אור ברסלב

ברטנורא על התורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

וגם עתה שומר לראשי קומה עזרתה בספר שלישי

ותופע עלי נהרה בחדושי ספר ויקרא

ויקרא לכל דברות ולכל אמירות ולכל צויים קדמה קריאה נ"ל דיליף לכל דברות מהכא דכתי' ויקרא ואח"כ וידבר וקרוי דברות הדברים שנאמרו לו למשה לאמרם לישראל כדכתי' הכא דבר אל בני ישראל ולכל אמירות יליף מדכתי' בפרשת ואלה שמות וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה וקרי אמירות דבר שאין בו צווי מצוה כי ההיא דהתם אי נמי יליף ליה מדכתיב בפרשת יתרו ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב והתם לא הוי אלא ספור דברים בעלמא. ולכל צווים יליף ליה מדכתי' בפ' יתרו ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר וכתו' בתריה ויאמר ה' אל משה רד העם בעם פן יהרסו וזה קרוי צווי כי הוא לפי שעה ולפי זה קרי דברות המדות שהם. נוהגות לדורות וקרי אמירות הדברי' שאינן רק ספור שאינן אלא לו לבדו כמו אל תקרב הלום וקרי צווים האזהרות שהן לפי שעה ובתורת כהנים דריש ליה ר' שמעון מדכתיב וידבר דבר לכל אמירות וצווים מהר"ר:

ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו אבל ישראל לא היו שומעין משמע דדריש ליה מויקרא אל משה ולקמן דריש ליה שקול לו קול אליו מדקאמ' יכול ישמעו לקול הקריאה והמעוט דלעיל הוי לעניין הדבור דכתי' בתריה וידבר אליו ת"ל ר"ל לו קול אליו דמיניה ממעטינן הדבור א"כ הוא דאמרינן לעיל ויקרא אל משה הוא למעט שלא היו שומעין קול הקריאה ומה שאמר ת"ל (עיין בשו"ת הרב ר' משה אלאשקר סי' צ"ג שהביא דעות על נשתוונא דנא) קול לו קול אליו במסכת יומא (פ"ק) מפרש הכי קאמ' דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו והיה יכול לכתוב את הקול מדבר לו והייתי ממעט מיניה אהרן בלבד ת"ל קול מדבר אליו למעוטי מיניה שכל ישראל לא היו שומעין מהר"ר:

מאהל מועד יכול מכל הבית וכו' ת"ל מבין שני הכרובים אין להקשות אם כן לשתוק מהני קראי דאהל מועד ומעל הכפורת שהרי כתב למעלה שהיה הקול נשמע בכל האהל ובפתח היה נפסק וקרא דעל הכפורת אצטריך ללמד על ודברתי אתך מעל הכפור' כדאיתא בגמ':

לאמור צא ואמור להן דברי כיבושין נראה דדייק ליה מדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ואח"כ דבר אל בני ישראל א"כ לא שייך לאמר להן לישראל ולכך פי' בו צא ואמור להן דברי כבושין ואח"כ פי' ד"א צא ואמור להן וכו' ולפי שבהרבה מקומות בתורה לא שייך לפרש כאן אמור להן דברי כבושין דדווקא הכא שייך למימר הכי משום דהוי דבר שיש בו חסרון כיס שהוא התחלת דברי הקרבנות אבל במקומות אחרים לא לכך פי' ד"א צא אמור להם וכו':

פסוק ב

אדם כי יקריב כשיקריב בקרבנות נדבה דברה ענין אדם למה נאמ' מה אדם הראשון וכו' נראה שלכך פי' כי יקריב קודם שפירש אדם משום שאם הייתי יכול לפרש דמיירי בקרבנות חובה הייתי אומ' דנקט אדם לשון פחיתות שהוא נגזר מן האדמה כי מצד חומרו הוא חוטא כמו ויראו בני האלהים את בנות האדם וכמו גם בני אדם גם בני איש אבל כשאנו מפרשים שבקרבנות נדבה דבר העניין אינו יכול לפרש כן לכך פי' מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל וכולי:

מכם להוציא את המשומדין ולא קאמר להוציא את הגוים משום דכתי' בפרשת אמור איש איש דדרשינן מיניה לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל לכך לא מיעט אלא מן המשומדין. מהר"ר:

הבהמה יכול אף חיה בכלל וכו' מן הבהמה ולא הבהמה וכו' נראה דלכך פי' הבהמה קודם שיפרש מן משום דאי לאו דממעטינן את החיה מקרא דבקר וצאן הייתי ממעטו ממלת מן מהר"ר. וקשה על מה שאמר להוציא את הרובע והנרבע שהרי אף להדיוט אסור ומי איכא מידי להדיוט אסור ולגבוה שרי ואמאי אצטריך קרא למעוטי י"ל דמיירי קודם גמר דין דאז להדיוט שרי ולגבוה אסור:

מן הצאן להוציא את הנוגח שהמית ע"פ עד אחד וע"פ הבעלים וכו' לכך פי' רש"י ע"פ עד אחד שאם ע"פ שני עדים היה נסקל והיה אסור אפי' להדיוט כדדרשינן ממשמע שנאמרי סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבלה אסורה באכילה מה ת"ל ולא יאכל אלא לומר שאם שחטו משנגמר דינו אסור באכילה. אמנם צריך לישב אמאי לא נקט ע"פ שרי עדים וקודם שנגמר דינו הקדישו דלהדיוט שרי דקמ"ל דלגבוה אסור ואע"ג דתנן עד שלא נגמר דינו הקדישו מוקדש הא על כרחך לאו למימרא שיהא מותר למזבח גרע מעל פי עד אחד רק ר"ל לבדק הבית. וי"ל דע"פ שני עדים הוה נפקא לן דפסול לגבוה מק"ו דבעל מום ומה בעל מום דלעולם אינו נאסר להדיוט פסול לגבוה נוגח ע"פ עדים דכשנגמר דינו אסור להדיוט אינו דין שיהא אסור לגבוה קודם שנגמר דינו. ואם תאמר מה לבעל מום שכן מומו נכר תאמר בנוגח שאין מומו נכר שלא יהיה פסול רובע ונרבע יוכיחו שאין מומן ניכר ואפי' הכי פסילי כדשמעינן לעיל ממן הבהמה למעוטי רובע ונרבע ועל כרחך מיירי בשלא נגמר דינו דאי לאחר כך אפילו להדיוט אסור וכדכתיבנא לעיל אף אני אביא נוגח עד שלא יגמר דינו שאעפ"י שמותר להדיוט אסור לגבוה. וכי תאמר מה לרובע ונרבע שכן נעבדה בהן עברה תאמר בנוגח שלא נעבדה בהן עברה בעל מום יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן באעפ"י שמותרין להדיוט אסורין לגבוה אף אני אביא נוגח עד שלא נגמר דינו שאעפ"י שמותר להדיוט אסור לגבוה. וא"כ ייתיר ליה ומן הצאן להוציא את הנוגח ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים ולכך פי' רש"י דבר זה על המגח ולא על הרובע והנרבע משום דהתם אצטריך לעל פי עדים כדאמרינן והשתא קשה מנא תיתי לן לפסול רובע ונרבע ע"פ עד אחד וע"פ הבעלים. וי"ל דילפינן ליה מק"ו דנוגח שלא נעבדה בו עברה והשתא ילפי' מהדדי. ומה שאמ' כשהוא אומר למטה מן הבקר להוציא את הטרפה קשה אמאי אצטריך הא אפי' להדיוט אסור. י"ל כדאמרינן במסכת בכורות דמוקי לה היכא דהיה לה שעת הכושר להדיוט כגון שהית' כשרה ונטרפה דסלקא דעתך אמינא נשתרי לגבוה קמ"ל דאסור. מהר"ר:

קרבנכם מלמד שהיא באה בנדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבא' מן המותרות. פי' שהיא באה כשאין מה להקריב על המזבח מן המותרות פי' מי שהפריש מעות לעולתו או לחטאתו או לאשמו או לשאר קרבנותיו וקנה קרבנותיו והותירו אותן המעות משליך אותן בקופות שהיו בלשכה ומאותן המעות היו קונין עולת קיץ. וי"ג תיבות היו שם כדאיתא במסכת שקלים כך פי' מהר"ר. ואחרים פרשו מן המותרות ממה שנשאר ממעות תרומת מחצית השקל של שנה שעברה שבכל ר"ח ניסן מתחילין להקריב קרבנות צבור מתרומה חדשה כדדרשינן מקרא דזאת עולת חודש בחדשו חדש והביא קרבן מתרומה חדשה ומה שנשאר אז מתרומה ישנה קונין מהן עולת לקיץ המזבח ופי' קיץ כמו הלחם והקיץ לאכול לנערים שהוא לשון פרי כי כמו שהפרי נאכל בגמר הסעודה כך זה נעשה בגמר הקרבנות כלן:

פסוק ג

יקריב מהו יקריב אפי' נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון וכו' וכן עולה בחולין וכו'. יכול אפי' בפסולין או בשאינו מינו ת"ל יקריבנו. מקשים העולם אם לא היה כתוב לא הרבוי ולא המעוט מה היתה הסברא נוטה לומ' מכל התערובות אם יש לנו להקריבם אם לאו אם נאמ' שסברא היתה שיהיו כלם קרבים לא לכתוב הרבוי מן יקריב ומיקריבנו אלא למעט רק הפסולין או שאינו מינו דמסתברי יותר למעט וממילא אתרבו עולת ראובן וכו' ואם נאמר שהסברא נוטה לומ' שלא יקריבו כלל לא לכתוב המיעוט מיקריבנו ומן הרבוי דיקריב לא הייתי מרבה רק עולת ראובן וכו' שהוא מסתבר יותר לרבות וממילא יתמעטו האחרים. וי"ל דאי לא הוה כתיב לא הרבוי ולא המיעוט הייתי אומ' דסברא נוטה לומ' למעט כל התערובות שלא יקרבו אמנם צריך לכתוב המעוט דיקריבנו דאי לאו הייתי מרבה מיקריב רק עולת ראובן ועולת שמעון שהם כלם קדושים ועוד דחד בחד הוא אבל עולה בחולין דלא קדשי אימא לא אבל מדאצטריך יקריבנו למעוטי פסולין ש"מ הא בחולין יקריבו אי נמי להפך דאלו לא הוה כתיב לא הרבוי ולא המעוט הייתי אומ' מסברא שהכל יהי קרב אמנם צריך לכתוב הרבוי דיקריב דאי לאו הכי לא הייתי ממעט מיקריבנו רק פסולין אבל נתערב בשאינו מינו לא א"כ מדאצטריך יקריב לרבות עולת ראובן וכו' ש"מ דמין בשאינו מינו לא יקריב ומזה תוכל לדון בכל הדומה לזה הן בדברי רש"י ז"ל הן מדברי התלמוד מהר"ר:

פסוק ד

על ראש העולה להביא עולת חובה לסמיכה וכו' העולה פרט לעולת העוף קשה מה ראית לרבות עולת חובה ולמעט עולת העוף אימא איפכא י"ל דטפי יש לנו לרבות עולת חובה שהיא בשחיטה והפשט ונתוח מלרבות עולת העוף שאינה בכל אלה הדברים:

ונרצה לו על מה הוא מרצה וכו' על עשה ועל לאו הנתק לעשה פי' כגון לא תותירו ממנו עד בקר שהוא לאו ונתקו הכתוב לעשה שכתב אחריו והנותר ממנו באש תשרופו וכן לא תקח האם על הבנים שנתקו לעשה וכתב אחריו שלח תשלח את האם:

פסוק ה

והקריב זו קבלה ומשמעה לשון הולכה למדנו שתיהן פירו' בקבלת הדם משתעי קרא שהיא הראשונה שבעבודות אחר השחיטה ומדלא כתי' וקבלו אלא והקריבו משמעה לשון הולכה שיוליכוהו ויקריבוהו אצל המזבח למדנו שתיהן שהקבלה וההולכה בכהנים:

בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים קשה א"כ לכתוב קרא הכהנים ולשתוק מבני אהרן. י"ל דמבעי ליה למילף מיניה ג"ש דבעינן כלי שרת כדגמרינן ג"ש זו במסכת זבחים:

את הדם וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם להביא את שנתערב בין במינו בין שלא במינו יכול אף בפסולין ת"ל במקום אחר דמו וקשה כדמקשינן לעיל ביקריבנו יקריב ומתרצינן כדלעיל מהר"ר:

פסוק ח

את הנתחים את הראש לפי שאין הראש בכלל הפשט ונתוח שכבר הותז בשחיטה קשה מהיכא שמעינן ליה שהותז בשחיטה. י"ל דכיון שנשחטו שני הסימנים חשוב כמי שהותז כולו אי נמי דיליף ליה מעולת העוף של נדבה דהתם שמעינן שהראש בעצמו והגוף בפני עצמו מדכתיב והקטירו ב' פעמים דכתיב ומלק את ראשו והקטיר ואח"כ כתיב ושסע והקטיר אלמא שהוא מבדיל. מהר"ר:

פסוק י

ואם מן הצאן וא"ו מוסף על ענין ראשון פי' ללמד הנאמ' למעלה שלא נאמ' כאן והנאמ' כאן שלא נאמ' למעלה שהן למדין זה מזה ולכך. מוסף על ענין ראשון:

פסוק טו

ומלק והקטיר ונמצה וכו' אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה פי' דשמעינן מהכא שמבדיל בעולת העוף והכי איתא בת"כ מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו פירו' מדכתיב תרי זמני והקטיר אף במליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו:

פרק ב

פסוק א

ונתן עליה לבונה על מקצתה מה ראית לומ' כן שאין רבוי וכו'. ד"א שמן על כולה וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' ראשון קשה דלמה נדרוש אותו כרבוי אחד רבוי שהרי ב' דברים הם שלא נאמרו כל ב' רבויים בדבר אח' לכך פי' ד"א:

פסוק ב

וקמץ משם ממקום שרגלי הזר עומדות קשה מנא לו י"ל מדכתיב משם שהיא מלה מורה על מקום ולא כתו' ממנה כלומ' מהמנחה אלא משם דהיינו מהמקום הכתוב לעיל והביאה אל הכהנים והיינו זר שמביאה והכהן קומץ ממקום שרגלי הזר עומדות:

פסוק ה

ואם מנחה על המחבת שאמר הרי עלי וכולן טעונות שמן יציקה ובלילה מתן שמן בכלי קודם לעשייתן במסכת מנחות יליף מתן שמן בכלי קודם לעשייתה מדכתיב סולת בשמן תעשה במנחת מרחשת וילפינן כל המנחות העשויות בכלי מהדדי ליציקה ובלילה ומתן שמן בכלי מג"ש דקרבנך דכתיב גבי מנחת מחבת וקרבנך כדכתיב במנחת מרחשת ומנחת סלת יליף ליה מדכתיב ויצקת עליה שמן בפסוק של אחר זה וכמו שכתב רש"י בסמוך. מהר"ר:

פסוק ו

ויצקת עליה שמן לרבות כל המנחות ליציקה יכול אף מנחת מאפה ת"ל עליה אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקים ת"ל היא פי' מעוטא דעליה ממעטינן מנחת מאפה שאינה דומיא דמנחת מחבת ומרחשת שנעשית בלא כלי ובגמ' פריך אימא להוציא מנחת כהנים ומשני אמר רבא איזה דבר שצריך שתי מיעוטין הוי אומר זה מנחת מאפה תנור פי' לפי שבאה חלות ורקיקים שהם ב' מינים לכך צריכה ב' מעוטין וקשה אמאי תיסק אדעתיה למעט את החלות יותר מהרקיקין וי"ל משום דכתיב בהו בלולות ולא כתב בהו משוחות כדרך שכתוב ברקיקין ורקיקי מצות משוחים בשמן לכך היה נראה למעטן מיציקה ולא למעט את הרקיקים ת"ל היא שכל מנחת מאפה אינה טעונה יציקה והא דכתיב בהו ברקיקים משוחין בשמן היינו מושחן כמין כ"י אבל לא יציקה בכלי כשאר מנחות:

פסוק יג

מלח ברית שהברית כרותה למלח שהובטחו מים התחתונים פי' שכשאמר הקב"ה יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים נתרעמו המים התחתונים ואמ' מה נשתנינו מחברינו להיות רחוקים מכסא הכבוד ואז הבטיחן הקב"ה לקרב במזבח במלח וניסוך בחג הכי איתא במדרש:

פרק ג

פסוק א

שלמים שמטילין שלום בעולם ד"א שיש בהם שלו' למזבח וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון היה לו לקרות שלמים כל מיני קרבנות שכלן מטילין שלו' בעולם לכך פי' ד"א שיש מהן חלק לכל:

פסוק יז

חקת עולם יפה נדרש בתורת כהנים וכל פסוק הכי איתמ' בתורת כהנים חקת עולם לבית העולמים לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות בכל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ וקשה אמאי אצטריך למכתב לדורותיכם בלאו זה יותר משאר לאוין. וי"ל דסד"א מאחר שתלה הכתוב אסור הדם בפרשת אמור אל הכהנים בולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דפרש' שחוטי חוץ הוה אמינא דמה מצות שחוטי חוץ דלא נהגה אלא במדבר שהרי כשנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה אף איסור דם לא ינהג אלא לאותו הדור ת"ל לדורותיכם וקשה עוד מושבותיכם אמאי אצטריך הא חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וי"ל דהוה אמינא שלא ינהוג איסורם אלא בארץ ישראל מאחר שתלה אסורא בטעמא דכל חלב לה' להכי אצטריך בכל מושבותיכם:

פרק ד

פסוק י

כאשר יורם וכו' ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד הימנו שאין למדין למד מן הלמד בקדשים פי' דהא מילתא הכי איתמר דאי לאו כאשר יורם משור זבח השלמים לא הוה מייתר מאי דכתיב ירים ממנו את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן דהא אצטריך כולה לגופיה אבל השתא דכתיב כאשר יורם לא אצטריכא כולי פרשתא רק לרבות פר יום הכפורים. ושעירי ע"ז אם לא הוה כתוב רק ואת כל חלב פר החטאת ירים כאשר יורם מזבח השלמים וילמד פר יום הכפורים ושעירי ע"ז מפר כהן משיח לא הייתי יכול ללמוד משום דהוי למד מן הלמד. מהר"ר:

פסוק יב

אל מקום טהור לפי שיש מחוץ לעיר וכו' מחוץ למחנה חוץ לג' מחנות נראה דלהכי פי' אל מחוץ למחנה אחר שפירש אל מקום טהור שמעינן דמחוץ למחנה ר"ל חוץ לג' מחנות דמדכתב רחמנא אל מקום טור שמעינן מינה דהוא חוץ למחנה שכינה דאי במחנה שכינה פשיטא דהוה מקום טהור וא"כ אמאי אצטריך חוץ למחנה אלא ודאי ר"ל חוץ למחנה לויה הרי הוא חוץ לב' מחנות ואח"כ כתי' בפרשת העלם דבר של צבור והוציא את הפר אל מחוץ למחנה שאין צריך לומ' שהרי כתי' ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון אלא ליתן לו מחנה שלישי. מהר"ר:

על שפך הדשן שאין ת"ל אלא ללמד אעפ"י שאין שם דשן נ"ל דדריש ליה ממיעוט אחר מיעוט לרבות אפי' אין שם דשן. מהר"ר:

פסוק יג

ונעלם דבר טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה קשה מנא ליה י"ל כדדרשינן ליה במסכת הוריות מג"ש דעליה עליה כתיב הכא ונודעה החטאת אשר חטאו עליה וכתי' התם ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה מה להלן דבר שזדונו כרת וכו':

פסוק כג

בה לרבות בולע נבלת עוף טהור נראה דדריש ליה משום דנבלת עוף טהור כתיב לא יאכל לטמאה בה דדרשינן אין לך אלא האמור בה דוקא אכילה ולא טומאה אחרת ואין לך נבלה אחרת שלא יהיה בה טומאת מגע ומשא אלא זאת בלבד לכך דריש ביה האמור כאן כן:

פרק ה

פסוק ח

ולא יבדיל אינו מולק אלא סימן אחד וכו' מול עורף מול הרואה את העורף נראה שלכך פי' ולא יבדיל קודם שיפרש מול עורף משום דמכח מה שפירש ולא יבדיל אינו מולק אלא סימן אחד. אנו צריכין לומ' דמול עורף אינו ר"ל נכח העורף ממש כלומ' את שכנגדו דהיינו מלפניו אלא ר"ל מול הרואה את העורף. מהר"ר:

פסוק י

כמשפט כדת האמורה בעולת עוף של נדבה תימא כי הוא דלא כתנאי ופרק קמא דחולין חד מפרש בחטאת העוף וחד מפרש בעולת בהמה:

פסוק יג

מאחת מאלה מג' כפרות הללו ומה ת"ל שיכול לומ' לחמורים שבהם יביא כשבה או שעירה והקלים יהיו בעוף וכו' ואע"ג דכתי' ואם לא תשיג וכל השנים האחרונים הייתי אומר דודאי בחמורים מביא חטאת ואם לא תשיג ידו מביא שתי תורים ואם לא תשיג ידו מביא עשירית האיפה אבל בקלים יביא לעולם שתי תורים ואם לא תשיג ידו מביא עשירית האיפה ובקלי קלים יביא לעולם עשירית האיפה בין עשיר בין עני לכך הוצרך לכתוב מאחת מאלה. מהר"ר:

פסוק יט

אשם הוא אשום אשם וכו' להביא אשם שפחה חרופה שצריך שיהיה איל בן שתי שנים. צריך לישב אמאי אצטריך לרבות אשם שפחה חרופה שהוא בין שתי שנים הא כבר פירש דאיל לשון חוז ובשפחה חרופה כתוב איל וכן אשם נזיר כתיב גבי' איל. וי"ל דגרסא משובשת היא זו שלא כך שנויה בתורת כהנים אלא כך היא שנויה. מנין לאשם שפחה חרופה שיביא בכסף שקלים ת"ל אשם אשם יכול שאני מרבה אשם נזיר ואשם מצורע אחר שרבה הכתוב ומעט מרבה אשם שפחה חרופה שהוא איל ומוציא אני אשם נזיר ואשם מצורע שאינו איל עכ"ל תורת כהנים וזה שאמ' אחר שרבה הכתוב ומיעט פי' דכתב הוא לשון מיעוט כדפי' רש"י ת"ל הוא. וזה שאמ' אשם מצורע שאינו איל פי' דלא אתקרו אלא כבש ואיל הכתוב בפרשת נזיר לשלמים הוא בא וקשה לפי שטת רש"י מה ראית לרבות אשם שפחה חרופה ולמעט אשם נזיר ומצורע אימא אפכא י"ל דאשם שפחה חרופה בא על חטא כמו אשם גזלות ואשם תלוי אבל אשם נזיר ואשם מצורע אינן באין על חטא לכך היה נראה למעט אותם:

משגב לעתות בצרה

עזרתני בסדר ויקרא

ותצילני מזעם וחרון

בחדושי צו את אהרן

פרק ו

פסוק ב

צו אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות וכו' פי' מיד מדכתיב וצו את יהושע וחזקהו וכו' שהוא לאלתר לדורות דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם ימה שאמר ר' שמעון ביותר צריך כתוב לזרז דבר שיש בו חסרון כיס פי' כגון זה שיש כאן הוצאת העולה תמיד והיינו דקאמ' ביותר שאעפ"י שהזהיר את ישראל על כך בפרש' פנחס שאמ' צו את בני ישראל את קרבני לחמי וכו' הזהיר גם בכאן את אהרן במלת צו שהוא זרוז:

זאת תורת העולה וכו'וללמד על הפסולין איזה אם עלו ירדו ואי זה אם עלו לא ירדו שכל תורה לרבות הוא בא לומ' תורה אחת לכל העולין אפי' פסולין שאם עלו לא ירדו היא העולה מיעט את הרובע ואת הנרבע שלא היה פסולן בקדש שנפסלו קודם בואם לעזרה. צריך לישב אם לא היה כתוב לו תורה שבא לרבות על הפסולן שאם עלו לא ירדו ולא היא שבא למעט הפסולים שאם עלו ירדו אם לאו אם תמצא לומ' שהסברא נותנת שאם עלו לא ירדו אם כן לשתוק מהרבוי וממילא לא נמעט מקרא דהיא רק אותם שלא נפסלו בקדש ולא אותם שנפסלו בקדש בעבור הסברא ואם תאמר להפך והסברא היתה נותנת שאם עלו ירדו אם כן לשתוק מהמעוט דהיא וממילא לא הוינא מרבה מתורה רק אותם שהיה פסולם בקדש ולא אותם שלא נפסלו בקדש מפני הסברא. ונראה דצ"ל שאם לא היה כתוב לא הרבוי ולא המיעוט הוה אמינא שהסברא נותנת שכל הפסולין אם עלו לא ירדו ומיהו אי הוה כתיב היא ולא הוה כתיב תורה לרבוי הוה אמינא דלא ממעטינן מהיא רק רובע ונרבע וכיוצא בו דאיכא ביה תרתי לגריעותא שלא היה פסולו בקדש וגם נעבדה בו עברה אבל כלאים וטריפה ובעלי מומין הואיל ולא נעבדה בהן עברה אע"פ שלא היה פסולן בקדש לא הוה ממעטינן ליה קמ"ל תורה איצטריך לרבויי אותם שהיה פסולן בקדש ש"מ יוכל אותם שלא היה פסולן בקדש אפי' לא נעבדה בהן עברה אם עלו ירדו. אי נמי נימא איפכא דאי לא הוי כתיבי קראי לא רבוייא ולא מעוטא הוה אמינא שהסברא נותנת שכל הפסולין שעלו ירדו ואפי' הכי איצטריך למיכתב היא דאי לאו הכי לא הוה מרבית מרבוי דתורה רק כגון פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן שכן מצינו באשם ששחטו שלא לשמו שהוא כשר אבל כל הנך פסולי אחריני דקא חשיב התם בתורת כהנים כגון הלן וכיוצא בו שפסולן בכל מקום הוה אמינא דאפי' כשהיה פסולן בקדש שאם עלו ירדו להכי כתב היא למעוטי הנך שלא היה פסולן בקדש ש"מ דכל אותן שהיה פסולן בקדש אם עלי לא ירדו. מהר"ר:

פסוק כא

ישבר לפי שהבליעה של חטאת נבלעת בו ונעשית נותר והוא הדין לכל קדשים. קשה שהיה לו לכתוב דין זה בשלמים שהם קדשים קלים והוה שמעינן מיניה ק"ו לכל הקדשים. וי"ל דבשלמים לא ספיקא לן למכתב ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים שאם בשל בו היום שלמים שנעשו היום ולמחר מבשל בו שלמים של מחר וכן בכל יום ויום אין נאסרין לעולם שכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו שהרי השלמים זמנם לשני ימים ולילה אחת אבל בחטאת לא שייך למימר הכי שהרי כשבשל בו חטאת היום למחר בבקר הוא בלוע מנותר שאין זמנו אלא ליום ולילה. ואי קשיא לך מנא תיתי לך לדמות שאר קדשים לחטאת י"ל מדכתיב תבושל בושלה לרבות דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה וכו' מזה הרבוי אנו למדין אשם ושלמי צבור ומנחה ושלמי יחיד ושאר כל הקדשים כולן בין קדשי קדשים בין קלין:

פרק ז

פסוק א

זאת תורת האשם קדש קדשים הוא קרב ואין תמורתו קרב. צריך לישב אמאי לא פירש כן גבי קדש קדשים הוא דכתיב גבי חטאת. וי"ל דשני פעמים קדש קדשים דכתיב גבי חטאת כולהו צריכי למעוטי דברים אחרים כדאיתא בתורת כהנים. הראשון אתא למעוטי תודה ואיל נזיר שאין טעונין צפון. וקדש קדשים אתא לרבות זבחי שלמי צבור שטעונין צפון והשני כל זכר בכהנים יאכל אותה קדש קדשים הוא קדש קדשים בא לרבות כל הקדשים למריקה ושטיפה. והוא בא למעט תודה ואיל נזיר שאין טעונין מריקה ושטיפה רק דינם כתרומה דממעטינן לה מאותה פרט לתרומה אבל קדש קדשים הוא ראשון דאשם לא הזכיר עדיין שום דין גבי אשם א"כ אמאי איצטריך לכך דרשינן ליה הוא קרב ואין תמורתו קרבה וכי תימא אמאי לא תימא דהוא דכתיב גבי חטאת אתא למימר הוא קרב ואין תמורתו קרבה י"ל דשמעינן ליה מק"ו דאשם ומה אשם שאם שחטו שלא לשמו כשר אין תמורתו קרבה. חטאת שאם שחטו שלא לשמו פסול לא כל שכן שאין תמורתו קרבה ומאי דכתיב קדש קדשים לרבות כל אשמות שיהיה דמן נתן למטה שלא תאמר כיון דכתיב כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת למעלה אף אשם דמו למעלה ת"ל קדש קדשים ואת דמו יזרוק לרבות כל אשמות ואשם מצורע וכו' כדאיתא בתורת כהנים. מהר"ר:

פסוק ה

אשם הוא עד שנתק שמו ממנו וכו' אם שחטו סתם אינו כשר לעולה קודם שנתק לרעיה פי' שאשם זה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר הדין נותן שירעה עד שיסתאב פי' עד שיפול בו מום וימכר ויקנו בדמיו עולה לקוץ המזבח כדפרשינן לעיל בפר' ויקרא ואם שחטו סתם קודם שינתק שמו ממנו דהיינו קודם שירעה עד שיסתאב אינו כשר לעולה לקיץ המזבח דקרינן ביה אשם:

פסוק ו

קדש קדשים הוא בת"כ הוא נדרש. בת"כ דריש קדש קדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יאכלו אלא לזכרי כהונה הוא למעט תודה ואיל נזיר ונראה דהא איצטריך למעוטי תודה ואיל נזיר היינו המורם מהם שהרי הקרבן עצמו נאכל לזרים מהר"ר:

פסוק כ

וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר וכו'. נראה דיליף ביה ג"ש מטומאתו טומאתו דכתיב בפרשת ויקרא או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו ואזהרת טמא שאכל את הטהור אינה מפורשת בתורה אלא חכמים למדוה בג"ש פירו' כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו ממטמא מקדש כתיב הכא והנפש אשר תאכל בשר וטומאתו עליו וכתיב התם במטמא מקדש בפ' זאת חקת טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן הזהיר הכתוב בפ' נשא ולא יטמאו את מחניהם אף כאן הזהיר אמנם ריש לקיש דריש ליה מבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא קדש לא תגע דהיינו לאכילה דדומיא ואל המקדש לא תבא דהוי דבר שיש בו נטילת נשמה וכו' כדאיתא בפרק הערל והא דלא יליף אזהרת טמא שאכל את הטהור מהנהו קראי דכתיבי בפ' אמור משום דכולה ההיא פרש' מיירי בתרומה.. מהר"ר:

שלש כריתות באוכלי קדשים בטומאת הגוף ודרשום רז"ל בשבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו'. פי' דכתיב בפ' אמור איש אשר יקרב אל הקדשים וטומאתו עליו דמשמע לכל הקדשים והיינו כלל ובפרשה זו כתיב ואכל זבח השלמים דמשמע שלמים דווקא ותו לא והיינו פרט מה שלמים קדשי מזבחי יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין כרת על טומאתן והכרת השלישי בא ללמד על טומאה הכתוב בסדר ויקרא גבי קרבן עולה ויורד שנא' שם או כי יגע בטומאת אדם או בכל שקץ טמא וכו' ולא פי' אחריה כלום שלא נאמר אלא בטומאת מקדש וקדשיו וכאלו כתב אח"כ ואכל מבשר הקדשים:

פסוק כד

לכל מלאכה בא ולמד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות פירוש מדכתיב לכל משמע אף למלאכה קדושה והכי איתמר בת"כ ר' עקיבא אומר יכול למלאכת חולין יהא טהור למלאכת הקדש לא יהא טהור ת"ל לכל מלאכה אף למלאכת הקדש:

פסוק כו

לעוף ולבהמה פרט לדם דגים וחגבים. צריך לישב אמאי נקט יותר פרט לדם דגים וחגבים מכל הנך דקתני בת"כ ומביאה פ' שחיטה וז"ל כל דם לא תאכלו יכול אף דם מהלכי שתים פי' דם האדם ודם שרצים ודם בצים ודם דגים וחגבים ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש להם טומאה קלה פי' טומאת מגע ויש בהן טומאה חמורה פי' טומאת משא ויש בהן אסור פי' שלא נשחטו ויש בהן היתר פי' אם נשחטו והן מין בשר יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה פי' לאחר מיתה שהנוגע במת הוא אב הטומאה וכזית מן המת שחפהו בצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת יצא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה פי' טומאת משא יצא דם בצים שאינן מין בשר יצא דם דגים וחגבים שכולם היתר פי' שאינן צריכין שחיטה ת"ל לעוף ולבהמה. אלו נאמר עוף הייתי אומר מה עוף שאין בצמרו משום כלאים תאמר בבהמה שיש בה בצמרה משום כלאים ת"ל לבהמה ואלו נאמר בבהמה הייתי אומר מה בהמה שאינה באם על הבנים תאמר בעוף שיש בה באם על הבנים ת"ל לעוף עכ"ל. ועתה קשה אמאי לא נקט רש"י דם מהלכי שתים ודם בצים ודם שרצים כדרך שנקט דגים וחגבים. ונראה די"ל דרש"י בא לפרש אפי' למאן דדרש בכל התורה רבויי ומעוטי וא"כ מרבינן כל מילי ולא ממעטינן רק מה שאינו דומה לשום ענין לפרט וא"כ לא נוכל למעט דם מהלכי שתים שהרי יש לו טומאה כמו עוף ובהמה אע"פ שטומאתו אינו דומה לטומאתם שהרי אף טומאת עוף אינה דומה לטומאה בהמה שטומאת עוף בבית הבליעה וטומאת בהמה במגע ובמשא ועוד שבשר האדם אסור באכילה מואותה תאכלו דהוי לאו הבא מכלל עשה וכן השרצים יש בהן טומאת מגע וגם הם אסורין באכילה וגם דם בצים לא הייתי ממעט מפני שהוא יוצא מן העוף ויש לנו לומר שהוא כמותו דהא חזינן דביצת עוף טמא אסורה כמותו אבל דגים וחגבים אנו ממעטין שאינו דומה בשום ענין לפרט אמנם דעת תנא דת"כ כמאן דאמר דרשינן כללי ופרטי ולא מרבינן רק דברים הדומין לפרט בכל ענין ולכך לא מרבינן מכלל ופרט וכלל דם עוף טמא ודם בהמה טמאה ולכך ממעטינן כל אלה דממעטי ואם יקשה לך אליבא דדריש רבויי ומעוטי מנא תיתי לן למעוטי דם אדם דם שרצים דם בצים. וי"ל דלכך פי' רש"י אחרי כן בכל מושבותיכם למה הוצרך כלומ' דמיניה שמעינן למעוטי כל הנך דמדאצטריך קרא דבכל מושבותיכם לרבות דהדם אסור אף בזמן שאין בית המקדש קיים דסד"א כיון דבענין קרבנות כתיב לא ינהוג אסורו אלא בזמן שהקרבנות נוהגין קמ"ל אם כן שמעינן דכל הנך לא אסירי דהא לא שייכי בקרבן כלל דאי הוי אסירי לא היה צריך לרבויי דם בהמה ועוף בזמן שאין הקרבנות נוהגין ואמנם אי לאו דממעטינן מלעוף ולבהמה דם דגים וחגבים הוה אמינא דמרבינן מבכל מושבותיכם כל דם כיון דאינו תלוי בקרבן והואיל ובא לידינו הך ברייתא דת"כ נימא בה מילתא תחלה קשה על מה שאמר יצא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה שהרי עוף טמא אין בו לא טומאת מגע ולא טומאה משא ולא שום טומאה ודמו אסור דהא לעוף סתם קאמר ואפי' מעוף טהור יקשה דהא מטמא בגדים בבית הבליעה ואין לו טומאת מגע. וי"ל דלא ממעטינהי כולהו משום קולא או חומרא אלא דכעין הפרט וכדפרי' וגבי אדם כלל בדבריו בין עוף טמא בין עוף טהור שמה שאמר יצא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה ר"ל שאין בו טומאה שלא תטמא אדם לעשותו אב הטומאה וזהו מה שפי' הסמ"ג שהנוגע במת הוא אב הטומאה וכזית מן המת שחפהו בצק וכו' להשמיענו שגם במשא עושה אדם אב הטומאה ולא דמי לא לעוף טהור ולא לעוף טמא שהרי אין טומאתן עושה אדם אב הטומאה. וקשה על מה שאמר יצא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה פי' טומאת משא שהרי עוף טמא אין לו שום טומאה. וי"ל דחדא מנייהו נקט לדמותם לעוף טהור לומר יצא דם שרצים שאין להם טומאת משא ואי הוה ילפינן ליה מעוף טמא שאין לו טומאה כלל נוכל לומר יצא דם שרצים שיש להם טומאה. וקשה עוד על מה שאמר יצא דם בצים שאינו מין בשר אמאי לא קאמר שאין בהם טומאה או שאין בהן איסור או שאין בהן היתר. וי"ל דלא הוי מצי למימר שאין בהם טומאה דהא עוף טמא אין בו שום טומאה ואפי' הכי דמו אסור דלעוף סתם כתיב ולא היה יכול לומר שאין להם איסור דהא לא פסיק דהא איכא ביצי עוף טמא שיש בהן איסור. וגם לא היה יכול לומר שאין בהם היתר שהרי ביצי עוף טהור יש להן היתר לכך נקט מילתא פיסקא שאינן מין בשר. וקשה עוד על מה שאמר יצא דם דגים וחגבים שכלם היתר אמאי לא אמר שאין בהם טומאה או שאינן מין בשר. י"ל דלא מצי למימר שאין בהם טומאה דהא איכא עוף טמא שאין בו טומאה כלל ואפי' הכי דמו אסור וכדכתיבנא וגם לא היה יכול לומר שאינן מין בשר דהא איכא מאן דאמר שהן מין בשר וכדאיתא במס' נדרים דלאו כולי עלמא מודו שאינן מין בשר לכך תני מילתא פסיקא שכולן היתר. וקשה עוד על מה שאמר אלו נאמר עוף הייתי אומר מה עוף שאין בצמרו משום כלאים תאמר בבהמה שיש בצמרה משום כלאים וכו' היה לו לומר בהפך מה עוף שכן ישנו באם על הבנים וכו' ומה לבהמה שכן יש בצמרה משום כלאים תאמר בעוף וכו' שכן ראוי לדון ולהקיש חומרא לחומרא ולא חומרא לקולא. וי"ל דלא הוה מצי למכתב הכי דכיון דכתיב לעוף סתם כל עוף משמע בין עוף טמא בין עוף טהור ועוף טמא אין בו משום אם על הבנים וכן בהמה כל בהמה במשמע. ויש בהמות הרבה כגון ארנבים ועזים שאין בצמרן משום כלאים ולהכי דריש כלהו כעין הפרט מה הפרט דעוף אין בו משום כלאים ת"ל בהמה. ואי כתב בהמה הוה אמינא מה בהמה שאינה באם על הבנים ת"ל לעוף דהשתא מילתא פסיקא תני בתרווייהו ומה שסירס רש"י המקרא שפי' לעוף ולבהמה קודם שיפרש בכל מושבותיכם כבר כתבנו שבא ללמוד למעט כל הנך דכתיבי בברייתא ואם היה מפרשו בסדר לא הייתי מתעורר לדבר זה:

ראיתי את ה' לימיני נצב

לעזרני בפרשת צו

יתמכני נורא ואיום

בסדר ויהי ביום

פרק ט

פסוק א

ויהי ביום השמיני שמיני למילואים וכו'. פי' דיליף ליה מדסליק מינה פירוש מילואים דכתיב בסיפא ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים וסמיך ליה ויהי ביום השמיני שמיני דלעיל משמע ונטל עשר עטרות וכו'. פי' אלו הן ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לאיסור הבמות ראשון לשכון שכינה בישראל ראשון לכהונה ראשון לברכה ראשון לחדשים ראשון לשחיטת צפון ראשון לאכילת קדשים ראשון לירידת אש הללו עשר עטרות השנויות בס"ע:

פסוק ז

קרבן העם שעיר עיזים ועגל וכבש כל מקום שנא' עגל בן שנה הוא ומכאן אתה למד. קשה שהרי פי' בכאן ועגל וכבש שלא במקומו ומה ענין זה לכאן. וי"ל דבא לישב למה לא כתב את חטאת העם ואת עולתם בדרך שכתב את חטאתך ואת עולתך ולכך פי' קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש כלו' שלכך כלל אותם לומר לך שכל הקרבנות כדומה לזה שכל עגל בן שנה הוא:

פסוק כג

ויצא משה ואהרן וכו' ללמדו על מעשה הקטרת וכו' הריני דן וכו' ד"א כיון שראה אהרן וכו'. קשה מאי ד"א ולמה דוחק עצמו לחלוק על הגזרה דהריני דן ירידה וביאה וכו'. וי"ל דדחיק ליה הפי' ראשון לומר שיהיה על מעשה הקטרת שהיו מקטירין אותו פרס שחרית ופרס בין הערבים ומסתמא הקטירו באותו בקר מהר"ר:

פסוק כד

ותצא אש ר' אלעזר אומר לא מתו שני בני אהרן אלא על שהורו הלכה לפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש וכו'. קשה למה לן לבקש עוד למה מתו בני אהרן הרי הכתוב מפרש סרחונן ועוד אליבא דכולי עלמא איך ניישב משמעות המקרא. וי"ל דהכי קאמר לר' אלעזר דסבר שהורו הלכה פי' שהורו שאע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וזהו שנא' ויקריבו אש זרה שצוו להביא על המזבח מהאש הדיוט וכהוגן עשו שכן הדין נותן כדפרשינן לעיל בפ' ויקרא אך חטאו בדבר זה אשר לא צוה אותם כלו' שלא היה להם לעשות כן להורות הלכה לפני משה רבן ומיתורא דלא צוה אותם דריש הכי דהוה סגי למכתב אש זרה ותו לא ור' ישמעאל דאמר שתויי יין נכנסו למקדש פי' שהקריבו הקטורת זרה כלומ' שהורו הלכה להביא האש הדיוט לפני משה רבן מחמת שהיו שתויי יין בפני רבן ודריש ליה מדקחזינן שאחר מיתתן הזהיר הנותרים וכו' ור' אליעזר סבר דלכך כתב האזהרה הזו אחר מיתתן לומר הזהרו בעבודתכם ולא תכנסו שתויי יין פן תטעו ותורו הלכה לפני רבכם כאשר הורו אלו הלכה בפני רבן:

פרק י

פסוק ג

וידם אהרן וקבל שכר על שתיקתו וכו' ועל פני כל העם אכבד וכו'. צריך לישב למה פי' וידם אהרן קודם שיפרש ועל פני כל העם אכבד. וי"ל לאשמועינן דשתיקת אהרן היתה בעבור מה שאמר לו משה הוא אשר דבר ה' וכו' כלומר כשידע שבניו היו מיודעיו של מקום ולא היתה שתיקתו בעבור מה שאמר לו ועל פני כל העם אכבד כי לא היה חפץ שיארע לו מקרה כזה כדי שיראו האחרים מהקב"ה והכי איתמר בת"כ כיון שהזכיר משה שהיו בניו מיודעיו של מקום מיד וידם אהרן מהר"ר:

פסוק ד

דוד אהרן עוזיאל אחי עמרם היה. צריך לישב מה בא ללמדינו. וי"ל דבא לפרש פן תטעה לומר שהיה עוזיאל אחר שהיה נשוי אחות עמרם וכמו שמתרגם אנקלוס איתת אח אבוהי לכך פי' אחי עמרם היה לישב מה טעם האריך הכתו' לומ' דוד אהרן להשמיענו שהיו לויים דכשאין הכהנים יכולין ליכנס כי הכא פן יטמאו באהל יכנסו לויים ואל יכנסו ישראלים ואלה היו את פני הקדש כדכתי' בהדיא מהר"ר:

שאו את אחיכם כאדם האומר העבר את המת מלפני הכלה וכו' נראה דדייק האי לישנא מדכתי' מאת פני הקדש כלומר הסירו אותם מלפני הקדש שלא לערבב שמחת חנוכת המשכן והיינו מלפני הכלה:

פסוק ה

בכתנותם של מתים בא ליישב אמאי אצטריך למכתב בכתנותם לכך אמ' של מתים להורות לך שלא נשרפו כתנותם ובגדיהם. מהר"ר:

פסוק ו

ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף פירושו ולא על כל העדה יקצוף. וצריך לומר ג"כ הא אם תעשו תמותו וגם על כל העדה יקצוף. וקשה על זה למה יקצוף הקב"ה על כל העדה בעבור עון הכהנים. וי"ל שאם יפרעו או יפרומו יהיו טרודין באבלם ולא ידקדקו בעבודתם ויבאו הקרבנות שהם לכפרה על העדה לידי פסול ויגרמו קצף על העדה. עוד י"ל כי בראות ישראל את הכהנים עובדים באבלם פרועים ופרומים יזלזלו בדבר העבודה ויאמרו שלחן ה' מגואל הוא ויהיה עליהם קצף. מהר"ר:

פסוק ט

יין ושכר יין דרך שכרות פי' שיהא חי ויהא בו רביעית ולא יהא יין מגתו ומה שאמ' יין ושכר מפרש לה בת"כ להביא שאר המשכרים וחלק הכתוב ביניהן שעל היין במיתה ועל המשכרים באזהרה:

פסוק טז

שעיר החטאת שעירי מוספי ר"ח וכו' נחלקו בו חכמי ישראל יש אומ' מפני טומאה שנגעה בו נשרף צריך ליישב מה היא התשובה שהשיבו אהרן למשה ותקראנה אותי כאלה הואיל ומפני הטומאה נשרף וי"ל שכך השיבו מתוך שלא יכולתים לאכלו היום מפני האנינות באת לו הטומאה ולכך נשרף שאלמלא הטומאה היינו אוכלין אותו בלילה שהרי זמנו ליום ולילה ומאן דאמ' מפני אנינות נשרף סבירא ליה דאנינות לילה נמי אסור ומשום הכי נשרף. מהר"ר:

פסוק יט

הן היום הקריבו אמ' לו שמא זרקתם וכו' מדרש חכמים הוא בפרק טבול יום אמנם לפי הפשט נראה דהכי קאמ' הן (הן) היום הקריבו ישראל את חטאתם כלומ' שהוא קדשי דורות ותקראנה אותי כאלה וכו':

פרק יא

פסוק ח

מבשרם לא תאכלו אין לי אלא אלו שאר בהמות שאין להם שום סימן טהרה מניין וכו' ואעפ"י שאין מזהירין מן הדין גלוי מלתא בעלמא הוא דהא מי שאין לו שום סי' טהרה הוא בכלל מי שחסר לו אחת מהם ואמנם הוצרך להוכיח מק"ו משום דפרט לך הכתוב אלו הד' ארנבת שפן גמל חזיר. אי נמי מקרי גלוי מילתא משום שכבר נאסרו מעשה דואותה תאכלו דמשמע את שיש לה שני סימנין תאכלו הא את שאין לו שגי סימנין לא תאכלו והוי ליה לאו הבא מכלל עשה. מהר"ר:

פסוק יט

הדוכיפת תרנגול הבר וכו' ונגר טורא נקרא על שם מעשיו כדאיתא בגיטין פי' על שם שמבקע הרים בשמיר שהוא תולעת קטן שבו בנה שלמה את המקדש וכדאיתא התם שזה העוף יודע מקומו ואינו רוצה לגלותו:

פסוק כא

ממעל לרגליו וכו' עד וכל הסימנין הללו מצויין לאותן שבינותינו אבל יש שראשן ארוך וכו'. וצריך שיהא שמו חגב קשה הא כתי' בפרשה סלעם וארבה וחרגול וכל הדומין להם ואיך אמר שצריך שיהא שמו חגב וי"ל דהכי קאמ' רש"י כל הסימנין מצויין לאותן שבינותינו אבל יש מהן שראשן ארוך ואין להן זנב ואלה צריך שיהא שמם חגב כלומ' אלה שמובדלין מהאחרים שראשן ארוך וכו' צריכין שיקרא שמן חגב:

פסוק כד

ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וגו' לכל הבהמה וגו' כל הנוגע בם יטמא וגו' וכל הולך על כפיו וגו' כל הנוגע וגו' והנושא וגו'. לפי דעת תורת כהנים כמו שמביא הסמ"ג תרי קראי קמאי דמגע ומשא מיירי באבר מן החי של בהמה טמאה לומר שהיא מטמאה במגע ובמשא השלישי דמיירי במגע בא להורות שהבהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה וגלי רחמנא במגע והוא הדין במשא דכיון שאין שחיטה מטהרתה א"כ נקראת נבלה וכבר כתיב והנושא את נבלתם ותרי קראי בתראי דאיירי במגע ובמשא איירי במיתה לגלות לנו קמאי איירי בהיותה בחייה מהר"ר:

פסוק כו

טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא וכל הולך על כפיו וכו' טמאים הם לכם וגו' והנושא את נבלתה טמאים הם לכם צריך לישב אמאי אצטריכו למכתב כל הני טמאים לכם טמאים לכם דבשלמא טמאים הם לכם דכתיבי לעיל מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם אתא לאסור את גידן ואת רוטבן והקיבה שלהם כדאיתא בת"כ ומייתי לה במסכת חולין אי נמי אתא לומר שמצטרפין זה עם זה כדאיתא בת"כ ג' טמאין דכתיבי גבי שרצים האחד לרבות עורותיהם והאחד לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ והאחד לרבות שמצטרפין זה עם זה אבל כאן העור אינו מטמא כדאית' בפרק העור והרוטב וגם באבר מן החי לא שייך הצטרפות דהא בעינן שיהא אבר שלם וי"ל דמדאצטריך למכתב בהו לכם למעוטי אוכלין ומשקין כדאית' בת"כ וז"ל לכם הם מטמאין ואין מטמאין לא אוכלין ולא משקין כתב בהו נמי טמאים לא לרבות שום דבר בא אלא שלא רצה לשנות בדבריו ממה שכתב למעלה:

פסוק לד

מכל האוכל אשר יאכל וכו' ולמדנו שאין אוכל מטמא אחרים אלא אם יש בו כביצה דכתי' מכל האוכל אשר יאכל וכו' קשה דהא מקרא זה לא מיירי לטמא אחרים וי"ל מדחזר הכתוב לכתוב יטמא דלא הוה צריך קרינא ביה יטמא כלומ' יטמא את אחרים אבל צריך עוד ליישב מנא לן דבעי כביצה לטמא אחרים יותר מלטמא עצמו וי"ל דרשינן דמקבל טומאה בפחות מכביצה מדכתי' התם כל אשר בתוכו התורה העידה על כלי חרס שאפי' מלא חרדל. מהר"ר:

פסוק לו

אך מעין ובור ומקוה מים וכו' אין מקבלין טומאה ועוד יש ללמוד יהיה טהור הטובל בהן מטומאתו. נראה דבא לישב למאן דאמ' אין למשקין טומאה מן התורה אמאי אצטריך לומ' אך מעין ובור מהר"ר. ובגמ' דרשו עוד ממקרא זה שמעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן דדרשו אך מעיין כלומר המעיין מטהר בזוחלין כמות שהוא ובור מקוה מים כלומר שמטהר בהיותו נקוה ועומד דהיינו באשבורן: וכי יותן מים על זרע וגו' הנהו תרי קראי דמיירי בהכשר מים מוקי להו בפרק שני דחולין חד בטומאת מת וחד בטומאת שרץ וצריכי דאי אשמעי' במת משום שאינו מטמא בכעדשה. ואי אשמועינן בשרץ משום שאינו מטמא טומאת שבעה צריכי. מהר"ר:

פסוק מג

לא תטמאו לעבור עליהן בלאוין הרבה וכל לאו מלקות וזהו שאמר אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש פי' אכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ד' משום ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו הכתו' כאן גבי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ב' אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ ג' ולא תטמאו בהם שאלו השנים כוללים כל השרצים בין שרץ המים בין שרץ הארץ בין שרץ העוף ואע"ג דאמרינן לאו שבכללות אין לוקין עליו הני מילי (נ"ל דליכא) דאיכא לאו בלא הוא אבל איכא לאו בלא הוא כי הכא לוקין עליו דוכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו דמשנה תורה. נמלה הוא שרץ הארץ לוקה חמש א' וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ב' לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ג' אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ. ד' ולא תטמאו בהם ה' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל שרץ הרומש על הארץ. צרעה הוא שרץ העוף לוקה שש ה' לאוין דשרץ הארץ ו' וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו דמשנה תורה אבל קרא דכתי' בפרש' קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' לא קחשיב להו משום דהאי קרא מיירי לעניין טומאה ולא לענין אכילה כך פי' הסמ"ג אמנם הרמב"ם ז"ל לקח לו שטה אחרת כסמ"ק שלו ושם תבינהו:

פסוק מז

ובין החיה הנאכלת צריך לומ' בין צבי לערוד הרי כבר מפורשין הן וכו' זהו לשון הרשב"א בתשובות שאלות שלו. שאלה לבאר מה שכתב רש"י בפירוש התורה בסוף סדר שמיני בין שנולד לה סימני טריפה וכשרה בין נולדה לה סימני טריפה ופסולה. תשובה מה שכתב רש"י ז"ל ברייתא היא שנויה בת"כ וכך היא שנויה להבדיל בין הטמא ובין הטהור בין פרה לחמור אין צריך לומ' כי הרי הן מפורשין ועומדים אלא להבדיל בין הטמא לך לטהור לך בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו וכמה בין חציו לרובו כחוט השערה כלומ' שלא אמרה תורה כאן להבדיל בין הבהמות הטהורות כפרה וכשב ועז לטמאה כחמור וסוס וכיוצא בו אלא במינין טהורים ממש דבר להבדיל ביניהן לפי המקרים שיארעו להם בין נשחט חציו של סימן לנשחט רובו שאם לא נשחט אלא חציו הרי היא טמאה לך ואם נשחט רובו הרי היא טהורה לך ורובו הוא כחוט השערה יותר מחציו ואח"כ חזר ופירש מה שכתו' ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל שגם זה לא במינין האסורין והמותרים קאמ' שאף הן מפורשין ועומדין אלא להבדיל ביניהן לפי המקרים שיארעו להם ומה הן המקרים מקרה טרפיות שיש מהן אסורים ויש מהן מותרין כיצד ניקב קרום של מוח העליון לבדו כשירה שעדיין היא חיה ואם ניקבו שניהם פסולה שאינה חיה כדקימא לן טרפה אינה חייה ויש טרפות שאנו רואים שמתה מחמתם ואפי' הכי כשרה כמו שאמ' והא חזינן דמתי בכולייא וקטילי גמירי דאי מבדרו לה סמא חיי. ולפי' אמר לדקדק ולהבדיל בין הטרפות שיש להם תקנה בברור סמנין וכיוצא בזה זהו פירושו אין בו ספק. ולדעת תנא דבי ר' ישמעאל סבירא ליה דטריפה חייה אלא שי"ח תרפות נאמרו לו למשה בסיני כל שכן שפירושם שפיר והכי קאמ' בין החיה הנאכלת ובין מי שהיא חיה כמוה אשר לא תאכל. ואיני רואה ספק אתכם בזה מפני מה שאמ' בין שנולדו בה סימני טריפה וכשרה ואינו עניין שתהיו צריכין לעמוד עליהם אם תטרף בהם וגדולה מזו אמרו רבא שרא טריפה וזבין מינה ואם היתה טריפה היאך התירה אלא הכי קאמ' רבא שרא בהמה שהיתה ספק טרפה ובלשון אחר מפורש יותר והיא שנויה בתנא דבי ר' ישמעאל ומייתי לה בריש פרק אלו טרפות דאמ' התם למאן דאמ' טרפה חיה מנא לן כלומ' הטרפות האסורות מנא לן נפקא ליה מדר' ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל בין חיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות שנאמרו למשה בסיני כלו' אע"ג שבאלו ובאלו אפשר להיות הפרש ביניהן אלו לאסור ואלו להיתר כמו שנצטווה משה ונאמר לו בסיני וזה מפורש ודבר ברור הוא עכ"ל. מהר"ר:

אלהי צורי חזקת ימיני

בסדר ויהי ביום השמיני

ואת שם קדשך תודיע

בפרשת אשה כי תזריע

פרק יב

פסוק ב

אשה כי תזריע אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם וכו' כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. קשה שאם היה מהלך על סדר מעשה בראשית היה לו לפרש תורת טומאת אדם קודם טומאת האשה. וי"ל דעקר פרשה זו לא בא אלא בשביל פסוק וביום השמיני ימול שהוא דיני אדם ואח"כ פירש טומאת צרעת השוה בשניהם ואח"כ פירש טומאת נדה וזבה שאינה אלא באשה כמו שאשה נבראת באחרונה לכל שאר היצירות של מעשה בראשית ולכך פירש אחר זה כי תזריע לרבות שאפי' ילדתו מחוי וכו' כלו' שהיה לו לכתוב כי יולד זכר וטמאה אמו ז' ימים וביום השמיני וכו' אלא שתפש לשון כי תזריע לרבות שאפי' ילדתו מחוי וכו' ואין בפרש' זו פי' תחלת טומאת היולדת זכר קודם טומאת היולדת נקבה כדפרשינן:

כימי נדת דותה כסדר כל טומאה וכו' ואפילו נפתח הקבר בלא דם. דותה לשון דבר הזב מגופה. קשה א"כ מנא תיתי לן אפי' נפתח הקבר בלא דם. וי"ל מיתורא דנדת דהוה סגי למכתב כימי דוותה תטמא אלא שכתב כימי נדת דמשמע כימי נדתה ודוותה אפי' זה בלא זה תטמא. ואח"כ פי' ד"א דוותה לשון מדוה וחולי. וקשה מאי ד"א י"ל דלפי פי' הראשון קשה קצת אמאי איצטריך למכתביה לכך פי' לשון חולי לאשמעינן שלכך הכתם הנמצא טהור מן התורה אפי' מזמן ווסתה לפי שאין אשה רואה דם שלא תחלה ראשה ואבריה כבדים עליה ולכך יש לנו לומר שלא ראתה:

פסוק ג

וביום השמיני ימול בשר ערלתו. בפרק ארבע מיתות אמר דלהכי חזר וכתב פרשת מילה לאשמועינן דמילה דוחה שבת כדדרשינן ליה מהכא ביום השמיני ימול ואפי' בשבת וכדאיתא התם. מהר"ר:

פסוק ד

בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל וכו'. יליף ליה דומיא דואלה מקדש לא יבא מה התם דבר שיש בו חיוב מיתה שהנכנס במקדש בטומאה חייב כרת כדכתיב את מקדש ה' טמא ונכרתה אף בכל קדש לא תגע דבר שיש בו חיוב מיתה ובנגיעת הקדשים בטומאה ליכא חיוב מיתה דבכל מקום כתיב אכילה. ולכך פי' רש"י בכל קדש לרבות את התרומה אחר שפירש לא תגע המאוחר אחריו בפסוק משום שאם היינו אומ' לא תגע אזהרה לנוגע הייתי מפרש בכל קדש בקדשים אבל השתא דמפרשינן לא תגע אזהרה לאכילה איני יכול לפרש בקדשים משום דסבירא ליה לרש"י דאזהרת אכילת קדשים נפקא לן מגזרה שוה דטומאתו טומאתו ממטמא מקדש וכדיליף ליה ר' יוחנן בפרק הערל ולכך דריש ליה לאכילת תרומה ואין להקשות בתרומה נמי אמאי אצטריך הא שמעינן ליה מדכתי' בפרש' אמור בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר דמוקמינן לים בתרומה בפרק הערל משום דלא הוה שמעינן בטבולת יום ארוך שיהא בו אזהרה אבל בקדשים דנפקא לן מטומאתו טומאתו שמעינן כל טומאה. ועוד נראה לפרש דלכך פירש בתרומה משום דכתי' בכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דמשמע הא במלאת ימי טהרה יכולה לאכול וזה אינו בקדשים שהרי היא מחוסרת כפורים ומחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים כדכתי' וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא היא טמאה ולפחות הוא לענין קדשים והכי תנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים:

פסוק ח

אחד לעולה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתו' אלא למקראה פירו' שיש לה לקרות שם לאותו של עולה קודם של חטאת והטעם מפרש בת"כ מפני שבא תמורת העולה שלא השיגה ידה לכבש של עולה אבל במקומות אחרים שבאים תמורת החטאת כדכתיב בפרש' קרבן עולה ויורד בפ' ויקרא אף למקראה חטאת קודמת לעולה. מהר"ר:

פרק יג

פסוק ב

שאת או ספחת שמות נגעים הם ולבנות זו מזו בגמ' מוכיח שלכך כתב ספחת באמצע בין שאת לבהרת להוכיח ממנו תולדות לשתי המראות נגעים כלומר שתהא מלת ספחת סמוכה לשאת ולבהרת שפי' ספחת דבוק ושפלה כמו ספחני נא אל אחת הכהונות וזהו שאמר מראות הנגעים שתים שהן ארבע שאת ותולדותה בהרת ותולדותה בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שנייה לה כקרום ביצה וכן פירש רש"י בסמוך וכו':

פסוק ג

הפך לבן מתחלה שחור והפך ללבן בתוך הנגע רש"י תפש שטתו כדעת ר' יהודה דהכי סבירא ליה אבל חכמים חולקים עליו דסבורים שאפי' היה לבן מתחלה שהוא סימן טומאה גם כן מהר"ר:

פסוק ד

ועמוק אין מראה מן העור לא ידעתי פירושו פי' לפי שפי' לעיל כל מראה חמה עמוקה מן הצל וכאן כתי' ואם בהרת לבנה היא ועמוק אין מראה מן העור וזה תימא איך איפשר שתהיה לבנה ולא תהיה עמוקה משאר העור לכך כתב לא ידעתי פירושו כלומ' לא ידעתי לפרש אותו באי זה אופן תהיה לבנה ואינה עמוקה:

פסוק ה

בעיניו במראהו ובשערו הראשון והסגיר שנית הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט צריך לישב מנא ליה לרש"י הא לעולם אימא לך דאפי' פשה בשבוע הראשון יסגיר והא דאשמועינן קרא בלא פשה חדושה קמ"ל דאפי' דלא פשה אפי' הכי צריך הסגר דהוה אמינא שהוא טהור. ונראה די"ל דשמעינן ליה מדכתי' לא פשה דלא אצטריך דהא כתב והנה הנגע עמד בעיניו במראהו ובשערו הראשון אלא להכי כתב לא פשה לאשמועינן הא פשה טמא והשתא שמעינן כולהו כהה ופשה בסוף שבוע ראשון טמא כדאמרינן לא כהה ולא פשה בסוף שבוע ראשון מסגיר ש"מ הא כהה ולא פשה טהור כהה ופשה בסוף שבוע שני טמא דמדכתי' וראה הכהן ביום השביעי בנית והנה כהה ולא פשה וטהרו ש"מ הא כהה ופשה טמא. ואין לומ' יסגיר דלא גרע בסוף שבוע ראשון כדאמרינן דטמא. ועוד דאין בנגע אדם יותר משני הסגרות כדבעינן למימר לקמן. וכן לא כהה ולא פשה בסוף שבוע שני אין לומ' יסגיר כדאמרי' אין בנגע אדם יותר מבתים א"כ צריך לומ' שיהא טמא דהא חזינן דקרא קא קפיד משני סימנין לטהר שיהיה כהה ולא יפשה כהה ולא פשה טהור כדכתיב אמנם הא דאמרינן דאין יותר משתי שבועות בנגעי אדם מדכתיב והסגירו הכהן שבעת ימים שנית וכתי' אח"כ וראה אותו הכהן ביום השביעי שנית ומה ת"ל שנית ללמדך שנית מסגיר אותו ולא שלישית הכי איתמר בת"כ. מהר"ר:

תוכן העניינים

ברטנורא על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה