ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד
ברכות · דף ט:
רש"י ד"ה מעלה עליו הכתוב והכי קאמר הכינו את עצמיכם בתשעה לחדש לעינוי המחרת והרי הוא בעיני כעינוי היום דברי הרש"י הזה קשה מה מחדש יותר מאשר לפנינו בגמרא. וראיתי בספר הצל"ח שמדקדק על הגמרא מה זה דנקט תשיעי ועשירי למה זה ועשירי הא בלאו הכי מתענה והו"ל רק לומר כאלו מתענה תשיעי ורוצה הצל"ח לומר דהוה כשני ימים רצופים אבל מרש"יפה לא משמע כן דרש"י רק מפרש דהוי כעינוי היום לכן נראה לע"ד דרש"י בעי זה לומר דלא כהצל"ח דע"כ דייק מדנקט בלשון תשיעי ועשירי ורש"י לא כן דימה אלא לשון עינוי מפרש רש"י הכינו עצמיכם בתשעה לחדש לעינוי ליום המחרת ובזה במה שאנו מרבין באכילה היום משום שבלבבנו למחר לענות נפשנו וא"כ בזה המחשבה הוה כאלו ענוי היום ודייקא רק כהיום ולא כהדדי שני ימים רצופים והא דנקט תשיעי ועשירי באכילה של תשיעי בלבו נמי תענית של עשירי ודוק:
א"ל האי סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר ולפ"ז קשה לי למה לי' כלל לאמר דלכן לא ישלים פרשיות' במעל' דיומא דכפורא משום ועניתם את נפשותיכם הו"ל לומר ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, וא"כ במעלי יומא דכפורא הוי מאוחר הרבה אבל יש לומר באמת היה יוכל להשיב כן אבל הוא ראה מדרצה בערב יוה"כ להשלים פרשיות ע"כ גם זה לא ידע לו דמצוה בערב יוה"כ לאכול הרבה דנחשב כעינוי ולכן אמר לו בזה האופן כדי שילמוד נמי זה הדין דבערב יוה"כ מצוה לאכול. ובזה אמרתי מדוקדק מדוע נקט בשם תנ' לי חיי' ולא נקט אמר' לי חיי' אלא באמת היה יכול להשיב לו ובלבד שלא יאחר אלא דהוא תנא לי היינו דהוא רוצה ללמוד לו גם זה הדין במעל' יומא דכפורא דמצוה לאכול וזה שנקט תנא לי לא שהשיב על דבריו אלא תנא לי דין זה והבן:
גמרא אל תעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין מסייע לי' לריב"ל דאמר ריב"ל אסור לו לאדם שיעבור אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין אסור לעבור פירש"י שנראה כמבריח עצמו מפתח ביהכ"נ שבמזרח ולקמן דף ס"א גם שם איתא זה הדין ושם מפרש רש"י אסור לעבור כיון שאינו נכנס כראה כפורק עול ומבזה בהכ"נ ועיי' היטב פה מפרש רש"י משום חשד דנראה כמבריח ולקמן מפרש רש"י דבר אחר דהוה כמבזה בית ביהכ"נ וכפורק עול הלא דבר הוא:
שוב דקדקתי בגמרא פה קאמר לימא מסייע לי' לריב"ל ולקמן דף ס"א לא אמר לימא מסייע לי' לריב"ל דגם לקמן אמר רב יוחנן אל תעבור וכו' ומדוע לא קאמר גם שם מסייע לי' לריב"ל. והנראה לע"ד פשט נאה ובזה ג"כ יתרנו לתרץ קושית הב"י הנה בהלכות חנוכה סי' תרע"א הקשו הב"י מ"ש בשני רוחות בחנוכה אמרינן חצר שיש לה שני פתחים דצריך להדליק בכל אחד דאמרינן מדלא אדליק בהאי בהאי נמי לא אדליק. ומ"ש משני פתחים בבית הכנסת דמותר ולגבי בהכנ"ס אמרינן ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא וכו':
והנראה לבאר ובזה אבאר דברי מג"א שם ס"ק י"ב שהוא הביא קושית הב"י ככה בסי' ב' אמרינן אם יש שני פתחים לית לן בה וכו' ול"נ דלא קשה מידי דהתם אין הטעם משום חשד אלא משום מבזה ביהכ"נ וא"כ כיון דאיכא פתחא אחרינא לית לן בה דוק ברש"י ברכות דף ס"א ותמצא כדברי עכ"ל מג"א והנה המעיין ברש"י ברכות דף ס"א באמת ימצא כן דמפרש שם רש"י נראה כפורק עול ומבזה בית הכנסת אבל המעיין פה ברכות משמע מרש"י דטעמא הוא משום חשדא שמפרש דנראה כמבריח עצמו מפתח שבמזרח בגלל כן נראה לומר דבר חדש לתרץ קושית ב"י דהוא הקשה על הגמרא משבת דף כ"ב אמר רבא לא אמרן וכו' אבל משני רוחות כי היכא דלא אדליק בהאי לא אדליק בהאי והקשה מגמרא ברכות ח' וס"א דשם אמרינן אי איכא פתחא אחרינא שפיר דמי. והנראה לע"ד דרבא דאמר פה לבניו אל תעברו אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין סובר דאין חלוק בין פתח אחד לשני פתחים כי רבא לעצמו סובר ומחליט גם בה"ג אסור משום חשד ויאמרו כי היכא דלא עייל בהא בהא נמי לא עייל ורוצה להבריח כמו שפירש רש"י. וראיה לדברי שכן הוא דרבא. ע"כ סובר גם בשני פתחים איכא חשד מדציוה לבניו סתם ואל תעברו אחורי בהכנ"ס ולא מחלק להו אבל אי איכא שני פתחים רשאי אלא ע"כ דהוא חולק על זה ודלא כאביי וסובר לחלוטין אסור וציוה לבניו סתם והבן כי נכון ומר"י לקמן רק מוכח בפתח אחד אסור והוא ציוה אפי' בשני פתחים אסור דאף דתנינא להדיא לקמן אסור לעבור אחורי ביהכ"נ ולכאורה קשה למה ציוה זאת רבא מה דתנינא להדיא דאסור אלא רבא ציוה סתם אפי' בשני פתחים אסור ולא מחלק לבניו כלל וציוה סתם דאסור בכל אופן:
והנה גם ריב"ל הוא דאמר סתם אסור לו לאדם לעבור אחורי ביהכ"נ ולא חילק בין פתח אחד לשני פתחים ושפיר כיון לזה הגמרא מסייע לי' לריב"ל שגם הוא אמר סתם ואוסר ולא חילק בין פתח א' או שנים ולזה מסייע לי' לריב"ל שגם רבא ציוה סתם בכל אופן אסור ועל זה שפיר פירש רש"י כמבריח עצמו דרש"י ע"כ ראה פה אליבא דרבא ע"כ הטעם הוא משום חשד.
ורק אח"כ אמר אביי ולא אמרן כדרך אביי שחולק על רבא. ואף שריב"ל נמי אמר סתם ולמה ציוה רבא לבניו ויש לומר דרבא ציוה כדי שלא יעשה כאביי או כר' יוחנן דהותר' בשני פתחים. ואף שאביי חולק הו"ל לומר אביי אמר זה אינו דקדק כל כך מצינו ליישב אלה תדע דהכי הוא מדוע לא הביא הגמרא מיד דברי אביי ולא אמרן ואז הו"ל תסתיים דריב"ל ולמה מפסיק בנתיים אלא ודאי רק זה תסתיים כיון לרבא תסתיים דבכל גונא אסור אף בשני פתחים לכן הביא מיד תסתיים לרבא קודם אביי אבל לקמן דף ס"א שם ר' יוחנן דאמר אסור לעבור אחורי ביהכ"נ ובעצמו סיים ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחרינא לפ"ז שם לא יוכל לומר תסתיים דריב"ל הא ריב"ל לא מחלק כלל בין פתח אחד או לשני פתחים הוא סתם אמר אסור לעבור ולא שייך תסתיים. ולפ"ז שם על ר' יוחנן דמתיר בשני פתחים מפרש רש"י פי' אחר דטעמא דר' יוחנן הוא משום ביזוי בית הכנסת לכן בב' פתחים שרי וכדברי מג"א אבל לרבא דאוסר בכל גונא שפיר מפרש רש"י משום חשד ותעיין היטב במג"א שם ותבין דברי כי נכונים מאוד:
ולפ"ז יפה מתורץ קושית הב"י מהך גמרא שבת הא שם איתא אמר רבא ולא אמרן אלא מרות אחד אבל משני רוחות אסור ורבא הוא דהבין ככה בדברי רב הונא דמה"ט צריך להדליק בשני פתחים משום חשד ולא משום עיקר הדין דצריך פירסום בשני צדדין אלא משום חשד ורבא לשיטתו שפיר מפרש כן דהוא סובר גם בבית הכנסת אפי' בשני פתחים שייך חשד דציוה לבניו סתם אל תעברו אחורי בהכנ"ס ולא חילק להן בין פתח אחד לב' פתחים ודוק. אבל לדינא עדיין קשה קושית ב"י דאנן פסקינן סימן צ' דאם יש פתח אחר מותר והכא גבי חנוכה פסקינן דצריך להדליק מב' רוחות והקושיא לדינא נשאר בחזקה:
ובזה יובן בטוב טעם דברי מג"א שם שהבאתי שהובא קושית ב"י מסימן צ' מהילכתא והמג"א שינה מאשר בב"י לפנינו הב"י רק הקשה מגמרא ברכות ושבת דסתרי ומג"א הביא הקושיא מהילכתא ולהנ"ל מאוד נעלה המג"א הבין דכל קושית הב"י כיון רק להקשות להלכה כי מגמרא לא קשה דרבא לשיטתו סובר נמי בבהכנ"ס אף בשני פתחים אסור לעבור ורק הילכתא אהילכתא קשה ודוק היטב. ובעת אשר היינו יחדיו להמתיק סוד ליראת ה' כל ימינו באסיפת יקירי ערך ובאסיפת גאונים וקדושים נ"י בעיר פעסט אמרתי דבר זה לפני מר הרב הגאון אמיתי קדוש וטהור מוה' חיים צבי מאנהיימער נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אונגוואר והוטב בעיניו הקדושים והיה גם שם אצל הגאון הזה חד מאבני שהם דק"ק נייטרע ידידי הרב החריף וגדול בתורה כש"ת מוה' עקיבא קליין נ"י והיה מעורר ידידי הנ"ל על זה להקשות א"כ אם רבא סובר ומחליט לדינא אי איכא שני פתחים בביהכ"כ דג"כ אסור א"כ למה פסקינן בדין צ' כאביי אי איכא שני פתחים דמותר והא אביי ורבא הלכה כרבא וכהלכה הקשה ואמרתי ליישב ולומר משום דר' יוחנן נמי סובר כאביי פסקינן בזה כאביי היינו כר' יוחנן בזה ואף דריב"ל כרבא אבל זאת רק מכללא וכן רבא מכללא וניחא:
ובהיות כן אמרתי טוב טעם לתרץ קושית פ"ח שהקשו לתירץ הב"י שמתרץ שאני נר חנוכה דאיכא חסרון ממון בו ביותר איכא חשד משא"כ לענין תפלה פסקינן כר' יוחנן דלא חשדינן והקשה הפרי חדש מגמרא קדושין דף ל"ג וזה לשונו ויש לדקדק על זה מהאי דאמרינן פ"ק דקדושין אין ת"ח רשאי להעמיד מפניו אלא שחרית וערבית וכתבו בתוס' דדוקא תלמידי הדרין בבית הרב אבל תלמידי אחרים שחייבין לעמוד אפי' ק' פעמים שמא יראה אחר ויחשדם אלמא דחיישינן לחשד אפי' דליכא חסרון כיס ולהנ"ל מאוד נעלה הא כבר בארנו דרבא ע"כ סובר נמי חשד אפי' בתפלה ורק אנן פסקינן כרב יוחנן לענין תפלה דלא חיישינן באין חסרון ממון אבל רבא ציוה סתם אף בשני פתחים אסור. והנה יעיין שם היטב בקדושין בדברי התוס' דהקשה התוס' א"כ אם אינו רשאי לעמוד למה איקפד רבא לעיל. הנה כל קושית התוס' היא שם על רבא ועל רבא שפיר תירץ התוס' משום שמא יראה אחר ויחשדם דרבא לשיטתו בכל ענין סובר חשד אף בליכא חסרון ממון אבל לדידן דקי"ל רק חשד בחסרון ממון באמת לדינא לא הובא המחבר חילוק התוס' שם ודוק היטב:
באלה יש לי לומר חידוד לחדד להבין היטב שם בקדושין מיד שסיים התוס' איכא תוס' אחרינא בזה הלשון ותימא וכי כל הני דלעיל בלא קמא שחרית וערבית איירי ותמוה הא כבר תירץ התוס' לעיל מינ' דטעמא משום חשד הוא ועיי' מהרש"א שם. ולהנ"ל יש לומר על רבא לשיטתו שפיר תירץ התוס' משום חשד ולעיל הוא קושית התוס' למה הקפיד רבא אבל בגמרא לעיל הוא גם רב פפא דאיקפד ולדידי' לא מוכח דסובר חשד גם בה"ג הלא סברא חיצונה במקום שאין חסרון כיס אין חשדא כן פסקינן. והנה לרב פפא קושית התוס' במקומה וזה שהקשה אח"כ וכי כל הני דלעיל היינו הא לעיל גם רב פפא ולרב פפא לא שייך זה התירוץ כמו לרבא לרבא לשיטתו שפיר תירץ דרבא סובר חשדא אף בליכא חסרון כיס. לכן ביותר טוב תירץ תוס' תירוץ אחר שיהי' ניחא גם למ"ד דסוברים בשני פתחים בביהכ"נ דמותר וע"כ דלא חייש לחשד בליכא חסרון ממון לתירוץ ב"י אבל לרבא דסובר גם חשד בליכא חסרון ממון בודאי תירוץ תוס' הראשון מאוד נעלה ודוק כי חרוץ הוא:
ולפ"ז צריך לומר בכל הני פרטי שאמר ר' יוחנן הנ"מ דליכא דרי טונא וכו' רבא סובר בכל הני דאסר דחייש לחשדא ואעפ"כ אסור והא ציוה סתם לבניו. ואגב דאיירי בי' אמרתי עוד הפעם מה שנראה לע"ד לתרץ סתירת הב"י דהקשה ואקדים מה שצריך לי עיון מאוד בסוגיא הזה על רבא שם דבעי רבא בשבת דף כ"ג ע"ב נר חנוכה וקדוש היום מהו הי מנייהו עדיף ולהנ"ל קשה לי אם בשני פתחים צריך להדליק משום חשדא כן סובר רבא שם מה תבעי רבא הא אם לא ידליק נ"ח ומי דחליף בהאי ולא רואה נר חנוכה דולק יחשוד אותו ברשע ופשע ויבוא עצמו לידי חשד לכן ביותר טוב דידחה קדוש היום ואז לא יבוא לידי חשד הא ע"כ כיון דתבעי שניהם שקולין לך או זה או זה ויש טעם וצד לזה וטעם וצד לזה. א"כ הו"ל לדחות קדוש היום דאז ליכא חשדא משא"כ אם לא ידליק יחשדו אותו לאיש רשע ופשע דלא מדליק. ואף דעל נר ביתו ונ"ח נמי יוכל להקשות למה ידחה נ"ח דמביא עצמו לידי חשד על זה יש לומר עדיין שלום ביתו עדיף וידחה גם אם יבוא לידי חשד מ"מ צריך להיות לו שלום ביתו כמבואר רש"י שהוא מכתובים ותזנח משלום נפשי וחנוכה וקדוש רק דרבנן אבל על קדוש היום ונר חנוכה קשה כהנ"ל. והנראה לע"ד לומר באמת זה כוונת רבא דאמר קדוש היום קודם דתדיר או דילמא ב"ח משום פרסומא ניסא וכוונתו כיון דצריך לעשות פירסום נס ולהדליק מבחוץ שייך שפיר הרואה יחשוד אותו דלא הדליק במעל ולכן הדין דידחה קדוש היום לגמרי אף דתדיר כיון דפה שייך חשדא דאיכא פירסם נס וצריך להדליק מבחוץ וא"כ פשיטא הרואה יחשוד אותו ולכן ביותר דידחה קדוש היום מלהביא עצמו לידי חשד והדר באמת פשטא דנ"ח קודם משום פירסם נס דייקא ושייך חשדא ודוק:
ועוד ביותר יש להסביר כי בזה היה נראה לע"ד לתרץ סתירת הב"י מהך דשני פתחים בבהכ"נ דמותר דיש לומר שאני נר חנוכה משום פירסם הנס בה"ג חיישינן לחשדא דכל בר ישראל מחויב לפרסם הנס ובודאי יזהר שלא יבוא לידי חשד אף בביהכ"נ לא חיישינן פ"ה כיון דחמור על כל בר ישראל לפרסם הנס צריך לחוש אף לחשש רחוק דלא די שלא יפרסם ניסא אלא בזהו ויאמרו עליו דלא הדליק כלל ואחד מן אלף אם יאמר כן עליו צריך לחוש כי מצות פירסם הנס הוא עיקר להודיע לזולתו לכל יושבי שער עירו והמצוה תלוי באחרים לכן בודאי צריך לחוש לדעת אחרים והבן. וכן מוכח בגמרא ר"ה דף י"ח ע"ב אלא אמר רב יוסף שאני חנוכה דמפרסם ניסא ומפרש רש"י כבר היה גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצות להחזיקו כשל תורה ולא נכון לבטלו:
והנה בשלמא בבהכ"נ במה דהוא הולך לבהכ"נ להתפלל לא שייך המצוה כי אם לו ולנפשו שפיר איכא ב' פתחים לא חיישינן אבל פה כל מצות חנוכה הוא להראות לזולתו לכל תדרוך כף רגלו בעיר הזה לפני חצירו ולפני פתחו לפרסם הנס והמצוה תלוי בדעת אחרים לכן צריך ביתר שאת לחוש לדעת אחרים דאולי יחשדו אותו ויקלקל המצוה להיפוך לא די שלא יפרסם אלא על ידו יבזה הנס דיאמרו דלא הדליק כלל ולא חס כלל על הנס ודוק היטב. ובהיות כן שפיר נקט רבא בלישנא דספק או דילמא שאני נ"ח משום פירסום הנס וכוונתו בה"ג חיישינן לחשדא כיון דכל עיקר מצוה הוא הפירסם וזה שפשט אח"כ נ"ח קודם משום פירסום הנס וצריך לחוש לחשד והבן: ובאלה אמרתי לתרץ קושית פ"י שהקשה שם בשבת איך שייך לומר נ"ח וקדוש היום הי מנייהו עדיף הא ע"כ נ"ח ושלום ביתו שלום ביתו עדיף וע"כ צריך להיות לו נר ביתו וא"כ קשה אמאי נדחה קדוש היום מפני נ"ח ואמאי לא סגי לי' באותו נר ביתו שיש לו שיוצא ג"כ ע"י נ"ח כדאיתא לעיל בשעת הסכנה מניח על שלחנו ודיו בשלמא לעיל על נ"ח ונר שבת לא יוכל למידק כאלה דאפשר דה"ק דנר ביתו עדיף משום שלום ביתו אע"פ שאינו עושה מצות חנוכה מן המובחר שצריך להניח מבחוץ משא"כ הכא דנ"ח קדים ודחה קדוש היום קשה זה לשונו של פ"י עיי'. ולהנ"ל מתורץ כיון דמדליק בפנים עדיין איכא חשדא ובחנוכה חיישינן לחשדא כאשר בארנו וכאשר מוכח ולכן ביותר טוב לדחות קדוש היום לגמרי מלהביא עצמו לידי חשדא ודוק היטב. בשלמא בשעת הסכנה שם שפיר קאמר רבא די אם מניח על שלחנו כי שם ליכא חשד דכל אחד יודע דשעת סכנה הוא וגם לו הנר בשלחנו אבל פה לכל אדם איכא הנר מבחוץ שפיר דחיישינן לחשדא. ועוד יש לומר לע"ד גם על שלום ביתו דלא יהיה קשה דידחה נ"ח ולמה ידחה הלא איכא חשד כי עוד קשה מלבד אלה מה שהקשתי זה מקודם על רבא למה קאמר נר ביתו עדיף וידחה נ"ח הא יוכל בביתו להדליק נ"ח ויוצא ידי תרווייהו ואף שתירצתי דיש לומר בכוונת רבא נר ביתו דהיינו שצריך להדליק נר בביתו ולא מבחוץ כן משמע נמי הכא:
וליישב כל אלה נראה לבחור בתירוץ מה שתירץ לי בני חביבי הרבני המופלג חרוץ משכיל בתורה כש"ת מוה' שלמה ליב פריד נ"י ואמר לפי דעת המחבר בהלכות שבת סימן רס"ד אם יש נר אחד יפה יוכל להדליק אף שאר הנרות הפסולים ואף אם דלק מבחוץ זה הנר היפה או מבפנים בשאר חדרו. לפי הנ"ל יש שפיר נפ"מ דאיירי פה יש לו נר אחד יפה ונר אחד משמנים הפסולים אחד להדליק לנר שבת ואחד להדליק לנ"ח מבחוץ וקבעי עכשיו מה קדים דזה כלל בידינו אם יש נר אחד יפה שרי גם להדליק לשבת משמנים הפסולים ואין חשש שמא יטה אלא כל החשש הוא שמא יכבה ואין יוכל להדליק עוד והנה אם לו נר אחר בודאי מה"ט רשאי להדליק אם לא דצריך לחוש לשמא יטה והנה לשמא יטה ליכא חשש בה"ג כיון דאיכא נר אחד יפה ובעי רבא ואמר אם ידליק לנר של שבת משמן הפסול זה הנר שיש לו ומבחוץ דהוי נר הכשר ואי דיכבה ביותר טוב דיכבה נר של שבת מיכבה נ"ח או דילמא דידלק משמן הפסול לנ"ח מבחוץ ולנר היפה לנר שבת מבפנים דאם יכבה הפסול יכבה הנר חנוכה ולא יכבה נר של שבת ואמר דפשיטא לי' דנר ביתו עדיף להדליק משמן הטוב דילמא יכבה ויבטל שלום ביתו ולנ"ח ידליק משמן הפסול בודאי אם רק נר אחד לו בודאי יוכל לקיים נ"ח ונר שבת בהדדי מבפנים אבל פה בה"ג מסופק אם לא טוב שידלק לנ"ח משמן הפסול מבחוץ בה"ג אנו רשאי להדליק מבפנים כי עיקר המצוה מבחוץ ויש לו עכ"פ שמן הפסול ונכון ומושכל ויפה כיוון בני הנחמד נ"י:
ובהיות כן מתורץ נמי מה שהקשתי הא איכא חשד מבחוץ ולמה לא חיישינן לחשדא ולהנ"ל מאוד נעלה כיון דמבחוץ דולק עכ"פ משמן הפסול ליכא חשדא חדא דילמא לא מחלפא בהאי ואי דמחלפא דילמא לא יכבה ואם גם יכבה עכ"פ סברת קרבן נתנאל יעמוד שם המנורה כאשר אבאר ואבאר לקמן ואינו חשד בה"ג עיי':
ובהיות כן שפיר מתורץ קושית פני יהושע שהקשה הא ע"כ נר ביתו קודם מכולם וא"כ מדוע לא יוצא בנר ביתו לנ"ח ולא ידליק מבחוץ כלל נ"ח וכו' ויקח יין לקדוש. ולהנ"ל מאוד נעלה דכל אלה דנר ביתו קודם בגונא אשר אמרנו אם גם דולק מבחוץ לכה"פ כב"ח מנר פסול אז ליכא חשד ודי משא"כ הפ"י הקשה למה להדליק מבחוץ כלל יקח בעבור זה יין לקדוש זה לא יוכל אם לא ידליק מבחוץ כלל איכא חשדא רבה דיחשדו אותו לאיש פשע ובודאי מה"ט נ"ח קדים ודוחה קדוש היום ודוק. אבל גם כל אלה לא יספיק לנו לומר זה הוא כוונת רבא ועדיין לעיקר הדין אנו חוזרין כי עכשיו יש לנו להקים ספק חדש אם אין לו רק נר אחד הכשר בה"ג אמרינן דידלק אותו לנר ביתו ויהי' נמי נ"ח או דילמא כיון דלא ידליק מבחוץ יחשדו אותו לאיש פשע ולמה להביא עצמו לידי חשד ורבא דקאמר סתם נר ביתו קודם לא ידענו הפשט. אבל הפשוט לומר דודאי נר ביתו קודם דידליק נמי בזה נ"ח ואיכא נמי שלום ביתו דהוא מפסוק ותזנח משלום נפשי משא"כ נ"ח הוא רק מדרבנן. משא"כ לקדוש היום דגם זה דרבנן בודאי נ"ח קודם להדליק מבחוץ משום חשדא כאשר בארנו ודוק:
באופן השני נלע"ד לתרץ קושיא שהקשתי מאי בעי רבא הי מינייהו עדיף קדוש היום או נ"ח פשיטא דנ"ח עדיף דחיישינן לחשדא והנלע"ד ע"פ מה שתרצתי בסוגיא דכבתה קושית פ"י הנ"ל שהזכרנו פה מדוע לא יוצא בנ"ח לנר ביתו ויקנה יין לקדוש כי יש לומר דרב סובר פתילות ושמנים שאסור להדליק בשבת מותר להדליק בחנוכה בשבת שפיר איכא גונא דאיכא נ"ח ואין לו נר שבת אף דאמר כן נ"ח ונר ביתו נר ביתו עדיף לרב איכא שפיר גונא אם אין לו ואין מצוי לו רק שמן משמנים הפסולים אז לנר שבת אסור להדליק דחיישינן לשמא יטה משא"כ לנר חנוכה מותר להדליק דאסור להשתמש לאורה ואיכא לרב שפיר גונא דנ"ח יש לו ונר שבת אין לו ואין לומר תמיד אם אין לו אלא נר אחד דנר ביתו קודם הא בשמנים הפסולים שפיר נ"ח קודם כי לנ"ח מותר ולנר ביתו אסור. משא"כ לרבא ולרב הונא דסוברים דפתילות שאסרו בשבת אסרו נמי בחנוכה א"כ שפיר תמ"ד נר ביתו קודם דאי בשמנים הפסולים ע"כ גם בחנוכה אסור להדליק כמו בשבת וע"כ איירי רק בנר יפה ובנר יפה נר ביתו קודם. וז"ש רבא פשיטא לי נר ביתו ונ"ח נר ביתו קודם ומלת לי לכאורה ללא צורך הוא ולהנ"ל הכי פרושא לי פשיטא רק לי דרבא סובר כרב הונא א"כ פשיטא דתמיד נר ביתו קודם. משא"כ לרב שפיר איכא גונא בשמנים הפסולים דנ"ח קודם כהנ"ל דלנר שבת אסורים ודוק. ובהיות כן יש לומר רבא אבעי' כעת אליבא דרב דיוכל לאיירי דיש לו שמנים פסולים להדליק זה מצוי ליקח ואינו מצוי שמן אחר וא"כ שפיר אבעי' הי מינייהו קודם אם יקנה שמן הפסול לנ"ח או דקדוש היום קודם ומתורץ קושית פ"י דהקשה ע"כ צריך להיות נר ביתו זה אינו בה"ג ע"כ אינו שלום ביתו דשמן הפסול אסור בשבת ומותר לחנוכה ודוק היטב. ובהיות כן גם קושיתו ראשונה מתורץ דהנה הקרבן נתנאל הקשה איך שייך חשד דיאמרו דלא הדליק נ"ח בהאי פתחא נמי כיון דאמרינן כבתה אין זקוק לה א"כ מהיכא תיתי יחשדו אותו יאמרו דהיה דלוק רק כבתה וכבתה אין זקוק לה. ותירץ דמימרא דרב הונא ורבא הוא חצר שיש לו שני פתחים ורב הונא ורבא סוברים בסוגיא דכבתה דכבתה זקוק לה ושפיר איכא חשד ונכון:
ובהיות כן מה מאוד נעלה ומתורץ דהנה בארנו דע"כ כל ספיקא דרבא הוא אליבא דרב וע"כ בארנו דאיירי דאין לו נר ביתו רק נ"ח משמנים הפסולים דאין לו שמן אחר ליקח דהיינו דאינו מצוי':
ורב לשיטתו סובר כבתה אין זקוק לה וא"כ לא שייך חשד כקושית קרבן נתנאל דיתלה דכבתה ולא דלא היה מדליק כלל ולא שייך חשדא ושפיר קא מבעיא ודוק כי חרוץ הוא:
אבל עדיין החיוב עלינו לעיין ולברר קושית קרבן נתנאל לדינא דהקשה הקושיא לדינא הא אנן פסקינן כבתה אז"ל וגם פסקינן בב' פתחים דצריך להדליק ולהנ"ל ליכא חשד דיתלה דכבה וכבתה אין זקוק לה ותרוצו שמתרץ קרבן נתנאל דחוק הוא דמתרץ דא"כ בשבת צריך להיות שם נרות שכבה אם היה דלוק וזה לא יהיה ועדיין החשש ובחול משום לתא דשבת. ואמת לדינא יש לומר אנו מחמרינן. אבל קושיא פה ליכא כי יש לומר רבא ורב הונא רק משום זה חוששין משום דסוברים כבתה זקוק לה ולרב ניחא וליכא חשד ודוק היטב:
הנה מה שיש לי לטעון על תירוץ קרבן נתנאל אבוא פה לעיין ולהשכיל הנה הקרבן נתנאל הקשה אם אמרינן כבתה אין זקוק לה וכן קי"ל לדינא א"כ קשה מדוע צריך בשני פתחים להדליק הא לא יחשדו אותו דיאמרו דכבתה נ"ח ולעולם היה מדליק ותירץ ונראה ליישב דבשבת היה דרכן להניח על פתח החצר אפי' לאחר שכבה וכמבואר מס' שבת דף מ"ה ומשום ליתא דשבת כשחלף להאי פתחא דלא הדליק ויחשוב כיון שלא מצא נר כלל אפי' אחר שכבה ודאי שלא הדליק כלל משא"כ בחול י"ל שהדליק ואחר שכבה לקח הנר לביתו משא"כ בשבת אסור ליקח משום מוקצה וגזרינן משום לתא דשבת עכ"ל:
ולע"ד נראה לתרץ קושית קרבן נתנאל דהוא תירץ משום לתא דשבת אבל לא מטעמא כי מבואר סי' תרע"ג כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת אז אמרינן כבתה זקוק לה אף שרמ"א רק כתב יש להחמיר אבל עיי' טו"ז שכן פסקינן לדינא וא"כ שפיר יש גזירה וחשד אם ילכו שם קצת קודם קבלת שבת לפני האי פתחא ויראה דלא ידליק אז לא שייך לומר דכבתה דבה"ג כבתה זקוק לה וע"כ יבוא בעת הזה לידי חשד. אבל עדיין התמיה קיימו על הבית יוסף דהובא במחבר פה חצר שיש לו ש"פ צריך להדליק מפני החשד והמחבר הובא להדיא סי' תרע"ג ואפי' כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום אינו זקוק לה וא"כ המחבר סותר את תירוצינו והבן. ולפ"ז נדחה נמי לע"ד תירוץ קרבן נתנאל דהוא תירץ משום לתא דשבת ע"כ דרכן להניח על פתח החצר אף לאחר שכבה דאסור לטלטל בשבת כהנ"ל ולפי דברי קשה הא עדיין יוכל לומר לעולם שהיה מדליק רק משום דכבתה אין זקוק לה וכבה עוד קודם קבלת שבת ואז ג"כ אינו צריך להדליק עוד הפעם וקודם קבלת שבת יוכל לטלטל עוד וליקח לביתו ועדיין צדיק מה פעל לב"י עדיין קשה הא ליכא חשד ואי משום שבת הא יוכל להיות דכבה קודם קבלת שבת ואינו זקוק להדליק ואז מותר עוד ליקח הנר לביתו וצ"ע. והנראה לחומר המילתא כי יש נמי לדקדק על אידך גיסא היאך פסקינן כבתה אין זקוק לה הא איכא חשד דיחלף לפני פתחו ויאמר דלא הדליק כלל ומ"ש משני פתחים דחיישינן דלא דלק כלל. ולא תלינן דילמא כבתה א"כ ה"ה בכבתה למה לא חיישינן דלא דלק כלל. והיה נראה לומר בחול אעפ"כ שכבה ואין צריך להדליק עוד הפעם אבל עכ"פ צריך להיות שם הנר או המנורה שדלק בה עד לאחר השיעור וא"כ ליכא חשד הרואה יראה דכבה הנר ולפ"ז בשני פתחים דבאמת בחד לא מדליק כלל וליכא אפי' נר שכבה לראות בודאי יחשדו אותו דלא היה מדליק כלל ואי דכבתה הא צריך עכ"פ שם להיות נר שכבה וכמו שרוצה קרבן נתנאל בפרושא דדי בהיכר הזה וא"כ אם לא היה מדליק כלל ע"כ ליכא לראות אפי' נר שכבה ואיכא חשש ודוק:
וא"ת א"כ די דיתן בצד אחד רק כר שכבה ויעמוד שם כאשר דקדקתי על הקרבן נתנאל יש לומר כיון דכבר צריך לעשות דבר היכר למראית עין לעמוד שם עכ"פ המנורה מהיות טוב תיקנו דיעשה על פד היותר טוב וידליק נמי שם, ואז בודאי יהי' כדבעי ובפרט נראה דאסור לגנוב דעת הבריות אם יתן שמה הנר דיחשבו הרואה דהיה דולק הרי גונב דעת הבריות דבאמת לא דלק כלל ואי דהוא יעשה למען דלא יחשדו אותו אבל אעפ"כ מדבר שקר תרחק וגונב דעת בריות בזה ולא נכון לעשות כן ובפרט דלמיחש בעי דילמא יראה הרואה כאשר יניח שם הנכר ולא מדליק ויהי' בודאי חשש ולכן ביותר טוב להדליק גם שם ונכון:
וכיון שבאנו לדבר הזה אמרתי מילתא בטעמא אולי זה הטעם של רב הונא דסובר כבתה זקוק לה משום חשד הרואה יאמר דלא היה מדליק כלל ואף אם יאמר כבתה אין זקוק לה למיחש מיהו בעי דהרואה יאמר דלא היה דולק כלל לכן סובר רב הונא כבתה זקוק לה להוציא עצמו מידי החשד כמו שבאמת סובר לקמן בשני פתחים חשד וא"ת הא עכ"פ צריך להיות פה הנר שכבה הלא סובר דלזה יש לחוש בקל דיקח הנר לביתו לאחר שכבה כי לא יעמוד שם לעולם ולאחר שכבה מיד יקח לביתו ולדעתי יש לומר בודאי איכא חשד לזה כי רב הונא סובר שמא יפשע ועיי' פ"י שמפרש שהוא יטעה דכבתה אין זקוק לה ולע"ד נראה מילתא בטעמא ובזה אני בא ליישב מה שקשה לי לפי תשובת הובא נמי בר"ן ולפי דברי המחבר שזה בזה תליא אם הדלקה עושה מצוה ע"כ כבתה אין זקוק לה ועיי' סי' תרע"ג במחבר שנקט להדיא הדלקה עושה מצוה לפיכך כבתה אין זקוק לה א"כ קשה לי איך סובר רב הונא ורבא פה כבתה זקוק לה הא הגמרא בשבת שם בדף אחרינא פשט ע"כ דהדלקה עושה מצוה מדקא מברכינן להדליק נר של חנוכה וכיון דזה מוכח איך סברו כבתה זקוק לה. ולהנ"ל מאוד נעלה באמת מעיקר הדין כבתה אין זקוק לה ורק מפני החשש הרואה דיאמר דלא היה מדליק כלל חייש רב הונא לחשדא וסובר כבתה זקוק לה למען לא לחשדו. ולפ"ז שפיר שייך נמי דשמא יפשע דהוא יטעה ויאמר דכבתה אין זקוק לה כעיקר הדין. וא"כ שפיר חייש רב הונא לכל נר חנוכה דכבתה זקוק לה כיון דאם ישאר על גוף הדין ויאמר כבתה אין זקוק לה בודאי לאחר שכבה יקח גם המנורה לביתו או הנר שדלוק למה לו להניח שם כיון דבדעתו כבר עשה המצוה. ולכן גזרו ואמרו כבתה זקוק לה ואי תימא עדיין יאמרו רק דצריך להניח שם הנר והמנורה עד כלה השיעור לזה איכא חשש דלא יעשה כן דבשאר לילות אם דלק כשיעור יקח מיד הנר לביתו וא"כ הורגל הוא לאחר שכבה ליקח הנר לביתו ובקל יבוא לטעות לכן אמרו כבתה זקוק לה ובפרט כיון דכבר צריך לעשות תקנה שיניחו שם הנר והמנורה אף לאחר שכבה ביותר טוב לתקנה תקנה מעולה ביותר דכבתה זקוק לה ולכל הפחות זה הוא מצוה מן המובחר ובודאי תיקנו בה"ג ונכון וברור. ואם כנים דברי אשר דברתי עד הנה מה מתקו לי אז נתרץ קושית התוס' שהקשו התוס' מנ"ל לרבא לומר דמותר להשתמש לאורה הרי די במ"ש כבתה זקוק לה א"כ ממילא בשבת לא יוכל להדליק ולהנ"ל מאוד נעלה הא מצד הדין כבתה אין זקוק לה רק ה"ט דכבתה זקוק מצד גזירה וחשש דהרואה יאמר דלא היה מדליק כלל וא"ת דאיכא היכר בנר ובמנורה שיעמוד שם כמוכח בקרבן נתנאל. הא כבר בארנו גם לזה חיישינן דיקח הנר לביתו לאחר שכבה כאשר הרגיל בכל יום ליקח הנר לביתו לאחר שכבה וכאשר בארנו לעיל. וא"כ התינח בחול אבל בשבת דאסור ליקח נר שכבה כמוכח בקרבן נתנאל וע"כ צריך להניח שם גם אחר שכבה גם עד לאחר השבת משום עוקצה וא"כ שפיר בשבת יוכל לומר כבתה אין זקוק לה כעיקר הדין ואי ד"חשרו אותו דלא היה מדליק כלל הא איכא שם במקומו הנר שכבה ובשבת ע"כ אסור ליקח ממקומה וליכא גזירה ובה"ג ישאיר על עיקר הדין דכבתה אין זקוק לה וצריך לומר הטעם משום דמותר להשתמש לאורה ודוק כי חרוץ הוא אך על זה עדיין קשה מה שהקשתי על קרבן נתנאל הא עדיין איכא למיחש דכבתה קודם קבלת שבת וא"כ בה"ג זקוק עוד הפעם להדליק כי בעת הזה יוכל ליקח גם הנר לביתו ועדיין איכא חשד וכן צריך עיון וצריך ליישב ולומר על שעתא פורתא כזה לא חיישינן דודאי סמוך לקבלת שבת הוא מדליק וא"כ על שעתא פורתא לא חיישינן אם גם יכבה דיקח מיד הנר לביתו בשעתא פורתא כזה וחקור באלה ובירר היטב:
אבל על קרבן נתנחל זה קשה מאוד כי שמה עכ"פ יוכל לתלות ולומר דכבתה אין זקוק לה וכבה קודם קבלת שבת והוא היה לוקח אז גם הנר בביתו אבל לזה נמי יש לומר על שעתא פורתא כזה לא חיישינן דיכבה כן צריך לומר לחומר המילתא וגם אם יכבה באותו רגע או רגעים לא יקח הנר לביתו. ולאחר העיון נראה לע"ד במחילת כבוד ק"נ לא כדברי קרבן נתנאל הנ"ל דהוא אומר כיון דרואה כר עומד שם לא חיישינן דלא הדליק דראה הנר שכבה רק בשבת חיישינן. ולע"ד נראה דלא תלה בנר כלל אלא כיון דרואה יחליף בהאי פתחא ולא ראה נר דולק לא יביט היטב על מקום כולו אי קאי שם נר דדלק אי דקאי שם מנורה הוא חליף בעיסקא וטרידא ורק מרחוק יראה דחושך שם ובודאי יחשוד אותו דלא הדליק נ"ח. ומי דמחליף והולך בעסקו או מהר לביתו לא יסתכל שמה היטב אם יש מנורה או לא ורק זה רואה כי חושך בשערו ולא דלק כן נראה לאחר העיון במחילת כבוד קרבן נתנאל. ואעפ"כ אמינא מילתא בטעמא דזה טעמא של רב הונא דסובר כבתה זקוק לה האמת מעיקר הדין כבתה אין זקוק לה כאשר בארתי לעיל אם הדלקה עושה מצותה אז כבתה אין זקוק לה ורק רב הונא סובר מפני הרואה דיחשדו אותו דלא הדליק לכן צריך עוד הפעם להדליק ולכן סובר כבתה זקוק לה ולפ"ז יש לי לומר דשפיר חייש בפתילה ושמנים בחול בהני דאין רשאי להדליק בשבת בחול בחנוכה אין מדליקין דחיישינן שמא יפשע ולא ידליק וכאשר ביאר פ"י דיסבור כבתה אין זקוק לה ולהנ"ל מילתא בטעמא הוא כיון דמעיקר הדין כבתה אין זקוק לה בקל יפשע ויבוא לידי חשד ונכון או בקל יפשע ולא ידליק ובאמת משום חשד אמרו דע"כ צריך להדליק עוד הפעם דזקוק לה:
ובאלה יש לי לתרץ התה"ד סי' ק"ב דהעלה נ"ח שכבתה בע"ש קודם קבלת שבת אינו זקוק לחזור ולהדליק מדמתיר רב נ"ח בשבת בפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת ולא חייש שמא יכבה לאחר קבלת שבת שאסור לחזור ולהדליק ש"מ דכבתה אין זקוק לה כשכבתה אחר קבלת שבת ה"ה כשכבתה קודם קבלת שבת וכבר הקשה על התה"ד למה מביא ראיה דכבתה אין זקוק מדלא חייש רב שמא תכבה אחר קבלת שבת ודן מזה לקודם קבלת שבת ולא מביא מדלא חייש רב שמא תכבה קודם קבלת שבת. ולהנ"ל מאוד נעלה דיש לומר קודם קבלת שבת עיקר הדין הוא דכבתה זקוק לה כיון דלא הדליק במצות' כלל פה לא שייך דחיישינן שמא יפשע פה לא יטעה כלל פה עיקר הדין דכבתה זקוק לה ולכן ביאור דבריו מכבתה אחר קבלת שבת דהדליק כבר במצותו ע"כ מוכח דכבתה אין זקוק לה ולא חיישינן לחשש כלל וכלל דאל"כ למה ידלק הא צריך לחוש דכבתה בשבת ואין יוכל להדליק ונכון וישר:
שוב לאחר העיון יש לי לתרץ קושיא הנ"ל שהקשתי היאך שייך לומר כבתה אין זקוק לה הא יש חשד להרואה דיאמר דלא הדליק כלל כי זה לא שכיח הוא דיכבה נ"ח קודם השיעור דבודאי נתן בו שמן כשיעור הרואה ועל לא שכיח לא גזרו בה רבנן משא"כ בחצר שיש לו שני פתחים שכיח הרבה בתים ככה דיש להם שני פתחים ושכיחא דיחלוף שם בני אדם בה"ג גזרו רבנן וחששו לחשדא ובאלה מתורץ קושית קרבן נתנאל דיתלה בשני פתחים דכבתה וכבתה אין זקוק לה ולהנ"ל ג"כ נעלה הא גם בכבתה אין זקוק לה יש חשש הרואה דיאמר דלא הדליק כלל אלא בה"ג לא חיישינן דהוא לא שכיח משא"כ בשני פתחים דשכיח שפיר גזרו וחיישינן לחשדא:
ובהיות כן יש לי לומר דבר חדש הא דסובר רב הונא פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בחנוכה משום כבתה זקוק לה יש לומר דוקא בפתילות ושמנים הפסולות בשבת דדרכן לכבות בה"ג סובר רב הונא כבתה זקוק לה מאחר דשכיח שיכבה ובה"ג גזרו חכמים לחשד הרואה דיאמרו דלא הדליק כלל וסובר רב הונא דוקא בשמנים הפסולים כבתה זקוק לה. ובהיות כן מתורץ נמי הקושיא שהקשתי הא פסקינן הדלקה עושה מצוה וע"כ כבתה אין זקוק לה ולהנ"ל ניחא דאמת סובר רב הונא כבתה אין זקוק לה רק בפתילות ושמנים הפסולים דשכיח שיכבה בה"ג סובר כבתה זקוק לה מפני חשדא הרואה דיאמרו דלא הדליק כלל ודוק היטב. ועוד יש בזה ליישב ולעיין:
ואגב דאיירי בזה הענין אביא פה גרגר אחד מאאמ"ו הרב הגאון הגדול צדיק יסוד עולם קדוש וטהור כש"ת מוה' מאיר פריד זצוק"ל בדברי קרבן נתנאל הזה שהבאתי תירוץ אאמ"ו קושית מג"א סי' תרע"ג ס"ק י"ב תירץ סתירת הב"י דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו ואין צריך לילך לבהיכ"נ אלא הטעם משום ביזוי ביהכ"נ ואי איכא תרי פתחא ליכא ביזוי וסיים והב"י תירץ שאני נ"ח דאיכא חסרון ממון בה"ג חיישינן ביותר והקשה המג"א אטו ביהכנ"ס מי לית חסרון כיס דאדהכי והכי בטל משוקים כדאמרינן בב"מ פ"ב ועיי' ותירץ אאמ"ו הגאון הנ"ל ע"פ דברי קרבן נתנאל שהבאתי דמתרץ משום לתא דשבת גזרינן כמי בחול בשבת לא יהי' אפי' המנורה שם ועי'. ולפ"ז מתורץ בצירוף קושית מג"א שהקשה מתחילה איך שייך חשד דהא באמת כמה פעמים טרוד בעסקיו ואין צריך לילך לביהכ"נ ולפי הנ"ל יש לתרץ משום לתא דשבת הגזירה בשבת לא שייך טרוד בעסקיו ולפ"ז לא קשה קושית מג"א על בית יוסף דהא לגבי ביהכ"נ איכא נמי חסרון ממון דבטל משוק' הא כל גזירה הוא משום לתא דשבת ובשבת לא שייך ביטול משוקים. עכ"ד וחן חן לו זכר צדיק לברכה:
וכדברי אאמ"ו הקדושים אמרתי לתרץ כל קושית וסתירת ב"י דהנה על קושית ק"נ יש לומר דאעפ"כ חיישינן אף דכבתה אין זקוק לה אעפ"כ חיישינן להני דמחלפא בשעת הדלקה ומאוחר ויראה דלא הדליק כלל משא"כ בביהכ"נ שם רק כל גזירה הוא משום לתא דשבת וא"כ אי איכא שני פתחים שרי דהגזירה אינו חמור כל כך בימות החול דלא שייך כקושית מג"א דילמא יש לו עסק מו"מ וע"כ צריך לומר משום לתא דשבת ודי בפתח אחד לגזור אטו שבת אבל לא בשני פתחים וגם דימות החול בשני פתחים שרי גם בשבת שרי משום לא פלוג ונכון:
ואגב דבאנו לסוגיא הזה אציע עוד קצת ממה שחנני ה' בסוגיא דכבתה זקוק לה:
שבת דף נ"ג תוס' ד"ה ומותר להשתמש לאורה וא"ת מנ"ל לרבא דמותר להשתמש לאורה וכו' והנלע"ד לתרץ דהנה הפ"י הקשה בשלמא כול' שמנים ופתילות דאסרו בשבת משום שמא יטה לפי שאין דולקין יפה שייך בחול לאסור בחנוכה. אלא בשמן שריפה דלא מיתסר אלא משום דמצוה לבערו וחיישינן שמא יטה כדלקמן א"כ אין שום טעם לאסור בחנוכה וקאמר באמת בירושלמי מצינו דאסור להדליק בחול בשמן שריפה וסיים הפ"י טעמא הוא דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות הכהן דאע"ג שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו הכהן אפ"ה אסור בהנאה לישראל אלא כיון דמצוה לבערו ומצות לאו ליהנות ניתנו וק"ל דנ"ח אסור בהנאה מש"ה שפיר דשרי והשתא אתיא שפיר דלרב הונא דמותר להשתמש אסור להדליק בשמן שריפה עכ"ל: ובהיות כן מתורץ קושית התוס' דע"כ מדויק דמדליקין בהן בחול כיון דקסבר מותר להשתמש לאורה א"כ אסור להדליק בשמן שריפה אף בחול אבל כבר תירץ הפ"י לרב חסדא מדליקין אפי' בשבת בשמן שריפה ולכן לדידי' לא איירי פה כלל משמן שריפה ונכון ובאלה ניחא לי דקדוק אחד שדקדקתי אם הטעם הוא כאשר אנו מבינין דלכן נקט מותר להשתמש לאורה משום שבת כמו שפירש רש"י א"כ קשה לי הא רב הונא נקט תחילה שבת ואח"כ חול אין מדליקין בהן בין בשבת ובין בחול הו"ל למנקט ולומר מ"ט תחילה משום שבת מותר להשתמש לאורה ואח"כ משום חול וקסבר כבתה זקוק לה וכמו שנקט לקמן בשאר מ"ד דרב חסדא מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת קסבר כבתה אין זקוק לה וה"ט דחול ואח"כ טעמא דשבת וכמו כן ברב ולמה פה היפך הסדר. ולהנ"ל מאוד נעלה זה שנקט מותר להשתמש לאורה ע"כ קאי על של חול דאין מדליקין אפי' בשמן שריפה וה"ט כבארנו משום דמותר להשתמש לאורה ושמן שריפה אסור בהנאה א"כ שפיר דנקט כסדרן הטעם כאשר הוא נקט ודוק היטב: ועל פי' הנ"ל תמהתי הרבה מדוע לא מקשה על רב דקאמר פתילות ושמנים שאמרו וכו' מדליקין בהן בחנוכה בין בחול ובין בשבת וקשה לי שמן שריפה איך שייך שיהיה מותר בשבת חנוכה הא בשמן שריפה הטעם מתוך שמצוה לבערו חיישינן שמא יטה וא"כ שפיר גם בשבת חנוכה יש חשש דשמא יטה כדי שידלק מהר שמצוה לבערו ואמרתי מזה להביא ראיה להרשב"א דקאמר לרב דנקט ואמר מדליקין בהן בשבת מ"ט דאסור להשתמש לאורה ע"כ צריך לאיירי דנתן בתוכו רק שיעור מצומצם על חצי שעה דאל"כ דנתן בתוכו הרבה עדיין אסור להדליק בשבת דחיישינן שמא יטה דכל זה דאסור להשתמש לאורה היינו בתוך השיעור אבל לאחר השיעור מותר להשתמש לאורה וא"כ עדיין קשה וליחוש לשמא יטה אחר השיעור ולכן איירי דוקא בשיעור מצומצם עכ"ל הרשב"א:
ובהיות כן יהיה נדחה תירוץ הגאון ר' ברוך פרענקעל שמתרץ בחול כא"נ של גמ' שקאמר לשעורת ע"כ נותן בתוכו רק כשיעור חצי שעה ולכן אסור להדליק בשמן שריפה לרב הונא מתוך דמצוה לבערו יטה ויבער קודם השיעור ולא תדליק כשיעור עכ"ל ואם לפי דברי ע"כ מוכרח דלא יטה מהיכא תיתי יטה להבעיר לקיים מצות הביעור ויהרס מצות נ"ח בודאי להוט הוא לקיים מצות נ"ח כשיעור והבן:
אבל אמרתי אעפ"כ יש להצדיק וברוך יהיה דחיישינן הוא ישכח לגמרי שהוא נ"ח וסובר דלכך היה מדליק אותו משום שמן שריפה ויטה ואמרתי כל אלה לרב הונא דסובר מותר להשתמש לאורה משא"כ לרב לקמן דסובר דאסור להשתמש לאורה ע"כ יש היכר גדול דהיינו כ"ח מדאסור להשתמש לאורה וא"כ בה"ג בודאי לא יטה כדי שיקיים מצות חנוכה כדבעי משא"כ רב הונא דסובר מותר להשתמש לאורה ואין לו היכר כלל דהוא נ"ח שפיר חיישינן לשמא יטה אף בחול ובהיות כן מתורץ קושית התוס' דע"כ מדויק דמותר להשתמש לאורה מדאין מדליקין בשמן שריפה בחול וע"כ משום דשמא יטה ויבער מהר וע"כ טעמא משום דמותר להשתמש לאורה וישכח שהוא נר חנוכה ודוק. ובאלה מתורץ נמי הדקדוק מדוע נתן טעם לשבת תחילה ולהנ"ל לחול שייך טעם זה נמי דמותר להשתמש לאורה ובכן חיישי' בשמן שריפה לשמא יטה:
אבל עוד צריך עיון דברי זה הרי יש עוד היכר לנ"ח ובפרט אם מדליק מפתח ביתו בחוץ ע"כ איכא הכירא דהוא כר חנוכה אבל אעפ"כ יש לומר כיון דמותר להשתמש לאורה וישתמש בו מתוך שימוש שוכח שהוא נר של חנוכה ויודע שהוא שמן שריפה ובקל יבוא שיטה וימהר הדלקתו ויש ליישב: ובני הנחמד היקר לי הרבני המופלג וחרוץ בתורה כש"ת מוה' שלמה ליב פריד נ"י נתן מטעמים לדבר הזה והוא היה ג"כ מורה באצבע מלשון הטור תרע"ג שנקט כל השמנים והפתילות כשרים לה בין בחול בין בשבת ואף הפסולים לנר של שבת מפני שאין אורן יפה ושאין השמן נמשך אחר הפתילה כשרים לה משמע להדיא מה"ט מהטור הנ"ל דוקא הני כשירים משום דפסלו משום שאין אורן יפה ושאין השמן נמשך אחר הפתילה אבל שמן שריפה דרק אסור משום שמצוה לבערו חיישינן שמא יטה וג"כ בשבת חנוכה לנ"ח אסור ועל זה מתמה בני הנחמד נ"י הא הבית יוסף נקט דהטור פסק כרב ובגמרא משמע סתם מדברי רב כל הפתילות ושמנים אף שמן שריפה נמי מותר וכבר הקשתי לרב כאשר בארנו מדוע שמן שריפה מותר בשבת חנוכה. וביאר ע"פ דברי פה משום שאסור להשתמש לאורה גלל זה לא יבוא אפי' לידי הטיה זו משום שמצוה לבערו מאחר שהוא מרוחק מזה הנר ולא יבוא לקרב להסתכל בו והוי כאילו לא דולק כלל בביתו משא"כ אם מותר להשתמש לאורה אז גם שמן שריפה אסור כיון דמותר להשתמש יהי' קרוב לזה הנר חנוכה ובקל יטעה ויטה כדי שיבער מהר ובזה מתורץ קושית התוס' בע"כ צריך טעמא דמותר להשתמש לאורה כדי שיהא אסור להדליק בשמן שריפה בחול ובשבת אבל על הטור עדיין קשה הא הוא אמר דאסור להשתמש לאורה מדוע יהיה בשבת אסור בשמן שריפה הא הוא רחוק מזה כיון דלא ישתמש בו לא הסתכל בו ואיך חייש לשמא יטה וגם תירץ של פ"י שמתרץ בחול לכן אסור דמצות לאו ליהנות ניתנו ורשאי ישראל להדליק דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ונ"ח אסור בהנאה ואמר לפ"ז לרב הונא דמותר להשתמש לאורה אסור להדליק בחול בשמן שריפה עיי' ולהטור הנ"ל קשה הא הוא פירש דאסור להשתמש לאורה ואעפ"כ משמע מדבריו בשמן שריפה אסור להדליק בשבת חנוכה וקשה מדוע יהיה אסור ועל כל אלה היה מעורר אותי בני חביבי המשכיל מוה' שלמה ליב נ"י ויפה כיוון:
ואפשר לאחר העיון יש לומר כתירוץ פ"י דלכן אסור להדליק בשמן שריפה משום דאסור להביא לידי פסול או להפסידו וכיון דקי"ל מותר השמן שבנ"ח עושין לו מדורה אז בא לידי פסול והנה כבר כתב הגאון ר' ברוך פרענקל על זה דוקא אם אמרינן אסור להשתמש לאורה אז עושין לו מדורה אבל במותר להשתמש לא שייך תירוץ זה א"כ לכל הפחות לרב דסובר אסור להשתמש שפיר נעלה תירוץ זה דמביא לידי פסול וגם לטור שפיר שייך תירוץ זה ולרב הונא דסובר מותר להשתמש תירוץ ראשון של פ"י נעלה מאוד ולחומר המילתא ליישב את אלה דברתי עד הנה והנה דברי הרשב"א שהבאתי פה שע"כ איירי בשיעור מצומצם זה במחילת קדושת הרשב"א לא זכיתי להבין וקשה לפרש כן בדברי רב ובפרט דאי אפשר לצמצם כל כך ואדרבה מזה ראיה ברורה כשיטה דסובר גם לאחר השיעור אסור והוא שיטת המהרש"ל ובזה מבואר נמי דברי רש"י פה בסוגיא שמפרש אסור להשתמש לאורה כדי שיהיה ניכר שהוא נר של מצוה מדוע לא מפרש רש"י משום ביזוי מצוה:
והנלע"ד דהנה מבואר במחבר סי' תרע"ב לאחר שכבה השיעור מותר הנרות של חנוכה והובא בטו"ז בשם מהרש"ל שהמהרש"ל אוסר בעוד שהנר דולק מפני הרואה ומפרש הטו"ז דהרואה יחשב ויאמר דמותר להשתמש לאורה אף בתוך השיעור והנה אמרתי להביא ראיה לדברי מהרש"ל כל זמן שנר דולק אסור להשתמש לאורה אף לאחר השיעור ע"פ הגמרא פה אמר רב הונא פתילות וכו' שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת וכו' אמר רבא וכו' כבתה זקוק ומותר להשתמש. ור' זירא אמר רב מדליקין בהן בשבת ובחול קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. והנה קשה אף שאסור להשתמש לאורה ע"כ רק אסור בשיעור אבל לאחר השיעור מותר וא"כ עדיין איכא למיחש שמא יטה אחר השיעור אלא ע"כ מדויק היטב כל זמן שדולק אסור אף לאחר השיעור ושפיר מותר להדליק בשבת ויוכל ליתן בתוכו כמה שרוצה למהרש"ל דכל כמה שדולק אסור להשתמש בו. וביותר מרוח לנו השמעתא לדברי מהרש"ל וראיה ברורה לשיטת המהרש"ל דהנה תוס' הקשה על הא דאמר רבא מנ"ל וכו' ותירצו דמשמע להן מדנקט בין בחיל ובין בשבת וכו' ולרב ניחא דאם היה נקט סתם מדליקין הייתי אומר דוקא בחול אבל לא בשבת דמסתמא לא יחמור שום אדם לאסור להשתמש לאורה ועיי' והקשה המהרש"א א"כ רב חסדא למה לא נקט סתם מדליקין וגם לרב הונא קשה דנתן טעם דמותר להשתמש לאורה למה לו לומר הא מילתא דפשיטא הוא ועיי' והנראה לע"ד כוונת התו' דהא דקאמר דמסתמא לא יחמור שום אדם וכו' והייתי אומר דמותר להשתמש לאורה כיון התוס' לאחר שדלק השיעור ע"כ מותר להשתמש לאורה מדינא כיון דלית כאן מצוה] ובאמת מדין מותר ואסור רק מצד גזירה] והנה כיון דהייתי אומר דמותר לאחר השיעור להשתמש לאורה שפיר הייתי אומר דבשבת אין מדליקין אף שאסור להשתמש לאורה אבל לאחר השיעור ע"כ מותר כדברי מחבר תרע"ג וחיישינן אז לשמא יטה אם לא שדולק בצימצום כהרשב"א אבל רבא ע"כ רוצה לאשמעינן דסבר אסור להשתמש לאורה אף לאחר שדלק כבר השיעור ואמת יש טעם נכון כמו שפירש מהרש"ל מפני הרואה. ולדעתי בזה מדויק לשון התוס' דלכאורה דקדקתי אמאי נקט התוס' באריכות הו"ל לומר אבל בשבת אין מדליקין דהייתי אומר דמותר להשתמש לאורה ולמה להאריך ששום אדם לא יחמור וכו'. ולהנ"ל לזה כיון התוס' באמת זה ודאי ידעינן בשעת המצוה ותוך השיעור אסור להשתמש כמו שאמר רב לקמן אסיר להרצות מעות נגד כ"ח ולכאורה זה צ"ע על התוס' איך שייך שיטעה אם רב להדיא סובר דאסור ל"ל ולהנ"ל מאוד נעלה זה ידעינן בודאי דאסור בתוך השיעור כמו בעצי סוכה אבל זה לא הייתי אומר לגזור גזירה לחמור עוד לאחר השיעור לאסור מפני הרואה וזה שכיוונו ששום אדם אל יחמור חומרא לגזור עוד לאחר השיעור לאסור וכו' לאסור להשתמש לאורה בודאי לא יגזור עוד שגם לאחר השיעור יהיה אסורא זה לא אמרינן ולכן סתם לא יוכל למנקט דמותר להשתמש לאורה בשעת השיעור ע"כ אסורא ודוק:
ובהיות כן לרב חסדא לא יוכל להקשות לנקוט סתם וממילא ידעינן דמותר להשתמש לאורה הא כל זה דוקא לאחר השיעור ורב חסדא רוצה לאשמעינן אפי' בשמן מצומצם נמי אסור להדליק שגם בשעת השיעור מותר להשתמש לאורו קמ"ל והיינו מדנקט מדליקין בחול אבל לא בשבת משמע דומיא דחול כי היכא דמדליקין בין בצימצום בין יותר משיעור כן נמי בשבת אסור להדליק ונכון, וכמו כן מתורץ לרב הונא דנקט נמי לאשמעינן דומיא דחול כי היכא דאין מדליקין בצימצום ה"ה כמו כן בשבת אפי' בצימצום אסור ומנ"ל משום דמותר להשתמש לאורה ואפי' בשעת השיעור מותר ומתורץ קושית מהרש"א ובאלה מיושב נמי הרש"י כי כוונת רש"י פה גם לאחר השיעור לאסור להשתמש לרב כאשר בארנו ולאחר השיעור ע"כ ליכא ביזוי מצוה לכן מפרש רש"י טעמא מפני הרואה שיהיה ניכר שהיא נר של מצוה וזה שייך נמי לאחר השיעור דאם ישתמש יסבור הרואה דמותר להשתמש לאורה ודוק. ובסוגיא דכבתה הארכתי עוד ואין כאן מקומו:
גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג. עיין לעיל דף ד' מה שבארתי שם לישב הרמב"ם דקשה דהוא לא פסק כן דהוא רק פסק בדיעבד יצא עד שיעלה עמוד השחר וכו' ולר"ג אפי' לכתחילה ולמה פסק הרמב"ם כנד ר"ג עיי':
ואגב סוגיא הזה אזכיר נמי בעה"י דברי ידידות במכתב בסוגיא הזה: ברכות לרוב לידידי ורב חביבי קנה תורה וקנה שם טוב הנגיד המפורסם הרבני המשכיל צדיק אוהב צדקות כש"ת מוה' שמעון פשקס נ"י פאר והוד מתושבי סביבותי ראוואזד יע"א:
הנה למען כבודו באתי בקצירת אומר להשיב על מה שהקשה לפני סוגיא דכבתה בפי' רש"י ד"ה כבתה נר חנוכה וכו' הילכך צריך לכתחילה לעשות יפה דילמא פושע ולא מתקן לה והקשה מעלתו שלא מבין פי' רש"י הא כיון דצריך להדליק עוד הפעם בודאי לא יפשע במזיד אלא ידליק עוד כי אם לא היה רוצה לקיים מצות נר חנוכה למה היה מדליק כלל אלא ע"כ כיון דרוצה ולקיים המצוה איך שייך לשון שיפשע דהיינו דבמזיד לא ידליק בודאי יקיים המצוה וידליק עוד הפעם. הנה יפה כיון אהובי מעלתו נ"י לעורר באלה:
ובתחילה עלה בלבבי לאמר כאשר תרצתי קושית התוס' ד"ה מותר להשתמש לאורה למה כו' די' בכבתה זקוק לה. והנלע"ד כי מבואר בתשובת הרשב"א דכבתה זקוק לה תלוי באם הדלקה עושה מצוה או הנחה אם הדלקה עושה מצוה אז כבתה אין זקוק לה דכבר נעשה המצוה ואם הנחה עושה מצוה אז כל זמן השיעור הוא המצוה וצריך להדליק עוד הפעם. ולע"ד הייתי אומר דזה ג"כ תלוי אם הדלקה עושה מצוה אז מותר להשתמש לאורה. דכבר נעשה המצוה בהדלקה ולאחר הדלקה כבר נעשה עיקר המצוה ולכן מותר להשתמש לאורה משא"כ אם הנחה עושה המצוה אז כל זמן שהוא דולק בתוך השיעור הוא המצוה וא"כ בשעת המצוה אסור להשתמש לאורה:
ובהיות כן אני אומר אם אמרינן אסור להשתמש לאורה בודאי אל יפשע במזיד להדליק עוד הפעם כי אם אמרינן אסור להשתמש לאורה יודע הוא היטב דהנחה עושה מצוה וכיון דהנחה עושה מצוה אז בע"כ צריך להדליק כל זמן השיעור ובודאי ידליק עוד הפעם אבל אם אמרינן מותר להשתמש לאורה אז סובר דכבר נעשה המצוה בהדלקה ולכן מותר להשתמש לאורה ולכן יפשע ולא ידליק עוד כי יאמר די בהדלקה משום דהנחה עושה מצוה ולכן מפרש רבא מותר להשתמש לאורה וקאי על חול ליתן טעם ומתורץ קושית התוס' ונכון:
ובזה נעלה הרש"י שהזכרנו להבין דהוא לכן יפשע ולא ידליק במזיד כי הוא סובר מילתא בטעמא דרק הדלקה עושה מצוה וכבר נעשה מצוה בהדלקה מאחר דאמרינן מותר להשתמש לאורה ונכון:
שוב מצאתי בפ"י שכתב על פי' רש"י דיטעה דכבתה אין זקוק לה. ולהנ"ל כאשר בארתי יש להסביר הדבר לכן יטעו משום דמותר להשתמש לאורה יאמר דכבר נעשה המצוה בהדלקה ואין צריך להדליק עוד. אך לפ"ז קשה לי על רב חסדא היאך מוכח דסבר מותר להשתמש לאורה דילמא רק קסבר כבתה אין זקוק לה ובכן אסור בשבת להדליק ובחול מותר דסבר אסור להשתמש לאורה וכיון דאסור להשתמש לאורה ממילא לא יפשע דידע היטב דהנחה עושה מצוה וצריך עוד הפעם להדליק כי לא די בהדלקה לחודא וצ"ע לכן לאחר העיון אמרתי לפרש דברי הרש"י הנ"ל כי המעיין בדברי רש"י היטב יבין כי רש"י האריך הרבה בדברים שנקט הילכך צריך לכתחילה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה. למה זה הילכך צריך לכתחילה הו"ל רק לומר דילמא פשע ולא מתקן לה. ומדוע לא מפרש רש"י ככה על מותר להשתמש לאורה שם רק מפרש שמא יטה לצורך תשמיש. לכן נלע"ד בודאי אם רק הוא שמא ישכח הוא לתקן ויהיה שוגג גמור בה"ג בודאי לית לן בה כמבואר פ"י ועיי'. ורק החשש הוא דהוא יהיה מזיד ויעבור ולא יתקן והנה לכן מפרש רש"י באמת פה קרוב למזיד הוא אף שישכח אז מלתקן והן אמת בודאי על זה לא חיישינן דהוא יהיה מזיד ולא ידליק עוד הפעם כקושית מעלתו נ"י בודאי כיון שמדליק לשם מצוה בודאי ידליק עוד הפעם אבל העיקר החשש הוא דהוא ישכח מלתקן ואעפ"כ מזיד מיקרי משום דהוא פושע מתחילה שלא עשה הנ"ח יפה ולמה בתחילה היה מדליק מהני פתילות וכו' דהוא בטוח שלא יכבה וא"כ אף דאז בסוף שוגג יהיה וישכח מלהדליק מ"מ מיקרי מזיד ועונו בראשו מדלא עשה לכתחילה יפה:
וזה שמפרש רש"י באריכות לשונו הטהור הילכך צריך לכתחילה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה היינו כוונת רש"י שישכח מלתקן ואעפ"כ מיקרי פשע. פשע יהיה לו מאחר שלא עשה לכתחילה יפה סוף סוף הוא הפושע כמזיד והבן מאוד נעלה. ובחדושי הארכתי הרבה בעה"י. ולקצר אני צריך ה' ימיו יאריך ויתענג בכל הטוב כאות נפש אוה"נ החותם באהבה הק' מרדכי בהגאון מהר"ם פריד זצוק"ל חונה פה ק"ק אסאנפא והגליל יע"א:
בעה"י בימי חנוכה תר"ל לפ"ק פה אסאנפת יע"א:
מי שעשה נסים לאבותינו הוא יעשה נסים ונפלאות לטובה אות לאהובי ידידי ורב חביבי הרב המופלג בהפלגת חכמים נעים ותמים מורג חרוץ בעל פיפיות מלא ברכות ותהלות כש"ת מוה' אהרן ווייס סג"ל נ"י מתושבי ק"ק שוראן יע"א קבלתי מכתבו היקר ושמחתי בשלומו ושלום תורתו אשר כבדוני במה שעלה לפניו לתרץ סתירת הב"י הלכות חנוכה שהקשה הב"י מהך דשני פתחים בחנוכה דחיישינן ובביהכ"נ לא חיישינן וכו'. וכתב מעלתו דלכאורה יש לדקדק על לשון הש"ס לענין מאי כתב דמחלפי' בהאי ולא מחלפי' בהאי הו"ל רק לתרץ בקיצור דחלפי בהאי וכו' וכתב דיש לחלק בסברא כי אמרינן דחיישינן לחשדא ולהוציא בר ישראל מחזקתו מחזקת כשרות שלו דוקא היכא דבזה חשד לא מוציאין אותו מכל חזקת כשרות שלו בזה המצוה דהיינו לחשוד אותו שלא קיים זה המצוה כלל זה לא חשדינן. אלא אנו חושדין שלא קיים כהוגן אבל לגמרי להוציא שלא קיים לא חושדין אותו ישראל כשירים הם והרי הם בחזקת הטוב. ובזה מחלק בשלמא בביהכ"נ אי חושדין אותו מוציאין אותו שלא עייל כלל זה לא אמרינן אבל בנ"ח הלא המצוה עיקר שיהיה על פתח ביתו בחצרו וחושדין אותו שלא דלק במקום המצוה אבל באמת בפנים היה מדליק וא"כ לא מוציאין אותו לגמרי ממצוה זו ובה"ג שייך חשד עכת"ד ביתר ביאור ואנכי קצרתי ומיושב קושית ב"י ולשון הגמרא:
והנה אהובי סברא הזה אינ' מחזקת כשיעור לפע"ד הא כלל בידינו לא שבק התירא ואכל אסורא אם לא ירוויח. וא"כ בודאי מהיות טוב בודאי אינ' רע א"כ מה ייתר לו אם ידליק בפנים כיון שהוא קיים מצות חנוכה והיה מדליק בודאי מדליק במקום העיקר המצוה אלא ע"כ דלא הדליק כלל אבל לזה אנו אין חושדין אותו שדלק מבפנים למה לי לעשות כזה כיון דמדליק בודאי מדליק כהלכתה וכמצותה אלא לזה אנו חוששין דהוא לא מדליק כלל: אך לאחר העיון אמרתי להפך בזכותו ולומר מילתא בטעמא אם אמרינן מותר להשתמש לאורה אז חשדינן בה"ג כי אמרינן דלא הדליק במקום הרואה אלא מבפנים כי הוא צריך להשתמש בנר בביתו לכן הדליק מבפנים לצרכו ובכן חשדינן דלא עשה המצוה כהלכתה. ובזה יש לומר שפיר רב הונא ורבא לשיטתו דסבירא דמותר להשתמש לאורה א"כ שפיר דחשדינן בה"ג. אבל עדיין קשה לדינא אנן פסקינן דאסור להשתמש לאורה וגם פסקינן בביהכ"נ בשני פתחים לא חשדינן ובחנוכה בשני פתחים חיישינן ועדיין הקושיא וסתירה במקומה. וליישב גם אלה להלכות אמרתי לע"ד סברא אחרת והיא נכונה דהנה מבואר שבת כ"ג בנ"ח אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך ורב ירמיה אמר הרואה כר של חנוכה צריך לברך וכו' מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת ועיי' תוס' סוכה מ"ו ד"ה הרואה נר וכו' בשאר מצות לא תקנו לברך לרואה רק לגבי נר חנוכה משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה לכן תקנו גם ברכה לרואה וכוונת התוס' שגם הוא יקיים המצוה לכל הפחות לברך על נס חנוכה והנה ראינו אף מי שלא מדליק ככל יוכל לקיים המצוה בברכותיה דמברך יום ראשון שהחיינו ולאחר זה שעשה נסים וכו':
ובהיות כן יש לי לומר סברא פה כיון דיוכל לברך ולקיים המצוה להודות לה' על הנס הזה אף אם לא מדליק חשדינן אותו דלא מדליק ואמרינן שהוא יאמר בראיה בעלמא סגי ויברך על הראיה ויקיים המצוה וחשדינן לי בכך דלא דלק כלל משא"כ לגבי תפלה שיחשוד אותו שלא הלך כלל לביהכ"נ לזה לא חשדינן אותו להוציא אותו לגמרי מחזקתו שלא קיים המצוה כלל ונכון. ולדינא נמי ניחא דאנן פסקינן הרואה מברך וכו':
ובזה נראה לי תבלין נאה לתרץ דקדוק אחד שדקדקתי על הגמרא שם שבת שנקט אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים ולעיל דף כ"א איתא נמי אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים וכו' אין מדליקין בחנוכה ולמה לא סמך תרי מימרא דרב הונא אהדדי בדיני חנוכה פה כאשר דרך הש"ס כמו שהובא שבת דף כ"ב אמר רב כהנא נר של חנוכה צריך להניח' וכו' ומיד סמך לזה ואמר רב כהנא וכו' הבור ריק דלא שייך פה אלא משום דגם זה מימרא דרב כהנא וצ"ע. למה לא סמך תרי מימרא דרב הונא אהדדי. ולהנ"ל מאוד נעלה דכל טעמא דרב הונא דחייש בשני פתחים הוא משום דאמרינן בנר חנוכה גם הרואה מברך ובכן חשדינן דלא ידליק ויאמר בראיה סגי. לכן הביא תחילה דברי ר' ירמיה הרואה מברך ומיד אח"כ סמך ואמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים דחיישינן כי שני מאמרים הללו שייכי אהדדי כיון דגם הרואה מברך ממילא איכא חשד כהנ"ל וע"כ לא שייכא תרי מימרא דרב הונא אהדדי כי צריך להקדים דברי ר' ירמיה ורב יהודה ואז להביא דברי רב הונא בחצר ודוק. ואין לומר דהו"ל רב הונא הראשון בפתילות ושמני' להביא אחר רב הונא בחצר שיש לה וכו' זה בשום אופן לא יוכל כי רב הונא קאי לעיל אמימרא כ"א על הגמרא פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת וסמך לזה צריך ללמוד רב הונא הראשון ודוק היטב:
ולאחר העיון אמרתי לחפש אחר האמת וראיתי כי הסברא אינה עולה כהוגן לקיום כי מבואר שם כ"ג אחר דאמר רב הונא דוק' בשני פתחים דצריך להדליק וכו' אמר שם ומנא תימרא דחיישינן לחשד דתנינא אמר רב שמעון בשביל ד' דברים וכו' ומפני החשד שלא יהיו עוברין ושבין אומרים שלא הניח פיאה בשדהו אלמא מהך דפיאה שהוא מקור הלימוד לחשד חשדינן אותו דיעקור כל מצות פיאה אלמא אף בה"ג חיישינן וצ"ע:
ובחדושי אמרתי להביא באלה הגמרא ראיה לחזק בית יוסף דמתרץ בחד תירוץ שאני נ"ח דאיכא הפסד ממון בה"ג חוששין לחשד דרוצה לוותר ממון משא"כ בביהכ"נ ואמרתי לכאורה דקדקתי על הגמרא שקאמר שם ומנא תימרא דחיישינן לחשדא ולכאורה למה זאת הלא סברא הוא והייתם נקיים וכו' ובודאי אסור להביא לידי חשד ולמה לומר ומנא תימרא:
אבל אמרתי דהגמרא רוצה להראות דוקא שם חיישינן לחשדא כמו בפיאה דשם איכא הפסד ממון וכתירוץ ב"י ובה"ג חוששין דלא הניח פיאה ומותר הממון. אבל היכא דליכא הפסד ממון לא חושדין ובאלה אז מתורץ מהך בביהכ"נ בב' פתחים דלא חושדין שם ליכא הפסד ממון וזה שרוצה הגמרא כדי לתרץ מהך דביהכ"נ דחושדין לכן הביא ומנא תימרא וע"כ מוכח מפיאה דחיישי' לחשד. ומשם רק היכא דאיכא הפסד ממון וממילא מתורץ מהך דביהכ"נ ונכון וראיה לשיטת ותירוץ ב"י השני ודוק:
אבל לאחר העיון אמרתי אעפ"כ ליישב סברתינו ולומר דלא חושדין אותו היכא דצריך לחשוד דלא יקיים כל המצוה כלל וכלל. וגם בפיאה יש לומר רק החשד שלא הניח הפיאה בשדהו לעניים דעלמא אלא מיד היה שם קרובי עני ונתן לזה העני. וזה נמי אינו רשאי לעשות והכוונה שלא הניח הפיאה בשדהו היינו כשיעור הנחה כדי שיוכלו לבוא עניים אבל לעולם מצות פיאה קיים אבל שלא כהלכתו ודוק היטב:
אבל באלה עדיין לא יהיה מוכח דאיכא פה דוקא הפסד ממון וויתיר ממון הא בין כך ובין כך נתן פיאה וא"כ ראינו דחוסדין אותו אף באין הפסד ממון. ויהי' זה נגד תירוץ ב"י השני אשר הבאתי. אבל הארכתי עוד דב"י תירץ שני תרוצים ופניתי לומר ממ"נ חד תירוץ עולה כהוגן לכן אמר זה השני תרוצים ובהדי דברינו פת המשכיל יבין אולי יוכל לומר כן ואין להאריך עוד אוה"נ כש"ת ומבקש הצלחתו החותם באהבה הק' מרדכי בהגאון מהר"ם פריד זצוק"ל חונה פה ק"ק אסאנפא והגליל יע"א:
תוס' ד"ה לעולם לילה הוא תימא א"כ לימא רבותא טפי שפעמים יש אדם קורא לאחר שיעלה עמוד השחר שני פעמים וכו' ותירץ תוס' לעולם לילה הוא בשאר מצות. אבל גבי ק"ש לא הואיל ואיכא אינשי דקיימ' בהאי שעתא לאו זמן שכיבה הוא ולע"ד דברי תוס' הללו מאוד צריכ' עיון הלא מפרש לכן לא יוצא בשל לילה משום דאיכא אינשי דקאי גנו בה"ש וצריך לומר כיון דאיכא עכ"פ אינשי דקאי קיימא בה"ש יוצא בשל שחרית א"כ נמי בק"ש של לילה יוצא כיון דאיכא אינשי דקאי גנו בה"ש וכן קשה לקמן על תוס' ד"ה לעולם יממא הוא דמתרץ הואיל ואיכא אינשי דקאי גני בה"ש וכו' א"כ קשה איך יוצא ידי ק"ש של לילה כיון דאיכא אינשי דקאי קיימא בה"ש וצ"ע ועיי' ברשב"א. והנלע"ד ליישב קושית התוס' דע"כ צריך לומר בו באותו אדם עצמו תליא מצות הק"ש היאך הוא מתנהג בשכבו ובקומו יש ב"א שקמו כבר בזמן הזה ובו תליא מילתא אם דרכו לשכוב תמיד בזמן הזה אז לילה מיקרי ואם דרכו לקום אז יום הוא:
ובהיות כן יש לומר דע"כ לאחר שיעלה עמוד השחר שני פעמים לא יוכל לצאת דממ"נ אם דרכו אז לשכוב אזי אינו יוצא בשל יום ואם דרכו לקום אזי אינו יוצא בשל לילה ורק קודם שיעלה עמוד השחר שפיר יוכל לומר אז דרכו עוד לשכוב ולכן יוצא בשל לילה ולאחר שעלה עמוד השחר אז דרכו לקום ובכן שפיר יוצא בשל יום דבו תליא מילתא ושפיר בזה השני דרכים יוצא בשל יום ובשל לילה:
ואפשר זה לכוון בכוונת התוס' אבל גבי ק"ש לא הואיל ואיכא אינשי דקיימא בה"ש וע"כ צריך לתלות רק בו וכיון דבו תליא מילתא לא יוכל בזמן אחד בשל לילה ושל יום לצאת ממ"נ כאשר בארנו וע"כ דוקא לחלק בין קודם עמוד השחר לאחר עמוד השחר ונכון וכן צריך לתרץ על קושית התוס' לקמן ד"ה לעולם יממ' הוא וכן יש לפרש בכוונת התוס' לקמן ואפשר לומר בשכבך ובקומך ככה הפירוש בשכבך דתליא בכל אדם בשכבו ובקומו היאך הוא יתנהג ובו קריא יומם ולילה:
שבתי וראיתי ג"כ בהרא"ש שהקשו קושית התוס' אך הרא"ש הקשה באופן אחר לע"ד הוא לא הקשה דליתני אדם יוצא שני פעמים לאחר עמוד השחר כאשר הקשה התוס' אלא הוא הקשה לאשמעינן רבותא טפי דיוצא בק"ש של ערבית אחר עמוד השחר ולא דילמוד דיוצא שני פעמים כי הרא"ש סבירא לי' מיד כשני קולות דסתרי אהדדי דמי המה אם בזמן אחד לאחר עמוד השחר יהי' רוצה בשל שחרית ושל ערבית ולכן הקשה תני באמת בשל שחרית יהי' יוצא לאחר מיכן ולא יאמר מיד של שחרית אלא רק לאחר הנץ החמה אלא דלתני רק זה חדא דיוצא בק"ש של ערבית לאחר עמוד השחר ותו לא מידי תני על זה מתרץ הרא"ש הן אמת הדבר דהוא לא רצה למיתני כן משום בה"ג לא יוכל למנקט כן דיאמר שני ק"ש סמוכין אהדדי דלאחר עמוד השחר שני ק"ש סמוכין לשם שחרית ולשם מעריב לא מסתבר רק של ערבית לבדה יכולה לקרות וא"כ רק לבדה היה יוכל למיתני ולכן ביותר רבותא לאשמעינן דשני ק"ש סמוכין אחת קודם ע"ה ואחת לאחר ע"ה דיוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה והבן בכוונת הרא"ש כן. אבל התוס' לא רצו בסברת הרא"ש הנ"ל דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי והקשה דליתני שני פעמים אחר עמוד השחר ולא מתרץ כן דהוי תרי קולא דסתרי והנלע"ד דתוס' סובר דעדיין איכא גונא דיוכל ללמוד דלאחר עמוד השחר יוצא בשני ק"ש אחת של לילה ואחת של יום והיינו כאשר ביאר התוס' בסוף דבריו והא דנקט לאחר שעלה עמוד השחר לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות השעור' דמתנית' עד שיכיר בין תכלת ללבן והנה להנ"ל יש עדיין גונא לאחר עמוד השחר אחת קודם שיכיר בין תכלת לכרתי ואחת לאחר שיכיר בין תכלת לכרתי ויוצא בשל יום ובכה"ג לא הוה בזמן אחד דסתרי הא לא הוי בזמן אחד ולכן שפיר דהקשה התוס' ליתני שני פעמים וכו':
ובזה נראה לע"ד זה שסיים התוס' פה והא דנקט לאחר שעלה עמוד השחר לכאורה הא לא שייך פה.
ולהנ"ל נעלה כי תוס' הקשה ומתרץ דלא שייך ק"ש של לילה לאחר עמוד השחר וע"כ מכח קושי' דיוק הזאת דאל"כ הו"ל למיתני לאחר עמוד השחר יוצא שני פעמים ולכאורה קשה למה צריך לכל אלה ולא מתרץ בפשיטות דהוי בזמן אחד תרי קולא דסתרי אהדדי לכן סיים התוס' והאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר לאו דוקא דצריך להמתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי וא"כ קושית התוס' בחזקה דלא שייך בזמן אחד שני קולות דהוי כשני זמנים קודם שיכיר ולאחר שיכיר ושפיר דע"כ צריך לומר כאשר סיים דלאחר עמוד השחר לא שייך לקרות של לילה ודוק היטב. לאחר כתבי זאת מצאתי כן בצל"ח וברוך שכונתי:
ולפ"ז יהיה נצמח חילוק גדול בין תוס' לרא"ש וכמבואר להדיא להרא"ש בשל מעריב לחודא יוצא אף לאחר ע"ה ולתוס' לא יצא בשל מעריב לחודא נמי מאחר דאז זמן קימה היא כבר כאשר ביאר התוס' והרא"ש דמתרץ מצד תרי קולא סתרי ע"כ צריך לומר סובר באמת לאחר עמוד השחר מיד יוכל לקרות היינו ובדיעבד יוצא אף שלא המתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי ומתניתן לקמן רק מלכתחילה איירי ותוס' לעיל סובר אף בדיעבד אינו יוצא אם קרא קודם שיכיר בין תכלת לכרתי ודוק:
שוב האיר ה' את עיני ומצאתי בביאור מרדכי שמתמה על הרא"ש שהוא נקט בסיפא דהא דר"ע אמר קורא של שחרית לאחר הנץ החמה דוקא היינו היכא דלא אנוס וכוונתי לתרץ מדוע לא נקט אפי' קודם הנץ החמה דיוצא בשל שחרית נמי ולכן מפרש קודם הנץ דוקא באונס אבל לאחר הנץ אפי' שלא באונס והקשה עליו מדוע לא קמתרץ הרא"ש בסיפא כמו שמתרץ ברישא דהוי תרתי דסתרי אהדדי בזמן אחד ותירץ הב"מ משום דאכתי הוקשה לו דהו"ל לר"ע לומר פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ קודם הנה"ח אחת קודם שיכיר בין תכלת לכרתי והוא בשל לילה ואחת לאחר שיכיר בין תכלת לכרתי והוא בשל יום ובה"ג לא הוה תרתי דסתרי אהדדי משא"כ ברישא מתרץ הרא"ש שפיר ולא קשה כהנ"ל דאכתי הו"ל לחלק בין שיכיר לתכלת לכרתי דאינו דקמ"ל דיצא בשל יום מיד אחר עה"ש אפי' קודם שיכיר בין תכלת לכרתי דהא דבעינן משיכיר היינו רק לכתחילה כמ"ש הרשב"א אבל הא דיוצא של יום אחר שיכיר ב"ת לכרתי הוי רבותא טפי מאחר הנץ החמה וא"כ שפיר דלא מתרץ כן עיי' והנה ראינו מדבריו אם בדיעבד יוצא בשל יום קודם שמכיר ב"ת לכרתי וא"כ י"ל תוס' סבר דאפילו בדיעבד לא יוצא ושוב יש לומר דתוס' סבר אם העיקר הוא דברייתא רוצה לאשמעינן דיצא בשל יום בדיעבד הא תוס' מפרש דזה הברייתא איירי לכתחילה כלל הדבר מצינו ראיה לדברינו בדברי התוס' לפרש כן ולתרץ סמיכת התוס' ודוק היטב:
וראיתי שוב ג"כ במגן גבורים סימן נ"ח ס"ק ו' שהובא כן בשם מנחת הכהן דבין תכלת לכרתי שיכיר ובין שאינו יכיר בזה לא שייך תרתי דסתרי אהדדי ופירש ג"כ דכוונת התוס' דמקשה הוא אף שהוא ב' קולות דסתרי אהדדי ע"כ כוונת התוס' היא דיהיה חלוק בין קודם שיכיר לתכלת ובין לאחר שיכיר ב"ת לכרתי וראיתי כי ישר הלכתו וברוך ה' שכונתי לדעת גדולים בין כך ובין כך בודאי כוונת התוס' שהביא סוף דבריו שם והא דיצא בשל יום היינו לאחר שיעור כאשר בארתי ודוק היטב:
שבתי וראיתי במגן גבורים שמפרש כוונת התוס' בד"ה לעולם שהקשו על אידך דרשב"י לימא שתי פעמים קודם הנץ החמה ותירצו משום דבא לאשמעינן דאינו יוצא בשל לילה לאחר הנץ והדבר יפלא דמהכ"ת לומר דיוצא בשל לילה אחר הנץ עד שיהי' צריך לאשמעינן בהדיא שאינו יוצא אמנם א"ש דלכאורה אין מקום לקושית התוס' בשתי הלשונות דרשב"י וכמ"ש הרא"ש דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי אמנם ע"כ צריך לומר דעיקר הקושיא היא דליתני ב' פעמים קודם הנץ היינו א' קודם שיכיר בין תכלת ללבן ואחד לאחר שיכיר כמ"ש הרב מנחת כהן דאז איכא הפסק רב בנתיים וגם ללישנא קמא הקושיא הוא בכה"ג לע"ד שפיר תירצו דאשמעינן רבותא דאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ והו"א כקושית רמב"ן כיון דמלכים עוד ישנים אז הו"ל לקרות ק"ש של לילה לכך אשמעינן דוקא אחד קודם הנץ ואחד לאחר הנץ דאיכא זמן מוגבל ביניהם אבל לאחר הנץ דאיכא זמן מוגבל רק זמן א' לא יצא ולכך אינו יוצא בשל לילה אחר הנץ ובזה תירץ קושית מהרש"א עיי' היטב שם:
ולע"ד דבריו הקדושים צריכים עיון עדיין הקושיא במקומה דהו"ל למנקט אדם יוצא קודם הנץ שני פעמים בק"ש אחת קודם שיכיר וכו' של לילה ואחת לאחר שיכיר וכו' לשל יום, וא"כ ממילא ידעינן מדנקט זמן מופלג ביניהם קודם שיכיר ב"ת לכרתי וע"כ משמע להדיא אבל לאחר שיכיר ב"ת לכרתי לא יוצא בשר לילה משום דהוה סתרי אהדדי וא"כ ממילא ידעינן לאחר שתנץ החמה בודאי לא אמרינן ק"ש של לילה דהוי סתרי אהדדי בודאי ואם משיכיר בין תכלת לכרתי שוב לא יצא בשל לילה מכ"ש לאחר שתנץ החמה דלא יצא ועדיין קושיא במקומה עומד ליתני ככה קודם הנץ החמה יוצא תרווייהו ולחלק בין שיכיר לתכלת לכרתי ודוקא יוצא בשל לילה קודם שיכיר ב"ת לכרתי וא"כ ממילא ידעינן לאחר שתנץ החמה דלא יוצא בשל לילה ואם קודם הנץ קרא של שחרית פשיטא דלא יוכל לקרות אז של לילה דכבר עשה יום ולא שייך לילה ועדיין הקושיא במקומה וצדיק מה פעל:
וגם על התוס' צריך עיון דהו"ל לפרש ולנקוט ככה לחלק בין קודם שיכיר לאחר שיכיר ב"ת לכרתי וממילא ידעינן נמי לאחר שתנץ החמה דע"כ לא יוצא בשל לילה. לכן נראה לע"ד יותר נכון ונראין דברי מגן גבורים מה שאמר סי' ז' שם דהוא תמה על הרא"ש מדוע מתרץ בסיפא בלישנא בתרא דרשב"י כתירוץ תוס' דאשמעינן דאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ ולמה לא מתרץ ג"כ דהוא בזמן אחר תרי קולי דסתרי וכתב והנראה לנו בזה באמת לכאורה צריך ביאור דהאיך שייך בזה תרתי דסתרי אהדדי הרי באמת הוא לילה וכו' וזמן ק"ש אינו תלוי ביום ולילה אלא בזמן שכיבה וקימה וא"כ אין כאן סתירה אמנם ביאור הדבר דהרי הרשב"א הקשה היאך קאמר לילה הוא הא לכל המצות שמצותן ביום מעה"ש יום מיקרי כדיליף במגילה אמנם ע"כ צריך לומר דלענין ק"ש כיון בשכיבה תליא מילתא וכל שעדיין שוכבין ממילא לילה מיקרי ומעתה שפיר הוה תרתי דסתרי דהאיך אפשר שיהיה קורא לילה משום דרובא גני בה"ש ונקרא של שחרית משום דרוב' קמו בה"ש דבלא זה מהנץ החמה ולהלן עיקר זמנה כמו בכל המצות וא"כ לא הוה כתרתי דסתרי אהדדי כלל דכיון דכל מצות מצותן ביום א"כ אין צריך לומר הטעם משום בזמן קימה הוא להיות סותר טעם קריאה של לילה משום זמן שכיבה משא"כ בשני פעמים לאחר עמוד השחר דע"כ צריכ' אנו לטעמא דרובא קמו בה"ש וכו' עיין היטב בדבריו היקרים:
ובהיות כן יש לי לומר א"כ שפיר קושית התוס' הוא אפי' בלא לחלק בין תכלת לכרתי הוה יוכל למנקוט ככה ובה"ג לא שייך תרתי דסתרי וא"כ ממילא גם לאחר הנץ החמה לא שייך תרתי דסתרי ושפיר קמ"ל דאינו יוצא בשל לילה ולא מטעמא דהוי תרתי דסתרי אלא כמו שביאר בעל ביאור מרדכי וכתירוץ הרמב"ן דמלכים אף ששוכבין במטתן אבל נעורים הם ודוק:
ובהיות כן לע"ד בפשיטות מתורץ קושית מהרש"א מדוע לא משני התוס' לעיל ג"כ דרוצה לאשמעינן רבותא דקודם עמוד השחר לא יוצא בשל יום זה פשיטא הוא כיון דר"נ אמר והלכה כר"ג ק"ש ערבית עד שיעלה עמוד השחר א"כ פשיטא דלא שייך דיהי' ק"ש של שחרית ג"כ בעת הזה דהוי אז תרי קולי דסתרי בזמן אחד ודוק היטב. הן בעל ביאור מרדכי משני בדרך הזה המרש"א אבל הוא מטעמא דליכא דקיימי באותו שעה כי אם מעוטא דמעוטא ולע"ד מטעם אחרינא דאז הוי כתרי קולי דסתרי וזה בודאי לא עבדינן ובכל ק"ש של לילה אין זמן מוגבל ביניהם והבן:
ושבתי וראיתי והשכלתי לומר דתוס' דמיאן בתירץ של הרא"ש ולא מתרץ דהוי תרתי דסתרי והרא"ש דמתרץ כן כל אחד לשיטתם אזיל דתוס' סובר דברייתא איירי לכתחילה כמשמע מתרוצו והתוס' רוצה לאוקמא דברייתא דיוצא בשל לילה ושל יום אחת קודם ע"ה ואחת לאחר ע"ה היינו אפילו לכתחילה וא"כ שפיר דהקשה התוס' ועיין בביאור מרדכי בד"ה ודע בס"ק ט"ו שכתב התוס' שמפרשים דלעולם לילה הוא כ"ש לענין שאר מצות שאין יוצא לכתחילה אז לפ"ז מיירי הברייתא מלכתחילה דאי דיעבד גם לענין ק"ש של לילה יוצא אחר עמוד השחר והנה גם בקושיא היה סובר התוס' דברייתא איירי לכתחילה וכיון דלכתחילה איירי שפיר מקשה התוס' ליתני אמר רבותא דפעמים שאדם יוצא שני פעמים וכוונת התוס' היא דהיה לו לחלק בין קודם שיכיר ב"ת לכרתי ובין לאחר שיכיר וכו'. כי לכתחילה צריך להמתין עד שיכיר ב"ת לכרתי בק"ש של שחרית ושפיר איכא גונא ויפה מקשה התוס' משא"כ הרא"ש סובר דברייתא איירי ע"כ דיעבד שכתב לפי מרוב אונס לא יוכל לקרות ואמר להדיא כל דיוקא דוקא דיעבד ושפיר תירץ הרא"ש דהוי תרתי דסתרי אהדדי ולא שייך לחלק בין היכא דמכיר ב"ת לכרתי ויהי' נקט בברייתא קודם הנץ לחלק בק"ש של שחרית יוצא לאחר שיכיר ב"ת לכרתי זה אינו הא בורכ' היא הא בק"ש של שחרית בדיעבד יוצא אפי' קודם שיכיר בין תכלת וכו' דכל אלה דצריך שיכיר היינו דוקא לכתחילה ואם הברייתא איירי רק דיעבד כאשר הקדים הרא"ש ע"כ לא שייך למיתני ולחלק בין היכא דיכיר ללא יכיר דק"ש של שחרית יוצא לאחר שיכיר ב"ת לכרתי הא הברייתא לא ינקוט הדין שאינו של אמת הא באמת הדין בק"ש של שחרית יוצא נמי אף היכא דלא מכיר ודוק:
שוב האיר ה' את עיני וראיתי בספר מנחת הכהן שמפרש מה שלא אמר רשב"י שפעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים אחר עלות השחר ויוצא בה של יום ושל לילה כגון שקרא של ערבית קודם שיבוא זמן קריאה של שליום וכוונתו על קודם שיכיר ב"ת. ושל שחרית אחר שהגיע זמנה הוא מפני שאם שהיה אומר כן היינו חושבים שאינו יוצאים בשל לילה אם קראה אחר שהגיע זמן ק"ש של שחרית אפילו אינו קורא של יום עד שאחר הנץ החמה וכן שאינו יוצא בשל יום קודם שיכיר ב"ת לכרתי אפי' לא יקרא אז ק"ש של לילה. לכן כתב רשב"י אלו הברייתא אחת משמי' דנפשי' ואחת משמי' דר"ע ומשמע מהן שיוצאים ידי חובת קריאה של יום ושל לילה לאחר שעלה עמוד השחר עד הנץ החמה וזה בשני בני אדם או בזמני' מתחלפים אבל לא בזמן אחד ובאדם אחד אלא אם כן קרא של ערבית מיד בעלות השחר ושל שחרית איחר זמנה עד שיגיע זמנה וכמו שכתבנו ועי' היטב:
ודבריו דברי טעם וסברא הם דהאיך שייך שילמדו דאדם יוצא שני פעמים אחת קודם שיכיר ואחת לאחר שיכיר ומשמע בק"ש של ערבית רק יוצא קודם שיכיר ב"ת הא זה ליתא בק"ש של ערבית יוצא גם לאחר שיכיר ב"ת אך לכאורה דבריו צריכים ביאור יותר הא עדיין הקושיא לכן לא תני בה"ג כי יוכל לטעות ולומר אף בק"ש של ערבית לחודא אם רוצה לומר אחר כך בר החמה ק"ש של ערבית ג"כ אינו רשאי ובאמת רשאי. הא אם בה"ג יוכל לטעות עוד ביותר יוכל לטעות עכשיו דנקט קודם עמוד השחר ויטעה לומר אבל לאחר עמוד השחר אפי' קודם שיכיר בין תכלת לכרתי לא רשאי לומר ק"ש של ערבית וע"כ צריך לומר דהוא סמך לכן נקט תרי ברייתא וא"כ מה שהניח פה אשמעינן באידך ברייתא וא"כ לאידך ברייתא מוכח להדיא לאחר עמוד השחר יוצא בשל מעריב ולפיכך לא נקט לדיוקא לאחר שיכיר ב"ת שחרית דאז הו"א בשל לילה בשום אופן לא רשאי לקרות לאחר שיכיר ב"ת לכרתי אף שלא יקרא ק"ש בעת ההיא ולא הוה תרתי דסתרי אעפ"כ אינו רשאי וזה בורכא הוא ושפיר דלא נקט ודוק היטב:
ובדבריו הטובים והישרים שקאמר לכן כתב רשב"י אלו שתי ברייתא דמשמע מהן שיוצאין ידי חובת קריאת של יום ושל לילה לאחר עמוד השחר אמרתי בפשיטות לתרץ קושית התוס' דהקשה תימא אם כן לימא יותר רבותא שפעמים יש אדם קורא ק"ש לאחר שיעלה עמוד השחר שני פעמים ויוצא בו משום שחרית וערבית והיינו לאשמעינן רבותא דיוצאין אף לאחר עמוד השחר בשל לילה זה ע"כ מוכח מברייתא אידך דרשב"י שנקט פעמים שקורא ק"ש לאחר הנץ וקודם הנץ וא"כ משם מוכח לתרץ קושית התוס' השני שהקשה לעולם יממא והקשה התוס' ליתני שני פעמים קודם הנץ החמה והוה רבותא טפי דאפי' קודם הנץ הוה זמן ק"ש של שחרית על זה יש לתרץ זה כבר מוכח מרשב"י הראשון שנקט לאחר עמוד השחר יוצא בק"ש של שחרית וא"כ מהך תרתי תרווייהו מוכח ונקט שפיר בשגירת לשונו תמיד תרי ק"ש דסמיכ' קודם עמוד השחר ולאחר עמוד השחר וקודם הנץ ולאחר הנץ ודוק היטב: אך קושית התוס' השני נראה לע"ד דנשאר על מקומה שהקשה בד"ה לעולם יממא ליתני רבותא קודם הנץ שני פעמים פה הקושיא נשגבה וגם עמדה כי פה אמר משום ר"ע ועל ר"ע קשה מדוע לא קמ"ל רבותא קודם דקודם הנץ החמה זמן דקריאת שמע של שחרית ור"ע לא שנו ברייתא דקודמ' בשלמא רשב"י סמך על ברייתא דלאחריו דגם זה תני בשם רשב"י משום ר"ע אבל ר"ע לא תני ברייתא ראשונה הו"ל לאשמעינן רבותא יותר ויש לומר בזה ליישב הרא"ש אשר הבאתי לעיל שהקשה כן במגן גבורים וגם בביאור מרדכי מדוע לא קא מתרץ נמי על קושיא השני של אידך ברייתא דהוי תרתי דסתרי אהדדי ורק על קושיא ראשונה של לשון הראשון רבים תמהו כן ולע"ד נראה כי לכאורה לית קושיא על ברייתא ראשונה כאשר הבאתי דרשב"י למד שני ברייתא זה אחר זה וא"כ מה שהניח בראשונה יובן בשניה ובשניה כבר מוכח דלאחר עמוד השחר יוכל לומר ק"ש של ערבית אלא דהרא"ש הקשה גם בברייתא הראשונה וכונתו יש לומר דלאשמעינן רבותא יותר דתרי פעמים יוצא בזמן אחד ולמה לומר ולחלק בין לאחר ע"ה ובין קודם ע"ה הא כיון דהוא לילה נמי לאחר ע"ה ותליא בשכיבה ובקימה א"כ לאשמעינן רבותא יותר אפי' לאחר ע"ה בזמן אחד יוכל לומר שני פעמים ק"ש של לילה ושל יום הא זה רבותא יותר בזמן אחד מאשר אמר דיוצא בשני זמנים מוגבלים לכן תירץ הרא"ש באמת בה"ג אינו הדין כן דדוקא הדין בזמן מוגבל ביניהם אבל בה"ג לא יוכל ללמוד סמוכים בה"ג לא שייך לומר כן דאינו מסתברא כיון שעושין אותו העת לילה בק"ש ש"ע שוב אינו יוכל לעשותה יום דהוי תרתי דסתרי ולפ"ז לא שייך להקשות על הרא"ש ולומר דעדיין יוכל ללמוד רבותא לאחר עמוד השחר אלא דאיך לחלק בין קודם שיכיר ל"ת וכו' הא לפי אשר בארנו זה אינו קושיא כלל כיון דגם זה הוא זמן מוגבל ביניהם בין קודם שיכיר לאחר שיכיר וזמן מוגבל ביניהם כבר אשמעינן בין קודם עמוד השחר לאחר עמוד השחר דא ודא אחת היא וע"כ אז רק הכוונה דאשמעינן רבותא יותר דאפי' לאחר עמוד השחר יוצא בשל מעריב זה כבר בארנו אינו קושיא לרשב"י דסמך על ברייתא אחרינא שם למד בהדיא דיוצא קודם הנץ בק"ש של ערבית. ונ"ל קושית הרא"ש היא לאשמעינן רבותא אפי' באינו זמן מוגבל נמי יוכל לומר שני ק"ש ולעשות לילה ואז יום על זה שפיר משני דהוי סתרי אהדדי ולא מסתבר לומר כן ודוק: