ברטנורא על התורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
בראשית
פרק א
פסוק א
בראשית ברא וכו' אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. קשה איך אמר שמצות החדש היא ראשונה והרי קודם זה יש המילה וגיד הנשה שנצטוו קודם לכן. י"ל שכל המצות כולן נאמרו למשה רבינו ע"ה ומילה וגיד הנשה אעפ"י שנכתבו באברהם ויעקב אפי' הכי נאמרו למשה בכלל שאר התורה. ואם היתה התורה מתחלת מהחדש הזה לכם היה כותב אותם בתורה שהרי נאמרו למשה דסבר ליה כמאן דאמר גיד הנשה לא ניתן עד סיני אלא שנכתב במקומו וגם מילה נכתבה בפ' תזריע אבל עתה שהתחיל התורה מבראשית כתבן במקומן:
ומה טעם פתח בבראשית קשה מה זה שאל רש"י מה טעם פתח בבראשית הלא צורך גדול הוא להגיד לנו חדוש העולם שהוא אמונה חזקה ביסודות דתינו וכל הכופר בה כאלו כופר בכל התורה כולה. י"ל דהכי קאמרי' מאחר שכל התורה ניתנה להדרש ברבים ומעשה בראשית לא ניתן להדרש ברבים כדאמרי' ולא במעשה בראשית בשנים מה טעם ערב מעשה בראשית עם התורה היה ראוי לעשות ממנו ספר בפני עצמו ולפי' שאל מה טעם פתח בבראשית:
כתב רש"י מה טעם פתח בבראשית שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם וכו' קשה שאינן יכולין לו' לנו לסטים שהרי ארץ כנען היא וכבר נתקלל להיות עבד שנא' עבד עבדים יהיה לאחיו ומה שקנה עבד קנה רבו. וי"ל משום דהיינו חייבים לתת חלק גם לבני יפת שהרי גם לו נתחייב כנען להיות עבד כדכתיב יפת אלהים ליפת ויהי כנען עבד למו ואעפ"י שכבר השיב גביהה בן פסיסא את בני אפריקי כשבאו לדון עם ישראל כדאיתא בפרק חלק היינו לעניין לחלוק אותם מן הארץ כי אינו נכר איזה חלק מגיע לשם ואיזה חלק מגיע ליפת ואחר שאינו ניכר היו ישראל יכולין לומר לבני כנען עבדים אתם ושלכם שלנו הוא לכו מארצכם ולכשיבאו בני יפת אנחנו והם נחלוק הארץ אבל לענין לסטים עם בני יפת אין זו תשובה כיון שאנו מחזיקים את חלק ארצו בלא רשות לכך הוצרכנו לתשובה דכח מעשיו שאם יאמרו אומות העולם לסטין אתם שכבשתם ארץ שבעה עממים. וקשה איך יוכלו האומות לומר לנו לסטים אתם והרי א"י נפלה בחלקו של שם כדברי רש"י במקומות הרבה ואנו מבניו של שם וירשנוה ואיך יוכלו לומר לסטין אתם. י"ל שמה באמר יאמרו א"הע לסטים אתם מיירי בשאר בני שם דכתיב בני שם עילם ואשור וכו'. ואם ארץ ישראל נפלה בחלקו של שם מדוע ירשנו אנו בני ארפכשד כולה היה ראוי שתחלק עם כל בני שם שוה בשוה ולפי' יכולין לומר לנו לסטים אתם. גם תירוץ אחר שכל האומות כולן יכולין לומר לנו לסטים אתם לפי שלא נפלה בחלקו של שם אלא ארץ הנגב בלבד אבל שאר ארץ ישראל לקחוה שלא מן הדין לפי' יכולין לערער ולומר לישראל לסטים אתם:
בראשית בריאת הקב"ה שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו. קשה מאחר שהיה הכל תהו ובהו איך אמר והארץ שאם היתה תהו לא היתה ארץ ואם היתה ארץ לא היתה תהו. י"ל שכן פי' הכתוב מה שהיא ארץ עכשיו היתה מקודם לכן תהו ובוהו:
פסוק ד
וירא אלהים את האור. קשה שהרי סיבת האור אינו אלא השמש והירח והככבים ואם המאורות נבראו ביום ד' כדמוכח קרא מהו האור הזה שהיה ביום הראשון. תשובה זה אור אחר היה וראהו הקב"ה שהיה טוב מאד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כדפירש רש"י:
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. מה קשה לו לרש"י שאמר אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. י"ל דקשה ליה שמתחילה כתב וחשך על פני תהום. ואח"כ כתב ויהי אור אלמא היה הבדל בין האור ובין החשך מקודם לכן ומה ת"ל ויבדל שהבדילו לצדיקים. ועוד קשה לו שבכל שאר דברים לא נאמר בהן כי טוב עד גמר מעשה כולו וכאן שינה הסדר וכתב כי טוב קודם גמר מעשה שכתב וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל לפיכך פי' ראהו שאינו כדי להשתמש בו רשעים וגנזו לצדיקים כלומר שלא היה יכול לכתוב כי טוב אחר ההבדלה ואדרבה ההבדלה שהיתה למה היתה שנלקחה אור הטוב ההוא מן העולם ונגנז. לכך הוצרך הכתוב לכתוב בו כי טוב קודם ההבדלה שהיא גמר מלאכתו. וזה הוא שאמר רש"י בכאן אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה וכו':
פסוק ה
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. קשה לפי פשט הפסוק שהרי סיבת היום והלילה אינו אלא תנועת הגלגל והגלגלים עדיין לא נבראו ואיך היה יכול להיות ערב ובקר. י"ל שזה שכתו' בתורה ויהי ערב ויהי בקר נאמר למשה מפי הגבורה שהיה במעשה הזה משך זמן כמו שיש עתה בערב אחת בקר אחת לפי שהיה אז בקר וערב:
פסוק ו
יהי רקיע יוחזק הרקיע שאע"פי שנבראו שמים ביום ראשון לחים היו וקרשו בשני. קשה שלפי פירושו שפירשנו למעלה בראשית ברא בראשית בריאת שמים וארץ א"כ אינך מוצא שנבראו שמים ביום ראשון ואיך אמר בכאן שנבראו ביום ראשון. ופי' יהי רקיע יחזק הרקיע תאמר שפי' כמשמעו ושנבראו ביום שני. י"ל דמדכתיב אחר זה ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ילפינן שנבראו שתיהן ביום אחד וכן כתו' במקום אחר קורא אני אליהם יעמדו יחד וכיון שכתוב למעלה והארץ היתה תהו שהיה לו לכתוב והעולם היה תוהו ובהו וכת' והארץ שמע מינה שהיתה ראויה להקראת ארץ ביום ראשון כלומר שנבראת בו ביום שנבראת הארץ על כרחך צריכין אנו לומר שנבראו שמים ג"כ בו ביום כמו שהוכחנו למעלה. על כן פי' יהי רקיע הכתו' ביום השני יחזק הרקיע כמו שפי' רש"י ואין פירושו כמשמעו. ועוד י"ל דאגב גררא קמ"ל שנבראו שמים וארץ בראשון דמדכתיב בראשית בריאת שמים וארץ היה כך וכך שגם הם נבראו באותו יום דלא תימא בתחלה דבר זה היה אם לא היה גם בדבר הראשון:
פסוק ח
שמים שא מים שם מים אש ומים וכו'. קשה מנא לי'. י"ל דיליף ליה מנקודת השי"ן שנקודה בקמץ שהיא תנועה גדולה ומורה אות הנוח שהיא הברת האלף והרי הוא כמו שא מים שר"ל אש מים ולפי שהקמץ לפעמים הוא כמו דגש והדגש מורה אות הכפל לכן אומר שם מים בשני ממי"ן ועל כן דקדק מזה שא מים שם מים:
פסוק יא
ועץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא עץ פרי קשה שהרי כתוב ויהי כן תכף אחר תדשא הארץ וא"כ לא נפל דבר אחד. ויש לו' משום דפי' רש"י גבי וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ ובשלישי שכתוב בו תוצא הארץ על פתח הקרקע עמדו עד יום הששי וכו' הנה כל זמן שעמדו על פתח הקרקע דהיינו מיום שלישי עד יום ששי היה טעם העץ כטעם הפרי ועל זה נאמר ויהי כן אבל כשיצא ודהיינו ביום הששי נשתנה הטעם ועל זה נאמר תוצא הארץ וכו'. עוד י"ל שפסוק ויהי הן כלל ופסוק תוצא הארץ פרט דהוי פירושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט:
פסוק יב
ועץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן וכו'. שאל השואל איך יאמרו שהארץ לא עשתה רצונו של מקום הלא לא שייך לו' בארץ רצון ובחירה ואם הושם בטבעה לעשות טעם העץ כטעם הפרי איך נשתנה הטבע. י"ל שהאמירה לומר שיהיה טעם העץ כטעם הפרי ר"ל שהושם בטבעה שיהיה כח ביד האדם לעבוד את האדמה בדרך שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן מעצמה וכשנתקלל האדם על עונו הוסר ממנו אותו הכח ולכך אמ' ארורה האדמה בעבורך כלו' שלא יהיה לו כח לעבוד אותה כתקנה כמו שאמר אחר כן וקוץ ודרדר תצמיח לך ומה שאומ' נפקדה על עונה ונתקללה הוא על דרך משל כמו אז תרצה הארץ את שבתותיה את אשר לא שבתה:
פסוק טז
המאורות הגדולים שוים נבראו ונתמעטה הלבנה וכו'. קשה מנא ליה י"ל מדכתיב את שני המאורות הגדולים ואחר כך כתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן דמשמע דהוו שוין בתחלה ואחר כך נעשה א' מהן קטן שנתמעטה הלבנה:
ואת הככבים ע"י שמעט הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה וכו'. קשה מנא ליה י"ל דיליף מדכתיב את שני המאורות הגדולים ואלו ככבים לא כתי' ואחר כתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן ואת הככבים דמשמע על ידי שנעשה מאור הקטן והוא שנתמעטה הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה היינו הככבים:
פסוק יז
נראה לי צריך לישב מה טעם כתב ברקיע ל' עשויה וכן במאורות וכן בחית הארץ ובתנינים כתב לשון בריאה ובאדם בתחלה פתח בעשיה דכתיב ויאמר אלהים נעשה אדם וסיים בבריאה דכתיב ויברא אלהים את האדם. ונראה לומר דברקיע שייך לומר לשון עשייה משום שנברא ביום ראשון ולכך פי' רש"י ויעש תקנו על עמדו. וכן ג"כ במאורות כתב לשון עשייה שנבראו ביום ראשון כמו שפי' רש"י ביום ראשון בראו וכו'. זאת העשייה היא תקונם לתלותם ברקיע וכן בחית הארץ שהיא נבראת מד' יסודות והד' יסודות נבראו ביום ראשון וזאת העשיה היא הרכבת הד' יסודות וכן גבי האדם העשיה היא להרכיבו מן ד' יסודות והבריאה היא על השכל שהוא בצלם אלהים. אמנם כתנינים בעבור שכתב הגדולים כמו שכתב רש"י שהוא לויתן ובת זוגו ואומר כי הוא מקיף את כל העולם וכאשר הוא דבר פלא יחס אליו הבריאה כמו לשכל. האדם:
פסוק ל
ולכל חית הארץ השוה הבהמות והחיות להם למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר וכו'. אין להקשות שהרי מצינו שהיה אוכל בשר כדאי' בגמ' בסנהדרין שהיו מלאכי השרת מנסכין לו יין וצולין לו בשר. דההוא בשר היורד מן השמים היה. ומה שכתב וירדו בדגת הים ובעוף השמים לאו לאכילה שהרי לא הורשה לאכול בשר אלא למלאכה. דגים ברביעי רבא הנהיג בעזה ושבוטא מאי. ועופות כדבעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין לר' יוסי בר' יהודה מאי. וחיה הוא נחש ולשליחות כדתני' בגמ' ר' שמעון בן מנסיא אומר חבל על שמש גדול שאבד מן העולם. שאלמלא נתקלקל נחש כל אחד מישראל היד מזומנין לו שני נחשים אחד משגרו לצ פון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדרלופנ"ן פי' אבן טובה כגון סנדלי אבנים טובות ומרגליות:
פרק ב
פסוק ג
שמעתי מקשין למה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כמו שנאמר בשאר הימים. י"ל לפי שלא היה בו ערב והכי איתא בב"ר ויברך אלהים ברכו באורה כיון ששקעה חמה בליל שבת בקש הקב"ה לגנזה וחלק כבוד לשבת ושלשים ושש שעות שמשה אורה פי' ערב שבת ביום וליל שבת ויום שבת הרי שלשים ושש שעות:
פסוק ח
מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן ואין לפרש מקדם לשון קדימה וכו' ואם תאמר הרי כבר כתי' ויברא את האדם ראיתי בברייתא כו'. זה הפי' סתום מאד שאמ' אין לפרש ולא פי' מה טעם. ועוד מה שייך ואם תאמר אח"כ. ונראה לו' דלכך אין לפרש שר"ל לשון קדימה שהרי כתיב אח"כ וישם שם את האדם אשר יצר ולמה לי למכתב אשר יצר אלא לומר אשר יצר קודם לכך. ואם תאמר הרי כבר כתב ויברא אחרי אשר אתה אומר שאינו לומר מקודם אמאי אם כן חזר ואמר וייצר ה' אלהים את האדם הרי כבר נאמר ויברא דבשלמא אם נאמר שר"ל מקודם הייתי אומר דלכך חזר וכתב וייצר כדי לסמוך אליו ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם לאשמעינן שר"ל קודם בריאת האדם מכל השתא אמאי אצטריך ומתרץ ראיתי בברייתא וכו': מה"רר
פסוק יז
לא מות תמותון דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה וכו'. קשה שהרי לא אמר הקב"ה שימותו בנגיעה אלא אמר כי באכלם ממנו מות ימותו י"ל שהיו סבורין שהאילן עצמו היה סם ממית בטבע ושמה שאמר לו הקב"ה ביום אכלך מות תמות ירצה בזה תמות מפני היותו ממית בטבע כמו סם המות לא שימיתם הוא יתברך על זו העונש ולפי' כיון שנגעה בו ולא מתה עלה בדעתה דבר הנחש שכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. קשה שהרי הקב"ה אמר להן שימותו ביום אכלם ואם לא מתה עתה לאלתר אולי תמות לאחר שעה. י"ל שהואיל שחשבה שהוא סם המות בטבע חשבה שיבא לה איזה חולי לאלתר כדרך השותים סם המות שמתנפחין ומתנונין והולכין או ששכחה דברי הקב"ה ועלה בדעתה שאמר לה ברגע אכלך ממנו מות תמות כשם שטעתה במה שלא אמר לה ולא תגעו והיא הוסיפה בדבריו כן טעתה גם בזה:
פסוק כג
זאת הפעם מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה וכו'. צריכין אנו לומר שנתעברו קודם לכן דאם לא כן היו נעקרות בביאת אדם כדאיתא בגמ' דע"ז גוי חס על בהמתו שלא תעקר ואולי היה דרך נס:
פרק ג
פסוק ו
כי טוב העץ להיות כאלהים וכי תאוה הוא לעינים ונפקחו עיניכם ונחמד העץ ויודעי טוב ורע. פרש"י כי ג' דברים הללו כנגד ג' דברים שאמר לה הנחש שהרי אי אפשר לו' שהיא ראתה כי טוב העץ להשכיל שהרי לא תוכל להבין דברזה אלא שרש"י מפרש ותרא בראיית הלב כלומר ראתה והאמינה שכל ג' דברים שאמר לה הנחש היו אמת ;
ותתן גם לאישה שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אשה אחרת. קשה למה נתכונה להרוג את אישה כדי שלא ישא אשה אחרת הרי היא מוספת על חטאתה פשע ללא תועלת י"ל שהיתה סבורה לומר אם יאכל גם הוא ונהיה שנינו מסוכנין למות לא ירצה הקב"ה למחות המין האנושי מעל פני האדמה וישא לפשע שנינו ולא נמות אבל אם אוכל לבד מן העץ. הנה אדם יתקיים וישא אחרת שימציאהו הקב"ה אשה אחרת כשם שהמציא אותה ויתקיים המין האנושי בלעדי ואני אמות לכך האכילה גם לאישה אולי ירוחמו מן השמים לסבה שאמרנו:
פסוק ז
ותפקחנה לענין החכמה דבר הכתוב קשה שהרי אמר לקמן אף הסומא יודע כשהוא ערום אלמא במראית העין ממש הכתוב מדבר ואיך אומר עתה שלענין החכמה דבר הכתוב. י"ל שלעולם בענין החכמה דבר הכתוב וגם מה שאמר אף הסומא יודע שהוא ערום ר"ל יודע ומכיר שהוא ערום מדעת וחכמה:
פסוק ח
לרוח היום לאותו רוח שהשמש בא משם וכו'. קשה מאן דכר שמיה דשמש ומנא לו לרש"י לומר בכאן לרוח שהשמש בא משם. י"ל שהוא דורש דבר זה ממלת היום בה"א הידיעה שהוא היום הידוע שנא' עליו בנבואת מלאכי (מלאכי ג' י"ט) כי הנה היום בא בוער כתנור (עיין בפירוש רש"י הפסוק הנ"ל שכן פירש גם הוא ז"ל) ואליבא דמאן דאמר אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה וכו' הנה מה שכתוב כאן היום הוא כמו השמש שהשמש קרוי יום ולכך פי' רש"י לרוח היום כמו לרוח השמש כלומר לאותו רוח שהשמש בא משם:
פסוק יד
כי עשית זאת מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית וכו' עד שהיה לו לומר דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. י"ל דאין הכי נמי שמן הדין יכול להציל את עצמו אלא שהתורה הזהירה שלא להסית שכתוב בסוף פרש' מסית ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה ולפי' אם המסית נסקל לא מפני שורת הדין אלא מפני שעבר על גזרת הכתו' שצוה שלא להסית:
כי עשית זאת מכאן שאין טוענין למסית וכו'. קשה שהרי נחש לא היה מסית דאין מסית אלא לע"ז. וי"ל דהיה כמסית לע"ז משום דקא' והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וקשה למה נענשה חוה והרי לא הזהיר הכתוב אלא לאדם בלבד. וי"ל דאשה בכלל אדם כדכתיב זה ספר תולדות אדם וכו' זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם והנה פי' ויצו ה' אלהים על האדם ר"ל על מין האנושי והנה גם האשה בכלל הצווי היתה דיקא נמי דכתיב האדם ולא כתיב את אדם ואין לתרץ שנענשה על שבאה תקלה על ידה כמו הנחש ולא נענשה על האכילה שהרי היא השיבה הנחש השיאני ואוכל למדנו בעל האכילה ממש היה טוען אותה הקב"ה ועל כך נענשה:
קשה לפי הפשט כי הקב"ה אמר לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות והוא אכל ולא מת בו ביום והנה א"כ לא נתקיימה גזרתו של מקום. י"ל שפי' מות תמות י"ל תהא חייב מיתה וכששב בתשובה שב המקום ונחם על הרעה כמו שרחם על אנשי נינוה כששבו מדרכם הרעה. עוד יש לפרש כמו שאמרו במדרש שיומו של הקב"ה אלף שנים כדכתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול והנה לא חי אלף שנים ונתקיימה הגזירה:
ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקלל מחיה לא כל שכן אלא מכאן למדו רבותינו שימי עבורו של נחש ז' שנים. פי' הכי קאמר ארור אתה מן הבהמה בדוגמא ובענין שהיא מקוללת מן החיה כלומר כשם שהבהמה המושכת ימי עבורה שהיא החמור נתקללה שבע ידות יותר מחיית השדה שמקצרת יותר ימי עבורה שהיא החתול כי ימי עבורו של חתול שבעה שבועות ושל חמור מ"ט שבועות כך נתקלל נחש יותר מאותה בהמה שבע ידות הרי לך שימי עבורו של נחש ז' שנים ואע"פ שאינן שלמין ממש שהרי חסר ג' או ד' שבועות לשנה מ"מ יותר מששה וקרוב לשבעה הם וי"ו זו דומכל חית השדה יתירה היא כך מפורש בבכורות ושם ואימא כשם שנתקלל מבהמה נתקלל מחיה לאחר ג' ודאי ניהו תשע שנים ומשני מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה מכל הבהמה ומכל חיה כתיב:
פסוק כא
כתנות עור חלקים כצפורן פי' רש"י כן לאפוקי ממאן דאמר עור מלא שער איתא במדרש שזהו עור זוגו של לויתן שמלח הקב"ה לצדיקים לעתיד לבא. וקשה אמאי אצטריכו להני כתנות הא כתיב לעיל ויעשו להם חגורות י"ל שאותן חגורות לא היו מכסות אלא ערותן בלבד ועכשיו בא והלביש את כל גופן באלו הכתנות עור:
פסוק כב
פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים. קשה מי איכא ספיקא קמי הקב"ה דקאמ' שמא יעשה כן וי"ל משום דאמרי' הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ולכך יש ספק בידו לעשות ושלא לעשות:
פרק ד
פסוק ג
מפרי האדמה יש מדרש אגדה אומר זרע פשתן היה. קשה מנא לו לבעל המדרש הזה שזרע פשתן היה. י"ל דנפקא ליה מדמתרגמינן מנחה קרבנא וקרבן במלוי אותיות פשתן בסופי תיבות קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן הרי פשתן בסופי תיבות:
פסוק כב
וצלה גם היא ילדה וכו' קשה שהרי למעלה פי' שהשקה כוס של עקרין בשביל שלא תלד. וי"ל שלא הזיקוה העקרין כלל וילדה ולכך כתיב גם כלו' גם כי השקוה כוס עקרין מ"מ ילדה:
פסוק כג
ויאמר למך לנשיו שהיו נשיו פורשות ממנו לפי שנגזר לכלות לזרע קין ז' דורות וכו' אמרו מה אנו יולדות לבהלה למחר יבא המבול וכו'. קשיא דידיה אדידיה דברישא משגיע שפירשה ממנו מפני גזרת שבע לקין ואחר כך משמע שפירשה ממנו מפני גזרת המבול וי"ל שהיו סבורות שגזרת כליון זרעו של קין וגזרת המבול גזרה א' היא כלומר שאין המבול בא אלא לכלות זרעו של קין וטעו האצטרולוגין שלהן בין זרעו של למך זה ובין זרעו של למך אביו של נח כדרך כל האצטגנינין והחוזים בכוכבים:
פרק ה
פסוק כט
זה ינחמנו ממעשנו וכו' קשה לפי הפשטה וכי נביאים היו שזה עתיד להניח להם. וי"ל לפי שכתוב ארורה האדמה בעבורך וכו' עד שובך אל האדמם דמשמע כשימות אדם הראשון תבטל זאת הגזרה וכשנולד נח כבר מת אדם וצא וחשוב שנותיו ותמצאם כלין כ"ו שנה קודם לידת נח ולפי שהוא היה הראשון שנולד אחר מיתתו של אדם לכך אמרו עליו זה ינחמנו ממעשנו וכו':
פרק ו
פסוק ו
וינחם ה' כי עשה את האדם. מקשין והא כתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. וי"ל ששלשה ענייני נחמה הן אחת כשאדם נודר לחברו טובה או רעה ויש לאל ידו אלא שמתחרט זהו דבר כזב. השנית המתחרט מחמת האונס שאין ספק בידו לקיים את דברו על אלה שתים נאמר לא איש אל ויכזב אלא מקיים את דברו ובן אדם ויתנחם כי הוא לא יכול. ועוד יש נחמה שלישית הנקראת סופר"א פנצאר"י בלע"ז ואינה באה מחמת קצורו של נודר כגון שיגזור הקב"ה פורענות ודאי על דעת כן נגזר אם יעמדו במרדם ואם ישובו מרשעם ישוב ה' מחרון אפו כדכתיב בספר ירמיה רגע אדבר וכו' ושב הגוי ההוא וכו' אף זה וינחם כך הוא כלומר מחשבה אחרת יש בלבו לא ששב ממחשבתו הראשונה חלילה וחס כך מצאתי כתוב:
עוטה כשלמה אורה
תמכתני בסדר בראשית ברא
כן תמציא למחשבתי מנוח
ועזרני באלה תולדות נח
פסוק ט
אלה תולדות נח הואיל והזכירו ספר בשבתו וכו'. קשה מאי קשיא ליה לרש"י שהוצרך לו' הואיל והזכירו ספר בשבחו. י"ל שאחר שכתב אלה תולדות נח היה לו לכתוב שם וחם ויפת פי' תולדות הבנים שהוליד לכך אמר רש"י שהפסיק הענין הואיל והזכירו ספר בשבחו ולפי' זה קשה שלא היה צריך לכתוב אחר כן פעם אחרת ויולד נח ולכך פי' רש"י ד"א שעתה הוצרך לומר אחר כן ויולד נח:
פסוק יג
קץ כל בשר כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים וכו'. קשה והרי כאן לא הרגה טובים שהרי ניצל נח ובניו ונשיהם. וי"ל דאין הכי נמי דהורגת טובים ורעים אבל בכאן עשה עמהם לפנים משורת הדין וכן משמעות המקרא מן הדין קץ כל בשר בא לפני אבל אני אעשה עמך לפנים משורת הדין ואצילך היינו דקאמר עשה לך תבת עצי גפר:
קץ כל בשר בא לפני כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. צריך לישב שהרי אנו רואין שנמלט נח ובניו. ועוד איך יצא כזאת מלפניו להרוג הטובים. ונראה לפרש שלכך לא אמר צדיקים ורשעים אלא רעים וטובים. ור"ל התינוקות הקטנים לכך האנדרולומוסיא באה והורגת אותם לפי שכיון שהזנות מצדיהם כולם ממזרים ואינם ידועים וכמו שאמרו רז"ל במסכת יבמות ממזר ודאי חיי ממזר ספק לא חיי ולכך לא קאמר כל מקום שאתה מוצא גזל משום דלא הוו מתים הקטנים בעבור הגזל:
כי מלאה הארץ חמס לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל וכו'. קשה והלא אמר למעלה כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. י"ל דאין הכי נמי שכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים דאנשים אבל לא נחתם גזר דינם על הארץ כלו' תשחת הארץ עמהם ויטשטשו ג' טפחים של עומק המחרישה אלא על הגזל:
את הארץ מן הארץ וכו' ד"א עם הארץ וכו'. קשה מאי ד"א. יש לפרש שני פי' הראשון את הארץ יתר הוא שאין צריך לומר מן הארץ כי ידענו שהם היו בארץ ולכך עשה ד"א שר"ל שנשחתו עם הארץ ג' טפחים וכו':
פסוק יד
עצי גופר כך שמו. מאי קשיא ליה שאמר כך שמו אלא י"ל שאמר רש"י כן כדי שלא תפרש עצי גופר עצים על ידי גפרית כלומר ויעש תבת עצים על ידי גפרית שנלקו בו לפיכך אמר כך שמו:
בכופר מצינו בתלמוד כופרא תיבתו של משה על שהיו המים רפין וכו' ועוד שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת אבל בכאן לא הקפיד אם יריח נח ריח רע של זפת מפני שכל העולם שרוי בצער. ומה שאמר אבל כאן מפני חוזק המים זפת המבית ומחוץ קשה איך לא היה הזפת מתפשר מפני חמימות המים. י"ל שנעשה להם נס ונצטננו המים שבצידי התבה. וקשה עוד מנא לן שמי המבול היו רותחין. י"ל דנפקא לן מגזרה שוה דכתיב הכא וישוכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככה. מה להלן חמימות שהרי כתב וחמתו בערה בו אף כאן לשון חמימות שהיו המים רותחין:
פסוק טז
צוהר יש אומרים חלון וי"א אבן טובה מאירה להם וכו'. קשה מנא ליה. י"ל שהאומר חלון דורש צהר מלשון צהרים והיינו חלון והאומר אבן טובה דורש צהר כמו זהר שאותיות זסשר"ץ מחחלפות מלשון זהורית והיא אבן טובה מאירה להם:
פסוק יז
ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים עם אותן שזרזוני כבר מה אנוש כי תזכרנו. פי' שרוצה להסכים עם המלאכים שזרזוהו כשרצה הקב"ה לעשו' אדם שאמר להם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והם אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו ביניהן ושרפן וכו' כדאיתא במדרש לכך אמר עכשיו שהוא רוצה למחות את האדם מעל פני האדמה הנני מסכים עם אותם שזרזוני וכו' ותפש רש"י לשון זרזוני לפי שמלת הנני לשון ענוה וזריזות והיא מלה מיותרת שהיה לו לומר ואני מביא את המבול וכתב הנני שהוא לשון ענוה שענותנותו יתירה להסכים ע"י עבדיו ומלאכיו לשון זריזות שמזדרז לעשות רצונם ואעפ"י שהשאיר להם נח ובניו לפלטה גדולה אעפ"כ הרבה להן פורענות לשטוף הכל ולא הבחין בין קטנים לגדולים:
מבול שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך. קשה איך יוכל לדרוש שלשה לשונות חלוקות ממלה אחת י"ל שאילו לא היה רוצה לומר אלא שבלה לא היה נכתב בתוספת מ"ם ועכשיו שנכתב מבול בתוספת מ"ם הוא כמו מבלבל שבלבל את הכל ואלו לא היה אלא בלבול היה לו לינקד בלא דגשות הבי"ת ועכשיו שכתוב בדגש הוא לשון מוביל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך:
פסוק יט
מכל החי אפי' שדים וכו'. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתיב מכל החי מכל בשר דמשמע שיש חי שאינו בשר והיינו שדים וכן פי' הפסוק מכל החי שאינו בשר והיינו שדים ומכל בשר כמשמעו:
פרק ז
פסוק ב
מכל הבהמה הטהורה למדנו שלמד נח תורה. קשה שהרי אמרינן בזבחים העבירם לפני התבה וכו' דמשמע דלא הוה ידע טמא וטהור אלא מתוך קליטת התבה וי"ל דהתם מיירי בדבקים במינם ושאינן דבקים במינן והיינו טמאים וטהורים שכן מצינו לשון טומאה גבי עריות כדכתיב בסוף פרשת עריות אל תטמאו בכל אלה ולעניין זה הוצרכה קליטת התבה אבל טומאה וטהרה דאיסורי מאכלות מן התורה ידע אותן והבחין ביניהם שלמד נח תורה כדפי' רש"י:
פסוק ג
גם מעוף השמים בטהורים דבר הכתוב וילמד סתום מן המפורש וכו'. פי' מן המפורש הוא עוף טהור כמו שנאמר למטה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור מה להלן שהוא מפורש ר"ל טהור אף כאן שהוא סתום ר"ל טהור:
פסוק ז
מפני מי המבול אף נח מקטני אמנה היה וכו'. קשה הלא צדיק היה ואיך היה מסתפק בדבריו של מקום. וי"ל שהיה חושב כיון שה' הוא ניחם על הרעה אולי יתעשת ולא יאבדו וגם כי היה רואה המים יורדין ברחמים כדפרש"י בפסוק ויהי הגשם:
פסוק יא
בחדש השני ר' אליעזר אומר זה מרחשון. ר' יהושע אומר זה אייר. אין להקשות לר' אליעזר ממה שכתוב בניסן החדש הזה לכם ראש חדשים וכו' דאדרבה זו היא סיעתא דידיה מאחר שהתורה מזהרת לישראל למנות בניסן שמע מינה שמקודם לכן רגילין למנות מתשרי כדברי ר' אליעזר:
פסוק כג
אך נח לבד נח ומדרשו גונח וכוחה דם וכו'. קשה מנא לו לבעל הדרש דבר זה י"ל שהוא מפרש מלת אך מל' הכאה כמו ואך אותן וכו' וכן משמעו וישאר אך נח מוכה והיינו גונח וכוחה דם כדמפרש ואזיל. אך נח גונח וכוחה דם פי' כוחה רוקק רוק עבה וחבירו הכוחה בפני רבו ולפי שהוא בא מכח גדול קרוי כוחה:
פרק ח
פסוק א
ויזכור אלהים זה מדת הדין ונהפכה לרחמים וכו' ואח"כ פי' וישוכו המים ואח"כ חזר לפרש ויזכור את כל החיה. קשה שלא פי' המקרא על הסדר י"ל שבתחלה פי' שהשם הזה הוא מדת הדין ונהפך לרחמים והוצרך לפרש אח"כ מלת וישוכו לשון הנחת חימה ואח"כ חזר לפרש המקרא על הסדר ויזכור את כל החיה ואת כל הבהמה וכו'.
על הארץ על עסקי הארץ. קשה מה לו להוציא המקרא ממשמעו תאמר שר"ל ויעבר אלהים רוח על הארץ ממש י"ל שאי אפשר לפרש על הארץ כמשמעו שהרי היתה מכוסה במים לכן צריך לפרש על עסקי הארץ:
פסוק ג
מקצה חמשים ומאת יום התחילו לחסור וכו' עד שביעי לכסליו שבו פסקו הגשמים והוא סיון וכו'. החדש העשירי זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים. קשה מה הוא לחלק בחשבון זה או היה לו לתלות את כולן להפסקה או כולן לירידה. י"ל שתולה שביעי והוא סיון להפסקת גשמים לפי שהוא חדש שבו עמדו ישראל על הר סיני ופסקה זוהמתן לכך תלה אותו להפסקת גשמים שהוא הפסקת פורענות ותולה עשירי שהוא אב לירידה לפי שהוא חדש של פורענות שכתוב בו לשון ירידה שנאמר ותרד פלאים לפי' תולה אותו לירידת גשמים שהוא חדש של פורענות הכי איתמ' במדרש:
פסוק ז
מצאתי כתוב הטעם ששלח נח העורב יותר משאר עופות לפי שהעורב מצוי לאכול נבלות ואם ימצא מיתי המבול יביא מבשרם בפיו אל התבה ואז ידע כי קלו המים ואח"כ שלח את היונה כי דרכה להיות בעמקים כד"א כיוני הגאיות:
פסוק יא
עלה זית טרף וכו' פי' ובשביל כך ידע כי קלו המים לפי שאילן הזית נמוך ובראותו העלה קרוע וחטוף ידע כי לקחתו מן האילנות שאילו לקחה על פני המים היה העלה שלם כברייתו:
פסוק טז
צא מן התבה כאן התיר להן תשמיש המטה. קשה דאם כן היה לנו ללמוד מכאן שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וזה אינו שהרי אנו למדין אותו מדכתיב במתן תורה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וי"ל דלא נלמוד מפ' המדבר קודם מתן תורה:
פסוק כא
לא אוסיף לא אוסיף כפל הדבר לשבועה וכו' וכן דרשו רבותינו ז"ל בשבועות. צריך לישב דהא כשבועות דריש ליה מדכתיב ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד המים למבול. וי"ל דתרוייהו חדא מילתא נינהו ולא אוסיף ראשון דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה סמיך ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ הרי שבועה על השחתת האדמה ולא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי סמיך אלא יכרת כל בשר עוד מימי המבול הרי שבועה על השחתת בעלי חיים אי נמי נוכל לומר כי דעת רש"י דקא' לא אוסיף הכתוב על האדמה מלא אוסיף הכתוב בבעלי חיים מה התם איכא כפל דכתיב ולא יכרת כל בשר ואמר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר הכי נמי באדמה היה כפל מהר"ר:
פרק ט
פסוק כ
ויטע כרם כשנכנס לתבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. נ"ל דלכך נקט אלו השני מינין משום דאין להן גרעיגין ליטע כמו התמרים והזתים והרמונים. מהר"ר:
הטוב לך להודות
היית עזרי באלה תולדות
ותמציא לי חילך
בסדר חדושי לך לך
פרק יב
פסוק א
לך לך להנאתך ולטובתך. פי' דדייק ליה מייתורא דלך שהיה לו לכתוב לך מארצך ועכשיו שכתב לך משמע בשבילך כלומר ההליכה תהיה להנאתך ולטובתך. ונראה שזה שכתב רש"י שני דברים להנאתך ולטובתך היינו משום דאשכחן טובה שאינה הנאה והנאה שאינה טובה לכך השמיענו שתיהן ואי קשיא מהו לך שהרי פי' אח"כ ואעשך לגוי גדול כדפי' רש"י. י"ל דבא להשמיענו דמשעת ההליכה תתחיל הנאה וטובה קודם שיגיע לארץ ואין להקשות לשתוק מואעשך ואברכך דהא כבר שמעינן מייתור דלך. וי"ל שהפסוקים הבאים אחר זה היו פי' דלך דהיינו ההנאה והטובה:
לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו'. נ"ל דלכך פי' ואעשך קודם שיפרש מארצך וממולדתך הקודם לו בפסוק משום דקשה לו אחר שפי' להנאתך ולטובתך שר"ל ושם אעשו אם כן אמאו אצטריך למכתב ולכך פי' לפי שהדרך גורמת ג' דברים אעפ"י שהבטיחו כבר שיהיו לו בנים כשאמר לו לך להנאתך ולטובתך מכל מקום באולי לא יהיה לגוי גדול שהדרך ממעטת ג' דברים לכך כתיב ואעשך לגוי גדול וסיים לפרש כל הפסוק אחר כן חזר לענין ראשון. מהר"ר:
מארצך וממולדתך ומבית אביך. נראה לפרש דלכך הזכיר שלשתם לתת לו טעם מדוע מצוה עליו ללכת משם מארצו ומולדתו ובית אביו כולן שוין לרשע ואין בהן טוב והאדם למד את דרכיו או מפני ארצו או ממשפחתו או מכית אביו:
פסוק ב
ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו' ואח"כ פי' מארצך וממולדתך וכו'. קשה למה לא פי' המקרא על הסדר. י"ל שעשה כן כדי לסמוך ואעשך לגוי גדול למה שפי' לך להנאתך ולטובתך להשמיענו כיצד היא הנאתך וטובתך שאעשך לגוי גדול כמו דמפרש ואזיל
לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול לפי שהדרך גורמת וכו'. נ"ל דלכך פי' ואעשך קודם שיפרש מארצך וממולדתך הקודם לו בפסוק משום דקשה לו אחר שפי' להנאתך ולטובתך שר"ל ושם אעשו אם כן אמאו אצטריך למכתב ולכך פי' לפי שהדרך גורמת ג' דברים אעפ"י שהבטיחו כבר שיהיו לו בנים כשאמר לו לך להנאתך ולטובתך מכל מקום באולי לא יהיה לגוי גדול שהדרך ממעטת ג' דברים לכך כתיב ואעשך לגוי גדול וסיים לפרש כל הפסוק אחר כן חזר לענין ראשון. מהר"ר:
מארצך וממולדתך ומבית אביך. נראה לפרש דלכך הזכיר שלשתם לתת לו טעם מדוע מצוה עליו ללכת משם מארצו ומולדתו ובית אביו כולן שוין לרשע ואין בהן טוב והאדם למד את דרכיו או מפני ארצו או ממשפחתו או מכית אביו:
ואברכך בממון. קשה מנא לו שבממון. י"ל שכן מצינו במקום אחר שנאמרה ברכה אצל הממון שנא' ברכת ה' היא תעשיר. ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומר ה' אלהי אברהם וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון והיה ברכה אין לו הדבקות עם הכתוב שלמעלה שהואיל ולא בא (נ"ל חסר אלא) להבטיחו על ג' דברים אין טעם לכתוב בכאן והיה ברכה אבל לפי זה הפי' האחרון הרי הוא דבק עם מה שלפניו כמבואר. (ומה שאומר חתימת מגן דוד הוא משום דכתיב ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ כדאיתא בערבי פסחים):
פסוק ו
ויעבור אברם בארץ נכנס לתוכה. עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבאו לשכם וכו'. נראה דדייק ליה מלישנא דויעבור שהיה לו לומר ויבא עד מקום שכם דלישנא דויעבור משמע דרך העברה שלא רצה להשתקע בשום מקום עד היותו בשכם להתפלל על בניו וכן עד אלון מורה לראות הר גריזים ששם קבלו התורה וכו'. מהר"ר:
אלון מורה הוא שכם ששם הראהו הר גריזים והר עיבל ששם יקבלו ישראל שבועת התורה וכו'. קשה מנא לו דבר זה י"ל דנפקא ליה מדכתיב אלון שהוא לשון אלה ומורה לשון הוראה והרי הוא כאילו כתיב אלון ההוראה כמו שאמר ששם קבלו שבועת התורה:
והכנעני אז בארץ הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה וכו'. קשה שהרי בפ' שלא לך כתב שבנה חם חברון לכנען בנו ונראה שבחלקו של כנען נפלה ואיך אומר בכאן שבחלקו של שם נפלה. י"ל שארץ ישראל שבצד דרום לבדה נפלה בחלקו של שם ולפי' היה אברם הלוך ונסוע הגנבה אבל שאר ארץ ישראל נפלה בחלקו של חם ואעפ"י שכתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברון דמשמע שגם חברון היתה בצד הנגב אין זו הוכחה שכן פי' המקרא ויעלו המרגלים לצד דרום כלומר מנגב למחנה ישראל:
והכנעני אז בארץ. נראה דכתו' זה הפסוק לישב מה טעם העתיק אברהם את עצמו משם אחרי שנראה אליו ה' שם והיה המקום מוכן לנבואה ולכך כתב והכנעני אז כארץ שהיה עושה מלחמה ולכך נסע משם. מהר"ר:
פסוק ז
ויבן שם מזבח נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם וכו'. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתי' והעי מקדם למאי אצטריך וכן (נ"ל וכי) בכל מקום שהיה לן אברם ספר לנו הכתו' את גבולותיו הסמוכין אלא לא נכתב והעי מקדם אלא לאשמועינן שנתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם:
פסוק יב
והרגו אותי ואותך יחיו. קשה למה פחד פן יהרגוהו היה לו לדאג יותר פן יקחו את אשתו בחזקה מבלתי הריגתו. י"ל שהאומות גדרו עצמן בעריות ואלו היו לוקחין אשתו מבלי הריגתו היו חייבין על כל ביאה וביאה לכן פחד פן יהרגוהו שטוב להם להרוג ולעבור עברה אחת מלעבור עבירות הרבה. ועכשיו ע"י מעשה הכיר בה ראיתי במדרש אגדה שעבר את הנהר וגלתה שוקה מתוך כך הכיר ביופיה:
פסוק יג
למען ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות וכו'. קשה והלא כתיב ושונא מתנות יחיה ואיך היה אוהב שיתנו לו מתנות. י"ל שמה שכתוב ושונא מתנות יחיה היינו בישראל אבל באומות העולם כמציל מידם דמי ולכך היה אוהב אברם שיתנו לו מתנות:
פסוק יד
ויהי כבוא אברם מצרימה. היה לו לומר ויהי כבואם אלא מלמד שהטמינה בתיבה וכו'. קשה שעדיין היה לו לכתוב ויהי כבואם שהרי היה לוט עמהם א"ת לא חשש הכתוב להזכיר אלא העקר שהוא אברם א"כ למה שאל רש"י שהיה לו לכתוב ויהי כבואם. י"ל שעל האמת דרך המקרא בכל מקום להקפיד על העיקר ולא על הטפל אבל כאן כיון שעקר הפרש' מדבר בענין שרה וגם בפסוק שלמעלה אמר שאברם היה מדבר עם שרי וא"כ היה לומר ויהי כבואם לשון רבים שגם שרה היתה עקר במקום זה אלא שהטמינה וכו':
פסוק יז
וינגע במין ראתן לקה שהתשמיש קשה לו. קשה מנא ליה י"ל דנפקא ליה מדכתיב על דבר שרי כלומר שנתנגע נגע המועיל לשרי שלא יטמאנה והיינו ראתן שהתשמיש קשה לו כרצון שרי אשת אברם:
וינגע ה' את. צריך לישב מה טעם גבי אבימלך בא אליו הקב"ה בחלום להזהירו ולפרעה לא בא י"ל דנלקחה שרה בית פרעה קודם שיאמר עליה אחותי היא רק בהזכרת פרעה לאברם דכתיב למה אמרתי אחותי היא ואולי לא אמר זה רק אחרי הלקחה אבל גבי אבימלך כתיב ויאמר אברם אל שרה אשתו אחותי היא ואח"כ וישלח אבימלך ויקח את שרה. ועוד כי אבימלך עשה כל החקירות שהיה יכול לעשות שהרי שאל לה ולעבדיה ולשפחותיה דכתיב והיא גם היא אמרה אחי הוא מייתורא דגם מרבינן כל בני הבית ולכן לא ענה לו אברם מאומה כששאל לו למה אמרת אחותי היא כמו שעשה לו לאבימלך כמו שאמר לו כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי וכו'. מהר"ר:
פרק יג
פסוק ב
כבד מאד טעון משאות. קשה למה פי' תחלה כבד מאד קודם שיפרש הנגבה הקודם לו בפסוק. י"ל שעשה כן לפי שפירש למעלה וישלחו כתרגומו ואלויאו לכך פי' סמוך לו כבד מאד טעון משאות כלומר שהיה צריך לויה לשמרו בדרך שהיה טעון משאות:
פסוק ג
וילך למסעין כשחזר ממצרים לארץ כנען וכו' ד"א בחזרתו פרע הקפותיו וכו'. קשה מאי ד"א י"ל לפי שהיה כבד מאד חזר למסעיו ופרע הקפותיו. ופי' אורח פוגם ונפגם פוגם את אושפיזו שאומרים בני אדם שמא איזו רעה עשה לו הבעל מחנה לכך אינו חוזר ללון שם. עו' פי' נפגם שיאמרו העולם שמא איזו רעה עשה שם בביתו שלזה שאינו חוזר אליו עוד ולכך חזר אברם למסעיו ללון במסעות הראשונות:
פסוק ט
אם השמאל ואימינה בכל מקום אשר תשב אני לא אתרחק ואעמד לך למגן ולעזור. קשה למה פי' כן על ואם השמאל ואימינה ולא דרש כלום על ואם הימין ואשמאילה. י"ל שדרש כך על ואם השמאל ואימינה לפי שמלת האימינה אינה נקודה כדרכה שהיה לו לינקד ואימינה בפתח כמו שנקד ואשמאילה:
ואימינה אימין את עצמי וכו'. שמעתי אומרים שלכך האריך רש"י כל כך שבא להוציא מפי' התרגום שפי' אם את לצפונא ואנא לדרומא דמשמע שירחיק עצמו ממנו לכך פי' אימין את עצמי ותמיד אהיה קרוב אליך. מהר"ר:
פסוק י
כגן ה' לאילנות כארץ מצרים לזרעים. קשה מנא ליה י"ל מדכתיב כל עץ נחמד למראה וכו' בתוך הגן נפקא ליה כגן ה' יפה לאילנות ומדכתיב לא כארץ מצרים היא וכו' אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק נפקא לן שארץ מצרים יפה לזרעים:
פסוק יא
מקדם מדרש אגדה מהו מקדם הסיע עצמו מקדמונו של עולם וכו'. קשה מנא לו לבעל הדרש דבר זה. י"ל שאין נראה לפרש מקדם כמשמעו מרוח מזרחית שהרי בנגב היה יושב כדכתיב לעיל הלוך ונסוע הנגבה לכך פי' מקדמונו של עולם:
פסוק יג
רעים בגופם וחטאים בממונם קשה מנא ליה. י"ל שכן מצינו רעה אצל הגוף דכתיב ביוסף ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ומצינו חטא אצל ממון שנא' בעושק שכר שכיר והוה בך חטא ואונקלס שתרגם בהפך בישין בממונהון וחייבין בגוייתהון ראייתו שכן מצינו רעה אצל ממון דכתיב ורעה עינך באחיך האביון. ומצינו חטא אצל הגוף שנאמר ביוסף וחטאתי לאלהים: