הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב שעלו המים לקראתו. שמעתי אומ' שרואה דבר זה מייתור מלת זה שהוא בגימ' י"ב כלומ' שהיה מי"ב שבטי ישראל והיינו דקאמ' מזרעו של יעקב ושהמים עלו לקראת נפקא ליה דכתיב ותבאנה ותדלנה ואלו במשה כתי' וישק את צאנם ולא כתיב וידלה ואע"פי שהם אמרו וגם דלה דלה לנו איפשר שמהפעם הראשונה ואילך הוצרך גם הוא לדלות לאו כל שעתא מתרתיש ניסא וכדפרישנא לעיל במעשה רבקה. ומהר"ר כתב צריך לישב מנא לו למדרש זה שהמים עלו לקראתו. ונראה לפרש דדריש ליה מדקאמ' יתרו למה זה עזבתן את האיש ולא אמר למה זה עזבתן את המצרי כמו שאמרו לו בנותיו איש מצרי הצילנו אלא ודאי הכיר מדברי בנותיו שלא היה מצרי לפי שספרו לו שהמים עלו לקראתו ולזה הכיר מזרעו של יעקב. אי נמי נוכל לומ' דדריש ליה מרבוי אחר רבוי דכתיב וגם דלה דלה לנו ולא הל"ל אלא דלה לנו והוי א"כ רבוי אחר רבוי ולא בא אלא למעט שלא הוצרך לדלות כלל שהמים עלו לקראתו:
פסוק כג
וימת מלך מצרים נצטרע קשה למה הוציאו ממשמעותו ופירש בו וימת נצטרע תאמר שמת כפשוטו. י"ל לפי שנאמר אחריו ויאנחו בני ישראל ויצעקו ואם היה ר"ל שמת כמשמע למה ויאנחו שמחה בעו למעבד לכך פי' נצטרע והוציאו הכתו' בלשון וימת שמצורע חשוב כמת והיה שוחט תינוקות ורוחץ בדמן ולכך ויאנחו:
פרק ג
פסוק ב
אוכל נאכל כמו לא עובד בה אשר לוקח משם קשה מה בא להשמיענו י"ל לפי שמן הדין היה לו לומ' נאכל מבנין נפעל שהרי הוא מקבל הפעולה מאחרים ולא היה לו לומ' אוכל מבנין פועל שנראה שאינו מקבל הפעולה מאחרים אלא הוא הפועל והוא הפעול אלא שהוציאו הכתו' מבנין פועל מפני רבוי הפעולה כמו לא עובד בה אשר לוקח משם שגם הן היו ראוים לומר נלקח נעבד שהרי הפעולה בא להם מן אחרים אלא שהוציאן הכתו' בלשון פועל דמשמע שהפעולה בא להן מעצמן מפני רבוי הפעולה אף זה כן:
פסוק ג
אסורה נא ואראה וכו' צריך לישב מדוע לא השיבו הקב"ה על זאת השאלה ונראה דנוכל לפרש דלכך אמר לו אני ה' אלהי אברהם והיה די לו לומ' אנכי אלהי אבותיך כלומ' כשם שהצלתי אברהם מאור כשדים כך יש יכולת בידי לעשות שלא יבער הסנה וכיון שהוצרך להזכיר אברהם הזכיר גם יצחק ויעקב ומראה האש בסנה היה אליו לפי שהיה תמוה מאד איך היה יכול להיות שלא יהיו כלין ישראל מכובד השעבוד ולזה הראה לו מראה הסנה לומר שכשם שהוא יתעלה שומר הסנה הזה שלא יהיה אוכל מהאש כך הוא שומר את ישראל שלא יכלו בין שעבוד האומות מהר"ר:
פסוק ה
אדמת קדש הוא פי' לפי שהיה לו לומ' אדמת קדש היא שהרי אדמה לשון נקבה לכך פירש דכינוי הוא מוסב אל המקום:
פסוק יב
וזה לך האות זה המראה אשר ראית לך האות כי אנכי שלחתיך וכו'. ד"א כי אהיה עמך וזה שתצליח בשליחותי לך אות על ההבטחה אחרת וכו'. קשה מאי ד"א י"ל דלפי הפירוש הראשון לא נתישבה היטב מלת זה שאיננו מוסב למה שלפניו והוא כי אהיה עמך לכך פי' ד"א שלפי זה הפירו' האחרון הוא מוסב למה שאמר סמוך לו כי אהיה עמך כלומר וזה היותי עמך לך אות וכו':
פסוק יח
ושמעו לקולך מאליהן וכו' עד יעקב אמר ואלהים פקוד יפקוד אתכם ויוסף אמר פקוד יפקוד אתכם. קשה שלא מצינו שיעקב אמ' לשון פקידה והאיך אמ' רש"י בכאן יעקב אמר ואלהים פקד יפקד י"ל שבסוף פרשת ויחי כתו' שיוסף אמ' שני פעמים לשון פקידה שכתו' ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקוד יפקוד אתכם ואח"כ כתי' וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם. ופי' הפסוק הראשון הוא כלומ' ויעקב אבי אמר ואלהים פקוד יפקד אתכם והפסוק השני אמר יוסף על עצמו מהר"ר:
פסוק כב
ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות. צריך לישב מדוע כאן הזכיר ושמלות ובעת הצווי בפר' בא אל פרעה לא הזכירן דכתיב דבר נא באזני העם וגו' כלי כסף וכלי זהב וי"ל דהכא ר"ל ידעתי כי ישאלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות והוא לא רצה לצוותן על זה שלא להטריחן אבל הם מעצמן עשו דכתיב בשעת מעשה ובני ישראל עשו וכו' וישאלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות:
פרק ד
פסוק ח
והאמינו לקול האות האחרון כשתאמר להם בשבילכם לקיתי וכו' שכל המזדווג להם לוקה בנגעים כמו פרעה ואבימלך בשביל שרה קשה שהרי למעלה בפרשת לך לך פי' וינגע במין ראתן לקה י"ל משום דכתי' התם וינגע ה' את פרעה נגעים דהל"ל ויבא ה' נגעים אלא דכתב לשון נגע תרי זמני להשמיענו ששני מיני נגעים באו עליו ראתן וצרעת ולכך הזכיר רש"י שניהן:
פסוק ט
והיו והיו ב' פעמים אלו נאמ' והיו המים לדם שומע אני וכו' עכשיו מלמדנו שלא יהיו דם עד שיגיעו ליבשת מקשין העולם לא לכתוב אלא והמים אשר תקח מן היאור יהיו לדם ביבשת. ונ"ל דאי כתב הכי הוה אמינא דאף בידיו היו דם ואשמעינן קרא דאפי' ביבשה יהיו דם קמ"ל והיו והיו דהוי רבוי אחר רבוי למעט דבידו לא יהיו דם דאין רבוי אחר רבוי אלא למעט מהר"ר:
פסוק יא
מי ישום אלם מי שם פרעה אלם שלא יתאמן במצות הריגתך וכו'. קשה שהרי צוה עליו כמו שפי' רש"י לעיל מסרו לקוסטנר להרגו. י"ל דהואיל וראה שנעשה צוארו כעמוד של שיש היה לו לצות שיהרגוהו במיתה אחרת אם אינו יכולין להתיז את ראשו אלא שאני ה' עשיתיהו שלא נתאמץ במצות הריגתך:
פסוק יג
ביד תשלח ביד אחר שתרצה לשלוח אין סופי להכניסן לארץ קשה שהרי בפר' בהעלתך פי' רש"י נוסעים אנחנו אל המקום כסבור שהוא נכנס עמהם לארץ לכך סמך את עצמו עמהם ואיך פי' בכאן שהיה כבר יודע גזרותיו וי"ל שודאי היה סבור ליכנס לארץ אבל היה יודע שאינו עתיד להיות למנהיג להם בעת ההיא וזהו לשון רש"י אין סופי להכניסן לארץ ולא אמ' אין סופי ליכנס לארץ כי סבור היה שהוא נכנס לא"י וכמו דפרש"י שם בפרש' בהעלתך:
ביד תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח. קשה מאי ד"א יש לומר דלפי שכתב תשלח שהוא לשון עתיד לכך נראה יותר נכון לפרש ביד אחר שתרצה לשלוח להבא:
פסוק יט
כי מתו כל האנשים דתן ואבירם חיין היו אלא שירדו מנכסיהן. קשה מה ראה לומר שירדו מנכסיהן יותר מלומר שנצטרעו או שהיו חשוכי בנים או שהיו סומין שגם כל אחד מאלו חשוב כמתי'. י"ל שלא נוכל לומר שנצטרעו שהרי כתו' בפרשת קרח ויבלע אותם וכו' בקרב כל ישראל אלמא היו עומדין בתוך מחנה ישראל ואלו נצטרעו היו משולחים חוץ לג' מחנות וגם לא נוכל לומר שלא היו להם בנים דהא כתי' בהו בנים וטפם וגם לא נוכל לומ' שהיו סומין שהרי כתי' בהו העיני האנשים ההם תנקר לכך הוצרך לפרש שירדו מנכסיהון:
פסוק כא
בלכתך לשוב מצרימה דע שעל מנת כן תלך וכו' קשה למה פי' פסוק זה בכאן שהרי אינו בכל הפרשה הזאת. י"ל שבא לישב קשיא אחת הבאה על פירושו שאמ' שבחמש מכות הראשונות לא נא' ויחזק ה' אלא ויחזק מעצמו שהרי כתו' בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו דמשמע לכאורה שבשלשת האותות ששם כבר בידו הכתוב מדבר דהיינו הפיכת המטה לנחש וידו שצנטרעה ומימי היאור שנהפכו לדם דהיינו מכה ראשונה והיה א"כ קשה איך אמר שבחמש מכות הראשונות לא נאמ' ויחזק ה' הרי כתו' בפסוק זה ואני אחזק את לבו ומדבר אף במכח הדם שהיא המכה הראשונה. לכך אמר רש"י כמתנצל אל יקשה עליך פסוק בלכתך לשוב מצרימה שכתו' בו ואני אחזק את לבו שנראה א"כ שגם במכות הראשונות חזק הקב"ה את לבו שכן פי' המקרא ההוא בלכתך לשוב מצרימה דע שעל מנת כן תלך וכו' והמופתים אשר שמתי בידך לא על שלשת האותות האמורות למעלה אמר שהרי לא לפני פרעה נצטוה לעשותן ופי' אשר שמתי הכתו' שם כמו אשר אשים. ומהר"ר כתב צריך לישב למה פ' מקרא זה הנה והנה הוא בפר' אלה שמות ונ"ל דאילו במקומו הייתי מפרש ראה כל המופתים אשר שמתי בידך על ג' האותות הנז' לעיל הדם והנחש והצרעת ושנצטוה לעשותן לפני פרעה אבל הנה דכתי' כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת וכו' ש"מ דלא קאי א"כ אותות הנזכרי' למעלה שהרי אף אם נאמר דתנין ונחש הכל אחד מ"מ לא מצינו שנצטוה רק על דבר השלכת התנין לפני פרעה לבד. מהר"ר:
פסוק כד
ויבקש המיתו לפי שלא מל אליעזר בנו תניא אמ' ר' יוסי ח"ו שנתרשל וכו' ומפני מה נענש על שנתעסק במלון תחלה קשה דהא לא היה ראוי ליענש כי מה לו לעשות והרי למחר הוא מזומן לצאת לדרך וסכנה היא לתינוק וא"ת היה לו לשהות במלון ג' ימים הלא טוב לו לשהות במדין אלא שלא היה יכול כי הקב"ה צוהו לך שוב מצרים וא"כ למה נענש י"ל שהיה לו למול ולצאת לדרך כי הי' לו לסמוך על האי דאמרן שלוחי מצוה אינן נזוקין וקשה על זה א"כ למה המתין לו המלאך להזיקו עד המלון י"ל דמלאך של רחמים היה כדכתי' ויפגשהו ה' ולא כתי' אלהים ואם היה פוגעו בדרך היה מיסתכן מאד כדאמרינן השטן מקטרג בשעת הסכנה ואין לך סכנה יותר מהליכת הדרך כדאמ' וקראהו אסון בדרך ולכך המתין עד המלון. אי נמי י"ל שגם בהיותו בדרך התחיל להסתכן מיהו לא היתה סכנתו עצומה עד הגיעו למלון כי אז נסתכן מאד מפני שנתעסק במלון תחלה כלומ' שכבר החזיק בדרך והחל הפורענות לבוא עליו ולא נתן אל לבו לשוב ולמול אותו אלא התעסק במלון תתלה כפי פי' רש"י:
פרק ה
פסוק א
ואחר באו משה ואהרן והזקנים נשמטו ממנו ובסיני נפרע להם שנא' ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו א"כ אהרן מה חטא שלא נגש גם הוא עם משה והיה לו מחיצה לעצמו כדפרש"י בפ' יתרו וי"ל לפי שלא נתאמץ בדבר כמשה שהרי כתבו אחר משה לכך לא זכה ליכנס במחיצתו של משה דלפי שהלך עמו ולא נסוג אחור כמו שעשו הזקנים עשה לו מחיצה בפני עצמו אבל הזקנים לא נעשית להן מחיצה כלל אלא נדחו מכל וכל כדפרש"י בפר' יתרו והכהנים והעם כל עקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה' פן יפרץ בם וכו':
ואחר באו משה ואהרן והזקנים נשמטו אחד אחד קשה מנא לו י"ל שכתו' בתחלת הענין וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ושוב לא הזכיר מה נעשה בהן ובודאי שאספו אותם כדי שילכו אתם אל פרעה כיכן צוהו הקב"ה ובאת אתה וזקני ישראל ומאחר שקבצם לא הזכיר שבאו אתו בידוע שנשמטו:
פסוק יט
ויראו שוטרי בני ישראל את חבריהן הנרדין תחתיהן עד ויפגעו אנשים מישראל את משה ואת אהרן. פי' לכך פי' רש"י כן כי היכי דלא תפרש דקאי אשוטרים דכתיבי בפסוק דלעיל ויבואו שוטרי כו' ויצעקו אל פרעה שאין לומר ששוטרים הללו אמרו ירא ה' וישפוט שהרי צדיקים וכשרים היו כדפיר' רש"י לעיל שהיו חסין על חבריהן ולכך זכו להיותם סנהדרין עליהן כדכתי' אספה לי שבעים איש:
יוצר סעדני בכח ואל
מאלה שמות בני ישראל
ולו אהיה כאיש נדהם
אם יסמכני בוארא אל אברהם
פרק ו
פסוק ב
וידבר אלהים דבר אתו משפט קשה מי הצריכו לפי' זה ומנא לו י"ל דקשה לו מה שאמ' וידבר אלהים ויאמ' אני ה' דמשמע שמדת הדין אמרה לו אני מדת רחמים וזה דבר זר לכך דבר אתו משפט וכאלו נכתב וידבר ה' משפטים אל משה:
אני ה' נאמן לשלם שכר ובלשון זה מצינו שהות נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן לפרע פי' אע"ג דבא לומ' שלשון אני ה' ר"ל נאמן רמז לנו בכאן שייך לשון נאמן לשלם שכר ולשון נאמן ליפרע נאמן לשלם שכר כדפרש"י בהדיא לשלם שכר לאבות ונאמן ליפרע דקאי אדלעיל למה הרעות ואמ' לו נאמן ליפרע על מה שאמרת וגזר פורענותו באמרו עתה תראה אשר אעשה לפרעה וכדפרש"י העשוי לפרעה תראה ולא העשוי לשלשים ואחד מלכים:
אני ה' נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני ובלשון זה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע וכו'. קשה מאחר שכתב ובלשון זה הוא נדרש בכמה מקומות למה הוצרך עוד לכתוב הדומים לו. ועוד למה הקדים הכתו' אצל עונשין לאותו שכתו' אצל קיום מצוה שהרי הוא העיקר בכאן שנקרא זה על פרשה זו ר"ל אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכין לפניו היינו לאבות הראשונים. וא"כ בדין היה להקדים מקרא של קיום מצוה שממנו אנו למדין ומה לו למקרא של עונשין. י"ל שאם היה מביא מקרא של קיום מצוה קודם אותו של עונשין הייתי אומ' שאין זו תוכחה שכך פירושו ושמרתם מצותיו עשיתם אותם לפי שאני ה' כלומ' כי מלך גדול אני וכדאי אני שתיראו מפני ותעשו כאשר אני מצוה ולא הייתי מפרשו נאמן לשלם שכר לכך הקדים מקרא של עונשין ששם איני יכול לפרשו וחללת את שם אלהיך מפני שאני ה' גדול ונורא דח"ו אדרבא איפכא ועל כרחך אני צריך לפרשו אני ה' נאמן ליפרע. ואחר שהביא מקרא של עונשין הביא אותו של קיום מצוה כלומר כשם שאותו של עונשין ר"ל אני ה' נאמן ליפרע כך אותו של קיום מצוה ר"ל אני ה' נאמן לשלם שכר טוב:
פסוק ג
וארא אל האבות נראה דרש"י בא לפרש דמלת וארא לא קיימא למלת באל שדי דהא נראה להם בשם ד' אותיות והוא בכמה מקומות זכר שם בן ד' אותיות בדבור ה' אל אברהם וגם במראה כתי' היה דבר ה' אל אברהם במחזה וכן במילה כתי' וירא ה' אל אברהם ולכך אמ' וארא אל האבות בכמה מראית נראתי להם אבל באל שדי הבטחתים הבטחות אבל הדרש דקאמר הרבה פעמים נגלתי להם באל שדי ולא אמרו מה שמך סבר דמלת וארא קיימא אמלת באל שדי כלומ' כשנגלה להן באל שדי לא שאלוהו מה שמו אמנם דעת הדרש הוא משום דכיון דלפעמים היה נגלה להם באל שדי ולפעמים בשם ה' היה להן להרהר אחר מדותיו ולשאול לו מה שמו המיוחד ואח"כ פי' רש"י דלפי הדרש היה לו לכתוב ושמי ה' לא שאלוני. ועוד כתב וא"ת לא הודיעם שכך שמו בא לומר שאם תרצה לומר שמה שלא כתב ושמי לא שאלו לי בא להודיענו שני דברים האחד שלא הודיעם שכך שמו והאחד שלא שאלו לו ולכך כתב לא נודעתי להם שכולל כל השני דברים לכך אמר רש"י שזה אינו שהרי הודיעם שכך שמו וכו' כן כתב מהר"ר. ושמעתי אומ' בשם מהרר"יק נ"ע שבא רש"י לישב לשון משמעות הפרשה למה הוצרך להזכיר בכאן וארא וכו' והכי קאמר לפי פשוטו של ענין אני נראתי אל האבות והבטחתים הבטחות ועדיין לא קיימתי אבא עתה ואקיימם לבנים. ולכך תפש רש"י וארא אל האבות ולא כתב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בלשון המקרא ממש לרמוז אל מה שאמרנו. הלא כה דברי כאש וכו' קשה שהרי אין הפטיש מתחלק אלא הסלע הוא מתחלק. י"ל דהכי קאמ' הפטיש מתחלק לכמה ניצוצות של אש כדרך הברזל המתחמם מכח ההכאה ומתיזין ממנו ניצוצות של אש ולכך אמ' מתחלק ולא אמ' מחלק את אחרים:
פסוק יב
ואיך ישמעני פרעה זה אחד מי' ק"ו שבתורה קשה למה סירס המקרא שפי' ערל שפתים קודם שיפרש ואיך ישמעני הקודם לו. ועוד קשה מה ק"ו הוא זה תאמר שישראל לא שמעו אליו מפני העבודה קשה אבל פרעה שאין לו עבודה קשה אולי ישמע. י"ל שלכך סירס המקרא ופי' ערל שפתים קודם ואין להשמיענו שזהו ק"ו ע"ד משה שהיה חושב שישראל לא שמעו אליו מפני שהוא ערל שפתים וזהו הק"ו ומה ישראל שהם מעמי לא שמעו ואיך ישמעני פרעה שאינו מעמי ומלשוני אמנם הכתו' גילה לנו שמה שלא שמעו לא היה מפני ערלת שפתיו אך היה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ומהר"ר כתב נראה דכל פירכא שהיא מסברא אנו מבליעין אותה מתוך הק"ו כמו שפירשו התוספות בפרק כיצד הרגל ולכך אנו עושין הק"ו בדרך זו ומה בני ישראל שאעפ"י שיש קוצר רוח ועבודה קשה לא שמעו מפני ערלת שפתי ואיך ישמע אלי פרעה:
פסוק טז
ושני חיי לוי למה נמנו כאו קשה שהרי אמר לעיל שכיון שנפטר יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד עיין לעיל בתחלת פרשת ויחי שם תמצא קושייא זו ותשובתה בפירוקה:
פסוק כה
מבנות פוטיאל מזרע יתרו ומזרע יוסף שפטפט ביצרו נ"ל דדייק ליה משום דמה לו להזכיר מבנות פוטיאל ולא הזכיר שמו עד הנה ולכך אמ' שהכתוב לא בא לומ' שהיתה בת איש ששמו פוטיאל אלא על שם המעשים ולכך אמ' משניהם משום דשם פוטיאל משמע שניהם ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש לכך אמר אשניהם הזכר מהאחד והנקבה מהשני וזהו שם פוטיאל מהר"ר:
פרק ז
פסוק ב
אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות וכו' פי' רש"י רצה לפרש אתה תדבר אל פרעה פעם אחת ואינו ר"ל שתדבר לאהרן ואהרן ידבר אל פרעה לפי שמצינו בכל המכות שמשה ממש היה מדבר אל פרעה ולא על ידי מליץ לכך נראה לפרש כן:
פסוק יב
ויבלע מטה אהרן לאחר שנעשה מטה בלע את כולן פי' מדכתי' מטה אהרן ולמעלה קרא תנין ועתה קראו מטה משמע שחזר למטה:
פסוק טו
הנה יוצא המימה לנקביו שהיה עושה עצמו אלוה וכו' קשה מנא לו כל הדברים הללו י"ל מדכתי' יוצא שהוא לשון צואה כמו וכסית את צאתך ומדכתי' בספר יחזקאל גבי פרעה אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני ילפינן שהיה עושה עצמו אלוה:
פסוק יז
ונהפכו לדם לפי שאין גשמים וכו' ומצרים עובדים לנילוס לכך הלקה את יראתם תחלה קשה דלפי זה היה ראוי להלקות אותם במכת דבר קודם מכת הצפרדעים כדי שילקו הבהמות שגם הן יראתן. וי"ל שהבהמות לא היו יראתן ממש אלא דמות יראתן כי היו עובדין למזל טלה לכך לא חשש להלקותן תחלה כמו נילוס:
ונהפכו לדם לפי שאין גשמים וכו' ומצרים עובדין לנילוס לכך הלקה יראתן תחלה פירש מדכתי' במכה זו בזאת תדע כי אני ה' משמ' שיתברר לו עתה כי אין אלוה מבלעדי ה' ולא יטעה עוד אחרי ע"ז שלו דהיינו היאור כי מצרים עובדים לו כמו שפי' רש"י:
פסוק כה
וימלא מנין שבעת ימים שלא שב היאור לקדמותו שהרי המכה משמשת רביע חדש וכו' קשה לפי זה שאם היתה כל מכה משמשת חדש שלם בין ההתראה והפורענות א"כ היאך היתה השעורה אביב בבא מכת הברד שהרי מכת בכורות בניסן היתה ובאדר מכת החשך ובשבט מכת הארבה ובטבת מכת הברד. וזה דבר תימא איך תמצא השעורה אביב בטבת והרי כמה פעמים אנו צריכין לעבר השנה כדי לימצא האביב בניסן ואיך נמצא אז בטבת שהכתו' מעיד כי השעורה אביב. י"ל שהאומר זה אולי יחשוב כי היה שוהה ימים רבים אחר תום המכה בטרם יתחיל להתרות בו מכה שנייה לה כמו שכתב א"ע בסדר בא אמר כי ימים רבים בין מכת הברד למכת הארבה וכו' דאם לא כן לא ידעתי מה דעתו:
פסוק כט
ובכה ובעמך אף בתוך מעיהם נכנסין ומקרקרין פי' מדאחר שכתו' ועלו ובאו בביתך לא היה צריך לכתוב עוד ובכה ובעמך אלא לאשמעינן שבתוך מעיהן נכנסין וכו'. ואחרים אומרים דיליף ליה מדכתיב ובכה בה"א מלא ולא ידעתי היאך רואהו בשביל זה. ומהר"ר כתב צריך לישב מה טעם בבתים הקדים בתי עבדיו לבתי עמו ובגופותם הקדים עמו לעבדיו. ונראה דבתי עבדיו היו סמוכין לביתו ואח"כ בתי עמו ולכך מנה דרך ביאתן שהקדימו ביאתן לביתו מפני שהקדים בעבודה תחלה ואח"כ הלכו לבתי עבדיו ואח"כ לבתי עמו. אבל בגופותם לפעמים היו רחוקים ממנו ולא היו אצלו אבל עמו שהם יועציו ושריו היו אצלו תמיד. ועוד שהם היו בעצה עמו כדכתיב ויאמר אל עמו:
פרק ח
פסוק ו
ויאמר למחר התפלל היום שיכרתו למחר. קשה למה היה רוצה להתעכב בצרתו עד למחר ולמה לא אמ' להסירם היום. י"ל שהיה חושב שהיה משה עושה בכח מזלות וחשב שעתה הגיע עת סור הצפרדעים ומשה ידע זה והיה אמ' לפרעה התפאר עלי וכו' מדעתו שיאמר להסירם עתה כי כן דרך המצטער נבקש לצאת מצרתו לאלתר והיה אומ' לפרעה שהוא מסירם בכח עליון לכך בחר להמתין עד יום המחרת כדי שיעבור זמן המזלות ויראה אם כנים דברי משה שאמר שמסירם בכח עליון:
פסוק כו
ויעתר אל ה' גבי ערוב וגבי ארבה כתיב ויעתר לשון רבוי תפלה כמו שפרש"י מה שלא נכתב לשון זה בשאר המכות י"ל לפרש הטעם משום דאמ' בגמ' גמירי מיהב יהיב משקל לא שקל כלומ' שמן השמים אין נוטלין שום דבר מבני אדם ומשה היה חפץ שלא ישאר אפי' אחד מהן כדי שלא יהנו בעורות הערוב ובחגבים המלוחים לכך הוצרך להרבות בתפילה על כן שיטול הקב"ה מה שנתן להן ולא הוצרך לזה בשאר מכות:
פרק ט
פסוק יח
כעת מחר שרט לו שריטה בכותל וכו' פי' מדלא קרינן כעת בשוא הכ"ף שהיא סמוך אלא כעת בקמץ שהוא מוכרח לכך נראה לפרש כעת הזאת מחר ולא להדבק כעת למלת מחר:
פסוק יט
את כל מגפותי למדנו שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות מקשין העולם והלא בפעם הזאת היתה מכת הברד לא מכת בכורות ועל כן יש שקורין בכורות בשורק ור"ל מכת הברד שהכה דברים המתבשלים בכבד כדכתי' כי השעורה אביב תרגום בכיר. ויש משנים הגירסא ואומ' מכת בצורת ר"ל הרעב שבא מחמת הברד ולי נראה שנוכל לומ' מכת בכורות ממש והכי קאמ' כי בפעם הזאת אלו הייתי רוצה הייתי שולח אל לבך את כל מגפותי ר"ל מכת בכורות שהיתה נוגעת ללבו של פרעה שהוא היה בכור כמו שפירש רש"י בסדר בא וכן אמ' אח"כ כי עתה שלחתי את ידי ופירושו אלו רציתי שלחתי את ידי ואך אותך וכו' אף זה אני שולח פירושו הייתי שולח את כל מגפותי מהר"ר:
פסוק כד
מתלקחת נס בתוך נס וכמפו' הנס האחד היה האש יורד עם הברד והשני היה דולק ומתלקחת בתוכו:
פסוק לא
והפשתה והשעורה נוכתה והחטה והכוסמת לא נוכו וגו' נראה דיכול להיות שלכך כתיבי קראי בכאן דהכי קאמ' להן משה ואני ידעתי כי טרם תיראון ר"ל עדיין לא תיראון מה טעם בראותכם כי הדבר טבעי והפשתה והשעורה בעבור שהן קשין הוכו אבל החטה והכוסמת שהן רכין לא הוכו לא תאמרו מאת ה' היא שאלו היתה מאת ה' היתה שוברת רך וקשה על כן ידעתי כי עדין לא תיראון מפני ה' אלהים כי לא תאמינו כי הוא המכה אתכם במכה זו אלא תאמרו דרך טבע הוא זה. מהר"ר.
פסוק לג
לא נתך ארצה וכו' ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ אמ' במדרש כי עדין תלוין ועומדים כי אי אפשר לומר שחזרו בשמים שהרי כתי' כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב ולכך אמר כי עדיין תלויין ועומדין באויר והן הן אבני אלגביש העתידין לרדת על גוג ומגוג לעתיד לבא ככתוב בספר יחזקאל:
ברוך ה' אשר היה עזרה
לעבדו בסדר וארא
וברחמיו יעלה ויבא
לסעדני בפירושי בא
פרק י
פסוק א
בא אל פרעה והתרה בו נ"ל דבא לפרש דלא נטעה לומר מדלא כתיב בא דבר אל פרעה ואמרת אליו שלח עמי ויעבדוני כמו שכתוב במצות הראשונות שנאמר דמה שאמר בא אל פרעה להביא עליו הארבה בלא התראה וזה אינו יכול להיות שהרי אנו מוצאין שמשה התרה בו ולא היה עובר על גזרתו של מקום ולכך פי' בא אל פרעה והתרה בו והכתוב קצר ולא פירש אמנם ילמוד סתום מן המפורש. מהר"ר:
שיתי שומי שאשית אני קשה למה הוצרך לזה דבמה הייתי יכול לטעות ועוד מה הכפל הזה שכפל לומר שומי שאשית אני י"ל שבא להוציא שאינו לשון מלחמה כמו שות שתו השערה וכמו ופה ישית כגאון גליך ואלו אמר שיתי שומי לא הייתי שומע דקדוק המילה ויישובה לכך אמר שאשית אני ואלו אמר שאשית אני דיין הייתי מפרשו לשון מלחמה לכך הוצרכו שניהם:
פסוק ב
התעללתי שחקתי וכו' כמו אשר התעולל בהם האמור במצרים. פי' האמור גבי מצרים שזה המקרא בספר שמואל שאמרוהו פלשתים הלא כאשר עבדו מצרים וכו'. הלא כאשר התעלל בהם:
פסוק יד
ואחריו לא יהיה כן ואותו שהיה בימי יואל וכו' עד אבל של משה מין אחד וכו'. קשה שהרי בתהלים כתיב ויתן לחסיל יבולם וכו' ועוד כתיב אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר הנה שגם זה היה של מינין הרבה ואיך אמר של משה מין אחד. י"ל דהכי קאמר אותו של משה ממין אחד כלומר שאע"פ שגם זה היה מינין הרבה אותו המין הנקרא ארבה היה גדול מאד עד שאחריו לא היה כן. ואותו של יואל היה גדול מזה על דרך כללות כלומר ע"י תערובת כל המינין שהיו בו. ואחרים מתרצין שזה הכתוב כאן ואחריו לא יהיה כן היינו דוקא בארץ מצרים לבדה אבל בשאר הארצות יהיה כן והוא אותו של יואל ותירוץ זה דלא כפירש"י:
פסוק כב
ויהי חשך אפלה שלשת ימים שלא ראו איש את אחיו כל אותן ג' ימים ועוד ג' ימים שלא קמו איש מתחתיו וכו'. פי' אמר רש"י כן מפני שכתוב במקרא ג' ימים ג' ימים תרי זמני וכן פי' המקרא ויהי חשך אפלה שלשת ימים בכל ארץ מצרים שלא ראו איש את אחיו. ועוד ד"א ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ויש סעד לפירושו מפני הוי"ו הנוספת במלת ולא קמו איש מתחתיו מה שאין כן בלא ראו איש את אחיו:
ולמה הביא עליהן חשך וכו'. קשה מה זה שואל רש"י למה הביא עליהו חשך יותר משאר מכות. י"ל שקשה לו דמכיון דכל המכות כולן באו לבעבור הראותך את כחי ולמען יראו אשר יפלא ה' בין מצרים ובין ישראל למה הביא עליהן מכה זו שלא היו יכולין להבחין בה אם ישראל לוקין כמותם אם לאו כיון שנחסרו המאורות ולא ראו איש את אחיו:
פרק יא
פסוק ד
כה אמר ה' בעמדו לפני פרעה נאמרה לו וכו'. קשה שהרי אמר בכמה (כמה שכתבתי מהגאון אסרלן למטה דבארץ מצרים עיין לקמן.) מקומות שלא היה מדבר עמו בתוך הכרך שהיה מלאה גלולים ואיך אמר עתה בעמדו לפני פרעה נאמרה לו י"ל דהכי קאמר בעמדו לפני פרעה כבר נאמרה לו כלומ' שנאמרה לו מקודם לכן. עוד י"ל שנאמ' לו בהיותו עומד לפני פרעה ממש ואולי לא היה פרעה בתוך הכרך בדבר לו משה. (ושפתים ישק משיב דברים נכוחים על דרך רז"ל שכתב הרב הזה הכא ה"ה הגאון אסרלן בבאוריו על רש"י פ' בא אל פרעה בפסוק ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וגו' החדש וגו' שהקשה על מה שאמר רש"י בדבור הזה דהקשה דידיה אדידיה שכאן פי' בעמדו לפני פרעה נאמרה לו דמשמע שהיה בתוך הכרך מלא גלולים. ובפסוק דלעיל דבארץ מצרים אמר חוץ לכרך דדוחק הוא לומר שאולי פרעה היה חוץ לכרך כדפירש הרב ברטנורא כאן אלא השיב שלא הרגיש הקב"ה לדב' עם משה בכרך לטובתן של ישראל ולחבתן דומיא דויקרא אלהים אל בלעם. אבל להלן שהוא מצוה מצוה אחת אין בזה להראות חיבתו דעול מלכות שמים הם ע"כ ודוק בככיך ותשכח בנגריך ובתנותך שקושיא אית ליה לרב ברטנורא במה שאמר שפרשה הזאת נאמרה למשה קודם שיבוא לפרעה דהא נכתבה אחר כן ולומ' אין מוקדם ומאוחר ליכא למימר דהא במקום דאיכא לכלם מהלישנן והרב מזרחי פי' בדרך אחר) ובדברי רז"ל מצאנו שזה א' מן המקומות שדבר עמו בטומאה. וכתב מהר"ר. צריך לישב דהוה ליה לרש"י לפרש זה לעיל גבי ויאמר ה' עוד נגע אחד אביא על פרעה ושם היה לו לפרש שנא' לו בעמדו לפני פרעה. וי"ל דאי לאו האי קרא דכה אמר ה' כחצות וגו' הייתי אומר שאותה פרשה דלעיל לא היתה לאמרה לפרעה ושנאמרה לו לאחר שיצא מלפני פרעה כפשטיה דקרא אבל מדחזינן שהתרה בה לפרעה ש"מ שנאמרה לו קודם שיצא מאת פני פרעה. מהר"ר:
פסוק ה
עד בכור השבי וכו' למה לקו השבויין כדי שלא יאמרו וכו' קשה מה לו לפרש בכאן עד בכור השבי שהרי אינו כתוב בפרשה זו אלא בפרשת ויהי בחצי הלילה. י"ל לפי שקשה לו לרש"י דהואיל ובכור השבי פחות מבכור השפחה הנה לא הזכירו משה בהתראתו שהרי לא אמר אלא מבכור פרעה עד בכור השפחה ואין בכור השבי בכלל זה ולמה לא הזכירו לכך פי' רש"י בכאן למה לא הזכירו משה בהתראתו לפי שלא לקו השבויין אלא כדי שלא יאמרו יראתן תבעה עלבונן ולא שיהיו מצירין לישראל לכך לא חשש משה להזכירן שלא הזכיר אלא הלוקין מפני היותן מצירין לישראל ולכך הזכיר בכור השפחה שאף הם היו משתעבדין בהן ושמחין בצרתן ולכך הביא רש"י במקום זה עד בכור השבי (ועיין בשו"ת מהר"מ אלשקר זצ"ל סימן ס"ז שפירש בזה פי' אחר.) ושמעתי שיש קורין עד בכור השבי העין בצרי מלשון עדות והוא דבק עם מה שאמ' למעלה שאמ' משה כחצות ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו וכו' והעד כלומ' והראיה שמנהג הכתוב לחוש שלא יאמרו שהרי בכור השבי לא לקה אלא כדי שלא יאמרו וכו'. אף זה שאמ' משה כחצות ולא אמ' בחצות לא היה אלא כדי שלא יאמרו וכו'. ומהר"ר כתב שני הטעמים האלה בדרך אחרת וז"ל למה לקו השבויין שלא יאמרו וכו' מקשין העולם מה שייך כאן לפרש בכור השבי שאינו נזכר בזאת הפרשה רק בעת המעשה ושם היה לו לפרשו ולזה קורין עד בכור השבי מלשון עדות ואומ' דקאי אמה שפי' שלא אמ' משה בחצות אלא כחצות שלא יאמרו משה בדאי הוא וכן בבכור השבי לא הזכירו שלא הזכיר כל הדברים בצמצום ומתוך שהתחיל רש"י לפרש בכור השבי פי' הטעם. ול"נ דגרסי' עד ממש והנה רש"י בא לישב מה טעם לא הזכיר משה בהתראתו בכור השבי ולכך קאמ' שלפי שלא לקו השבויין אלא כדי שלא יאמרו יראתן תבעה עלבונן וא"כ היו שנואי נפש המצריים ופרעה לא היה חושש מהן אם ילקו לכך לא הזכירן בהתראה ולכך לא פי' רש"י בכאן רק סברא אחת שלא יאמרו יראתן תבעה עלבונן דלפי הסברא האחרת לפי שהיו שמחין באידן היה לו להזכירן בהתראתו ולפי אותו הטעם נאמ' שמה שאמ' אחר הריחים נרמז בו בכור השבי והנה גם הוא בהתראה. מהר"ר:
פסוק ח
וירדו כל עבדיך חלק כבוד למלכות וכו' קשה שהרי במדרש אמ' שסרט בפניו ויצא בחרי אף שנא' ויצא מעם פרעה בחרי אף ואיך אמר בכאן שחלק כבו' למלכות. י"ל שמתחלה חלק לו כבוד כדברי רש"י בכאן אבל בסוף בהרבותו לדבר כעס עמו וסרט בפניו כדברי הדרש וכן יש לדקדק מדברי רש"י שאמ' לאחר שגמר דבריו יצא מלפניו בחרי אף דמשמע שבסוף דבריו היה זה:
פסוק ט
למען רבות מופתי מכת בכורות וקריעת ים סוף ולנער את מצרים פי' שאמ' רש"י ג' דברים לפי שכתו' רבות מופתי ומופתי הרי ב' דמעוט רבים שנים ורבות הרי עוד אחר הרי ג' לכך אמר מכת בכורים וקריעת ים סוף ולנער את מצרים:
פרק יב
פסוק ב
החדש הזה הראהו לבנה בחדושה וכו'. פי' שהפסוק כפול החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם וכו' לכך נ"ל לפרש החדש מלשון חדוש ומה שאמ' שהראהו לבנה דייק ליה מלישנא דהזה שהוא לשון הוראה באצבע וכן אמרו במש"ה נתקשה משה ר"ת "מנורה "שקלים "החדש שבשלשתן כתוב מלת זה במנורה כתו' וזה מעשה המנורה. שהראהו מנורה של אש. בשקלים כתו' זה יתנו שהראהו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל בהחדש כתיב הכא החדש הזה:
פסוק ג
דבר אל כל עדת וכי אהרן מדבר וכו' פי' וכי אהרן היה עקר הדבור והלא משה עקר הדבור שנא' אתה תדבר כלומר שהוא היה מתחיל לדבר והוא עקר והיה ראוי לתלות הדבור במשה הואיל והוא עקר אלא לפי שחולקין כבוד זה לזה וכו':
פסוק ד
ואם ימעט הבית מהיות משה אם יהיו מועטין וכו' עד זהו משמעו לפשוטו ועוד יש בו מדרש אחר וכו'. אין להקשות איך אמר מדרש אחר שנראה שגם הראשון הוא מדרש והלא אמ' שהוא משמעו לפשוטו דנוכל לומ' ששניהם מדרשות אך הראשון מתישב יותר על לשון המקרא וכן יש לדקדק מדבריו שלא אמ' זהו פשוטו אלא זהו משמעו לפשוטו. וכן נפרש גם במה שפרש"י לפנים בפסוק והנותר ממנו עד בקר ששם ג"כ שניהן מדרשות אמנם הראשון מתישב יותר ולכך אמר גם שם ועוד מדרש אחר כמו שאמ' בכאן:
פסוק ו
קהל ועדה וישראל מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בג' כתות. אין להקשות הא אצטריך חד קרא לגופיה שהיה די לומ' ושחטו אותו בין הערבי' ולא היה צריך לכתוב לא קהל ולא עדה ולא ישראל דלא אצטריך שום קרא לגופיה:
והיה לכם למשמרת וזהו לשון בקור שטעון בקור וכו' ומפני מה הקדים וכו' היה ר' מתיא בן חרש אומ' וכו' עד ושהיו שטופין בע"ז אמ' להם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה פי' כך הוא טעמו של רש"י בדבר זה הקדים לקיחה ד' ימים קודם שחיטה כדי להיות הלקיחה בשעת הפרשתן מע"ז והיינו דכתי' משכו וקחו ועוד שנימולו באותו הלילה של לקיחה דאין לפרש באותו הלילה של שחיטה שהרי לבקר יצאו והא איכא סכנה לצאת לדרך עד ג' ימים כדפרש"י לעיל בפרש' ואלה שמות לכך הקדים לקיחתו ד' ימים כדי שיהיו להן ב' מצות ביחד פסח ומילה: