ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
בבא קמא · דף ב.
רש"י ד"ה שנים אוחזין דוקא אוחזין כו' שאילו הי' ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראי' וכו'. ומקשה הפ"י מאי קמ"ל וכי עד השתא לא ידענו דהממע"ה. וק"ל דלכאורה ק' די"ל שאילו היה הטלית ביד א' לבדו והי' טעין א"י אם אני הגבהתי' תחלה או חברי יהי' מחויב שבועה שאיל"מ לשיטת רש"י בב"ק דף קי"ז דבפקדון אפי' כ"ה חייב נמי שבועה דאו' דל"ש חזקה דא"א מעיז כו' דבפקדון שלא עשה לו טובה יכול להעיז וא"כ היכא שזה טען ואמר בברי דהגבי' תחילה והי' כ"ה ומחויב שבועה דאורייתא לשיטת רש"י דגם בכאן יכול להעיז כיון שלא עשה לו שום טובה וא"כ אם טוען א"י הו"ל מחויב שדא"ו ואיל"מ ולשיטת האומרים דבכל משאיל"מ כנגדו נשבע ונוטל. אך המעיין בדברי רש"י בשי' דשאלה ושכורה בד"ה חמשין ידענא וז"ל כיון שהודה במקצת וכוונתו ליישב קושית תוס' בעירוב פרשיות דלמאי מוקי התם שיש עסק שבועה ביניהם הא לשיטת רש"י הוי מחויב שבועה גם בפרה א' אם טוען א"י דהא לא עשה לו טובה ולכך מדייק רש"י דגבי חמשין ידענא החיוב שבועה באה מכח הודאה במקצת ולכך אם אינו יכול לישבע משלם אבל בטוען על הפקדון א"י לא אמרי' מתוך שאיל"מ דמאין יבוא החיוב שבועה והא טוען א"י וליכא הודאה במקצת ולכך ל"א מתוך שאיל"מ וזאת משמיעני רש"י כאן שאילו הי' ביד א' לבדו כו' כוונתו דאפי' טוען א"י אם הגבהתי תחילה ל"א מתוך שאיל"מ כנ"ל א"כ קשה לשיטת רש"י ב"ק דף קי"ז בפקדון שלא עשה לו שום טובה חייב שבועה דאו' אמאי אינם נשבעים אלא מתקנת חכמים שלא יהא כאו"א כו' ישבעו שבועה דאו' דהא יכולין להעיז. ונ"ל לתרץ כשיטת רש"י בב"ק דהיכא דשייך חזקה דא"א תובע כו' ולגבי הנתבע ליכא חזקה דא"א מעיז אז חייב שדא"ו אבל הכא גבי שנים אוחזין ליכא חזקה דא"א תובע דאימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכמש"כ התוס' שם דכל א' סבור שהוא הגביה קודם וא"כ ליכא חזקה דא"א תובע. וא"כ ליכא שבועה דאו' ושפיר רש"י משמיעני וק"ל ונכון הוא:
שם תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן ח"ש במיגו דאי בעי אמר כ"ש כדאמרי' בגמרא גופי' האי מיגו וכו' ולכאורה לא מובן קושי' התוס' דלקמן שפיר אמרינן האי מיגו דהוי משיב אבידה ממש דאם. טוען כ"ש נוטל חצי ועכשיו אינו נוטל אלא רביע אבל הכא אפי' אם הי' טוען כ"ש נמי אינו נוטל החצי אלא בשבועה ונ"ל לתרץ דהנה לקמן דף ג' ד"ה מ"מ א"ת פרש"י ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא בשבועה וצריכים להבין למה לא נראה לרש"י לפרש כפירוש התוס' מטעם מיגו רק משום משיב אבידה. ונ"ל דלרש"י הי' הוכחה דמשום מיגו לא פטרינן משבועה דא"כ ק' מאי מתרץ רבה חזקה א"א וכו' אכתי ק' נהמני' במיגו דאי בעי אמר חמשים בוודאי נתתי לך וחמשים א"י אם הלויתני דפטור מצד הדין רק אם בא לצאת מידי שמים חייב לשלם ול"ש סברת תוס' בסוגי' דשאלה ושכורה דא"א טוען ברצון א"י מפני שהעולם יאמרו יען שהוא מסופק והתובע טוען ברי וודאי הדין עם התובע ז"א דהא הוא רוצה לשלם מצד חיוב לצאת י"ש ואדרבה נראה בפני העולם כעושה לפנים משורת הדין אבל אי אמרינן דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והכא אינו משיב אבידה דהא השתא נמי אינו אלא מודה במקצת ובמיגו נמי רוצה ליתן לו מקצת ולכך מפרש רש"י דקושית רבה אינו אלא מצד משיב אבידה דאי בעי הוי כ"ה ולא הי' נותן כלום ועכשיו נותן לו המקצת. והשתא מובן שפיר כוונת תוס' דלקמן אנו רוצים לפטור אותו משבועה צריך הגמרא לומר דהוי משיב אבידה אבל הכא קושי' התוס' דיהא נאמן בשבועה ליטול החצי ל"צ רק המיגו ודו"ק:
תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת כו' כדאמרי' וכו' הקשה המרדכי על דברי הגמ' הנ"ל דהא הוי מיגו מממון לממון. ותי' דמיגו כל דהו אוקמו' אדינא ולכאורה ק' דהנה לפי דברי המחבר בחו"מ סי' ע"ה דפוסק דמחויב מתוך טענותיו מחויב שבועה כמו הודאת עדים במקצת וא"כ ק' כאן גבי שנים אוחזין קודם שטענו לפני הב"ד סבורים הב"ד שזה יש לו חצי וזה יש לו חצי. אם מכח טענתו שאמר ח"ש והדין יהי' שנוטל חצי טענתו והוי מחויב מתוך טענתו רביע שכך הדין שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע וכוונתו שאומר ח"ש שאינו רוצה אלא רביע וא"כ מכח טענתו מכירים הב"ד שרביע יש לכשנגדו וא"כ הוי הודאת עדים במקצת ולחייב שבועה דאורייתא ואמאי אינו נשבע אלא מתקנת חכמים אלא דז"א לפי דברי הר"ן בשבועות דבתבעו נ' דחבלה ונ' דהלוואה והוא כפר בכל אם יש סהדי במקצת אנ' דחבלה דהתובע נשבע ונוטל ומחייבים אותו שבועה על נ' דהלוואה דכיון דעל המקצת שאינן מעידין לא יטול התובע בלא שבועה לא הוי הודאת עדים במקצת וכ"כ הכא דעל רביע הטלית שמחויב מתוך טענותיו יצטרך התובע לישבע מצד תקנ"ח לא הוי הודאת עדים במקצת אבל א"א דהטוען ח"ש יטול רביע בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר כ"ש כ"כ יטול הטוען כ"ש ג' חלקים בלא שבועה וא"כ אי אזלא לה תק"ח מכח המיגו יבוא אחרי' שבועה דאו' דמחויב מתוך טענותיו כנ"ל וא"כ קושית המרדכי במקומה עומדת דהוי מיגו גרוע ולא שייך תי' המרדכי דבמיגו כל דהו אוקמו' אדינא הא אם אמרינן (חסר) ויצטרך לישבע שבועה דאורייתא. וצ"ע:
בתוס' שם וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן כו' ומפרש הריב"ם מיגו להוציא לא אמרינן מההוא דחזקת הבתים דגחין ולחיש לי' לרבה אין שטרא וכו' ומפרש משום דאפי' הוי שתק רק שלא הי' מודה וכו' ורב יוסף אית לי' דאפי' מיגו לא הוי כיון שטענה הראשונה היא שקר וכו' ולכך אינו מיגו אפי' להחזיק עכ"ל התוס' והמעיין בתוס' ב"ב יראה דהוי סותרים דהנה שם על האי רב יוסף שהביא תוס' הכא מקשו תוס' תימה דליהמני' במיגו ותי' הכי דמיגו להוציא לא אמרינן. נמצא דתוס' תפסי האי בלשון מוציא והכא תפסי בלשון מוחזק כמש"כ בסה"ד אפי' להחזיק כו'. ועוד ק' דהא מתחלה כ' ומפרש הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' ואח"כ כתבו בדר"י דהוי מיגו להחזיק ולא כתבו דזה הוי להוציא פי' ר"ח שלדבריהם אמרי' בב"ב מטעם מיגו להוציא ונ"ל לתרץ דהנה תרי מיגו יש כאן. האחד דאי בעי טען מיד השטר פסול אבל הי' לו ג"כ כשר ואבד ממנו ונאמן במיגו דאי בעי אמר שטר כשר הוא. ועוד מיגו יש כאן בראשונה הוי אמר השטר כשר ואח"כ הודה שהשטר פסול הוא אבל הי' לו שטר כשר ואבד ממנו וכו' ומאי נפקא מיני' בין שתי מיגות הללו דמיגו דאי בעי אמר מיד ששטר פסול הוא ונאמן דאי בעי הוי שתק. וא"כ לא יכול להוציא בהאי מיגו קרקע אבל להחזיק יכול דהיינו בקרקע שיש תחת ידו דכיון שאמר שטר פסול הוא אין הקרקע שלו ואינו יכול להוציא בהאי מיגו דמיגו להוציא לא אמרי' אבל אי אמר בראשונה ששטר כשר הוא ואח"כ מודה דהאי שטר פסול הוא ואמר שהוא שלו בטענה ראשונה בישנו תחת ידו וא"כ לא הוי מיגו להוציא דבטענה ראשונה עומדת הקרקע בחזקתו וא"כ שפיר הק' תוס' דהוי מיגו להוציא דתוס' סברי דלא הוי מיגו אלא כגון שטען בתחלה דהשטר פסול. א"כ אין הקרקע עומדת בחזקתו ואח"כ אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר מיד בב"ד ששטר כשר הוא. ז"א דמיגו להוציא לא אמרינן. ותי' התוס' שפיר דהתם הוי מיגו כגון שאמר תחלה דשטר פסול הוא ואבד השטר כשר ונאמן במיגו דאי בעי שתק ולרב יוסף נקטו תוס' בממנ"פ אי אמרינן הוי מיגו דתחלה טען דשטר כשר הוא ואח"כ הודה וא"כ שפיר לא הוי מיגו להוציא אבל מ"מ הטענה הראשונה היא שקר ובהאי גוונא לא אמרי' מיגו ואת"ל דאי בעי אמר שטר כשר הוא גם זה אינו דזה הוי מיגו להוציא אבל בב"ב נקטו תוס' מיגו דאי בעי הוי אמר לב"ד שטר פסול הוא ונאמן במיגו דאי בעי אמר שטר כשר הוא ושפיר כ' התוס' דהוי מיגו להוציא ודו"ק:
במתני' בזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה. לכאורה ק' מאי קמ"ל בזה דפשיטא הוא אם יש כאן עדים דנאמנים ונ"ל דהרא"ש הק' עוד קושי' אמאי נקט במתני' בזמן שיש עדים הלא ע"א סגי דהו"ל עד המסייע שפוטר מן השבועה אלא דלכאורה יש להקדים קושי' בב' אמרו ששטר זה פרוע ולוה הוא גם מודה במקצת ישבע גם על השאר הואיל והעדים נפסלו בהודאתו הו"ל דין מודה במקצת וישבע וא"כ ק' על המתני' אמאי חולקין בלא שבועה דהא כל אחד טוען שכ"ש והעדים מעידים שיש לכ"א חצי' יהיו פסולין כדינא דהתם אלא ע"כ צ"ל דבשלמא התם כיון שטען שוב אינו חוזר וטוען דליכא אמתלא לדבריו א"כ נפסלו העדים בהודאתו. אבל הכא דיכול ליתן אמתלא לדבריו שטען כ"ש כדי שיתנו לו החצי כדין כ"ש שנוטל חצי ובאמת אין לו אלא חצי וא"כ לא נפסלו העדים וכ"ז בשני עדים אבל בע"א דאין יכול ליתן אמתלא לדבריו דא"כ אין לו בו אלא רביע וכשחזר וטען ונותן אמתלא דבאמת חצי שלו ואינו נוטל אלא רביע כדין חצי' שלי אבל בב' עדים יכול לחזור ולטעון ולתת אמתלא דבאמת חצי שלו והעדים מסייעי לו ובזה מתורץ קושי' הרא"ש וגם קו' הראשונה מתורץ שפיר דמתני' אתי לאשמעינן דדוקא בשני עדים חולקין בלא שבועה אבל בעד אחד אין חולקין בשוה שזה נוטל רביע וק"ל כי נכון הוא:
שם ואם יש עדים חולקין בלא שבועה. יש לדקדק לשיטת הפוסקים דעד המסייע פוטר עכ"פ משבועת המשנה א"כ די בע"א לפטור כל א' משבועה. ולכאורה י"ל לשיטת הר"ן בחידושיו מס' סנהדרין דף וסביב לאלפסי מס' שבועות פ' דלכך בלוה אומר שפרע מחצה ועדים מעידים שפרע כולו חייב הלוה לישבע כיון דלפי דבריו העדים מעידים שקר קשה לכאורה דאמאי מועיל כאן העדאת עדים לפטור משבועה דהא לפי דעת כל א' שטוען כ"ש העדים מעידים שקר ובפרט בגוונא שטוען כל א' שהשני לא הי' כלל אז בעת המציאה. ולשיטת הפוסקים דגם באני ארגתי' ישבע כל א' ויחלוקו. וצ"ל דאית לכל א' מיגו דיטעון נזכרתי שכדברי העדים כן הוא. יעוין ברמב"ם פרק ז' מהלכות טוען ובמגיד משנה ובנמוקי יוסף ריש פרק קמא דב"מ. משא"כ אם יש רק עד אחד אם יטעון נזכרתי שרק חצי שלי כשחבירו יעמוד בטענתו שכ"ש לא יקח הטוען נזכרתי רק רביע וק"ל אמנם נ"ל דלא דנינן הכחשת עדים בהודאתו רק באם גרע זכותו בהודאתו מכפי העדאת העדים כמו בטוען שפרע מחצה או בתובע מנה ועדים מעידים על מאתים אבל בתובע מאתים ועדים מעידים רק על מנה לא הוי כמכחיש העדים במה שרצה לתבוע יותר. אמנם מאד קשה לזכותו בהעדאת העדים באם הבעל דין עדיין עומד בדבריו שאינו כדברי העדים אמנם עכ"פ אף לשיטת הפוסקים דפליגי אהרמב"ם בדין הנ"ל בטוען נזכרתי אפשר מודים בגוונא דא דהיכא דחוזר מדבריו ורוצה כדברי העדים לא סתרינן עדותן כי פליגי באם הוא גורע זכותו בהודאתו אמרי' הודאת בע"ד כו' דאם הי' כדברי העדים בוודאי הי' בעצמו טוען כך וכמבואר כן בפירוש בחידושי הר"ן הנ"ל וק"ל. ובפרט גבי טענת כ"ש יש לו אמתלא טובה לומר כדברי העדים כן הוא ומה שטען כ"ש כדי שיופסק לו חצי' ודו"ק:
ולפי דברי הראשונים הי' באפשרי לתרץ דברי הרמב"ם בפי' המשניות והרב"ע שפירשו דהרבותא ואם יש עדים אף לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה ועמד ע"ז בתוי"ט מה רבותא בזה. אמנם לפמש"כ י"ל דלאחר שנפסק הדין הוי המיגו לאפטורי משבועה וקודם שנפסק יש לומר דאין התחלת שבועה כשיש מיגו כיון דעיקר שבועה נתקנה רק שלא יהא כל א' כו' ובמקום מיגו אין מקום לענין זה. ודו"ק כי נכון הוא: