ברטנורא על התורה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
במדבר
פרק א
פסוק א
ואקרא לאורי וישעי
יהיה עזרי בספר רביעי
ויתן אלי חדושים לחבר
בפירוש סדר וידבר
במדבר סיני באחד לחודש השני מתוך חבתן לפניו מונה אותן וכו'. נראה דרש"י בא לאשמועינן דפרשה זו שבחן של ישראל ולכך פתח בה תחלת הספר שמן הדין היה לו לפתוח בפ' פסח שני אלא דהיא גנותן של ישראל כמו שפירש רש"י בפרשת בהעלותך ופרשה זו חבתן כדמפרש ואזיל:
פסוק ב
לגולגלותם ע"י שקלים למשפחותם וכו'. קשה למה סרס המקרא שפי' לגולגלותם קודם שיפרש למשפחותם הקודם לו בפסוק. וי"ל דמשום שפי' לעיל שמנין זה היה באחד באייר אחרי הקמת המשכן הייתי יכול לטעות ולומר שלא לקח מהם שקלים שכבר נעשו האדנים והוקרבו התמידין ואין מקום לשקלים הללו לכך סמך אחריו לגולגלותם ע"י שקלים כד"א בקע לגלגלת:
פסוק יז
האנשים האלה י"ב נשיאים הללו אשר נקבו לו כאן בשמות. קשה מה קשה לו שהוצרך לפרש כן פשיטא דבנשיאים הללו מדבר הכתוב. וי"ל דמתירא פן תפרש את האנשים אשר נקבו בשמות אחר כן דהיינו בני ראובן בני שמעון וכל השבטים:
פסוק מט
אך את מטה לוי לא תפקוד כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו ד"א צפה הקב"ה וכו'. קשה מאי ד"א. י"ל דלפי פי' הראשון לא שייך מלת אך שהוא לשון מעוט לכך פי' ד"א שממעט אות למות במדבר עם שאר ישראל הנמנים מבן כ':
פסוק נא
יומת בידי שמים. פי' מדלא כתיב מות יומת כדכתי' במומתי ב"ד לכך פי' יומת בידי שמים והיינו אליבא דרבנן אבל רבי עקיבא אומר זר שמשמש במקדש בחנק במסכת סנהדרין:
פרק ב
פסוק ב
באותות כל דגל יהיה לו אות וכו' ד"א באות שמסר להן אביהן וכו' קשה מאי ד"א י"ל דלפי' ראשון לא שייך לבית אבותם:
מנגד מרחוק מיל וכו' משה אהרן ובניו והלויים חונין סמוך לו וכו' קשה מאי קאמ' בכאן משה אהרן ובניו וכו' ומה ענין זה לכאן י"ל דבא לתת טעם למה הקפיד גם בכאן שיוכלו לבא בשבת אל אהל מועד דהיינו טעם שמשה אהרן ובניו והלוים חונין סמוך לו והיו ישראל צריכין לבא שם ללמוד תורה ולכך הקפיד:
פרק ג
פסוק טו
מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים וכו' אמ' ר' יהודה ב"ר שלום למוד אותו השבט להיות נמנה מן הבטן וכו' קשה דאי הכי שלמוד הוא להמנות מן הבטן למה (לא) מנאו מבן חדש. לפי שרצה להמתין שיצא מכלל ספק נפלים שיהא ראוי לקרות שומר משמרת הקדש שהרי בדין היה למנותו משיצא מהבטן שלמוד הוא אותו השבט וכו' אלא שהמתין עד בן חדש שיצא מכלל נפלים:
פסוק לט
אשר פקד משה ואהרן נקוד על ואהרן לומ' שלא היה נמנה במניין הלויים פי' שלא היה נמנה מלשון מנוי ופקידות ושררה ואינו לשון מספר ומניין והכי קאמ' שלא נתמנה אהרן על פי ה' למנות הלויים כדרך שנתמנה במניין ישראל אלא שראה משה מעצמו לקרותו עמו וזה טעם הנקודה שהוא כמי שאינו דאילו לשון מניין הכי תיפוק לי מהכא שלא היה הוא מהפקודים וכן כתב הרמב"ן ז"ל:
פסוק מז
חמשת שקלים לגולגלת כך היה מכירתו של יוסף עשרים כסף שהוא בכור של רחל קשה דהא עשרים כסף אינן אלא שקל אחד כדכתי' עשרים גרה יהיה השקל ולמה גבה מהן ה' שקלים. וי"ל דהואיל ויוסף נקרא שור כדכתי' בכור שורו הדר לו וכתו' כי יגנוב איש שור חמשה בקר ישלם תחת השור והם מכרוהו בעשרים כסף דהיינו שקל אחד לכך ולקחת חמשת שקלים לגלגלת דהיינו חמשה תחת השור.
פרק ד
פסוק י
אל מכסה עור תחש כמין מרצוף קשה מנא לו י"ל מדכתי' אל מכסה ולא כתי' וכסו במכסה דהוה משמע שיתנו עליו בגד שלו אלא כתב אל מכסה כלומ' את תוך מכסה דהיינו מרצוף שעשוי כמין שק של עור:
פסוק טז
ופקודת אלעזר שהוא ממונה עליהם לשאת אותם שמן וקטרת ושמן המשחה ומנחת התמיד עליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן קשה דמעיקרא אמ' שממונה לשאת אותם ובסוף אמ' שממונה לצוות ולזרז ולהקריב והנה דבריו סותרין זה את זה וי"ל דהכי קאמ' ודאי עקרו של מקרא בא ללמד על נשיאתן לא על הקרבתן דבעבודת משא משתעי קרא ומדחזינן שהזכיר כאן דברים הקרבין תדיר ודברים שאין קרבין כגון שמן המשחה משמע שגם בהקרבה דבר הכתו' והיינו דאמ' רש"י שממונה לשאת דברים שאינן קרבין כגון שמן וקטרת ושמן המשחה אבל דבר הקרב תמיד כגון מנחת התמיד עליו מוטל לצות ולזרז ולהקריב וכו' ולכך סרס רש"י את לשון המקרא שכתב בפירושו שמן וקטרת ושמן המשחה ומנחת התמיד ואילו בקרא כתיב מנחת התמיד ברישא לאשמועינן מפני שערבהכתו' הדברים הקרבים עם שאינן קרבין תדיר לומ' חלוק זה מלשאת ולהקריב:
עליון חזקני לדבר דבר
בחדושי פ' במדבר
ולעזרתי ירום ניסו
בפרושי סדר נשא
פסוק כב
נשא גם הם כמו שצויתיך על משא בני קהת לראות וכו' פי' דקשה לך גם זה איך בא להוסיף על בני קהת שהרי אין על בני גרשון משא בכתף כמו שיש על בני קהת שיצטרך למנותן מבן ל' כשנתמלא כחן לכך אמ' שאעפ"כ גם זה מוסף על בני קהת ואינו אלא לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה אעפ"י שאין צריכין לכך:
פסוק כו
את כל אשר יעשה להם דיתמסר להון לבני גרשון קשה מאי קשייא ליה שהוצרך לומר כן י"ל משום דלא שייך לשון עשייה לבני גרשון והייתי סבור לפרש כל אשר יעשה בכלים הנז' לכך פי' דיתמסר להון לבני גרשון דאלו בכלים היה לו לכתו' אשר יעשה בהם:
פרק ה
פסוק ב
צו את בני ישראל ח' פרשיות נאמרו בו ביום וכו' ואילו הן פרשת כהנים פרשת לויים פרשת טמאים פרשת שלוח טמאים פרשת אחרי מות פרשת שתויי יין ופרשת נזירות ופרשת פרה אדומה:
וישלחו מן המחנה ג' מחנות היו שם וכו' הצרוע משתלח חוץ מכלם הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מהשתים וטמא נפש מותר אף בשל לויה ומשולח משל שכינה וכו' במסכת פסחים דרשו דבר זה מדכתי' בפרשת זו ג' טמאים צרוע וזב וטמא לנפש וג' שלוחין וישלחו מן המחנה מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ג' שלוחים הללו כנגד ג' מחנות הצרוע משולח חוץ מכולן שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומטמא בביאה הזב משולח מהשתים שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ואינו מטמא בביאה טמא מת שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אינו משולח אלא משל שכינה:
פסוק ט
וכל תרומה אמ' ר' ישמעאל וכי תרומה וכו' עד אלו הבכורים שנאמ' בהם תביא בית ה' ואיני יודע מה יעשה בהן הא כתיב קרא בהדיא בפר' קודם בכורי כל אשר בארצם וכו' לך יהיה. וי"ל דהכי קאמ' אעפ"י שכתו' שם שיהו לכהן איני יודע אם הן שלו חולין גמורין שיוכל לקדש בהן את האשה דסד"א יהא בהן צד קדושה הואיל וכתי' התם ואשר יביאו לה' לכך כתב מקרא זה אשר יקריבו לכהן שיהו נותנין לו ויוכל לקדש בהן את האשה:
פסוק יב
איש איש לפי שמטלת קנאה להקב"ה ולבעלה פי' הקב"ה נקרא איש כד"א ה' איש מלחמה וכתב אח"כ מה כתוב למעלה מן הענין דקשה לו סמיכות הפרשיות משום דפרשה דלעיל מיירי כמתנות כהונה והשבת גזל הגר שיש בהן צד קדושה וטהרה ופרשה זו מיירי בדין סוטה שהיא דבר טומאה וחלול ה' לכך פירש דקאי אדלעיל ואיש את קדשיו וכו':
פסוק יג
ונסתרה כדי שעור שתראה לטומאת ביאה פי' שערו חכמים שהוא כדי צליית ביצה וגמיעה: ועד אין בה בטומאה. קשה מנא לו י"ל מדכתי' אחר והיא נטמאה ולא כתי' אחר ונסתרה. ואע"ג דאמרינן בעלמא כל מקום שנאמ' עד בתורה סתם בשנים הכתו' מדבר הכא צריכין אנו לומ' שעד אחד קאמ' דאי ס"ד בשנים היאך אמר ועד אין בה שותה דמשמע הא יש לה בה שני עדים אינה שותה פשיטא בת חנק היא אלא ודאי האי עד דכתי' הכא אפי' עד אחד אין בטומאתה דהשתא שמעינן מינה הא יש בה עד אחד אינה שותה וכן האמת:
פסוק טו
לא יצוק עליו שמן וכו' עד שהשמן קרוי אור קשה מנא אמינא ליה וי"ל מדכתי' שמן למאור אי נמי שלפי שגורם לאור שיבא קרוי אור בלשון בני אדם:
פסוק יח
ופרע סתר את קליעת שערה וכו' לפני ה' בשער ניקנור הוא שער מזרחי דרך כל הנכנסין קשה למה סרס המקרא שפי' ופרע קודם שיפרש לפני ה' הקודם לו בפסוק. וי"ל משום דאזדא לטעמיה שכת' לעיל שכל העניינים הללו כדי ליגעה ולביישה אולי תטרף דעתה ותודה ומשום הכי פי' לפני ה' ר"ל בשער ניקנור דרך כל הנכנסין שיראו אותה כל הנכנסין בניוולה דאי לאו משום האי טעמא הוה אמינא דפי' לפני ה' בעזרה עצמה מקום שאין שם איש אחר:
המרים על שם סופן שהם מרים לה אמנם הרמב"ם כת' דנקראו המרים לפי שהיה נותן בהן דבר מר כגון לענה וכיוצא בו:
פסוק כב
אמן אמן לשון קבלת שבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן על האלה אמן על השבועה אמן שלא סטיתי ארוסה אמן שלא סטיתי נשואה בגמ' יליף מכאן לגלגול שבועה מן התורה. ואי קשיא לך כל הענינים הללו מנא לן דבשלמא הרי היינו משום דכתי' תרי אמן אלא האחרים מנא תיתי לן י"ל דבכל כי האי גוונא אמרינן שקולין הם ויביאו שניהם את ארבעתן וכאן אין לחלוק בהן:
פסוק כז
והשקה את המים לרבות שאם אמרה איני שותה וכו' קשה מנא ליה תאמר דאצטריך לגופיה וי"ל לפי שיש ג' פסוקים בענין זה והשקה את האשה את מי המרים. ואחר ישקה את האשה. והשקה את המים. וכבר פי' לעיל בפסוק ראשון שאין הוא סדר המעשה אלא שבא לבשרך וכו' והשני ואחר ישקה את האשה זהו סדר מעשה ממש. וזה הפסוק השלישי יתר הוא לכך כתב רש"י שבא לרבות שאם אמרה איני שותה וכו' כך משמעו והשקה את המים עכ"פ אפי' על כרחה שמערערין אותה ומשקין אותה:
פסוק לא
ונקה האיש מעון אם בדקוה המים וכו' ד"א משישקנה תהא אצלו בהיתר קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' הראשון קשה דלמה הוצרך פסוק להבטיחו שינקה מעונש הא מצוה קא עביד ופשיטא לכך פי' ד"א:
פרק ו
פסוק ב
כי יפלא למה נסמכה פרשת נזיר קשה מה זה שאל למה נסמכה אטו בכל התורה כלה יש לשאול זה. וי"ל כדאמרינן לעיל משום דפרשת סוטה לקלקול וערוה הוא ופרשת נזיר קדושה וטהרה ומה ענין זה לזה:
פסוק ט
פתע זה אונס פתאום זה שוגג קשה מנא ליה י"ל דפתע הוא כמו בתע בחלוף אותיות בומ"ף דהוא כמו הפוך מלשון בעתה והיינו דבר המבעית אותו ומכריחו לעשות כן וזהו אונס. פתאום זה שוגג מלשון פתיות שאינו יודע בדבר כד"א מאיש שוגה ומפתי:
פסוק כז
ואני אברכם לישראל ד"א ואני אברכם לכהנים קשה מאי ד"א י"ל דלפי פי' ראשון לא אצטריך קרא זה דדוחק הוא מעט לומ' שאין הקב"ה מברך את ישראל עד שיברכום הכהנים לכך תי' ד"א:
פרק ז
פסוק יב
למטה יהודה יחסו הכתוב על שבטו וכו' או אינו אלא שגבה משבטו וי"ל משום דלא כתי' נחשון בן עמינדב נשיא מטה יהודה אלא הקריב למטה יהודה דמשמע שהקריב כנגד השבט וממעות השבט לכך היינו מפרשין שגבה משבטו והביא אלא שכתוב זה קרבן נחשון:
שעיפי עבדך דרשת דרוש
וסייעתני בנשא את ראש
כן תעזרני יוצר מאורות
בפי' בהעלותך את הנרות
פרק ח
פסוק ב
בהעלותך על שם שהלהב עולה וכו' ועוד דרשו רז"ל שמעלה היתה לפני המנורה שעליה כהן עומד ומטיב קשה מה ענין הטבה לכאן המקרא מדבר בהדלקה ורש"י מפרש בהטבה וי"ל דהואיל וכתב בסוף המקרא יאירו שבעת הנרות הרי ההדלקה אמורה ואם כן זה שכתוב כאן בהעלותך לא הוצרך ליכתב כי היה די לומ' ואמרת אליו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ואם אינו עניין [להדלקה] תנהו עניין להטבה ולכך תפס רש"י לשון זה דעומד ומטיב:
יאירו שבעת הנרות ג' מזרחיים פונים וכו' וכן ג' מערביים קשה שהרי ששת הנרות היה לו לומ' וי"ל שאף האמצעי היה מוסב כלפי הקנה שלו ממש כלומ' שלא היה פונה אילך ואילך או שהיה מביט לארץ ולכך כתב שבעת הנרות כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך פי' שאם היו פונים כלם לצד מזרח או לצד מערב יאמרו כדי להאיר לשכינה שהיא באה מהצד ההוא. עכשיו שכולם פונים אל מול האמצעי דג' פונים למזרח וג' למערב דלאו להאיר לו פונים כן כי מה תועלת בכך ולא יאמרו לאורה הוא צריך:
פסוק ג
כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה פי' לפי המדרש עשה מוסב על ה' הנז' בסוף כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה ה' את המנורה וכן כתיב לעיל תעשה המנורה:
פסוק ז
והעבירו תער לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז והיא קרויה זבחי מתים אין לפרש שהע"ז עצמה קרויה זבחי מתים שהרי קרויה מת וזבחיה וקרבנותיה הם הנקראים זבחי מתים כדכתי' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. אלא כנוי מלת היא מוסב לעבודת ע"ז והקרבתה ולפי שאין לו הוכחה מבוררת שהע"ז תקרא מת בהדיא מוכיח שקרבנותיה ועבודתה קרוין זבחי מתים ואם כן היא ראויה ליקרא מת וכן המצורע קרוי מת וכו':
פסוק ח
ולקחו פר בן בקר והוא עולה וכו' קשה מאי קאמ' והוא עולה פשיטא בהדיא כתי' ועשה את האחד חטאת ואת הא' עולה. וי"ל דהכי קאמ' זה הפר הוא עולה שכן כתוב בהדיא כי הוא קרבן צבור כשגנת ע"ז כדכתי' בפרשת שלח והעד האחד הוא חטאת ואם כן אינן שוין ולמה אמר פר שני אלא מה עולה אינה נאכלת אף חטאת וכו' ולא הקדים רש"י זה אלא לחזק התימה למה שכתב הכתו' פר שני וכו':
פרק ט
פסוק א
בחדש הראשון וכו' ולמה לא פתח בזו מפני שהוא גנותן של ישראל שכל מ' שנה לא הקריבו אלא פתח זה בלבד קשה מאי גנות איכא הכא הא כתי' והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם את העבודה הזאת ושם פי' רש"י תלה הכתוב עבודה זו לביאתן לארץ שלא נתחייבו במדבר וכו' ואם לא נתחייבו לעשותו מה זה שאמ' גנותן של ישראל. וי"ל משום דהיינו טעמא שלא נתחייבו מפני שלא מלו במדבר כדכתי' בספר יהושע כי לא מלו אותם בדרך וכתי' כל ערל לא יאכל בו והטעם שלא מלו היה מפני שלא נשבה רוח צפונית לפי שהיו נזופין ומנודין מפני עונותיהם וסכנה היה להם אם ימולו והיינו גנותן של ישראל הכי איתמ' בגמרא:
פסוק ב
במועדו אף בשבת אף בטומאה קשה מנא ליה. י"ל דגמרינן בג"ש מתמיד דדחי שבת כתי' הכא במועדו וכתי' התם תשמרו להקריב לי במועדו מה תמיד דוחה השבת כדכתי' על עולת התמיד במוספי שבת אף במועדו האמור כאן בפסח דוחה שבת. והטומאה דדחי ילפינן לה מדכתי' איש איש כי יהיה טמא וכו' ועשה פסח בחדש השני וכו' ודרשינן מיניה יחיד נדחה ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה:
פסוק ז
למה נגרע אמ' להן וכו' פי' דבר זה כך הוא כמו שהעלו בגמ' שאלה הטמאין מישאל ואלצפן היו שהיו טמאין לנפשות נדב ואביהוא וחל יום שביעי שלהן בערב פסח דילפינן ליה מדכתי' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' דמשמע ביום ההוא הוא דלא יכלו לעשות הא למחר מותרין לעשות וזהו שאמרו למה נגרע וכו' והוא אמר להן אין קדשים קרבין בטומאה אמרו לו יזרק הדם עלינו כלומ' בעדינו ובשמנו ע"י כהנים טהורים ויאכל הבשר לערב לטהורים שנהיה טהורים בערב הבא ונאכל בבשר דלא שמיעא להו הא דאמרינן יצא טמא בשעת זריקת דמים שאינו חולק בבשר ולכך שאלו יזרוק הדם עלינו בכהנים טהורים וכו' ואמ' להם עמדו ואשמעה מה יצוה:
פסוק י
או בדרך רחוקה וכו' פסח שני מצה וחמץ עמו בבית ואין שם י"ט וכו' קשה מנא לו חלוקים הללו וי"ל משום שפי' לעיל חוקותיו אלו מצות שבגופו ומשפטיו מצות שממקום אחר וכאן בפסח שני לא כתו' אלא ככל חוקת הפסח ואלו משפטים לא כתיב ביה לכך פי' שפסח שני מצה וחמץ עמו וכו' שדברים הללו בכלל משפטים הם:
פסוק יד
כי יגור ועשה פסח יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד וכו' קשה שהרי כבר כתב דבר זה בפרש' בא אל פרעה ולמה חזר ושנאו י"ל דבא ללמד על גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני שחייב לעשות פסח שני דהוה ליה כמו שהיה בדרך רחוקה ולכך שנאו הכתו':
פרק י
פסוק ד
ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים וכו' ואף הן יעידתן אל אהל מועד פי' דאתייא אליך אליך ממקרא העדה דכתי' ביה בהדייא אל פתח אהל מועד הכי יליף בספר מג"ש זו:
פסוק ה
ותקעתם תרועה סימן למסע המחנות תקיעה תרועה תקיעה כו'. קשה מנא ליה י"ל מדכתי' ותקעתם תרועה וכתי' תרועה יתקעו הרי פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה וא"ת אין לפרש ותקעתם תרועה תתקעו תרועה ואין כאן אלא תרועה בלבד שהרי כתי' ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו ואי ס"ד במסעות תקיעה היה די לו לכתוב לא תריעו וממילא שמעינן לא תעשו תרועה הא תקיעה תעשו אלא ודאי לשון תתקעו ותקעתם משמ' הכרת התקיעה. ואי קשיא לך אם כתיב לא תריעו בלבד ולא כתב תתקעו הייתי אומ' שלא יעשו שום דבר לא תקיעה ולא תרועה י"ל דזה אינו יכול לכתוב דא"כ למה הוצרך לכתבו כלל לשתוק מכל המקרא ההוא אלא וודאי כדאמרינן:
פסוק יב
במדבר פארן קברות התאוה במדבר פארן היה ושם חנו ממסע זה קשה מי הכריחו לומר כן ומנא לו. י"ל משום דכתיב בפרשת מסעות ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה וכאן הוא אומ' שממדבר סיני חנו במדבר פארן וקשו קראי אהדדי לכך כתב שהכל אחד:
פסוק כט
חובב הוא יתרו כו' עד ושני שמות היו לו יתרו חובב וכו' קשה שהרי למעלה בפרשת יתרו כתב שבעה שמות נקראו לו עיין שם לעיל:
פסוק לא
והיית לנו לעינים לשון עבר כתרגו'. ד"א לשון עתיד וכו' קשה מאי ד"א י"ל דלפי פירוש התרגום מקרא זר ואינו מיושב שהיה לו לומ' וראית בעיניך או והיה לנו כלומ' מה שהיה לו ראית בעינים לכך פירש ד"א אתה תהיה לנו לעינים שתאיר עינינו וכו' ופירש עוד ד"א שתהא חביב לנו כגלגל עינינו לפי' פי' ראשון קשה מעט שהיה משה מבקש להטריחו אם ילך עמהם ונראה שהיה מתכוין להנאתן של ישראל לא לטובתו של יתרו לכך פי' ד"א תהא חביב עלינו כגלגל עינינו. עוד י"ל שלפי פי' ראשון היה לו לומ' והיית לנו לאור אחרי שהרצון בו תהא מאיר עינינו לכך פי' תהא חביב עלינו כאישון שעכשיו מתישב לשון עינים שתפש הכתו':
פסוק לה
ויהי בנסע הארץ עשה לו סמניות וכו' כדי להפסיק בין פורענות לפורענות פי' פורענות ראשון הוא מה שכתו' ויסעו מהר ה' בפסוק דלעיל ודרשינן בגמ' אל תקרי מהר ה' אלא מאחר ה' שאותו היום סרו מאחרי ה' והפורענות שני ויהי העם כמתאוננים:
פרק יא
פסוק א
ויהי העם אין העם אלא הרשעים וכו' וכשהם כשרים קרוים עמי וכו' עמי מה עשיתי לך קשה שהרי פסוק זה בפרשת תוכחה כתי' שפי' שם כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח וי"ל דהכי קאמ' נביא לישראל התם כשהייתם עמי כלומ' כשאתם צדיקים ועושי רצוני וראויין להקרא עמי מה עשיתי לך ולכך הביא רש"י ראיה ממקרא זה:
פסוק ח
וטחנו ברחים לא ירד ברחים ולא לקדרה וכו' אלא משתנה היה טעמו וכו' קשה מה שאמ' רש"י כן הא כתיבי קראי בהדייא וי"ל לפי שהכתו' אינו הולך על סדר המעשה שהרי אין דרך לדוך ולבשל תחלה ואח"כ לעשות עוגות אלא אדרבא עושין עוגות תחלה ואופין בתנור ואח"כ מפרירין או דכין וטוחנין ומבשלים בפרור ומדקא חזינן דשני סדרא ש"מ דלאו דוקא קאמ' אלא משתנה היה טעמו והרי הוא כאלו כתב נראה כאלו נדוך או נטחן:
לשד השמן לחלוח של שמן ורז"ל אמרו נוטריקון ליש שמן דבש וכו' נראה דכתב רש"י כן כי היכי דלא תקשי קראי אהדדי דכתי' לעיל בפרשת בשלח וטעמו כצפיחית בדבש והכא כתי' כטעם לשד השמן לכך דחה פי' לשון שדים ומהדר לפרושי לשון לחלוח של שמן או לשון נוטריקון דהיינו צפיחית היינו לשד השמן:
פסוק טו
את עושה לי תשש כחו של משה כנקבה וכו' קשה איך רואה מכאן דבר זה דאי מלשון את הל"ל תשש כחו של מעלה כנקבה שהרי משה הוא דקאמ' לשכינה את עושה לי ולא השכינה למשה. וי"ל דהכי קאמ' ואם ככה כלומר ואם כן כלומר נקבה אתה עושה לי כלומר תתיש את כתחי בדרך שיאמרו אלי בני העול' את כדרך שאומ' לנקבה:
פסוק יז
וירדתי זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה פי' במסכת סוכה ילפי מינייהו שלא ירדה שכינה למטה מעשרה כנגד אותן עשר ירידות ואע"ג דכתיבי קראי דמשמע הכי כגון וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ועמדו רגליו על הר הזתים כולהו מפרש להו למעלה מעשרה:
פסוק כח
כלאם הטל עליהם צרכי צבור והן כלין. ד"א תנם אל בית הכלא קשה מאי ד"א וי"ל שלפי הפי' הראשון הל"ל כלם דמשמע יותר לשון כליה עכשיו שכתו' כלאם משמע טפי בית הכלא לכך פירש ד"א:
פרק יב
פסוק ה
ויצאו שניהם מפני מה משכן והפרישן ממשה לפי שאומ' קצת שבחו וכו' ד"א שלא ישמע בנזיפתו של אהרן קשה מאי ד"א י"ל דלפי פי' הראשון קשה מעט דלא הל"ל ויקרא לשלשתם. ואח"כ כתב בעמוד ענן שהוא לשון צרה וערבובייא כד"א בענני ענן על הארץ דמשמע דבשביל שבא בעמוד הענן כלומ' לגער בהן לכך קרא אהרן ומרים והפרישן ממשה לכך פי' ד"א שלא ישמע וכו':
פסוק יב
אשר בצאתו מרחם אמו אין ראוי לאמר וכו' ד"א אם אינך מרפאה מי מסגירה פי מטהרה וכו' קשה מאי ד"א י"ל דלפי פי' ראשון אייתר ליה קרא דאשר בצאתו מרחם אמו שהיה די לו לכתוב אל נא תהי כמת ויאכל חצי בשרו לכך פי' ד"א שמלת אשר היא נתינת טעם לשלמעלה הימנו כלומ' אם לא תתפלל עליה תהי כמת לפי שיצאת מרחם אמנו ואין קרוב רואה את הנגעים וכהן אחר אין בעולם לכך תתרחק מהכל כמת:
פסוק יג
לאמר מה ת"ל אמר לו השיבני וכו' קשה למה דרש בכאן מלת לאמר יותר משאר מקומות דאי משום שהיא תפלה הא ברפידים כתי' ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה וגו'. וי"ל דהתם שייך לשון לאמר לפי ששאל ממנו מה אעשה לעם הזה אבל כאן וכן בפר' ואתחנן וכן כי פקד ה' שאינו אלא תפלה ובקשת רחמים לא שייך לשון זה לכך דרש אותם כך:
פסוק יד
ואביה ירוק ירק אם אביה הראה לה פנים זועפות תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום. קשה שהיה לו לומר ק"ו לשכינה אלף אלפי אלפים דאטו לא תהא שכינה חשובה אלא כפלים כבשר ודם וי"ל משום דגבי יצירת הולד לא קא חשיבא שכינה אלא כפלים משום דהא אמרינן במסכת נדה שלשה שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקב"ה אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושער ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פגים ודעת ובינה והשכל וראית עינים ושמיעת אזנים ודבור שפתים והלוך הרגלים וכו' הא למדנו שהקב"ה מתן באדם עשרה דברים ואלו אביו נותן בו ה' וכן אמו לכך אמר רש"י בכאן ק"ו לשכינה י"ד יום ותו לא משום דשכינה חשיבא לענין יצירת הולד כפלים מאביו ואמו של אדם כדפרישנא:
צורי קויתי לישועתך
ושגבתני בסדר בהעלותך
וגם מעשה ידי הצלח
בחוקקי פרשח שלח
פרק יג
פסוק ב
שלח לך למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים וכו' קשה מה זה שאל למה נסמכה אטו בכל התורה כולה יש לדרוש סמוכין וי"ל משום דפירש לעיל גבי בנסע הארן שכתבו שם כדי להפסיק בין פורענות לפורענות לכך קשה לו בכאן למה נסמכו שתי פורעניות זה לזה ולא חש להפסיק ביניהם ולפי זה גרסינן למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים. עוד י"ל דקשה לו הסמיכות הכתו' בפסוק של מעלה ואחר נסעו העם מחצרות וכו' שכל מקום שנא' אחר סמוך והכי קשה ליה למה דחק הכתו' להשמיענו סמיכות זה במלת אחר לסמוך הפרשיות זו לזו ולפי זה גרסינן למה נסמכה פרשת מרים לפרשת מרגלים שהסמיכות בפרשת מרים הוא:
פסוק ג
על פי ה' ברשותו נראה שלכך פי' כן כי היכי דלא תסק אדעתין שיהא נקשר לפניו ויאמר על פי ה' פלוני ופלוני כלומ' שפי' הקב"ה שמותן למשה כדרך שפי' שמות הנשיאים מחלקי הארץ בפרשת אלה מסעי לכך פי' על פי ה' ברשותו דהואיל והוציאו דבה רעה וגרמו פורענות אין לסבור כן שאין דבר רע יורד מלמעלה:
פסוק יט
הטובה היא במעינות ותהומות בריאין הן קשה מנא לו תאמר שפירושו כמשמעו וי"ל מייתור הכתוב שהרי נאמר אח"כ השמנה היא אם רזה ולא הוצרך לכתוב הטובה היא אם רעה אלא לענין המעינות והמים שכן מצינו במקום אחר שנכתב לשון טובה אצל המים כדכתי' כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות וכו' לכך דרש רש"י כן:
פסוק כ
היש בה עץ אם יש אדם כשר וכו' פי' דקרי ביה עוץ והיינו איוב שהיה מארץ עוץ ולכך פי' רש"י בפסוק סר צלם איוב שהיה מגין עליהם מת דדריש ליה מהאי קרא:
פסוק כב
שבע שנים נבנתה אפשר שבנה חם חברון לכנען בנו קטן קודם שיבנה צוען ופו'. קשה שנראה מכאן שארץ ישראל נפלה בחלקו של כנען ורש"י פי' בסדר לך לך בפסוק והכנעני אז כארץ שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח הארץ לבניו. י"ל כמו שכתבנו לעיל בפסוק והכנעני אז בארץ שם תמצא תשובת הקשיא הזאת:
פסוק כו
וילכו ויבאו להקיש הליכתן וכו' מה הליכתן בעצה רעה וכו' קשה שהרי למעלה אמר כלם אנשים לשון חשיבות מגיד שאותה שעה כשרין היו אם כן לא הלכו בעצה רעה י"ל שלא נכתב כולם אנשים אלא בשעת השליחות ולא בשעת ההליכה בדרך ומשהפכו עורף למשה כלומ' משהחזיקו בדרך נעשו רשעים:
פסוק לג
וכן היינו בעיניהם שמענום אומ' נמלים יש בכרם כאנשים. קשה דהא כתי' כחגבים ולמה אמ' רש"י נמלים שקטנים יותר מחגבים ונ"ל שכן דרך בני אדם המהלכים במקום נמוך שהם בעצמם נראים קטנים לגבי הגבוהין עליהם והגבוהין רואין אותם יותר קטנים ממה שהנמוכים נראים בעיניהם ולכך אמר ונהי בעינינו כחגבים שאנחנו הנמוכים היינו בעינינו כחגבים אבל בעיניהם שהיו גבוהים היינו כנמלים שהם יותר קטנים מחגבים ומה שכתו' וכן ר"ל בערך הזה היינו בעיניהם והיינו נמלים ואם הנמוך נראה כחגבים הגבוה רואה אותו כנמלים וכמו שפירשנו לעיל:
פרק יד
פסוק יח
ה' ארך אפים ורב חסד וכו' נראה לישב ולפרש למה לא הזכיר בתפלתו כל הי"ג מדות אלא מקצתן ונראה שלא הזכיר ה' אלא פעם אחת לפי שפרושו ה' רחום קודם שיחטא ה' רחום לאחר שחטא ואלו כבר חטאו ולא הזכיר אל שפירושו חזק כמו ואת אילי הארץ ואלו התישו את כחו כביכול שאמרו כי חזק הוא ממנו כדפי' רש"י לעיל ולא הזכיר רחום וחנון לפי שלא הבינו בנסים הנעשים להם ושיש יכולת ביד הקב"ה וכתי' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחננו ולא הזכיר ואמת שפירושו מאמת ומקיים הבטחתו שהקב"ה היה חפץ לתת להם את הארץ כמו שהבטיח לאבות ואלו לא רצו בקיום הבטחה זו ומאסו בה ולא הזכיר נוצר חסד לאלפים שאלו לא היו חפצים בזכות אבות כמו שפרשנו ולא הזכיר וחטאה שפירושו שוגג כד"א נפש כי תחטא בשגגה ואלו חטאו במזיד ועל כן הזכיר נושא עון ופשע כלומ' זדונות ומרדים שכן היה חטאם בזדון ומרד ומתכוונין להכעיס:
פסוק כב
זה עשר פעמים ב' בים ב' במן וכו' פי' ב' בים דכתי' וימרו על ים בים סוף א' היה על ים קודם שנכנסו לתוכו כמו שכתו' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים וכו' והשני היה אחר שנכנסו בים שהיו אומ' כשם שאנו עולין מצד זה כך המצריים עולים מצד אחר וירדפו אחרינו עד שאמ' הקב"ה לים ופלטן לחוץ כדכתי' וירא ישראל את מצרים מת. ב' במן האחד שהותירו ממנו עד בקר והשני שיצאו בשבת ללקוט. ב' במים האחד במרה והשני ברפידים שנים בשליו א' במדבר סין א' בקברות התאוה א' במתאוננים וא' במרגלים:
פסוק לג
ארבעים שנה לא מת אחד מהן פחות מבן ס' וכו' פי' כדי שירגישו בעצמן שמיתתן מפני גזרה זו ולא מיתת כרת:
פרק טו
פסוק יא
או לשה כבש ושה קרוין בתוך שנתן איל בן י"ג חדש ויום אחד קשה שהרי בפרשת ויצא כתיב בפסוק ואילי צאנך לא אכלתי איל בן יומו קרוי איל וקשייא דידיה אדידיה. י"ל שבמקום שכתוב איל אצל שה או כבש כמו בפרשה זו איל בן י"ג חדש ויום אחד אבל כשנכתב איל בפני עצמו כמו שם בפרשת ויצא איל בין יומו קרוי איל לכך פי' רש"י כן אחר שפירש או לשה ולא פירש כן למעלה במקומו בפסוק או לאיל שאין לפרש איל בן י"ג חדש ויום אחד אלא כשנכתב אצל שה או כבש כדפי':