ברטנורא על התורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
דברים
פרק א
פסוק א
כבודי ומרים ראשי
היה עמי בספר חמישי
והלבש את עבדך עזרה
בחדושי משנה תורה
אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות וכו' סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודי של ישראל שהרי במקומות הרבה קנטרם בדברים מפורסמים כמו ממרים הייתם ובחורב הקצפתם וכו' ולא חשש לכבודן של ישראל ומאי שנא הכא יותר משאר מקומות וי"ל שבשביל שהוא ראש הספר לא פרסם הדברים שלא לפתוח הספר בגנותן של ישראל וכמו שכתב רש"יבפרש' פסח שני בפרש' בהעלותך ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל אף כאן מפני פתיחת הספר כן.
וחצרות מחלוקתו של קרח ד"א היה לכם ללמוד וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שהפי' הראשון אינו נראה מפני מחלוקתו של קרח לא חטאו בו כל ישראל כמו בשאר עונות שמזכיר בכאן לכך פי' ד"א היה לכם ללמוד וכו' ולכך פירש לעיל תופל ולבן קודם שיפרש פארן הקודם לו בפסוק כדי לסמוך מעשה פארן למעשה חצרות ואליבא דפירו' השני דקאמ' היה לכם ללמוד וכו' וכדכתב רש"י בראש פרשת שלח לך בטעם סמיכת הפרשיות ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. וקשה דהא פי' לעיל בפרשת קרח שכבר זה בידם סרחון רביעי ואם איתמר דבחצרות מחלוקתו של קרח הנה היה קודם מעשה המרגלים וי"ל שמי ששנה את זו לא שנה את זו וכדכתיבנא לעיל בפר' קרח:
פסוק ד
סיחון אשר יושב בחשבון אלו לא היה סיחון וכו' עד על אחת כמה וכמה שהמדינה קשה והמלך קשה פי' לאו למימרא שלכד העיר בעוד המלך שרוי בתוכה שהרי פי' לעיל בסדר חקת שהקב"ה נתן בלבו לצאת לחוץ אלא הכי קאמ' שלכדו המלך והמדינה דהא זה בלא זה היו חזקים וכדקאמ' הכא והתם אילו היה חשבון מלאה יתושין וכו':
פסוק ה
באר את התורה בשבעים לשון פירשה להם קשה מנא לו וי"ל מדכתיב הכא באר וכתיב התם באר הטיב מה להלן בשבעים לשון אף כאן בשבעים לשון והתם נפקא לן מנוטריקון דהיטב ה' ה"י הי"ט היט"ב שעולה בגימ' שבעים הכי איתמ' בגמ' דסוטה:
פסוק טז
ואצוה את שפטיכם אמרתי להם הוו מתונים בדין וכו' קשה שהרי פי' אין לי אלא לשון זרוז ולמה פי' בכאן לשון המתנה שהוא ממש בהפך וי"ל שאף כאן נופל לשון זרוז שמתוך ההמתנה יזדרזו להיות נושאין ונותנין בו כדכתב רש"י בכאן אלא הוו נושאין ונותנין בו:
ובין גרו זה בעל דינו וכו' ד"א אפי' על עסקי דירה וכו' קשה מאי ד"א. וי"ל דלפי פי' ראשון הל"ל אוגרו באלף מלשון אוגר בקיץ לכך תי' ד"א לשון דירה כמו גור בארץ שאינו נופל בו אלף:
פסוק יז
לא תכירו פנים במשפט זה הממונה להושיב הדיינין וכו' פי' דאין לפרשו אזהרה לדיין שלא יכיר פנים לבעלי הדינין שהרי כתי' בפר' שופטים לא תטה משפט ולא תכיר פנים לכך פירש רש"י כן בכאן:
בקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה וכו' ד"א שלא תאמר עני הוא זה וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שלפי שכתוב כקטן כגדול דמשמע הקטן כגדול והגדול כקטן שכפל הכפי"ן מורה כן להקיש זה לזה וזה לזה ולפי פי' ראשון הקטן כגדול משכחת לה אבל הגדול כקטן לא משכחת ליה. לכך פי' ד"א שלא תאמר עני הוא וגם לא תאמ' היאך אני פוגם כבודו של עשיר וכו' דהיינו הגדול כקטן והקטן כגדול. ויש נוסחאות שכתוב בהן ד"א ב' פעמים וכו' שמחלקין שלא תאמר עני הוא ושלא תאמר עשיר הוא לשני פירושין וטעות הוא בידן:
לא תכירו לא תיראו ד"א לא תכניס דבריך וכו' קשה מאי ד"א וי"ל משום דלא כתב לא תיראו בהדייא נראה שסובל פי' שני:
פסוק יח
את כל הדברים אלו י' דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות פי' דאין לפרש שצוום אז בכל המצות דלא משתעי בנתינת התורה עכשיו לכך נראה דקאי אדלעיל בענין דינין והיינו עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות ואלו הן. (א) דיני ממונות בשלשה דיני נפשות בעשרים ושלשה. (ב) דיני ממונות מתחילין מהגדול דיני נפשות מן הצד: (ג) דיני ממונות מטין ע"פ דיין אחד בין לזכות בין לחובה דיני נפשות ע"פ אחד לזכות וע"פ שנים לחובה. (ד) דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. (ה) דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. (ו) דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה כלומר בין הדיינין בין התלמידים שלפניהם דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה אלא הדיינין בלבד. (ז) דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה חוץ מן המסית. (ח) דיני ממונות דנין ביום וגומרים בין ביום בין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרים ביום. (ט) דיני ממונות הדיין מלמד זכות חוזר ומלמד חובה והמלמד חובה חוזר ומלמד זכות דיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. (י) דיני ממונות הכל כשרים לדון בהם דיני נפשות אין דנין בהן אלא כהנים לווים וישראלים המיוחסין המשיאין לכהונה ורובן מפיק להו מקראי בגמ' דסנהדרין:
פסוק כד
וירגלו אותה מלמד שהלכו ד' אומנין שתי וערב קשה שהרי למעלה בפרשת שלח לך כתב שהלכו בגבוליה בארך וברוחב כמין ג"ם (צורת גימל יונית) ותו לא והנה דבריו סותרין זה את זה וצ"ע:
פסוק מה
ולא שמע בקולכם כביכול עשיתם מדת רחמיו כאלו הוא אכזרי פי' לפי שכתוב ה' שהוא מדת רחמים לכך דייק הכי רש"י:
פרק ב
פסוק כה
תחת כל השמים לפי שעמדה לו חמה וכו' בגמ' דתעניות נחלקו מהיכן למדנו דבר זה דאיכא דאמר דיליף ליה מלשון תחת כל השמים שנודע הדבר תחת כל השמים כדפי' רש"י. ואית דיליף ליה מג"ש דאחל אחל דכתי' הכא היום הזה אחל תת פחדך וכתיב התם גבי יהושע היום הזה אחל גדלך ואית דיליף מג"ש דתת תת כתי' הכא אחל תת וכתיב התם ביום תת ה' את האמורי:
פסוק כו
ממדבר קדמות מן התורה לעולם ד"א ממך למדתי וכו' פי' לפי שלא מצינו מקום ששמו מדבר קדמות לכך נראה דלדרשה הוא דאתא וקשה מאי ד"א וי"ל שלפי פירוש הראשון אין טעם למלת ממדבר לכך פי' ד"א ששלחתני לפרעה מן המדבר:
פסוק כט
כאשר עשו לי בני עשו לא לענין לעבור בארצם אלא לענין מכר אוכל ומים קשה שהרי כתי' אחריו והמואבים היושבים בער שנראה שקדמו אותם בלחם ובמים וזה אינו שהרי כתי' בהדיא בפרשת תצא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ובעמון ומואב מדבר הכתו'. וי"ל דהתם לא קאמ' אלא אשר לא קדמו כלומ' שלא באו לקראת ישראל להוליך להם לחם ומים טרם ישאלו מהם דהואיל ובני אברהם היו ואחים להם היה לעשות כן מבלי שיצטרכו לקנות מהם בכסף מלא ומפני שלא עשו כן נתעבו אבל לענין המכירה מכרו להם כמו שמוכיח מקרא זה וכמו שפי' רש"י. עוד י"ל דלעולם אימא לך דקדמו ומכרו להם לחם ומים דקדימה ומכירה חדא מלתא היא ושם בפרש' תצא שאומר אשר לא קדמו אתכם וכו' אבני עמון קאי ולא קאמר והכי קאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. והדר מפרש עמוני על אשר לא קדמו וכו' ומואבי על אשר שכר את בלעם וכו':
פסוק לא
ראה החילותי כפה שר של אמוריים וכו' קשה מנא ליה. וי"ל מלשון החילותי שהוא לשון מדוה וחולי שאין נראה לפרשו לשון התחלה מדלא כתב עתה אחל כדכתי' לעיל ועוד כי מה צורך יש לומ' היום הזה אתחיל לתת לפניך סיחון הרי התחיל וגמר לתתו לפניו שהרי הרג אותו וירש את ארצו לפיכך פירש החילותי לשון חולי וחלשות וזהו שכתו' החילותי לשון עבר כלומ' ראה החלשתיהו וכפיתי אותו לפניך:
בעזרתך יוצר הרים
חקקתי חדושי הדברים
ולעתיד אפיל תחנוני
בפרשת ואתחנן אל ה'
פרק ג
פסוק כג
ואתחנן אין חנון אלא מתנת חנם. (הטה אזנך ושמע מה שכת' הרב חזקוני שאמר שבמקום הנון הוא כמו שיהיה המם שאז יש מלת חנם) ד"א זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפלה קשה מאי ד"א וי"ל לפי פי' ראשון הל"ל ואשאל או ואבקש תתנון ולא ואתחנן שנראה שהוא מתפעל ומקבל התחנון לכך פי' ד"א שהוא אחד מלשונות התפלה והרי הוא כמו ואתפלל והעשרה לשונות שנקראת תפלה הן תפלה. (עי' באלה הדברים רבה פ' ואתחנן ששינה עשר לשונות אלו בדרך אחרת וגם הרב מזרחי שינה אותם'. תחנה. שועה. צעקה. זעקה נאקה. שיחה פגיעה. רנה. קריאה וכלהו דריש להו מקראי כדאית' התם בספרי:
פסוק כד
אתה החלות פתחת לי פתח וכו' פי' שנראה דבר זר לומ' אתה התחלת עכשיו להראות גבורותיך כפשע הכתו' דאטו עד השתא לא ידע את גדולתה' לכך פי' רש"י כל הענינים הללו בכאן:
פסוק כה
והלבנון זה בית המקדש פי' שנקרא כן לפי שמלבין עונותיהן של ישראל:
פסוק כו
רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה וכו' ד"א הרבה מזה שמור לך וכו' פ' בעבור הרב ובעבורך אל תוסף דבר אלי והיינו כדי שלא יאמרו וכו' כדפי' רש"י וקשה מאי ד"א וי"ל שהפי' ראשון אינו נראה שהיה לו לומר רב בעדך דהיינו בעבור כבודך ולא הל"ל לך לכך פי' ד"א רב לך דהשתא אתי שפיר.
פרק ד
פסוק ב
לא תוסיפו כגון ה' פרשיות בתפלין ה' מינין בלולב ה' צציות וכו' פי' הוצרך רש"י לכתוב כן משום דליכא משום בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים ואפי' בזה אחר זה כדאמרינן בירושלמי דראש השנה לא שמע איניש ית חבריה מקל תקועייא כלומר שהיו תוקעין הרבה אחר יציאתם מידי חובה וכן לדידן דקא מרבינן בתקיעות יותר מתשע שהן חובה ואפי' הכי לא עברינן משום בל תוסיף. וכן נמי ליכא משום בל תוסיף כשהמצוה נעשית ע"י מי שאינו מחוייב בה דהא אמרינן אשתו של יונה היתה עולם לרגל ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ואיכא דאמרי נשים סומכות רשות. לכך פי' רש"י דלא שייך בל תוסיף אלא בהוסיף דבר אחד יותר על מה שכתוב בתורה אבל לא בכפילתה וגם לא לעשותה ע״י מי שאינו חייב בה וכדכתיבנא לעיל ולכך כת' כן ה' פרשיות וכו':
אשר חלק להאיר להם ד"א לאלוהות וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שלפי פי' ראשון היה לו לכתוב בהדייא להאיר הואיל ובענין אלהות הכתו' מדבר לכך פי' ד"א לאלהות ממש כדמוכיח פשט הכתוב:
פסוק מא
אז יבדיל נתן לבל היות חרד בדבר וכו' פי' דאזדא רש"י לטעמיה שהיא על שם המחשבה נאמר כמו שפי' רש"י בפסוק אז ישיר:
פרק ה
פסוק ז
על פני בכל אשר אני שם וכו' ד"א כל זמן שאני קיים קשה מאי ד"א וי"ל דלפי פי' ראשון הל"ל לפני שהיה מוכיח יותר בכל מקום שאני לכך פי' ד"א כל זמן שאני קיים. אך קשה למה לא פי' שני פירושים הללו בפר' וישמע יתרו שלא פי' שם אלא הפי' השני כל זמן שאני קיים. וצ"ע:
פסוק יט
ולא יסף מתורגם לא פסק וט' ד"א לא הוסיף וט' קשה מאי ד"א וי"ל שלפי פי' ראשון קשה מעט למה לא אמר לא פסק ומדשני קרא בדבוריה נראה יותר הפי' השני לא הוסיף ולכך פי' ד"א:
באותו פומבי פירוש לעין כל:
פרק ו
פסוק ה
ובכל מאדך ובכל ממוניך וכו' ד"א בכל מדה ומדה וכו' קשה מאיד"א וי"ל שקשה מעט לפי פי' ראשון מאחר שכתב בכל נפשך למה הוצרך לומר בכל ממונך דאע"ג דאמר טעמא לפי שיש אדם שממונו חביב עליו מגופו וכו' אפילו הכי היה די שידבר הכתוב בהוה ורגילות רוב בני אדם להיות גופם חביב עליהם יותר מממונם לכך פי' ד"א בכל מדה שהוא מודד לך:
פרק ז
פסוק ב
לא תחנם לא תתן להם חן. ד"א לא תתן להם מתנת חנם. ד"א לא תתן להם חניה בקרקע אין להקשות מאי ד"א תרי זמני שהרי המשכיל על דבר ימצא טוב שלפי הפי' ראשון הל"ל לא תחון עליהם וגם לפי הפי' השני אין המלה מיושבת על העניין שאין מעניין של מעלה לכך פי' ד"א לא תתן להם חניה בקרקע שהוא מעניין של מעלה לא תכרות להם ברית ולא תתן להם חניה. ולפי שלכאורה תסבול המלה הזאת כל השלשה פתרונות הללו כתבם רש"י שלשתם לשון חן ולשון מתנת חנם ולשון חניה וכתב הנראה יותר באחרונה:
בצל שדי חסיתי להתלונן
בחדושי סדר ואתחנן
ולמדני דעת ותושיה
בפי' פרשת והיה
פסוק יב
והיה עקב את המצות הקלות שאדם דש בעקביו וכו' קשה מנא לו דבר זה ולמה לא פירשו כפשוטו לשון בשביל כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי וי"ל משום שנאמר למעלה ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים וכו' ומן הדין הל"ל בכאן והיה עקב תשמעון אותם כי היכי דלהוי קאי אכולהו כלומר המצוה וחקים ומשפטים ואז הייתי מפרש מלת עקב כמו בשביל ועכשיו שהחזיר המשפטים בלבד משמע שאינו מוסב אלא המשפטים ולא המצוה וחקים הכתוב למעלה ולכך פי' רש"י המצות הקלות שאדם דש בעקביו דהיינו משפטים שכולן מצות קלות ואין בהם חמורות כמו בחקים ומצות עוד י"ל שלכך פי' רש"י כך לפי שנאמר אח"כ ושמר לך את הברית וכו' שפירושו ישמור לך הבטחתו שהבטיח לאבות וזה דבר זר שאם ישמעו מצותיו מה צורך להזכיר להן ברית אבות והבטחה שהבטיח אותם הרי בלא זה הם ראויין לקבל שכר טוב לכך פי' עקב המצות קלות שאדם דש בעקביו שאין זכות קיומם כדי לקבל עליהם שכר גדול ישמור להם הבטחת האבות. עוד י"ל דמשום דכתיב אח"כ ואהבך שהוא שכר גדול שאין למעלה ממנו לכך פי' רש"י עקב המצוות הקלות וכו' כלומ' כשתדקדקו במצות דקדוק גדול ולא תניחו אחד מהן עד שאפי' הקלות שאדם דש בעקביו ואינו מקפיד עליהם תשמעון אז תזכו לשכר גדול של ואהבך הכתוב אח"כ:
פסוק יט
היד החזקה זו הדבר וכו' פי' דאתיא בג"ש דיד יד כתי' הכא היד החזקה וכתיב התם הנה יד ה' הויה במקנך וכו' דבר כבד מאד הכי ילפינן ליה באגדה דהא לחמא והזרוע הנטויה זו החרב של מכת בכורות פי' דאתייא בג"ש דנטויה נטויה כתי' הכא זרוע נטויה וכתיב התם וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם הכי איתמר התם. וקשה מה חרב היה במכת בכורות הלא מיתתן היתה בידי שמים. וי"ל שכשאמר ומת כל בכור אמרו הבכורות מה אנו מתים בעבור אלו באו ואמ' לפרעה שישלח את ישראל ולא שמע אליהם וכן המצריים קמו ועשו עמהם מלחמה והרגו מהם הרבה הכי איתמ' במדרש ויליף ליה מלמכה מצרים בבכוריהם:
פרק ח
פסוק א
כל המצוה וכו' ומדרשו אם התחלת במצוה וכו' פי' משום דלא כתיב כל המצות אלא לשון יחידה לכך כתב מדרש זה המתישב עליו:
פסוק ד
שמלתך לא בלתה ענני כבוד היו שפין וכו' כעין כלים מגוהצין פי' לבנים הרבה כמו כלים מגוהצין דתעניות קוראט"ו בלעז:
לא בצקה לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחפים דרגליהן נופחות קשה שנראה מדבריו שהלכו יחפין והא כתיב קרא בהדיא בפרשת תבא ונעלך לא בלתה מעל רגליך אלמא לא הלכו יחפין. וי"ל דהכי קאמר רגלך לא בצקה כדרך הולכי יחף לפי שלא הלכתם יחפין מעולם כי נעלך לא בלתה ולא חסרו לכם מנעלים כלל ועקר:
פסוק ח
זית שמן זתים העושים שמן קשה למה לא פי' בכאן זית אגורי ששמנו אגור בתוכו כדרך שפי' בראש פרש' כי תבא. וי"ל לפי שבכאן לא הוזקק לפרש אלא פתרון המלה כי היכי דלא תשמע מינה ב' דברים זית ושמן כל אחד דבר בפני עצמו אבל התם שהוזקק לפרש מקרא זה מפני מה שכתב שם מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ הוצרך לפרש מה שבח הארץ יש במקרא זה והיינו שנא' זית שמן שפי' זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ואם היה מפרש שם זתים העושים שמן כמו שפי' כאן לא הייתי שומע שבחה דאטו מאי רבותיהו כל הזתים עושין שמן:
פסוק ט
לא תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמו לא בצדקתך וכו' כי ברשעת הגוים וכו' קשה שהרי כתו' אח"כ לעיל כי מאהבת ה' אתכם ואם הם אהובים למעלה הנה הם צדיקים כי ה' לא יאהב הרשעים ואיך אמ' כאן לא בצדקתך. וי"ל דהתם מיירי לכל ישראל בכלל שהקב"ה אוהב אותם כד"א ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך אבל כאן מדבר עם הדור ההוא שהיו ממרים ומכעיסים לפניו במדבר:
פרק ט
פסוק כה
ואתנפל אלו הן עצמן האמורין למעלה וכו' קשה מנא לו וי"ל משום דכתיב את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה בה"א הידיעה משמע שהם אלו הנז' לעיל אלא שכתבן כאן להזכיר סדר תפלתו. וקשה למה לא הזכיר תפלתו למעלה אחרי שכתב ואתנפל דלעיל ולא היה צריך לכפול עוד בכאן. וי"ל לפי שהוצרך להפסיק הענין שם ולכתוב שם בסמוך כי יגורתי מפני האף והחמה וכו' להשמיענו שלא הועילה תפלתו בימים ההם להרצות השכינה בלב שלם אלא להגן מן הפורענות ולתלות עד שתבא הכפרה שלמה. וכן הוצרך להזכיר שם הדין שעשה בחוטאים שהשקה אותן לבודקן כסוטות וגם שבר הע"ז שלהם להשמיענו גם מזה הענין שלא נתרצה עדיין הקב"ה בלב שלם שכל זמן שע"ז בעולם חרון אף בעולם. ומה שכתב רש"י אחר זה בעת ההיא לסוף מ' נתרצה לו ואמר פסל לך וכו' לא על סוף מ' שהתפלל בהן תפלה זו אמר שהרי לא נתרצה לו בסופן שהרי הם האמצעיים והיו בכעס. ועוד כי הרצוי היה ביום הכפורים ואלו המ' אמצעיים כלין בר"ח אלול אלא לסוף מ' האחרונים קאמ'. וזהו שדקדק רש"י את לשונו וכתב לסוף מ' ולא כתב לסוף מ' הללו כי היה משמע לסוף מ' שהתפלל בהן תפלה זו האמורה למעלה ואין הדבר כן אלא כמו שכתבנו ואחר שהזכיר שריפת העגל והשקאתו אותם חזר להזכיר פעם שנית ואתנפל לבעבור הזכיר לשון סדר תפלתו היאך היתה וכו':
פרק י
פסוק י
ואנכי עמדתי בהר לקבל לוחות האחרונות וכו' קשה למה סרס המקרא שפי' ואנכי עמדתי קודם שיפרש לשאת את ארון וכו' הקודם לו בפסוק וכן קשה למה לא השלים פי' פסוק ואנכי עמדתי אחר שהתחיל בו אלא פירש אותו סירוגין. וי"ל שלא בא רש"י בכאן לפרש הפסוק הזה שאין זה אלא שהביאו במקום זה לחזק פירושו שפירש לעיל שזה שכתוב בעת ההיא מוסב על עניין השנה ראשונה שתעיתם בעגל וכו' וראיה על זה שהרי כתוב אחריו ואנכי עמדתי בהר דעל כרחך בשנה ראשונה היה ולא בשנת מ'. ואחר שפי' ואנכי עמדתי בהר והביא בו ראיה לדבריו שפירש על בעת ההיא חזר לסדר המקראות ופירש לשאת את ארון ע"כ לא היה ללוי וכו' עד שהגיע לפסוק כימים הראשונים ופירש אותו:
פסוק יח
עושה משפט גר יתום הרי גבורה ואצל גבורתו ענוותנותו. אמר בגמ' דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים בתורה הוא דאמרן בנביאים רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון וסמיך ליה ואת דכא ושפל רוח בכתובים סולו לרוכב בערבות ביה שמו וסמיך ליה אבי יתומים ודיין אלמנות:
פרק יא
פסוק י
לא כארץ מצרים היא אלא טובה הימנה וכו' יכול בגנותה הכתוב מדבר וכו' קשה היאך הייתי יכול לטעות שבגנותה מדבר הא כתיב ארץ זבת חלב ודבש. וכל המקראות מלאין משבחה של ארץ ישראל. וי"ל שהייתי יכול לפרש שבגנותה מדבר כלומר אינה כארץ מצרים שתוכלו לחיות בה מרוב דגן ותירוש בטבע הארץ השמנה אם אני לא אשים השגחתי להטיב אותה כי טבעה רע מאד והיא רזה ולא שמנה. ואע"פי שכתוב הרבה פעמים זבת חלב ודבש הייתי אומר שר"ל שה"י יעשה כן על דרך פלא ויפה הייתי יכול לטעות בה:
פסוק יד
בעתו בלילות. ד"א בלילי שבתות וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שהפירוש שני נראה יותר שהוא זמן שאינו תדיר כל כך כמו כל הלילות וכן מה שפי' ד"א על מלת מלקוש שיורדת על המלילות ועל הקשין פי' כן מפני המ"ם הנוספת בראש מלת מלקוש שלפי הפירוש הראשון הל"ל לקיש כמו תרגום והעטופים לקישייא לכך פי' ד"א וכן מה שפי' ד"א על ונתתי עשב בשדך שתהא גוזז תבואתך וכו' פי' כן לפי שכתוב מקרא זה באמצע מאכל אדם וכתיב בפוסק שלמעלה ואספת דגנך ותירושך ויצהריך והדר כתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ חזר וכתבו אכלת ושבעת דקאי לאדם ולפי פי' ראשון לא נתישב טעם דבר זה כלל לכך פי' ד"א שממקום מאכל אדם ומאותו דבר ממש תהא מאכל בהמתך ולכך כתבו באמצע:
פסוק יח
ושמתם את דברי אף לאחר שתגלו וכו' פי' מדלא כתיב שימו אלא ושמתם נראה שהוא מוסב לענין שלמעלה הדבק בו:
פסוק כה
לא יתיצב איש אין לי אלא איש אומה ומשפחה ואשה מניין ת"ל לא יתיצב מכל מקום קשה היאך למדנו דבר זה מלא יתיצב הא אצטריך לגופוה ולעולם אימא לך איש הוא דלא יתיצב הא אומה או משפחה וכו' יתיצב וי"ל שהיה יכול לכתוב איש לא יתיצב ואז הייתי מפרש שלא יתיצב אינו מוסב אלא על מלת איש ועכשיו שכתוב לא יתיצב קודם מלת איש משמע לא יתיצב מכל מקום ולא הוצרך לכתוב אחריו איש אלא להשמיענו אפי' עוג מלך הבשן שנא' בו באמת איש ומכאן תלמוד לשאר מקומות שדרשו במקרא באופן זה בכל התלמוד ובמדרשים ואגדות:
רעיוני לבבי פירוש ידעון
בפרשת עקב תשמעון
ושכלי גם הוא לא ילאה
ויסמכני צור בסדר ראה
פסוק כו
ראה אנכי ברכה וקללה האמורה בהר גריזים ובהר עיבל קשה מנא לו תאמר דבשבועות התורה מדבר הכתו'. וי"ל מדכתי' נותן ולא כתי' ונתתי משמע שהוא דבר חדש שלא הזכירו עד עכשיו ואלו ברכות וקללות דשבועת התורה כבר הוזכרו בפרש' בחוקותי וגם למעלה בפרש' והיה אם שמוע לכך פירוש דבברכות קללות של הר גריזים והר עיבל מדבר הכתו'. ואי קשיא לך הא כתי' בתריה ללכת אחרי אלהים אחרים שנראה שלא נאמר ברכה וקללה זו אלא על ע"ז בלבד. י"ל דתפש העקר מפני ששקולה ככל התורה. עוד י"ל דרש"י יליף דבברכות וקללות דהר גריזים והר עיבל דבר הכתו' מדכתי' אח"כ בסמוך ונתתי את הברכה ואת הקללה בה"א הידיעה דהיינו הברכה והקללה הנזכ' לעיל ואעפ"י שפי' רש"י את הברכה את המברכים מכל מקום מדשני קרא ולא כתב את המברכים לפי דרכנו למדנו שהה"א יתירה דקאי אדלעיל:
פסוק כח
אחרי אחר עברת הירדן וכו' דרך מבא השמש וכו' פי' לפי שהרים הללו אינם אחרי דרך מערב כפשט הכתוב לכך פי' שהם שני דברים וכו' ומה שפי' מול הגלגל רחוק מן הגלגל ירצה לפרש מלת מול מלשון כי אמילם כלומ' מוכרת מן הגלגל ורחוק ממנו כמו אמולה לבתך ואין פירושו נגד הגלגל ונכחו:
פסוק לב
את כל המקומות ומה תאבדון מהם את אלהיהם וכו' נראה שלכך פי' רש"י כך משום דקימא לן דקרקע אינה נאסרת ולכך אין לומר שיאבדו המקומות אלא פירושו לפניו את אלהיהם וכו'.
פרק יב
פסוק ב
ואבדתם את שמם וכו' עד בית גליא קורין לה בית כלייא. פי' אם היתה נקראת בית גלייא כלומ' בית גלויה ומפורסמת קורין לה בית כליא שתכלה ותאבד. ויש נוסחאות שכתוב בהן בית כריא ופי' בית עמוקה ושפלה מלשון כרו לפני שוחה. וכן אם היתה נקראת עין כל שהכל צופין לראותה קורין לה עין קוץ לגנאי:
פסוק ד
לא תעשון כן להקטיר לשמים בכל מקום וכו' ד"א אזהרה למוחק את ה' וכו'. קשה מאי ד"א וי"ל שלפי הפי' ראשון אינו נקשר עם מה שלפניו אלא עם מה שלפני פניו דהיינו את כל המקומות אשר עבדו שם ולכך פי' ד"א. אך הפי' הראשון דבק עם מה שכתו' אחריו כי אם אל המקום אשר יבחר. וקשה מאד לדברי הפי' ראשון ולדברי ר' ישמעאל מהיכן ילמדו אסור ואזהרה למוחק את ה'. וכן לדברי הפי' השני מהיכן ילמוד איסור ואזהרה למעלה ומקריב בחוץ. וי"ל דמאן דיליף מהכא אזהרה למוחק את ה' ילמוד אזהרה למקריב בחוץ מדכתי' אחר זה לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו שיפרש המקרא ההוא בדרך זה לא תעשון כמו שאנחנו עושים פה היום שמקריבין איש בכל מקום שישר בעיניו ואז אתם לא תעשו כן להקריב לשמים בכל מקום אף מאן דיליף מהכא אזהרה למקטיר בחוץ לא ידעתי מהיכן ילמוד אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח. וצ"ע:
פסוק יא
שמה תביאו למעלה אמור לענין שילה וכאן אמור לענין ירושלם פי' מדכפל הכתו' וחזר לכתוב פעם שנית ש"מ שבשתים הכתו' מדבר וכאן כתב השמר לך פן תעלה עולותיך וכו' שזו היא ירושלים שהיא קדושה שאין אחריה היתר במות. וקשה למאן דפי' לעיל לא תעשון כן להקטיר לשמים בכל מקום מה ידרוש במקרא זה דהשמר לך פן תעלה עולותיך וכו' וצ"ע:
פסוק טז
תשפכנו כמים שאין צריך כסוי. ד"א הרי הוא כמים להכשיר הזרעים קשה מאי ד"א וי"ל שלפי הפי' ראשון אייתר ליה מלת כמים דהוה סגי למכתב על הארץ תשפכנו לכך פירש ד"א:
פסוק כד
לא תאכלנו אזהרה לדם התמצית פי' הדם היוצא בשעת שחיטה בסוף הקלוח שמתמצה ויורד שעל דם הקלוח עצמו הוא ענוש כרת ועל דם התמצית הוא באזהרה וכן דם האברים גם כן באזהרה כלומ' הדם הכנוס בבשר ובין אבר לאבר חוץ מדם הכנוס בתוך הלב דאיכא מאן דאמ' שהוא בכרת ולפי שיש ג' אזהרות דרשו בהן כן:
פסוק כה
לא תאכלנו הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם קשה דהא כתי' בתריה בעיני ה' אלהיך ואיך יכול לפרש הישר בעיני אדם. וי"ל הא דאמרינן כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו לכך תלה הכתו' הישר בעיני שמים וכתב עליו בעיני ה' אלהינו אעפ"י שפירושו הישר בעיני אדם כמו שפיר' רש"י בכאן:
פרק יג
פסוק ב
אות בשמים וכו' או מופת בארץ וכו' קשה מנא לו או מופת בארץ וי"ל מדכתי' ונתתי מופתי' בשמים ובארץ ומאחר שלמדנו שאות ר"ל בשמים מקרא דגדעון שמע מינה שמופת ר"ל בארץ:
פסוק יג
לשבת שם פרט לירושלים וכו' כי תשמע וכו' קשה למה סרס המקרא שפי' לשבת שם קודם שיפרש כי תשמע הקודם לו בפסוק וי"ל שעשה כן כדי להדביק לאמר לכי תשמע שאליו הוא מוסב ואינו מוסב על לשבת שם הסמוך לו. ולכך פי' לשבת שם קודם שיפרש כי תשמע כי אין עקר פירושו על כי תשמע אלא על מלת לאמר:
פסוק טו
ודרשת וחקרת ושאלת היטב מכאן למדו ז' חקירות וכו' פי' שבע חקירות הם באיזה יום באיזה חדש באיזה שנה בכמה בחדש באיזה שבוע כלומר באיזה שמטה באיזה שעה באיזה מקום ובדיקות הם שאר שאלות כגון בסייף הרגו או בארירן הרגו כיצד חלל את השבת ואיזו מלאכה עשה והדומין להן. ויש הפרש בין חקירות לבדיקות שאם כוון אחד מהן את דבריו בחקירות והשני אומ' איני יודע עדותן בטלה. אבל בבדיקות אם אמ' השני איני יודע ואפי' שניהן אומ' אין אנו יודעין עדותן קיימת. אבל אם הכחישו זה את זה אפי' בבדיקות עדותן בטלה שנאמ' נכון הדבר ודרשינן מינה מכוון העדות ואין כאן דבר מכוון:
פרק יד
פסוק ג
לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כל מום לא יהיה בו וכו' בשל בשר בחלב הרי דבר שתיעבתי לך הזהיר כאן על אכילתו. קשה א"כ למה הוצרך לכתוב עוד לא תבשל גדי בחלב אמו דדרשינן חד מיניהו לאסור אכילה הרי כבר מוזהרין אנו על אכילתו ממקרא זה. וי"ל שבעבור אזהרה זו לא היה לוקה על אכילת בשר בחלב משום דהוה ליה לאו שבכללות כלומ' לאו שכולל דברים ולאו שבכללות אין לוקין עליו כגון לאו דלא תאכלו על הדם שהוא אזהרה לדברים הרבה ולכך הוצרך להזהיר על אכילתו בפני עצמו בלאו דלא תבשל לחייב מלקות על אכילתו וקשה עוד שלפי שטתו של רש"י יהיו הסריסים אסורים באכילה שהרי מוזהרין אנו על הסירוס מלאו דבארצכם לא תעשו דדרשינן מיניה כל שבארצכם לא תעשו שאסור לסרס שום בהמה וחיה ועוף כמו שפי' רש"י שם בפרשת אמור והרי מעשים בכל יום שאנו אוכלין בהמות ועופות המסורסין והוא דבר שתעבתי לו דומויא דמטיל מום בקדשים ומבשל בשר בחלב. וי"ל דאין הכי נמי לפי שורת הדין שהן אסורין באכילה אבל מדחזינן שאסר הכתוב להקריבן לגבוה כדכתי' ומעוך וכתות וכו' לא תקריבו אלה לה' שמעינן שמותרין באכילה דאם איתא דאסורין לא הוצרך הכתו' לאוסרן בהקרבה לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסיר ולגבוה שרי. ולא קשייא מחלב ודם דאדרבה משום חשיבותא הוא:
פסוק יא
כל צפור טהורה להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו לאסור את השחוטה פי' משום דכתיב מהם דקאי אטהורים משמע שיש מן העופות טהורים שהם בבל תאכל והיינו שחוטה של מצורע והוא דחקו של מקרא שכתב וזה כלומ' מזה ממש שהתרתי לך דהיינו צפור של מצורע יש ממנו שהוא בבל תאכל והיינו שחוטה שמן הדין היה לו לומ' ואלה אשר לא תאכלו הואיל ומרובין הן העופות:
פסוק כא
לא תבשל גדי וסמוך ליה עשר תעשר מה ענין זה לכאן. קשה למה הקשה לו הסמיכות וי"ל משום דכתיב אח"כ פרש' זכור ובדין היה לסומכה לפרשת אסור מאכלות שגם הוא אסור באכילה וגם כי כתוב בה רק את דמו לא תאכל לכך שאל מה ענין מעשרות לכאן:
פרק טו
פסוק יט
תקדיש לה' אלהיך ובמקום אחר אומר לא יקדיש איש אותו וכו'. עד מצוה לומר הרי אתה קדוש לבכורה: ד"א אי איפשר וכו' עד מקדישו אתה הקדש עולוי נותן להקדש כפי טובת הנאה שבו קשה מאי ד"א וי"ל שלפי הפי' ראשון קשה מעט שהרי נאמר מקרא אחר קדש לי כל בכור וכו' באדם ובבהמה לכך פי' ד"א שבא לומ' שיכול אדם להקדישו הקדש עילוי וכו' ופי' הדבר כך הוא לפי שהאדם יכול לתת מתנותיו ומעשרותיו לאיזה כהן שייטב בעיניו כדילפינן מקרא ואיש את קדשיו לו יהיו וכמו שכתב רש"י שם שטובת הנאה לבעלים לפיכך כשיקדיש אדם הבכור אי איפשר לומ' שיתחייב לתת להקדש כדי דמי שווי שהרי נאמר לא יקדיש איש אותו. אלא חייב לתת להקדש כדי טובת הנאה שבו כלומ' שאומ' כמה אדם רוצה ליטול ולא יהיה הרשות בידו לתת הבכור הזה לכהן אחר אוהבו ושיווי האמירה הזו שחייב לתת להקדש וזה פי' הקדש עילוי כלומר הקדש השבח והטובה שיש לו בו מלשון מעולה ממנו שפיר' משתבח. ואחרים פירשו עילוי כמו ערך ואמרו שתרגו' ירושלמי של פסוק והיה ערכך ויהא עילוייך והכל משמעות אחד:
פרק טז
פסוק ד
ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב וכו' אזהרה למותיר בפסח דורות וכו'. ד"א בחגיגת י"ד הכתו' מדבר שאין קבוע לה זמן שחיטה בין הערבים כמו בפסח. עוד י"ל שלכך פי' ד"א שלפי פי' ראשון הל"ל בערב של יום ראשון דהיינו בין הערבים של יום י"ד לכך כתב הפי' שני. המתישב יותר:
פסוק ז
ובשלת צלי אף הוא קרוי בישול קשה מנא לו י"ל דיליף ליה כאן מדכתי' בפסח יאשיהו ויבשלו את הפסח צלי אש וכו':
פסוק יג
באספך מגרנך וכו' בזמן האסיף וכו' ד"א למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב. פי' מכאן למדו שסכך הסוכה צריך שיהיה מגדולי קרקע ומדבר שאינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב וקשה מאי ד"א וי"ל דלפי פי' ראשון הל"ל בעת האסיף ומה לו לפרש גורן ויקב לכך פי' ד"א דלהכי הזכירן ללמד שהסוכה נעשית מפסולת גורן ויקב ודומיהן כדפרשינן:
קומי נפשי אלי ברכי
עזרני בפירוש ראה אנכי
ורחמיו יהיו מקשטים
דברי בספר שופטים
פסוק יח
שופטים דיינין הפוסקין את הדין ושוטרין ממונין אחר מצותן וכולי קשה למה הוצרך לפרש כן אטו איני יודע פתרון מלות הנ"ל וי"ל משום דכתי' לעיל בפר' הדברים ואתן אותם ראשים עליכם וכו' ושוטרים לשבטיכם הייתי אומ' שאם לא ימצאו שופטים שישים השוטרים לפחות כדכתיב התם ושוטרים לשבטיכם ולא הזכיר שופטים כלל לכך כתב בכאן פי' שניהם לומ' שמעכבין השוטרים כי השוטרים אינם אלא ממונין אחר מצוותן של דיינים ואם לא ימצאו השופטים שפוסקים את הדין מה צורך למנות השוטרים ומה שסרס המקרא שפירש לשבטיך קודם שיפרש שאר הפסוק הקודם עשה זה כדי להדביק המשכות המקרא ודבוקו כמו שיובן מדבריו:
ושפטו משפט צדק מנה דיינין מומחין לשפוט צדק פי' שאין לפרשו כמשמעו אזהרה לדיינים שהרי כבר נאמר בצדק השפוט עמיתך וכן מה שכתוב אח"כ צדק צדק תרדוף אין לפרשו כמשמעו מהאי טעמא דאמרינן לכך פירש בו הלך אחר ב"ד יפה. ואע"ג דפי' רש"י פי' שני על בצדק תשפט עמיתך הוי דן את כל האדם לכף זכות מכל מקום הא כתי' קרא אחרינא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו וכו':
פסוק כא
לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח וכו' קשה מנא ליה דבשתים הכתוב מדבר. וי"ל דאי באשרה לבדה היה מדבר לא היה לו לכתוב אצל מזבח שהרי האשרה אסורה בכל מקום לכך אנו צריכין לפרש לא תטע אשרה כמשמעו ולא תטע כל עץ אצל מזבח וקשה מה זה שאמ' רש"י לנוטע אילן ולבונה בהר הבית דבשלמא נוטע אילן כתיב קרא בהדייא אלא בונה מנא לן ועוד הא כתי' אצל מזבח דרש"י כתב בהר הבית:
פרק יז
פסוק ו
שנים או שלשה אם מתקיימת בשנים וכו' מה שנים עדות אחד אף שלשה עדות אחד וכו' פי' דשנים ודאי עדות אחד שאם הוכחש האחד אין העדות יכולה להתקיים באחד לפי שאין כאן אלא עדות אחד בלבד כך שלשה עדות אחד שאם הוכחש אחד מהם אין העדות מתקיימת בשנים הנותרים אעפ"י ששנים הן ודבריהן מכוונין ומן הדין היתה מתקיימת אפי' הכי גזרת הכתוב הוא דלא: