אור ברסלב
ברוך שאמר על הגדה של פסח מגיד › עבדים היינו

ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין

מגיד · עבדים היינו

מה נשתנה

פסקה ב

עבדים היינו לפרעה במצרים הנה סגנון כל נוסח ההגדה, שהמגיד פתח הענין בלשונו שלו, ומקיים אותו בלשון התורה, בלשון ״שנאמר״, וכן סובב הולך כל הספר. ולכן לפלא הוא, שכאן בתחלת הספר שינה סגנונו באופן שכל המאמר אינו דבוק, כי הן הלשון ״עבדים היינו וכו׳״ אינו שלו, אך כולו מלשון התורה בפרשה ואתחנן (ו' כ״א). ולפי סגנונו בכל ההגדה הי׳ צריך לומר עבדים היו אבותינו לפרעה במצרים ויוציאם ה׳, שנאמר עבדים היינו וכו׳, ועל זה מכוון הלשון ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו, אבל כשפותח בלשון עבדים היינו הי׳ צריך לומר ואלו לא הוציאנו. ויותר מזה, כי את לשון התורה אי אפשר לצרף לכאן, יען כי שם אמר זה משה לאותו הדור שיצא ממצרים, ושם הענין והלשון עבדים היינו מכוון, ולא כן כאן. ואמנם כי בגמרא פסחים (קט״ז א׳) נזכר הלשון עבדים היינו, אבל הגמרא נסמכה על לשון בעל ההגדה, וצע״ג. וכעין זה אנו מוצאים בההגדה שנוי לשון מאשר הוא במקורו. אבל שם השינוי מוכרח לבא, והוא מה שאומרים במאמר רבן גמליאל, כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח וכו׳, ומפרש, פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו, בעוד שמקור מאמר זה שבמשנה פסחים (קט״ז ב׳) הלשון פסח שאנו אוכלים, ואמנם שם השינוי מוכרח ומובן, יען כי בעל המאמר הזה, רבן גמליאל (הוא הידוע בשם רבן גמליאל הזקן מפני שהיו אחריו עוד שני חכמים בשם זה) הי׳ חי בזמן הבית, ואז אמנם אכלו מן הפסח. אבל סגנון הלשון שלפנינו, עבדים היינו, לא אדע ליישבו כפי שבארנו.

ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. לא נתברר מניין לו וודאות זאת. כי היינו עד עולם משועבדים במצרים, כי הלא המקרים לחליפות עקירות והנחות מעמים שונים וארצות שונות רבים ושונים הם, ואי אפשר להחליט שעבוד נצחי לעם ידוע במקום אחד וביותר בנוגע לעם ישראל. ואפשר לומר, משום דעל הרוב יקרה סבת יציאת עם ישראל ממקומם שהם שם עפ״י זה שבני המדינה דוחקים אותם לצאת. בהמציאם להם עילות ועלילות שונות ששוללים מהם פרנסתם ואומנתם, או עילות שאינם אוהבי העם והמדינה שהם בה וכדומה עלילות משונות ובדויות, ולכן רוצים להוציאם ממקומם. אבל ענין ישיבת ישראל ושעבודם במצרים הי׳ במגמת הפוכה, והיינו שלא רצו המצרים לשלחם, כפי המבואר בתורה מעקשות לב פרעה שלא לשלחם, ולכן לא הי׳ כל תקוה גם לדורות לצאת משם בלא סיוע מן השמים.

ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים יש להעיר לפי הנחה זו למה לי הדרשה דלהלן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, וללמוד זה מדיוק פסוק אחד, והלא פשיטא הוא, דאחרי שלולא הוציאנו ה׳ משם היינו עד כה משועבדים במצרים בודאי דרוש לכל אחד בכל דור לראות כאלו הוא יצא, כיון דלעולם לא היו נפטרים מזה. וצריך לאמר, דאלו בשביל זה היינו מחויבים לראות עצמנו רק כמשועבדים, אבל לא כיוצאים לחירות, והדרשא תוסיף, כי מחויבים לראות עצמם גם כיוצאים לחירות.

ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר הרי זה משובח לכאורה לפי המבואר במשנה פסחים (קט״ז ב׳) שכל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, הם ופירושם, או טעמיהם, כמו פסח* על שום שפסח הקב״ה על בתי אבותינו במצרים, וכן מצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו׳. ומתבאר, דבמאמר שלשת דברים אלה עם פירושיהם יוצאים חובת ספור יצ״מ, ובאמת מצינו סמוכים לזה בתורה בתשובות האבות להבנים על אודות עניני יצ״מ, השיבו בקצרה בלשון פסוקים אחדים בתורה, כמו ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וכו׳ (פ׳ בא, י״ב כ״ז), וכן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים (שם י״ג ח׳), וכן ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים... ויתר ה׳ אותות ומופתים... ואותנו הוציא משם (פ׳ ואתחנן, ו׳ כ״א) — והנה באלה הלשונות הגבילה התורה את ספור יצ״מ. וכנגד זה אמרו במעלת תאר למוד התורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳), ורק מפני קיום העולם הותר לנהוג גם עניני דרך ארץ (ראה ברכות ל״ה ב׳). ועוד אמרו בזה, שאמר הקב״ה לדוד, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני (שבת ל׳ א׳), והעוסק בתורה פטור מן התפילין (מכילתא, בא), ולענין הדברים שאין להם שיעור אמרו ותלמוד תורה כבגד כולם (כלומר, עולה על כולם), ועוד כמה מאמרים המפליגים בשבח תלמוד תורה וקראו להם חיי עולם (שבת י׳ א׳). אם כן הלא הי׳ מן הדין ומן הסברא, שהמון עם שלא ידעו לעסוק בתורה, להם ראוי להאריך ולהרבות בספור יצ״מ, אבל בחכמים ונבונים וזקנים (ואין זקן אלא מי שקנה חכמה (קדושין ל״ב ב׳), להם הי׳ מהראוי לספר ביצ״מ כפי הלשונות שהגבילה התורה כפי שחשבנו הפסוקים בהוראה זו, ויתר הזמן יתעסקו בתורה. כך הי׳ באפשר לחשוב, על זה אמרו, ואפילו כולנו הכמים וכו׳ שאפשר לנו לעסוק בתורה — אפילו הכי מצוה עלינו לספר ביצ״מ בארוכה וכל המרבה הרי זה משובח, כלומר, דגם רבוי הספור הוא בגלל המצוה. ואמנם גם אחרי הפלגת דברים בזה לא שמענו טעם בדבר, ובפרט לפי מה שהערנו בזה שמצוה זו דוחה מצות או חיוב ת״ת — בודאי טעמא בעי. ואפשר לומר עפ״י כלל גדול שהגבילו חז״ל בחיוב מצות, כי מצוה שנאמרה קודם מת״ת גדולה במעלתה עד שדוחה מצוה שלאחר מת״ת (יבמות ה׳ ב׳), ואשר על כן מצוות מילה דוחה שבת אעפ״י שאסור לעשות חבורה בשבת. ולכן מצות ספור יצ״מ שהוא קודם מת״ת דוחה מצות ת״ת שהיא לאחר מת״ת, כמש״כ ודברת בם, ועוד, ומכיון שהיא מצוה ממילא כל המרבה משובח, כמו בכל מצוה. ומה שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, כפי שהבאנו, אעפ״י שמצות תפילין היא קודם מת״ת (בס״פ בא, וקשרתם, והיו לטוטפות וכו׳) זה הוא משום דכפי המבואר בתורה שם כל עיקר מצות תפילין הוא ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ (שם י״ג ט׳), וכיון שהוא עוסק בתורה הרי השיג המטרה והתכלית שבסבתם באה מצות תפילין, ולכן פטור מהם. וטעם יתרון מצוה שקודם מתן תורה על מצוה שאחר מת״ת אפשר לומר משום דמצינו שהקב״ה מוקיר ומכבד את ערך הזקנה, אשר על כן צוה על הידור פני זקן, ומצוה שקודם מת״ת היא בערך קודם בזמן למצוה שאחר מת״ת. ואמנם התוס׳ בקדושין (ריש דף ל״ה א׳) כתבו בשם הירושלמי להיפך מדעת הבבלי, והיינו דמצוה שאחר מתן תורה גדולה במעלה ממצוה שקודם מת״ת, דלא ביארו הטעם. ואולי הטעם מפני שנתנה בהמון לכל ישראל, וברוב עם הדרת מלך (משלי י״ד ט״ו) והדרת כבוד חופפת עליה. וידוע ממעלת כבוד הצבור. ולדידי׳ (לדעת הירושלמי) צריך לאמר יתרון מצות ספור ביציאת מצרים עפ״י המבואר במס׳ ב״מ (ס״א ב׳) דכמה מצות תלתה התורה ביציאת מצרים, כמו שחשיב שם הרבה, ויש עוד הרבה כאלה (ובטור או״ח ריש הלכות סוכה (סימן תרכ״ח) האריך בזה, והסביר טעם הדבר). ולכן נחשב ענינה כיתד שכל מצות התורה תלויות בו, ואין להאריך עוד. ודע, כי עפ״י חילוק הדעות מבבלי וירושלמי בענין קדמות ואחרות מצוה שקודם ואחר מת״ת — עפ״י זה נראה לפרש יפה ענין אחד בגמרא שעמלו בו הרבה מהראשונים וכל אחד דחה דברי זולתו, ולבסוף לא באו לידי באור בזה שיעלה ישר ויפה ולא יסתר מן איזה מקום שהוא. והוא ענין קצר וישר בקדושין (כ״ט ב׳), ת״ר, ללמוד תורה ולישא אשה (כשיש על האדם שני חיובים אלה) ילמוד תורה ואח״כ ישא אשה, ורב יהודה אמר שמואל, נושא אשה ואח״כ ילמד תורה (וטעמיהם בזה, משום דלשני החיובים יש יתרון לאחד מה שאין לשני, כי להתורה יש יתרון שאין עליו עול חיי משפחה ויוכל ללמוד במנוחה, ולנשואי אשה יתרון כי ינצל מהרהורים וילמוד בטהרה), וסיימו בגמרא, ולא פליגי, הא לן והא להו, ע״כ, ולא בארו הדברים בגמרא. ורש״י ותוס׳ ור״ן ועוד מפרשים פירשו כל אחד כפי שחשב בדעתו, אחר שדחה פירוש זולתו, ולבסוף נדחה גם פירושו שלו וכתב פירוש אחר, וגם הוא נדחה, וכה לא נתבאר הדבר. על כן נראה הבאור עפ״י המבואר לפנינו למעלה בנגוד הדעות בין תלמוד בבלי ובין תלמוד ירושלמי, לאיזו מצוה יש יתרון קדימה, אם לזו שקודם מת״ת או לזו שאחר מת״ת, כי לדעת הבבלי יתרון קדימה מצוה שקודם מת״ת ולדעת הירושלמי להיפך, שיתרון לזו שאחר מת״ת, כפי שבארנו. והנה ידוע, שמצות פו״ר היא מצוה שקודם מת״ת. ועלי׳ נצטוו עוד אדה״ר ונח ובניו, וכנגד זה מצות ת״ת היא מצוה שאחר הדבור, שסמכו אותה על הלשון ודברת בם, ולמדתם, ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ולכן להבבלים מצות נשואי אשה קודמין ולהירושלמים (לבני א״י) מצות ת״ת קודמת, וזהו באור הלשון הא לן (להבבלים) והא להו (לבני א״י).

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח הנה זה פשוט, דכלל ענין ספור יציאת מצרים הוא לספר ביותר מגבורת ה׳ ומנפלאותיו, אבל לכאורה מצינו הוראת חז״ל למנוע מרבוי דברים בזה, שכן מתבאר במס׳ ברכות (ל״ג ב׳) ההוא (שליח צבור) התפלל ואמר בשבח ה', האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והחזק והאמיץ והעזוז והודאי והנכבד, ואמר לא חכם אחד בקפידא, האם סיימתינהו לכולהו שבחי דמרי? ומבואר מזה שאין ראוי להרבות בשבח יתר על הקבוע, משום דזה מורה שכל מה שיש לו נחשב ויותר אין, וזה פגם בכבודו. ובבית יוסף לטור או״ח סימן קי״ג כתב בזה דרק בנוסח תפלה אין ראוי להרבות אבל בשירות ותשבחות אין קפידא, והאריך הרבה בה, אבל הכל עפ״י הסברא לבד, בלא כל יסוד ומקור. ואנחנו בארנו ענין זה עפ״י מקור נאמן בחז״ל, וקבענו הדברים למעלה בתפלת שחרית בברכת ישתבח שמך, ומפני האריכות טורח לי להעתיקם לכאן, וראוי לעיין שם.

תוכן העניינים

ברוך שאמר על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה