ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
פסחים · דף כא:
בגמ' ומותר בהנאה פשיטא וכו' ל"צ וכו' וכ' הרא"ש בזה"ל יש שרוצים לומר דלאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח. חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו. ואנן חזינן לרבוותא דאסרין לי' לאחה"פ דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערב ולשהויי לא. ומשום שחרכו נמי לא. אימר לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו. ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאח"ז אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל. וכ' האחרונים שהעולם מק' על דעת הרא"ש במש"כ ועוד דלא קאמר חרכו קו"ז מותר באכילה לאח"ז. הא גם היש אומרים הנ"ל מודים דאסור באכילה ולא שרי אלא בהנאה. ולדעתי קשה יותר דאף אם דעת היש אומרים שמותר אף באכילה מ"מ י"ל דע"כ לא שרי באכילה כ"א לאחה"פ דהא כל דבר שמותר בהנאה כל זה"פ ולא עבר עליו כלל אב"י אין לאסור אכילתו לאחה"פ דהא חמץ גמור שעבר עליו הפסח אינו אסור רק משום קנס משום שעבר על ב"י והכא שהי' מותר להשהותו אין בו איסור כלל. אבל תוך ימי הפסח אפשר שמודים לס' הרא"ש שאסור באכילה. גם בלא"ה אינו מובן לכאורה לשון הרא"ש מש"כ אלא בהנאה קאמר משום דלאו אורח ארעא למיכל פת חרוך. הא לשיטת הרא"ש אכילה אסורה משום כשאכלה אחשבה. וטעם זה דלאו אורח ארעא למיכל אינו רק לשיטת הסובר דחרכו מותר אף באכילה וק' למה לא הזכיר בגמ' על חרכו רק שמותר בהנאה. וצ"ל כיון דאין דרך לאכלו לא הזכיר אכילה כ"א הנאה שרומז לזה וכמש"כ הר"ן לתרץ לשיטת הסובר דבחרכו אף באכילה מותר. אבל הרא"ש שסובר דבאמת אסור באכילה. לא הוי אפשר למינקט רק הנאה. וליישב כ"ז אקדים דברי הב"ח באו"ח סי' תמ"א שהביא דעת הרא"ש הנ"ל מש"כ דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כ"א מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור. והק' הב"ח דמאי נפ"מ באכילה דידי' וכי אילו אכל עפר חייב בתמי' ובמס' שבועות ד' כ"ב ע"ב אמר רבא שבועה שלא וכו' ואכל עפר פטור וכו' ויעיי"ש שמתרץ בדוחק. ולפענ"ד צ"ל שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל לאכילת כלב מ"מ לא נפקע מיני' שם חמץ. והא דמותר בהנאה הטעם כעין המבואר במל"מ פ' י"ד מהל' מ"א אבל בדברים אסורים שנפסלו ממאכל אדם י"ל שמותרים בהנאה משום כיון דאיה"נ מאכילה הוא דקיימ"ל כר"א דכ"מ שנאמר ל"י ל"ת אחד א"א ואחד אה"נ במשמע וכאן דליתנייהו באכילה מותרים גם בהנאה. וס' הרא"ש אף דמסתמא ליתנייהו בכלל אכילה דהא אין דרך ב"א לאכלו וא"כ ליתנייהו גם בכלל איה"נ מ"מ אם יזדמן אדם שמחשבו לאכילה ואכלו מקרי' לדידי' אכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיני' רק שלא הי' עליו שם אוכל מצד שאינו דרך אכילה והרי הוא אחשבי' לאכילה. וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בזה"ל דהא דאסרו הגאונים דלעיל חמץ שחרכו קו"ז לאכילה. היינו משום דמחשבי' לאכילה לא איפסל לדידי' מאכילת אדם וכש"כ מאכילת כלב. וכ"מ בפשיטות לשון אשר"י לעיל יעו"ש. הרי שעיקר סברתו שבעת שרוצה לאכלו אחשבי' לאוכל וחל עליו איסור אכילה רק אי אפשר להתיר בחרכו רק בהנאה דאי לא אכיל רק מיתהני מיני' לא אחשבי' לאוכל כלל כיון דלא אפשר למיכל וכיון שאינו אוכל לית בי' איה"נ דאיה"נ במאכל אדם אינו רק בדברים ששם אוכל עליהם וכאן שאין שם אוכל אף בהנאה מותרים. היוצא מזה שעצמית היתר הנאה בחרכו הוא מטעם שאין עליו שם אוכל ממילא גבי מורייס שיש שם אוכל על כולו וגם הפת שנשרף ונתן לתוכו נאכל עם המורייס הוא גם עליו שם אוכל ונאכל הוא ואסור גם בהנאה בלא אכילה דהא כל מאכל חמץ אסור בהנאה וגם אסור להשהותו בפסח וכשעבר והשהה לאחה"פ אסור גם בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח, וכ"ד הרא"ש והר"י אברצלוני לאסור המורייס לאחר הפסח בהנאה. ולפי"ז מש"כ הרא"ש ועוד וכו' כוונתו דהיתר הנאה הוא מטעם דלא אפשר למיכל ולכך אינו בכלל שם אוכל. אבל במורייס דלא שייך טעם זה דהא שם אוכל עליו דדרכי' למיכל אין להתיר הנאתו דחמץ הוא וגם שם אוכל עליו אצל כ"א זו דעת הרא"ש. אבל ס' י"א היא דחרכו מותר מטעם כיון דנפסל מאכילת כלב פקע מני' שם חמץ ואף דאפשר לאכלו אח"כ בתערובות המורייס לית לן בה כיון דאינו חמץ כלל ולדידי' גם באכילה תה"פ ליכא למיסר מטעם אחשבי' וכס' הב"ח הנ"ל. וכ"נ מלשון המג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד במש"כ בזה"ל לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו רק בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל. דאי אמרת כיון דחרכו אפי' ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עלי' דא"כ הול"ל מותר באכילה לאח"ז. א"כ כוונתו דלדעתו צ"ל דהטעם בחרכו הוא משום דפקע מיני' שם חמץ ולא שייך למיסר אכילה מטעם דאחשבי' דמה בכך דאחשבי' לאוכל הא אינו חמץ ומהראוי שיהי' מותר אף באכילה כנ"ל כן ביאור כוונת המ"א ובזה סרה מעליו השגת אחרונים בספריהם. הן אמת שלכאורה יש לפקפק על דרך הנ"ל דלכאורה ל"ש סברא הנ"ל כ"א כשאין גוונא לחייב על אכילה דהיינו בכל האיסורים שנפסלו מלאכול לכלב ולאדם והאוכלו פטור דלא אמרינן סברת אחשבי' בשאר איסורים ולכך מותר מדאורייתא אף בהנאה דכיון דאיה"נ נפ"ל מל"י וכאן דל"ש לאו דאכילה גם איה"נ ליכא. אבל גבי חמץ לסברת רא"ש הנ"ל אף דנפסל מאכילת כלב מ"מ דנין האוכלו דאחשבי' ושוי' אוכל וממילא שייך גם בחמץ כזה אזהרת אכילה ומה"ת יהי' מותר בהנאה דהא כאן ל"ש ס' הנ"ל. וליישב זה אקדים מה דאיתא בחולין ד' קי"ג ע"ב המבשל חלב בחלב ח"א לוקה וח"א אינו לוקה וכו' מ"ד אינו לוקה ס"ל אין איסור חל על איסור דאיה"נ לא חשיב איסור מוסיף וכן פסקי' להלכה דלא לקי על אכילה. ומקשים כמה מחברים הא בבב"ח לוקין אף שלא כדר"א והוי בב"ח איסור מוסיף לגבי חלב שמצד איסור חלב הי' מותר שלכדר"א. וליישב קושי' זו י"ל כאן שאין דרך ב"א לאכול שלא כדר"א ולאו להכי עומדת הוי כאילו עדיין לא חל איסור זה על אותה חתיכה ולכן לא מקרי מחמת זה מוסיף. והוא כעין שאמרו בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ומפורש בדברי הפליתי סי' ס"ב שהכוונה דכאן אף בלא אזהרת אמ"ה לא היתה עומדת הבהמה שתאכל אברים אברים ע"כ ל"ש לומר שחל אמ"ה על הבהמה בחיי' דהא אף בלא אזהרת התורה לא הי' האדם עושה כזה לחתוך אמ"ה לכן לא חשבינן אותו איסור אמ"ה אלא מעת הזמן שנחתך אמ"ה כן למדתי מדברי הפליתי סי' הנ"ל כ"כ י"ל באיסור שאסרה תורה אף שלכד"א מ"מ כיון שאין שום אוכל עומד להאכל שלא כד"א וכ"ז שאינו נאכל לא הוי כעומד לכך לא מקרי איסור מוסיף מחמת זה דהא אף בלא איסור תורה ג"כ אינו עומד לאכילה שלכדר"א והוי כאילו עדיין לא חל עליו איסור לענין שלכד"א. ולפי"ז י"ל ס' המ"ל הנ"ל גם בחרכו דאף שלפי ס' הרא"ש יש איסור באכילתו מצד שאחשבי' מ"מ כ"ז שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת אכילה ולכך מותר בהנאה. ולכאורה ס' זו מוכרחת דהא בחרכו לאח"ז אף שנפסל מאכילת כלב מחויב לבערו והטעם משום דכבר חל עליו איסור חמץ ותו לא פקע כמש"כ הר"ן פ"א ע"ב בפת שעיפשה. אבל בחרכו קו"ז א"צ לבער משום דהוי כסרוח מעיקרא שאין איסור חמץ מתחיל לחול עליו. וק' דהא להרא"ש גם בחרכו קו"ז יש אזהרת לאו על האוכלו מטעם אחשבי' וכיון דמקשינן ביעור לאכילה מהראוי שיהי' חיוב ביעור גם בחרכו קו"ז דהא מיד כשיגיע פסח חל עליו אזהרת אכילה א"ו כסברא הנ"ל כיון דאיסור אכילה אינו אלא מטעם דאחשבי' ע"כ כ"ז דלא אתי' לכלל אכילה הוי כאינו עומד לאכילה ולא חל עליו עדיין שם איסור. אמנם ראי' זו יש לדחות דס"ל דאף שאסר הרא"ש בחרכו קו"ז באכילה מ"מ מודה דליכא כרת באכילה זו וההיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ אינו אלא בחמץ שיש כרת באכילתו כדכתיב אך ביום כו' כל אוכל וכו' וכמש"כ הפ"י ריש פרק א"ע דזה טעמו של ר"ת שפי' שם דאלו עוברין היינו מעל השלחן דאסור באכילה ואינו מחויב השבתה דאף דאיתקש השבתת שאור וכו' מ"מ לא שייך הך הקישא בדבר שאין חיוב כרת באכילתו אבל לדברי הפ"י שם בשיטת רש"י והרמב"ם והריב"א דלמידין מהיקש הנ"ל חיוב ביעור לחמץ שאסור באכילה ואף דאין בו א"כ יש מקום להוכחה הנ"ל לשיטת הרא"ש שמדבריו ריש פ' א"ע נראה שלא הכריע בהחלט דברי ר"ת נגד דעת רש"י שם:
ודע דלכאורה יש להוכיח מדברי רש"י כס' המ"ל הנ"ל דלכאורה צ"ע לפי שיטת רש"י ד' י"ב ע"ב דלר"י ב"ח בשריפה הוא בשעה ו' דעדיין מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר. ועיין פ"י שמביא ראי' מירושלמי ומכילתא דלר"י מדאורייתא חמץ בשריפה קודם זמנו כדי שיהא מושבת בזמנו. וק' למה צריך שריפה הא די בחרכו קו"ז דכיון שנחרך קודם זמן איסורו תו לא חל עליו איסור וכשנשרף אפרו מותר אף אם לא נשרף לגמרי רק שנחרך עד שבטל טעמו ומראיתו וכו' ע"כ שאינו מפרש כפי' התוס' דמיירי שנפסל מאכילת כלב ומכש"כ כאן שנתבטל טעמו ומראיתו דמותר בהנאה וכדאי' לקמן בפת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם וכלב יכול לאכלה מטמא ט"א ונשרפת עם הטמאה בפסח הרי אף דנפסל מאכ"א דינו בשריפה וכדאי' שם גם בברייתא קמייתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקו ולחמיע בו כמה עיסות וכו', י"ל דשאני דין ביעור מדין אכילה והנאה. דלענין איסור אכילה אף דנפסל מאכ"א לבד תו ל"ש איסור אכילה אבל לענין ביעור תלוי בנפסל מאכילת כלב כדין טומאה דאין תלוי' באכ"א רק בנפסל מאכילת כלב (ועיין תוס' בכורות כ"ג ע"ב) ד"ה ואידך שכ' דיש ס' לחלק בין דין אכילה לטומאה יעוי"ש כנ"ל דיש חילוק בזה גבי חמץ בין איסור אכילה לדין ביעור וטומאה היכי דסרוח מעיקרא וגם דלא נפסל רק מאכ"א תו לא חייל עלי' טומאה מ"מ פת שעיפשה בכה"ג חייב בביעור משום דראוי לחמיע בו כמה עיסות אחרות ומחמת זה אתי בכלל סרוחה מעיקרא כיון די"ל לשיטת רש"י דחרכו קו"ז חייב בביעור רק שמותר בהנאה מחמת שפקע מיני' שם אוכל כי אבד טעמו ע"י חירוך דלא שייך בי' א"א דגם איה"נ ל"ל בה כס' המל"מ הנ"ל אבל מחיוב ביעור לא פקע לכך לא אמרו רק חרכו קו"ז מותר בהנאה. ומיושב בזה מה שהקשיתי על רש"י מהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה. והמעיין בדברי הקדמונים ימצא שם מבואר לפשוט דגם בחרכו יוכל לחמץ עיסות אחרות כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וליישב דברי רש"י הנ"ל נראה מדברי' דחרכו הנזכר כאן לא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו שלא יקשה ע"ז מפת שעיפשה לקמן ד' מ"ה דכ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו מחויב לבער מוכרח לכאורה לחלק כמש"כ בין אה"נ ובין ביעור. אבל יש לדחות דס"ל לרש"י שיש חילוק בין חרכו ובין פת שעיפשה דהיכא שעיפשה עוד טעמו בו רק מצד העיפוש נפסל מאכ"א אבל לפ"ד הרש"י בחרכו נתבטל ע"י החירוך טעמו ומראיתו. ועדיין צ"ע כי לא מצאתי בהמחברים מזה. והקו' הראשונה הנ"ל הכריחני להחזיק בס' הראשונה שלדעת רש"י יש חילוק בין הנאה ובין ביעור כנ"ל. ודו"ק כי נכון הוא:
שם ל"צ שחרכו קודם זמנו וכו' פי' תוס' כגון שנפסל מלאכול לכלב והר"ן כ' דוקא חרכו קו"ז שנפסל מאכילת כלב תו לא חל עליו חיוב חמץ אבל היכי שחל עליו איסור חמץ תו לא פקע מיני' עד דשרף לי' לגמרי. והנה הר"ן פ' א"ע כ' דדוקא גבי שאר איסורים מועיל אם נפסל מאכילת אדם אבל גבי חמץ אינו מועיל אם נפסל מאכילת אדם הואיל וראוי להחמיץ בו כמה עיסות. וק' לפי שיטת רש"י לעיל ד' י"ב ע"ב דבשעה ו' הוי מצות שריפה וא"כ היאך מותר לחרכו הא מבטל מצות שריפה. ועכצ"ל דחירך הוא שריפה וא"כ אף לאח"ז איסורו יהי' מועיל חירוך ואמאי כ' הר"ן דאינו מועיל חירוך עד שישרוף לגמרי בשלמא לשיטת ר"ת ניחא דכ' דלא אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא תוך פסח ולכן א"א לומר דמותר לחרוך ול"צ שריפה דא"כ ל"ש תשביתו ורחמנא אמר תשביתו ואין זה אלא תוך פסח הלכך לאח"ז אסור לחרוך אבל לשיטת רש"י דקודם זמנו צריך לשרוף ואמאי מותר החירוך קודם זמנו ועכצ"ל דזה הוי כמו שריפה וא"כ אפי' לאחר זמנו יהי' שרי לחרוך וק"ל:
בגמרא עבר זמנו כו' פשיטא כו' תוס' ד"ה עבר זמנו בסה"ד ונראה דפריך פשיטא וכו' יעוי"ש במהרש"א שהקשה אמאי מתרץ בגמ' ל"צ לשעות דרבנן הלא זה ג"כ מוכח ממתניתין דלעיל יעוי"ש ונ"ל לתרץ ולפרש בסיגנון אחר דברי הגמרא דהנה הריטב"א ז"ל בקידושין ד' נ' על מתני' המקדש בערלה אינה מקודשת מקשה אמאי א"מ הא שרי להנות מאפרן דקיימ"ל כל הנשרפין אפרן מותר ותי' דאפרן הוא דבר חדש ע"כ. ומעתה י"ל דאם חרך החמץ. דחמץ הי' בעין רק שנשתנה טעמו מותר ונוכל לומר דמקודשת ולפי"ז א"ש סיגנון הגמ' דלכתחילה פריך הגמ' ומותר בהנאה פשיטא ומשני ל"צ שחרכו קודם זמנו ומותר בהנאה לאח"ז אבל לאחר זמנו אם חרכו אסור בהנאה וע"ז פריך הגמ' שפיר עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ומשני ל"צ לשד"ר סד"א דאם חרכו בשעות דרבנן יהי' מותר ותהי' מקודשת קמ"ל כיון דלאח"ז הוא אף בשעות דרבנן אינה מקודשת דחרכו לאח"ז אסור וכדר"ג א"ר דאמר דהמקדש מו' שעות ולמעלה א"מ הא יכולה להנות ממנו ע"י חירוך אע"כ דגם בשד"ר אסור ומתורץ שפיר קושיית המהרש"א דהא זה לא נשמע ממתניתין דלעיל וק"ל:
בגמרא דאר"ג כו' המקדש וכו' ופרש"י מתחלת שש. וק' דהא כ' המפרשים דהא דאסרי' ס' חמץ דרבנן ולא אמרי' סד"ר לקולא כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דהא חמץ דרבנן מותר לאחה"פ ולפי"ז ק' כאן דחי"ק לא הוי אלא חשש חמץ ואמאי אסור בשעות דרבנן הא סד"ר לקולא ואין לומר כנ"ל דהא אי משהה לה עד אחר שעה ששית הוי ספיקא דאוריי' ואסור אחה"פ ותו לא הוי דשיל"מ וצ"ע:
תוס' ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל. וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת כו'. והקשה השעה"מ בפ"ה דהאיך יעלה על הדעת לומר דבהנאת חמץ יהי' כרת וא"כ ישאר קושית תוס' חולין ד' כ"ה דל"ל קרא דהנפש לרבות השותה ת"ל דחייב על השתי' מצד הנאה ותי' דעל הנאה ליכא כרת עכ"ל ואי נימא כדעת תוס' כאן בפסחים דיהא כרת על הנאה א"כ מיותר הקרא דהנפש. ונ"ל דבמכילתא איתא דהנפש אתיא דחייב דווקא כשהוא, בנפשו ובדעתו פרט לאונס וכפרש"י להדיא בפ' בא וא"כ לכאורה ק' האיך ילפינן מהנפש לרבות השותה דילמא בא להורות על כ"ז שהוא בנפשו וי"ל דהנה התרה"ד כ' דמותר לכתוב בחוהמש"פ בדיו של חמץ ולא חיישינן דילמא משכח ויטול הקולמס לתוך פיו ויטעום טעם חמץ דאפ"ה מותר דהוי שלא כד"א אמנם היינו דווקא לענין אכילה אבל לענין הנאה אסור דאין חילוק בין כדרך הנאתן לשלא כדר"ה (חסר איזה תיבות) וא"כ א"ש דלס"ד של התוס' כאן דעל הנאה נמי איכא כרת א"כ קרא דהנפש פרט לאונס אבל לפי המכילתא דעל הנאה ליכא כרת לא בעינן למעט אונס דבל"ז פטור באונס דהוי שלא כדר"ה (חסר איזה תיבות) שפיר הוי משמע בפי' קרא דהנפש למעט אונס דהוי שלא כד"ה חסר הסוף: