ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
בבא קמא · דף ג.
רש"י ד"ה מ"מ א"ת מב"מ הטענה ישבע ולא חשבי' כמשיב אבידה לפטרי' שלא בשבועה. ומק' המפרשים הא דמשיב אבידה פטור משבועה אינו אלא מדרבנן כהא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ונ"ל לתרץ דמשיב אבידה כי הכא מדאורייתא פטור דאם הי' כופר בכל אז הי' פטור משבועה ועיקר חיוב במ"מ הוא מכח הודאתו ע"י שמודה בחיוב ממון אזי נגררת עליו חיוב שבועה נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל במוצא מציאה אם התובע הי' טוען ברי שמצא אבידתו והוא כ"ה חייב שדא"ו לשיטת רש"י ב"ק דף קי"ז דבפקדון כיון שיכול להעיז כיון שלא עשה לו שום טובה כ"ה נמי חייב שדא"ו וכ"כ במוצא מציאה נמי יכול להעיז שלא עשה לו טובה. כ"ה נמי חיוב שבועתו באה מכח הכפירה ולאו ע"י הודאתו במקצת גורר עליו חיוב השבועה דהא אם הי' נמי כ"ה הי' ג"כ חייב שבועה אלא דמכח הודאתו מודיע להתובע שמצא אבידתו והוא תובע יותר ולכך אין לפטרו משום משיב אבידה דהא לאו השבת אבידתו גורר עליו השבועה דהא החיוב שבועה מתחלת משעת כפירתו ואין לו אלא מיגו דאי בעי הוי שתיק ואם התובע לא הי' יודע שהוא מצא אבידתו ומיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אלא מפני תיקון העולם לא ישבע. ובזה מדויקים דברי רש"י בכתובות דף י"ח ד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור ופרש"י דהא תקנת חכמים היא כו' כיון דבבנו יכול להעיז ואפי' כפר בכל חייב שבועה ולאו השבת אבידתו גורר עליו שבועה שפיר חייב מדאורייתא אלא תקנת חכמים היא. ודו"ק היטב כי נכון הוא:
תוס' ד"ה מ"מ וא"ת כ"ה מנ"ל דפטור וא"ל מטעם חזקה דא"א מעיז וכו' ומק' באס"ז האיך יכול לומר הטעם דא"א מעיז כו' דא"כ ק' על רבה דפריך מ"מ א"ת מב"מ הטענה ישבע יהא נאמן במיגו דכ"ה. מנלי' דכ"ה פטור וא"ל משום דא"א מעיז כו' הא רבה לא ידע עוד מהאי חזקה דא"א מעיז כו'. ונ"ל דהנה בלא זה ק' נמי מאי מק' התוס' מנ"ל דכ"ה פטור הא בפירוש כתיב בתורה אשר יאמר כי הוא זה ואי כ"ה חייב לא לכתוב כלל אשר יאמר כו' דהא הוי ידעינן דכ"ה ומודה במקצת שווין דהא א"ל דכ"ה חייב ומב"מ פטור הא שייך אערומי קא מערים (יעוין ברשב"ם המובא ברא"ש) ונ"ל דהנה לכאורה ק' על שיטת רש"י בב"ק בסוגי' דעירוב פרשיות דבפקדון אפי' כ"ה חייב האיך תנינן במתניתין ב"ק דף קי"ז האומר לחבירו א"י אם הפקדת אצלי דפטור נימא דמחויב שבועה ואיל"מ דהא עליו חיוב שבועה דאו' לשיטת רש"י ונ"ל דהנה המעיין ברש"י בשיטה דשאלה ושכורה ד"ה חמשין ידענא כו' מכיון שהודה במקצת כו' קא משכחת לה כו' וזה תבעו על ב' וזה מודה לו באחת שהוא מחויב לו דמים והוא המביאתו לידי שבועה על הב' יראה בפירוש שכוונתו להסביר מאין השבועה באה בנ' ידענא ובנ' לא ידענא דנימא בי' מתוך שאיל"מ ולכך מפרש רש"י דהודאתו במקצת גורר עליו החיוב שבועה וא"כ אם טוען א"י על הכל ל"ש בי' מתוך שאיל"מ דמאין יהי' החיוב שבועה דהא לאו הודאה איכא דיגרור עליו החיוב שבועה וא"כ אי לא הוי כתב קרא אשר יאמר כי הוא זה רק הוי ידעינן מכח כ"ה דחייב נמי שבועה וא"כ החיוב שבועה דמודה במקצת הומשך עליו מצד כפירתו ולא הוי בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתוך שאיל"מ דשם החיוב שבועה בא מצד כפירתו והכא ליכא כפירה דהא נ' לא ידענא טוען לכך כ' הקרא אשר יאמר כי הוא זה דמב"מ מכח הודאתו מושך עליו שבועה ושפיר אמרי' בחמשין לא ידענא מתוך שאיל"מ. ושפיר מק' התוס' מנלן דכ"ה פטור ואשר יאמר כי הוא זה בא ללמדינו דנימא בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתוך שאיל"מ כנ"ל אבל לרבה דס"ל כרב דלא אמרינן מתוך שאיל"מ דכל מילתא דמר עביד כרב אין התחלה לקושי' תוס' הנ"ל דמצינן למימר דכ"ה פטור. דאי כ"ה חייב לא ליכתב אשר יאמר כי הוא זה וכהנ"ל. והתוס' לא הקשו רק לדידן ולדידן שפיר רצו התוס' לומר מטעם חזקה דא"א מעיז כו' ומתורץ קושי' האס"ז הנ"ל. וא"ל לפי דברינו הנ"ל דקושית התוס' הוי רק לדידן דאמרי' מתוך שאיל"מ מאי קאמרי התוס' וא"ל דמעד אחד ילפינן דאם נימא דכ"ה חייב ל"ל ע"א. הא איכא למימר דע"א בא על מתוך שאיל"מ בגוונא דנסכא דר"א:
ונ"ל לפי שיטת מהר"ם מרויטענבערג גבי נסכא דר"א אם העד שמע דהחוטף טוען דידי חטפתי ל"א מתוך מכח העד דהוי קם לממון אלא בגוונא דלא שמע העד מה הוא טוען ולא אתי רק לחייב שבועה אך אי אמרי' דכ"ה חייב שבועה דאורייתא לא יכול לומר דהוצרך להעדאת העד במתשאיל"מ דהיכי משכחת לה אי הנתבע טוען ברי וכופר הכל למאי הוצרך לשבועתו ואי טוען א"י הא קם לממון דל"ל דרק לשבועה אתי הא השבועה חייב מצד כפירתו. ובזה הסברא שכתבנו לעיל דאם טוען א"י על כל המנה ל"א מתוך שאיל"מ דבכה"ג לא הוי מחויב שבועה כלל דהא ליכא כלל טענה שימשוך עליו שבועה כמו שמוכח מסוגי' דשאלה ושכורה מדברי רש"י שם נ"ל ליישב קושית הגאון מהור"ר משולם אב"ד דק"ק ה"ב שהקשה על דברי תוס' דכ' דאין להוכיח מדכתבה התורה שע"א קם לשבועה דכ"ה פטור דהוצרך להיכא דטענו בספק עפ"י עד הא אם כ"ה חייב אינו משכחת דטוענו בספק עפ"י עד וחייב שבועה הא מצי למיפטר עצמו בלא שבועה שישלם לו כפי דברי העד ואח"כ יתבע אותו שנתן לו מעות בחנם ואם כפ"ה חייב שבועה והוא אי"ל ומשלם והעד אינו יכול לפטרו משבועה דאינו קם לממון כמש"כ הרא"ש בסוגי' דהכא. ולפי הנ"ל ניחא דהוא אינו מחויב שבועה כלל בטוענו א"י על הכל דמאין יהי' החיוב שבועה. ובפשיטות נמי יש ליישב קושית הגאון הנ"ל דבגוונא שכ' הרא"ש בשומר שמסר לשומר דלא יכול השומר השני לפטור השומר הראשון משום דהשומר הראשון הוי מתוך שאיל"מ והוי קם לממון. כ' הרמב"ן דהשומר אינו פוטר אותו מממון רק משבועה וממילא ליכא חיוב ממון. וצ"ל דכ"ז דאין השומר השני מעיד הוי מחויב שבועה ומכח השבועה בא החיוב ממון והשתא אם מעיד לפטור אותו מהחיוב שבועה הוי קם לממון אבל בגוונא דהכא דהעד הי' מעיד בראשון שזה חייב לו מנה לא הוי התחלת חיובו שבועה כלל מעולם על התובע והאיך נימא דהוי קם לממון וגם הרא"ש מודה בגוונא דהכא לסברת הרמב"ן וכנ"ל. ודו"ק:
שם ברא"ש כ' בזה"ל והר"ר יונה ז"ל הקשה מהא דאמרי' בפ' כ"ה מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים פי' כדי לפטור משבועה דאף בלא עדים נאמן הנפקד לומר החזרתי בשבועה ולא מצי א"ל שטרך בידי מ"ב דמיגו דאי בעי אמר נאנסו דנאמן בשבועה וא"א דע"א נאמן לפטור מן השבועה אמאי אמר בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו מן השבועה וכו' עכ"ל יעוי"ש והק' האו"ת בסי' פ"ז האיך אפשר לומר דע"א יפטרנו מן השבועה א"נ מצי א"ל שטרך בידי מ"ב והשתא א"ל דמהימן במיגו דאי בעי אמר נאנסו דאי אמר נאנסו הי' צריך לישבע דעל נאנסו ליכא ע"א המסייעו והשתא דיטעון החזרתי פטור מן השבועה כיון דיש לו עד המסייעו א"כ צריך לישבע אף בדאיכא ע"א שהחזיר לו הפקדון. ונ"ל לתרץ בדרך חידוד דהנה הרי"ף פ' דל"ש שטרך בידי מ"ב אלא בשטר דגבי ממשעבדי דזילא נכסי אם יש לו ביד חבירו שטר דגבי ממשעבדי אבל בשטר דלא גבי ממשעבדי ל"ש שטרך בידי מ"ב דהאמינו דלא יתבענו פעמיים ועפי"ז קשה אמאי צריך לישבע בהחזרתי משום דמצי אמר לי' שטרך בידי מ"ב הא קיימ"ל דטענינן ללקוחות וליתומים החזרתי כיון דאיהו מצי טעין כן עכ"פ בשבועה א"כ א"א ליטרף מלקוחות על ידי השטר דטענינן ללקוחות החזרתי וכיון שכן לא מצי א"ל שטרך בידי מ"ב לשיטת הרי"ף הנ"ל ואמאי לא מהימן לומר החזרתי בלא שבועה וא"כ י"ל עפ"י מה דאיתא פלוגתא דתנאי אי המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים או לא. וכ' הר"ן דלמ"ד צריך לפרעו בעדים סבר דא"ל דבאמת האמינו והא דהלוה לו בעדים משום דמקרי שהי' שם עדים. ולפי"ז י"ל בפשיטות היכא דהלוה או הפקיד לו בשטר דל"ש איתרמי הוא דאיתרמי לי' כ"ע ל"פ דצריך לפרעו בעדים דלא נתן לו נאמנות כלל. אך לכאורה י"ל דהא דכתב השטר היינו כדי שיגבה ממשעבדי. אמנם לפי הנ"ל דפקדון לא גבי ממשעבדי אף בשטר דטענינן ללקוחות שהחזיר לו הפקדון כיון שהוא הי' יכול לטעון כן בשבועה וא"כ היכא דהפקיד לו בשטר צריך להחזיר לו בעדים או שצריך לישבע כיון דלא האמינו וכתב שטר דא"ל דאף בשבועה לא האמינו דהא סוף סוף יכול לטעון נאנסו דנאמן בשבועה וע"כ לא כ' השטר אלא כדי שיהי' נאמן לומר החזרתי בלא שבועה במיגו דלהד"ם ומיושב קושי' הנ"ל דאף דל"ש שטרך בידי מ"ב מ"מ צריך לישבע כיון דהפקיד לו בשטר דלא האמינו אלא בשבועה ולפי"ז מיושב קושית הטור על הר"י הנ"ל כיון דל"ש שטרך בידי מ"ב וא"צ לישבע אלא משום דלא האמינו בלא"ה כיון דהפקידו בשטר כנ"ל שפיר מק' הר"י דא"א ע"א פוטר משבועה אמאי אמר בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו משבועה ודו"ק: