ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד
ברכות · דף ח.
מאי דכתיב ואני תפילתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהציבור מתפללין רש"י מפרש אלמא יש שעה שהיא של רצון וכוונתו דחוקה מאוד וע"כ כוונת' איך יליף מהאי פסוק ואני תפילתי תפלת רבים וע"כ רק מפרש רש"י הנה חזינא דיש שעה של רצון ובודאי מצד הסברא הוא בשעה שרבים מתפללין וע"כ כוונת הראיה הכי הוא שדוד אמר ואני תפילתי אף שאני מתפלל ביחידות מ"מ בעת רצון אנכי מתפלל היינו בעת שרבים מתפללין וזה הוא על מה שסיים ולימ' לי מר בעידנ' דמצלי צבורא ליתי ולודעי' למר משמע אף שמתפלל ביחידות בביתו מ"מ עת רצון בשעה שהציבור מתפללין. וכבר בארתי לעיל בשם אחד ששמעתי לפרש ואני תפילתי לך ה' עת רצון דוד היה מלך ומבואר גמרא תענית לגבי משה דהוצרך לרבים כרבים דמי ושפיר קאמר דוד ואני תפילתי דייקא אני שאני מלך לך ה' עת רצון שדינו כרבים ובזה מתורץ מה שקשה לי לעיל הא יש עת רצון בחצות לילה כמבואר גמרא יבמות ועיין לעיל דף ג' ולהנ"ל ניחא דחזינא דדוד קרא לעת הזה שהציבור מתפללין עת רצון וא"כ צריך להתפלל בעת הזה אבל לפי' רש"י קשה דמפרש אלמא יש שעה שהיא עת רצון הלא יש שעה של רצון חוץ תפלת הציבור נמי כגון חצות לילה או במנחה בשעת הקרבת מנחה ועיין תוס' ערבי פסחים שהבאתי לעיל דף ד' שקאמר אותו שעה הוא עת רצון וצ"ע רש"י ד"ה פדה בשלום נפשי זה שעוסק בתורה היינו שלום וכל נתיבותיה שלום וכן גמילת חסדים נמי שלום ותמהתי מדוע לא פירש רש"י נמי על מתפלל עם הציבור היכא מיקרי ביאת שלום דרש"י רוצה לפרש פדה בשלום נפשי שתורה וגמ"ח מובן מתוך לשון שלום אבל הגמרא קאמר נמי ומתפללין עם הציבור ונלע"ד זה לומד ממקרא שאחר כן כי ברבים היה עמדי והפירש פדה בשלום נפשי ובגמ"ח וגם כי ברבים המה עמדי וזה מתפלל עם הציבור ולי נראה גם מתפלל עם הציבור נקרא שלום כי באים יחדיו באגודה אחת להתפלל: אמר ר"ל כל מי שיש לו בהכנ"ס בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע ושמעתי לצחות מפי אאמ"ו הגאון הקדוש מוה' מאיר זצוק"ל כי רבו מהמון העם שנכנסו לביהכ"נ אבל אינם נזהרים להתפלל יפה אלא וקרא זה אל זה בדברים בטילים ומספרים זה עם זה וזה הוא שכן רע כי גם חבירו שעומד עמהם שם גם לזה מרבים שיחות בטילות ומחמת שיחת ההבל מתבטלו מתפלתו וז"ש כל מי שיש לו ביהכנ"ס בעירו ואינו נכנס שם להתפלל פירש להתפלל אינו נכנס אבל לשיח בדברים בטלים נכנס לשם זה נקרא שכן רע שגם לחבירו יזיק שגם הוא לא יוכל להתפלל:
א"ל וכו' איכא סבי בבבל כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני לי' ויעיי' רש"י מקדמי שחרית מחשכי ערבית כלומר מאריכין בביהכנ"ס דברי רש"י הללו צריכים ביאור מה זה שביקש דמאריכין בבית הכנסת הלא רש"י מפרש שחרית וערבית זה הפירש מקדמי ומחשכ' וגם מה זה שמפרש שחרית וערבית:
והנראה ע"פ ששמעתי מפי אאמ"ו הגאון הגדול קדוש וטהור מוה' מאיר זצוק"ל לפרש דברי הגמרא הנ"ל שאמר פעמים יעשה אדם דבר בזריזות ומהירות מאוד וירוץ לדבר ה' אבל לא מפני חיבה ואהבה אלא מפני שהוא לעול עליו ולמשא וירוץ מהר כדי לפטור ממלאכה זו אך פעמים לכן ירוץ ויזרז עצמו מאחר שמחבב הדבר בעצם לעשותה וזירוז המצוה הוא כוונתו. ופירש בזה אאמ"ו הנ"ל פסוקי התורה תולדות כ"ד פסוק כא ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' וכו' ופירש דיוכל להיות דממהר מאוד להביא לו מטעמים משום דעליו זה לעול גדול ורצה לפטור העת ומיהר לעשותו. או מצד אהבה וחיבה לאביו מיהר לעשות כ"ר לו וזה שאלתו מה זה מהרת למצוא בני היינו על מי ועל מה מהרת אי משום שעול ומשא עליך הדבר ורוצה מהר לפטור או משום אהבה וחיבה ואמר כי הקרה ה' מאת ה' היתה זאת ולא החזיק טובה לעצמו והנה יש שני מיני ההולכים בבית ה' בהשכמה אחד שהוא לו לעול וממהרים לבוא להקל מהר עליהם העול ולילך מהר למסחר מלעבוד ה' אבל יש מובחרין בעם הולכין בהשכמה מחמת חיבוב התפלה וזריזין מקדימין לעבודת ה' והנה האות ומופת הוא מי שבא בהקדם לביהכ"נ וגם מאחר הרבה בה זה ע"כ רק עושה מחמת חיבה ואהבה והבן כי אז דמאחר גם לאחר התפלה ע"כ חזינן דאין עליו שום עול. וז"ש כיון דאמרי' לי' מחשכי ומקדמי דייקא שמקדימין הרבה בביהכנ"ס וגם מאחרין הרבה שמע ע"כ מופת חתך מאהבה ויראה עשו זאת והיינו דאהני' להו וחן חן לדברי אאמ"ו הגאון הנ"ל. ואחר כתבי זאת מצאתי בשל"ה הקדוש בענין תפלה בהג"ה שם שהובא בענין אקדומי ומחשכי פרוש' שחרית וערבית ובמנורת המאור דף ל"ו משמע שהוא מפרש אקדומ' ואחשיכ' נכנס ראשון ויוצא אחרון ואמר מרש"י לא משמע ככה עיי':
ולע"ד בארתי אדרבה בזה הרש"י שזה הוא כוונת רש"י דלמה לא נקט הגמרא שחרית וערבית בלשונך ולמה אמר הגמרא מקדמי ומחשכי לזה ביאר רש"י הן אמת יש לומר מקדמי שחרית וערבית הוא מחשכי אבל לכן נקט בלשון הנ"ל מקדמי ומחשכי שיהיה מובן נמי בתוכו כלומר מאריכין בביהכ"נ כדברי מנורת המאור וכדברי אאמ"ו הגאון זצוק"ל הולך ראשון ויוצא אחרון ולכן נקט הלשון דשוי' לתרוייהו דכוונתו הוא דהולכין שחרית וערבית וגם הכוונה שמאחרין הרבה הולכין ראשון ויוצא אחרון וזה הלשון מקדמי ומחשכי תרווייהו במשמע וזה שפירש רש"י כלומר מאריכין בביהכ"נ דלכן נקט לשון מקדמי ומחשכי אבל תרווייהו במשמע דלולא זה קשה הרש"י הנ"ל בתחילת דבריו מפרש שחרית וערבית ואחר זה סיים כלומר שמאריכין בביהכנ"ס משמע דהפירש יוצא אחרון ונכנס ראשון ולהנ"ל תרווייהו במשמע שחרית וגם ערבית וגם תמיד מאריכין ודוק הנה ראיתי קושיא בהג"ה שם בשל"ה הק' בענין התפלה שהקשו מאי תירץ הלא קושית' היא על האדמה דמשמע בארץ דוקא ומאי זה שתירץ היינו דאהני להו עדיין קשה הא על האדמה כתיב ומתרץ בטיב טעם ע"פ מה שמבואר עתידין כל בתי כנסיות שבחו"ל לקבוץ בא"י א"כ מי שהעמיד בביהכנ"ס כמו שהעמיד בא"י ומזה בודאי נכון אף ביחידות אם מתפלל לכל הפחות בביהכ"נ כי סופה לעמוד בארץ הקדושה וזכות היא לו:
ולע"ד נראה לתרץ על פי מה דמבואר לעיל פדה בשלום נפשי אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאלו פדאו לי ולבני מבין האומות העולם ומפרש רש"י פדה בשלום זה שעסק בדברי שלום היינו תורה וכן גמ"ח ומשמע מרש"י או זה או זה קאמר וא"כ אם הולך לביהכ"נ ומתפלל עם הציבור הוי כאלו פדאו מבין האומות והוי ממילא כאלו עומד בארץ ישראל והיינו דאהני להו:
רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זה מיתה ובארת למ"ד זה כל הפסוק על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיע ובארתי ע"פ שבארתי מדרש רבה פרשת פקודי אלה פקודי המשכן מהו אלה בשעת שנתן הקב"ה התורה לישראל לא היה ראויים שישלוט בהן מלאך המות שנאמר חרות וכו' ר' נחמיה אומר חרות ממלאך המות וכשחטאו העביר הקב"ה כל אותו הטוב:
ותמהתי על מדרש הזה הלא נסוב הוא מששת ימי בראשית וכמבואר גמרא ריש פרק כתובות ומקרה אחד לצדיק ולרשע ומיד נקנסה מיתה על אדה"ר ואיך שייך בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל לא היה ראויים שישלוט בהן מלאך המות. אבל אמרתי יש שני מיני מיתות אחת היא מיתה בנשיקה ועיי' גמרא ב"ב דף י"ז מיתת האבות היה ע"י נשיקה אשר הקב"ה בכבודו ובעצמו מנשק נשמתו לחזרה ויש עוד מיתה שהיא ע"י מלאך המות והנה בודאי אם זכים אנחנו וצדיקים אז מיתה בנשיקה אבל אם חוטאים אז הוא המיתה ע"י מלאך המות ומה טוב לנפש הזה אשר בא ע"י מ' נשיקה לחזרה ולא ראה פני מלאך המות. וזה שכתב המדרש בשעה שנתן וכו' לא היו ראויים שישלוט בהן המלאך המות דייקא להמית ע"י מלאך אלא אף שנגזרה גזירת מיתה אבל היה ע"י נשיקה אבל כיון שחוטאין העביר הקב"ה כל אותו הטוב מיתת נשיקה והיא ע"י מלאך המות:
ובזה פרשתי לקמן הגמרא דוד אמר שירה כשנסתכל ביום המיתה שנאמר ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת מאי משמע דעל יום המיתה נאמר אמר רב' בר רב שילא מסיפא דכתיב תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון ונראה לפרש כי מבואר מפה המדרש שהבאתי שכיון שקבלו ישראל התורה הלבישם הקב"ה מזיו הדרו ואז לא היה יוכל לשלוט המלאך המות אבל כיון שחטאו שלט בהן המלאך המות והנה מי שנהג עצמו בלבוש ה' כל ימיו בתורה בודאי גם היום מת ע"י נשיקה והנה החילוק בין מיתת נשיקה למיתת ע"י מלאך ידוע כי במיתת הנשיקה אין בהלה ואין פחד אדרבה פניו שוחקת בעת שרואה פני שכינה משא"כ ע"י מלאך המות הוא המבהיל הוא המפחיד הוא המשתנה פניו של העומד למות ועיי' רש"י ב"ב דף י"ז ע"א ע"י מלאך המות פניו מוריקן וכו' וכו'. דוד נסתכל ביום המיתה ואמר שירה גם ביום ההוא יוכל לשמוח בשמחה מי שיזכה למות ע"י נשיקה ומי הוא זה שנ' ברכי נפשי את ה' כו' גדלת הוד והדר לבשת וזה הוא התורה מי שהוא לבש בה זה מת ע"י נשיקה וטוב לו מאוד וזה שסיים תסתיר פניך דייקא בעת המיתה ושלוח המלאך המות יבהלון שם איכא בהלה ופחד אבל תוסף רוחם דייקא אם אתה תוסף רוחם בכבודך ובעצמך ע"י נשיקה יגועון דייקא רק גויעה בעלמא החיים נעדר אבל בלא פחד ושבר כי אם בטיב טעם ובפנים מסביר':
והנה מבואר ביורה דעה סי' של"ט בדין מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת ומפרש הש"ך וטו"ז הטעם שמלאך המות מפיל במים טפת דם המות. והנה מי שמת ע"י נשיקה בודאי בזה לא צריך שישפוך מים בשכונה דלא היה כאן מלאך המות וזה הפירש על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא היינו בעת מיתה דייקא הכוונה שיהי' מיתתו ע"י נשיקה ולשטף מים רבים אליו לא יגיעו דייקא שלא צריך לשפוך אז המים בשכונה ולכך התפלל לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ואמת אף אנו אין מבחין וצריך לשפוך בכל אדם בשכונתו אם גובה ארזים אבל מ"מ לזאת יתפלל אליו לא יגיע דיהי' ללא צורך והבן זאת:
וזה לע"ד פרוש' בגמרא מני' ובי' שאמר' תני' נמי הכא תשע מאות ושלש וכו' ניחא שבכולן נשיקה וגם שסיים הגמרא נשיקה דמיא כמי שחל וכו' והיינו דכיון להא דלעיל שהחסיד יתפלל שיהיה מיתתו בנשיקה ולכן מפרש מיד לאחריו הנשיקה מה היא להבין כי הנשיקה היא מתוקה:
ואלך מדרוש לדרוש ממקום למקום לבאר נמי פה הגמרא אמר רב' בר שילא היינו דאמרי אינשי לבעי' אינשי רחמי' עד זבולא בתרייתא שלמא עי' רש"י שהיה לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר אחרונה שבכיסו קבורתו ומרש"י הנ"ל משמע עד זבולא בתרייתא מיקרי עוד ימי חייו ובארתי הגמרא הזה על דרך טוב כאשר בארתי דרוש נחמד בעת אסיפת החברא קדישא דברים המתקבלים על לב גומלי חסדים למוסר השכל כל ימינו עד ימי אחריתנו הנה שלמה אמר בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר ואמרתי שלמה רמז לשלשה דברים אשר בהם זוכים הצדיקים והתמימים בעת פטירתם לזכות אחריתם. צדיקים המובחרים בעם יזכו בעת פטירתם לשלשה דברים אשר המה מפז יקרים ראשון זוכה הצדיק שמיתתו ע"י נשיקה כאשר בארנו לעיל וכמבואר גמרא ב"ב דף י"ז ע"א תנו רבנן ששה לא שלט בהן מלאך המות ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים דכתיב בהו על פי ה' ועיי' רש"י שמתו בנשיקה ע"פ שכינה:
שנית הצדיקים יזכו בעת פרידתם שיקבלו אותם בשלום כמבואר גמרא כתובות דף ק"ד אמר ר' יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע צדיק פלוני בא אומר להם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ואומרים לו יבוא שלום יניחו על משכבותם וזה שנית שזכות לצדיקים שיבואו בשלום שיצאו לקראתו כת הצדיקים ואומרים יבוא בשלום: שלישית הוא ג"כ לצדיקים ברכה לנוח במנוחה נכונה אמת ואמונה טובה ומתוקה בקבריהם ועי' רש"י כתובות שם יבואו צדיקים ויצאו לקראתו ויבוא בשלום ואח"כ ינוחו צדיקים על משכבותם ומנוחה מתוקה הזה אין לשער ערכה ואלקים הבין דרכה גם יש באלה שהמה במנוחה שוכבים שרמה ותולעה לא ישלוט בהן ובמכוחה ישכון אין מי שיבלבל אותם כמבואר גמרא שם ב"ב תנו רבנן שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם וכו' ובנימין בן יעקב דכתיב ולבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו והיינו ישכון לבטח בלי רמה ותולעה:
ובארתי באלה גמרא כתובות דף ק"ז באמרו בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפי' באצבע קטנה ומפרש רש"י שלא נהנתי בעוה"ז אפי' לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה והר"מ שיהי' שלום במנוחתי יצתה בת קול ואמרה יבוא שלום ינוחו על משכבותם:
ובארתי על דרך גמרא שהבאתי לקמן בשעה שהצדיק נפטר יצאו לקראתו כת צדיקים ואומרים לו יבוא בשלום. והנה רבי ידע זאת כי בלתי ספק בשעת פטירתו אשר יצא לבית עולמו ג"כ בודאי יבואו הצדיקים לקראתו ויאמרו לו יבוא בשלום והנה ידוע כאשר הבאתי פה גמרא ברכות הרש"י כל זמן שלא ניתן זבולתא בתרייתא עוד הגוף קצת קיים ועוד מעורב בעולם השפל הזה ועוד לא כלה ממש מעוה"ז אלא עד זבולתא בתרייתא ונקבר כהוגן וכיאות אז נפרד לגמרי מעוה"ז ואיתא בעלמא דקשוט. ועיי' שכן מבואר לעיל ברש"י ובגמרא פה לבעי אינש רחמי עד זבולתא וכו' עיי' רש"י שמפרש שיהי' לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר אחרונה וכו' והיינו דזה מיקרי עוד ימי חייו עד השלכת עפר אחרונה עיי': והנה רבי אשר כל ימיו לא היה נהנה מעוה"ז ועיי' בתוס' שהובא המדרש שעד שיתפלל אדם שיכנוס תורה וכו' וע"כ מוכח דרבי לא היה כהנה מעוה"ז כלל וכלל ורק לש"ש בהדי הנאה עובד את ה'. והנה מתירא רבי עכשיו בשעת פטירתו שיבואו הצדיקים לקראתו בשעת הליכתו לקברו ויאמרו לו יבוא בשלום וזה לא רצה שיעשה לו כבוד הזה כי הוא עדיין ברגע הזה בעוה"ז והוא לא נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה וא"כ גם היום בעת פרידתו כל זמן שלא יושלך עפר אחרונה עדיין הגוף מעורב בעוה"ז ועדיין מיקרי נהנה מעוה"ז ובה"ג לא יוכל ההנאה לפנות לעבוד ה' כיון בעת הזה כבר חפשי מהמצות ולכן אמר רבש"ע גלוי וכו' ולא נהנתי מעוה"ז אפי' באצבע קטנה א"כ גם עכשיו בשעת פטירתי יהר"א שיהי' שלום במנוחתי היינו אז יהי' השלום שיאמרו לי שלום ויקבלו אותי בשלום אם כבר אהי' במנוחתי אז כבר כלה הגוף מעוה"ז אבל לא יצאו לקראתי בשמת הליכתי לקבר שיאמרו לי אז שלום כי אז עוד קצת הגוף מעורב בעוה"ז ואין אני רוצה להנות מעוה"ז ורק אם אהי' כבר במנוחה לגמרי אז יהי' השלום ושמה יונעם עלי כל הכבוד זה בכבר קורת רוח של עולם הבא והבן:
על זה יצתה בת קול יבוא שלום דייקא לא כאשר בקשת' ברוב צדקותו וענותנותו אלא יבוא בשלום שאתה צריך לבוא בשלום ביאתך לקבר צריך להיות בכת הצדיקים אשר יצאו לקראתך ויאמרו לך יבוא שלום ואלקים יבין דרכה שכבר אז הוא עלמא דקשוט ולא מיקרי נהנה מעוה"ז אבל ינוחו על משכבותם על משכבך אז לא שייך שלום שיבוא שמה במנוחתך באמירת שלום אז כבר מנוחה אז ינוחו הצדיקים על משכבותם זה הוא דבר מתוק אחר מנוחה המתוקה ועל משכבך צריך מנוחה. זה כבר ענין אחר הוא וככה צריך להיות ואף שקאי על שאר צדיקים זה יבוא שלום ינוחו על משכבותם מ"מ מוכח דאז צריך מנוחה והבן. ואף שהלכתי מדרך הפשט בדברי רבי אבל דרוש וקבל שכר ונדרשת לכמה אופנים וככה תבין נמי ברבי הצדיק. ובזה אמרתי רמז דוד באמרו שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום היינו תהיה אתה תם וישר ואז תזכה להיות איש איש כגבורתו שאחרית שלום היינו באחריתך יקבלו בשלום כמוכח גמרא הנ"ל:
ובארתי בזה לכבוד החברא קדישא להטיב מעשנו וכרום אחריתנו להכין עצמנו במדות טובות וצדקות רבות ובארתי פסוק יתרו י"ז והזהרתם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה וכו' אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלקים ויכלת עמוד וגם כל העם על מקומו יבוא בשלום. ומבואר גמרא ב"ק תני ר' יוסף והודעת להם זה בית חייהם פירש"י זה ת"ת את הדרך זה גמ"ח ילכו זה ביקור חולים בה זה קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין. והנה בארתי אם אנו מחזיקין עצמן בדרך חסד הזה כל ימינו בת"ת ובגמ"ח כמובן פה בפסוק והודעת להם אז בטח אם בוא יבא יום האחרון אשר אנו מחזירין הפקדון לאל אדון יבואו הצדיקים לקראתנו בשלום לקבלנו כדרך כתות הצדיקים שיצאו לקראת צדיק כאמרו יבוא בשלום וזה שסיים אם ככה תעש' וישמעו כל המוסר בפסוק והודעת להם אז כל איש על מקומו דייקא על מקומו אשר באנו מעפר והשבנו אל עפר זה הוא מקומנו זה הוא ממתיק לנו מקום כל אדם לאחר פטירתו יבוא בשלום דייקא אז בעת מיתתו שנשוב למקומו יבאו לקראתינו הצדיקים ויקבלו בשלום. והנה זה שרמז שלמה בחכמתו בראשי תיבות יחדיו משולבות באמרות טהורות בכל עת יהי' בגדיך לבנים שתהי' לבן בלי שום שמץ אלא מל' תורה ומעש"ט וכשלג ילבינו מעשיך הטובים ושמ"ן על ראשך לא יחסר היינו "שלום "מנוחה "נשיקה וזה בר"ת שמ"ן ועל ראשך יהי' מוכתרים כאשר בארנו הצדיק בעת מיתתו יזכה לג' דברים מנוחה נשיקה שלום והיינו בעת צאתך השמ"ן על ראשך לא יחסר או שיש לומר אם תמיד בגדיך לבנים ואתה זכה וברה אז השמ"ן שלום מנוחה נשיקה על ראשך לא יחסר בעת אשר הנפש יפרד מעל בשר. וזה פירוש הגמרא שקאמר רב' בר שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי' רחמי אפי' עד זבולתא בתרייתא שאז כבר במנוחה אבל עד זבולתא בתרייתא אם טוב הוא ילכו עמו צדיקים ויקראו בקריאה של חיבה יבוא בשלום ולזה יבקש אדם רחמי והבן. ודברתי לבני החברא למוסר השמן על ראשנו לא יהיה חסר וה' יסיר מאתנו לב בשר ויתן לכו לב טהור לעבדו באמת ובלבב שלם ולקיים בשני ידים מה שלמדו לנו חכמנו בפסוק והודעת להם. נדבות פי רצה נא ה' ומשפטך למדני אני אב אלקים אקרא וה' יושיעני:
גמרא אמר לי' רבא לרפרם בר פפא וכו' פה הקשו בספרים הוא אמר דיאמר מילי מעליותא מבי' כנישתא והוא השיב לו מבית המדרש ויעיי' נמי בעין יעקב ואבאר כיד ה' הטובה עלי ותחילה באתי לתרץ קושית אחרונים שהקשו כולם קול אחד הא בתי מדרשות נמי בתי הלכה המה ואיך שייך שאוהב ה' שערי המצוייני' בהלכה יותר מבתי מדרשות ועיי' בצל"ח ובעין יעקב ובחדושי אגדה למהרש"א:
ולע"ד נראה ע"פ גמרא סוף הוריות וסוף ברכות רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים ופירש רש"י לפי שהיה משניות וברייתא סדורים לו כנתינתו מהר סיני אבל לא היה מפולפל כרבה ורבה עוקר הרים פירש"י דחריף ומפולפל בתורה שלחו כהו סיני עדיף דאמר מר הכל צריכי' למרא דחיטא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני דמשנה וברייתא אבוהן דהילכתא הוא ועיי' סוף הוריות וראינו בעל הלכה אשר הלכה שגורה בפיו טוב מאשר דורש ומחדש בטובו ומפולפל הרבה. וזה שכיון פה הגמרא אוהב ה' שערי המצוינ' בהלכה היינו שהלכה שגורה בפיהם והיינו סיני יותר מכל בתי מדרשות היינו עוקר הרים שדורשים ומחדשים דהכל צריכים להלכה ברורה ובתי מדרשות המה מכוונים נגד עוקר הרים ושערי הלכה מכוון לסיני להלכה ברורה וז"ש אביי מיום שחרב וכו' ונתמעט השגה בודאי רק ד' אמות של הלכה זה שיש לקב"ה בעולמו יותר חביב מבתי מדרשות אשר דורשים ומחדדים ונכון:
אך לפי אלה יהיה קשה לי קצת אם הענין דהכא ככה משמע כאשר בארתי א"כ קשה לי הא פה מסיק אביי נמי דאין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה וכאשר בארתי רק דמסיק אליבא דהילכתא א"כ סוף הוריות שאמר לי' לאביי נחמי' פתח אבעי' להו רב זירא ורבה בר מתנ' הי מנייהו עדיף רב זירא חריף ומקשה ופירש"י מתוך פלפל יתירה דהוה לי' הוה מקשה ומתרץ ורב בר מתנא מתון ומסיק פירש"י לא הוי חריף כל כך מעיין יפה יפה מסיק אליבא דהילכתא וסיים בתקו הא לפי הנ"ל מפה ע"כ מוכח דאוהב ה' אליבא דהלכה יותר מבתי מדרשות ואביי מודה לזה וא"כ מדוע בעי שם אבל גם בלאו הכי גם שם קשה הא כבר מסיק הגמרא סיני עדיף ג"כ גם רב בר מתנ' דיפה מסיק אליבא דהלכתא הו"ל נמי לומר דהוא עדיף ויש ליישב:
ובזה נראה לומר לדרוש זה שאמר דוד לו עמי שומע כי וכו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך יש לומר כאשר מבואר גמרא פה דמשנה וברייתא והלכה ברורה נקרא בשם חטה דהכל צריכין למריה דחטה והוא הסיני ועוקר הרים הוא המחודד הרבה ויש לומר אשרי מי שיזכה שהוא סיני ועוקר הרים ודב"ש ר"ת "דעה "בינה "שכל והיינו ויאכילהו מחלב חט"ה דיהי' להם הלכה סדורה מרי' דחטה ומצור דב"ש "דעה "בינה "שכל לחדש ולפלפל אשביעך והבן. או שיש לומר דבעי להורות תחילה צריך להיות לו משנה וברייתא סדורים ואז רשאי לחדש ללמוד והדר לסבור וזה ויאכילהו מחלב חטה מגופה של תורה שבע ודשן שיהי' הכל סדורים לו ואז מצור דב"ש היינו דעה בינה שכר אשביעך רשאי אז לחדש ולפלפל ופירוש השני בזכרוני ראיתי בכתבי קודש של רבינו מאור הגולה חתם סופר זצוק"ל:
והנה אעתיק פה בסוגיא הזה אוהב ה' שערי המצויינ' בהלכה בכתב יושר אשר חדשתי ועיינתי בעה"י לכתב סופר רבינו הגדול בתשובה כתב סופר סימן י"ח והוא סוגיא דמגילה ח' ע"ב ומתנית' ר"פ בני העיר עיי' תשובה כתב סופר י"ח וז"ל מה שחנני ה' בדין לעשות מבית הכנסת בהמ"ד וכו' הנה שורש דין זה פתוח עלי ים התלמוד ומקורו ברוך בש"ס מגילה כ"ו ע"ב דאמר רב פפי משמי' דרבא מבי כנשתא לבי' רבנן שרי מבי' רבנן לבי כנשתא אסור ורב פפא משמי' דרבא אמר איפכא וכו' ועיין בדבריו הקדושים שאמר וכשאני לעצמי נ"ל להביא ראיה מהימנא דהלכה כריב"ל מבהכנ"ס מותר לעשות בית המדרש מש"ס ברכות ח' ע"א דאר"ח מה דכתיב אוהב ה' שערי ציון וכו' אוהב ה' שערי המצוינ' בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאמר וכו' מיום שחרב ביהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד וכו' ואביי לא מצלי אלא היכא דגרס ור"א ור"א אע"ג דהוי לי' וכו' לא הוי מצלי אלא היכא דהוי גרס נראה דס"ל דקדושות בית המדרש עדיף מקדושת ביהכנ"ס עיין היטב עכ"ל:
ולע"ד לא זכיתי להבין פה דברי רבינו ומאוד קשה הא מוכח פה בסוגיא ונאמרה ונשנה בפי חכמים להקשות מה זה דקאמר אוהב ה' שערי המצוייני' בהלכה יותר מבתי מדרשות שערי הלכה היינו בתי מדרשות ועיי' בצל"ח ובמהרש"א חדושי אגדה ובעין יעקב כל אחד מתרץ מהרש"א תירץ שערי המצוייני' בהלכה היינו שיצא משם הלכה פסוקה ולא בתי מדרשות שהיה לומדין שם מקרא ויש לומדין שם משנה ולא עלתה בידם הלכה שיוצאין מן התלמוד ושערי המצוייני' בהלכה היינו בתלמוד המביאה לידי הלכה פסוקה והרי"ף בעין יעקב אמר וז"ל ועדיין קשה מ"ש יותר מבתי מדרשות. ומה בין שערי המצוינ' בהלכה לבתי מדרשות ואין לומר דבתי מדרשות הוא בתי מקרא דהא בית המדרש כולל על התורה ועל התלמוד ונלע"ד שבא לשבח לביהכ"נ שלומדין בו הלכה וכו' לכך אמר כאן אוהב ה' שערי ביהכנ"ס המצויינ' בהלכה שלומדים הלכה בבית הכנסת חביבים יותר מכל שאר בתי כנסיות שאין לומדי' בהם ומכל בתי מדרשות שלומדין ואין מתפללין בהן דיש ב' מעלות שמתפללין בהן וגם לומדים וה"נ שערים המצוייני' בהלכה וזה ממילא מעליותא דבי' כנשתא שגדול הלומד בה יותר מלומד בבית אחר עכ"ל:
ולפ"ז היאך הביא הכתב סופר ראיה דקדושת בית המדרש יותר חביב מהך גמרא פה רק נאמר שערי המצוייני' בהלכה זה יותר חביב אבל לא סתם בית המדרש אדרבה פה שוי' שנאמר שחביב שערי המצויינ' בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי דהשוה להדדי בתי כנסיות עם בתי מדרשות. ולפירוש הרי"ף זה חביב יותר בית המדרש אשר בו לומדין וגם מתפללין אבל בית המדרש סתם מנא ידעו מסוגיא הזה דחביב יותר מביהכ"נ ושם במגילה איירי מבהמ"ד ולא משערי המצוייני' בהלכה וגם לפי דברי מהרש"א נמי לא ידענו להביא ראיה לסתם בית המדרש הוא רק מפרש שיוצא הלכה פסוקה וזה שערי הלכה אבל בתי מדרש שלומדין מקרא ומשנה וגמרא מנא ידעי וצ"ע:
ולפי דברי הרי"ף בודאי מוכח דשם במגילה לא איירי מבית המדרש כזה שהוא ג"כ מתפללין בתוכו דקאמר שם מבי' רבנן לבי' כנשתא אסור ואי איירי מבי' רבנן בשערי המצוינ' בהלכה שהיה לומדין בביהכ"נ בזה בודאי פשיטא דשרי אטו משום דלא ילמדו עוד בתוכו יהי' אסור להתפלל הלא הוא ביהכ"נ והיה מתפללין בה תמיד אלא ע"כ איירי מבי' רבנן דלא היה מתפללים בו כלל עוד רק לומדין תורה בתוכו וא"כ איך הביא הכתב סופר ראיה מהך דברכות דשם איירי בהלכה דהיה לומדין בביהכ"נ וזה חביב יותר וצ"ע וגם לחדושי מהרש"א הכא רק איירי ריב"ל בבית המדרש ושם בברכות בשערי המצויינ' בהלכה שיוצא הלכה פסוקה בין כך ובין כך קשה הכתב סופר איך הוא זאת ראיה מהימנא. ולדידי נראה לומר לעשות מביהכ"נ שערי המצויינ' בהלכה בודאי מותר וגם רב פפא משמי' דרבא לא חולק על זה גמרא ברכות אוהב ה' שערי ומצויינ' בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות וע"כ חביב יותר ובמגילה רק הפלוגתא בבית המדרש וצ"ע: ובזה נראה לע"ד לתרץ קושי' אחד אשר קשה לי דהנה פה בגמרא ברכות איתא אמרו לי' רבא לרבא בר פפא לימא לן מר מהני מיל' מעליותא במילי דבי' כנשתא אמר לי' הכא אמר רב חסדא אוהב ה' שערי וכו' מכל בתי מדרשות וא"כ נראה מהך דרבא קיבל דבריו ולא חלק עליו כלל דאל"כ הו"ל לרבא לומר מאי מעליותא כמ"ש רבא סוגי' דקציצה שבועות דף מ"ה על רמי בר חמא ועיי'. וא"כ קשה רבא אדרבא הא במגילה אמר רב פפא משמי' דרבא איפכא מבי' רבנן לבי' כנישתא שרי אלמא דסובר קדושת ביהכנ"ס יותר חביבה מביה"מ ופה סובר אוהב ה' שערי המצוי' בהלכה יותר מבתי כנסיות אלא ע"כ כדאמרן דשני ושני פה בברכות רק רבא שתיק והודה למעליותא לשערי המצויינ' בהלכה דהמה חביבים יותר גם מבתי מדרשות אבל בית המדרש עדיין יש לומר גרע קדושתו מביהכ"נ וא"כ עדיין הוכחתי נגד דעת רבינו כתב סופר במחילת כבוד קדושתו ותורתו:
והיה רצוני לישב כתב סופר דמסוף דבריו נראה שראש דבריו אמת הרי הוא סיים שם בתשובה ליישב זה קושית מהרש"א. וקאמר לחלק בין בתי מדרשות לשערי המצויינ' בהלכה בתי מדרשות היינו של יחיד ושערי הלכה היינו דרבים א"כ שפיר דהביא ראיה לדבריו שהוא סיים באמת ריב"ל ג"כ סובר בהמ"ד של יחיד שוה עם ביהכנ"ס של רבים והא דאסור לעשות מבית המדרש ביהכ"נ היינו מבית המדרש דרבים וא"כ שפיר לזה איכא ראיה מהימנא דשערי הלכה המה מיקרי רבים וזה חביבים יותר ואסור לשנות ואין ראיה. אלא להנ"ל עדיין לא הביא ראיה מהך דאביי הא אביי איירי מבה"מ של יחיד וכל אלה אעפ"כ קשה להעמיד בכוונת כתב סופר דאם ההתחלה שייך דוקא אסוף דבריו אמאי עשה רוח בנתיים ולא הזכיר כלל בריש דבריו מזה. וגם לאחר העיון מאוד קשה גם על מה שסיים והוא קושיא גדולה לע"ד דהא ע"כ משמע דרבא מודה לזה הדין מאחר דרבא אמר דלימא לי' מהני מיל' מעליותא ושתק אח"כ לזה ע"כ דניחא לי' לרבא כאשר הזכרתי לעיל וא"כ מודה רבא עכ"פ בביה"מ דרבים קדושתו יותר מבהכ"ס וא"כ קשה איך קאמר רב פפא משמי' דרבא במגילה איפכא מבי' רבנן שרי לעשות ביהכ"נ הלא בי' רבנן טובא משמע כמוכח בכתב סופר עצמו שם וא"כ משמע אף מבית המדרש של רבים ג"כ ביהכנ"ס יותר קדוש וצ"ע:
ועל גוף הקושיא בסוגיא הנ"ל דרבא ביקש ממנו שיאמר לו מעליותא דבי' כנישתא והוא אמר לו ההיפך מעליותא דשערי' המצוינ' בהלכה יותר מבתי כנסיות והוא קושית הרי"ף ומהרש"א ועיי'. ולע"ד תמה אקרא אנכי הקטן ודל לגבי קדושים האלה כחול פה אנכי כאינו יודע לשאול הלא כד דייקא היטב לשון ומימרא דרבא לא קשה כלל וכלל הנה רבא נקט ככה בלשונו לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמי' דרב חסדא במילי דבי כנישתא והלא הוא לא ביקש לומר לו מעליותא דבי' כנישתא וזה אפי' תנוקות של בית רבן יודעין מה טובו אוהלך יעקב וכו' טובא הוי מילי מעליותא דבי כנישתא היינו דאהני להו דקדמי ומחשכי לבי' כנישתא וכו' וכו' אלא ע"כ היא לא שאל על זה כלל אלא הוא שאל דיאמר לו דברי אגדה מהני מילי מעליותא משמי' דרב חסדא ומעליותא קאי ארב חסדא מה שאמר רב חסדא איזה דרוש טוב בענין דבי' כנישתא היינו באותו ענין רוצה לשמוע מרב חסדא דבר טוב כמ"ש גמרא מס' שבת מ"ט דיאמר לי' מילתא חדתא משמי' דרב והביא לי תרי ב' דתורא והוא באמת השיב לי ממילי טבא דרב חסדא בענין דבי' כנישתא אוהב ה' שערי המצוינ' בהלכה יותר וכו' והוא באמת דבר טוב כי לזה כולהו הסכימו אחריו:
והא הראיה אם היה כוונת רבא שביקש מרפר' דיאמר לו מהני מילתא מעליותא דבי' כנישתא מה שיש למעליותא לבי' כנישתא משמי' דרב חסדא ככה הו"ל לומר לימא לן מר מהני מילי' מעליותא במילי דבי' כנישתא דאמרת משמי' דרב חסדא והוה שפיר קאי מילי מעליותא על בי' כנישתא אבל עכשיו יש פירוד בין הדבקים דהוא אמר לי' לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמי' דרב חסדא במילי דב"כ ומדבק מילי מעליותא לרב חסדא וקאי זה מילי מעליותא על רב חסדא מה שהוא דרש מדברים טובים של רב חסדא בענין דבי' כנישתא מאותו ענין יאמר לו דבר טוב משמי' דרב חסדא והבן:
והנה מצאנו וראינו בחדושי כתב סופר באותו תשובה שהביא הכתב סופר הגמרא שלא כסדרן לא כאשר לפנינו פתחו לי שערי צדק וכו' בש"ס ברכות אמר רבא לרפרם בר פפא אמור לי מהני מילי מעליותא בבי' כנישתא דאמר ר"ח אמר לי' הכי אמר ר"ח וכו' ורבים תמהו רבא ביקש ממנו שיאמר לו מעליותא דבי' כנישתא ואמר לי' מעליותא דשערי' המצוינ' בהלכה ועיין בלשונו הטהור והנה הוא גרס אמר לי' מהני מילי מעליותא בבי' כנישתא שם שפיר משמע דיאמר לו מהני מילי מעליותא דבי' כנישתא דאמר ר"ח. אבל לא כן הגירסא בגמרא שלפנינו אלא הכי לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמי' דרב חסדא מעליותא מחובר לאמר' משמי' דרב חסדא וקאי מעליותא ארב חסדא מה שהוא דרש מעליותא בענין בי' כנשתא ויהי' ממעליותא דרב חסדא ולא ממעליותא דבי כנישתא והבן כי נכון. והנה כל המעיין יעיין שרבינו כתב סופר שלא כסדרן הביא הגמרא ואפשר רבינו בכתבו תשובה הזאת וזכרון כתב זה ובדעתו היה בודאי כן צריך להיות הגירסא בגמרא לולא זה לא יוכל להקשות הרי"ף והיה בדעתו ובשכלו הקדוש בודאי ככה הגירסא נכונה ולכן הביא רבים תמהו על זה אבל כאשר לפנינו הגירסא היא נכונה וישרה ולע"ד לית כאן קושיא כלל והדבר נכון כאשר כתבתי ובמחילת כבוד הגאונים דמקשה ולע"ד לא זכיתי להבין:
הנה מה שנוגע לגוף הדבר בספק של מג"א ריש סימן קנ"ג מה שהביא בהמ"ד של יחיד אם גרוע מביהכ"נ של רבים או שוה לו או עדיף ממנו ואם מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש של יחיד ויש לי לומר בודאי אינו רשאי כי קדושת בית הכנסת ברבים בודאי קדוש יותר מבית המדרש של יחיד כי בביהכ"נ עשרה קדמה שכינה ואתיא ובבית המדרש של יחיד דוקא עד דיתיב וגרס כמוכח פה דף ו'. והנה רבינו כתב סופר החליט בבהמ"ד של יחיד שוה עם בהכנ"ס של רבים ובית המדרש של רבים עדיף מביהכ"נ ולשיטת דסוברים שוה מותר לעשות מבהכנ"ס בהמ"ד של יחיד וה"ה מבהמ"ד של יחיד בית הכנסת וכ"ש דמותר לעשות מבהכ"נ בהמ"ד של רבים. והנה אם מותר לעשות מבית המדרש של רבים בית המדרש של יחיד לכאורה יהי' אסור לרבינו דשוה בית המדרש של יחיד לביהכ"נ וא"כ כיון דאסור לעשות מבהמ"ד של רבים בהכנ"ס ה"ה יהי' אסור נמי לעשות מזה בהמ"ד של יחיד ורבינו כתב סופר לא מביא דין זה אף שחוזר לכל הצדדים ולע"ד לאחר העיון נראה דאין הדעת סובל לומר כן אם בבית המדרש הזה היה רבים לומדין בתוכו תורה ואם יבוא אח"כ יחיד ללמוד בו תורה דאינו רשאי הא לא שייך בזה דהוריד מקדושה דעדיין מוכן הוא ג"כ לרבים ללמוד בתוכו וכי משום דרבים היה לומדים בו תורה לא רשאי אז לקבוע בו יחיד ללמוד. וראיה ברורה איכא דככה הוא לדעת כתב סופר דקאמר מבי' רבנן היינו רבים לבי' כנשתא אסור מדוע לא מחלק בבית המדרש גופ' הל"ל מבי' רבנן לבהמ"ד של יחיד אסור אלא ע"כ דמותר. אבל קשה לי לכתב סופר למה אמר רב פפא מבי' כנישתא לבי רבנן שרי משמע דוקא לבי' רבנן שרי לבית המדרש של רבים שרי הא לפי דעת כתב סופר אפי' לבית המדרש של יחיד שרי ותו יש לדקדק דסתרי דיוקא אהדדי דנקט מבי' כנישתא לבי' רבנן שרי דוקא לבי' רבנן שרי אבל לבית המדרש של יחיד אסור דקדושת בהכנ"ס יותר מבית המדרש דיחיד ולקמן אמר מבי' רבנן לבי' כנישתא אסור משמע דוקא מבית המדרש של רבים אסור אבל מבית המדרש של יחיד מותר לבי' כנישתא וקשה לכתב סופר דקאמר רבא דנקט בי' רבנן היינו של רבים דוקא א"כ אם מבי' רבנן של רבים דוקא איך יפרנס הרישא דנקט מבי' כנישתא לבי' רבנן שרי משמע דוקא לבי' רבנן שרי לרבים שרי אבל לא בהמ"ד של יחיד וצ"ע. וגוף הדבר צריך לי עיון מה מיקרי בית המדרש של יחיד ומה מיקרי רבים אם גם תרתי מיקרי רבים או רק שלשה מיקרי רבים או דוקא עשרה והן אמת מוכח גמרא דף ו' ברכות גם תרתי קדוש יותר מחד כמוכח שם תרי מכתב' מילייהו בספר זכרונות חד לא מכתב מילי' וא"כ עדיין יש לי ספק אם מבהמ"ד של שלשה דוקא אינו רשאי לעשות בהכנ"ס אבל מבהמ"ד של שנים מותר דמיקרי רק יחיד או דילמא בית המדרש של תרתי ג"כ חמור יותר מבית הכנסת. ולכאורה מדברי כתב סופר יהי' מוכח גם תרתי מיקרי בית המדרש של רבים דראיות כתב סופר הוא דנקט בי' רבנן וחד לא מיקרי בי' רבנן אבל לע"ד תרתי כבר מיקרי בי' רבנן:
והן מוכח גמרא גיטין דף מ"ו דרק ג' מיקרי רבים ר' נחמן אמר ג' ימים ב רבים ג' וכן מוכח בנזיר דף נ"ז ריש שני נזירים עיי' וא"כ יש לומר בית המדרש של רבים דוקא שלשה שוב יש לי עיון הרי מוכח מכתב סופר מבהכנ"ס רשאי לעשות בהמ"ד ועדיין צריך אני לדון מה זה בית המדרש של רבים אם בשלשה ובשלשה מיקרי רבים וכן הוא א"כ איך שייך מבהכנ"ס של רבים לעשות בית המדרש של רבים והיינו בשלשה כבר מיקר ביהמ"ד של רבים והא בבית המדרש בשלשה אינו השכינה אלא עד דיתבי ובבית הכנסת של עשרה קדמה שכינה ואתיא וא"כ איך שייך דבית המדרש יותר חמור ויותר קדוש מבית הכנסת. וא"כ א"כ איך שייך בגמרא לומר אוהב ה' שערי המצוינ' וכו' יותר מבתי כנסיות הלא בית הכנסת קדמו שכינה אלמא דחביב יותר לזה יש לומר שערי המצוינ' בהלכה שם איכא בטוח תמיד עשרה ובה"ג ג"כ קדמו שכינה אתיא כמו לתפלה גם לתורה ונכון:
שוב יש לי נסתפקת לפי מאי דהחליט כתב סופר מבית המדרש של יחיד מותר לעשות ביהכ"נ דחד קדושה להם. יש לי ספק אם מותר לעשות מזה בהכנ"ס של רבים היינו שמתפללין בה תמיד שלשה שלשה ולא טובא כבר מיקרי בזה רבים או דילמא בהכנ"ס כיון דלא יוכל לומר קדיש וקדושה בפחות מעשרה מיקרי כיחיד. וגם אם זה ברור דנקרא בה"ג כיחיד יש לי ספק אם יש בבהכנ"ס דהיה רק תמיד בה עשרה בצירוף קטן אם גם מיקרי רבים וקדושות בהכנ"ס להן או דילמא משום דאין בה עשרה גדולים לא מיקרי קדושת בהכ"נ. ולרבי יצחק דסובר בגיטין שם דוקא עשרה זה מיקרי רבים עדיין הספק לר' יצחק אם רשאי ובהמ"ד של ג' לעשות בית הכנסת והן לדינא אין זה ספק כי אנחנו פסקינן בג' מיקרי רבים וה"ה לבית המדרש וצריך עיון כל אלה וה' יורנו נפלאות מתורתו הקדושה להבין דעת קדושים ולהציל אותנו משגיאות ולברר לנו הספיקות:
ואגב דאיירי פה מאותו תשובה י"ח וחי יזכור לנו ה' בזכות כתב הסופר אמרתי להעתיק לזכרון בספר בכתב יושר מה שנראה בעה"י לחדש ולבאר בדברי רבינו כתב סופר באותו תשובה:
וז"ל ונקדים תחלה אקדמ' מילי מעלייתא בדין מעלין בקודש מתנית' ר"פ בני עיר במתניתא זו קשה טובא הרבינו אפרים והר"ן דלאו סיפא רישא דסתרי דיוק' אהדדי דברישא קתני מכרו רחוב יקנו בהכנ"ס משמע דוקא מעלין אבל שוה לא ובסיפא קתני מכרו בהכנ"ס לא יקחו רחוב וכו' משמע דוקא להוריד אסור אבל שוה מותר והוכיח הכתב סופר דרישא עיקר דוקא מעלין מדנקט דוקא דיעבד הלא אפי' לכתחילה מותר להעלות בקודש למכור אלא רוצה לאשמעינן דיוקא דשוה בשוה נמי אסור ולכן נקט דיעבד לאשמעינן דשוה בשוה אפי' דיעבד אסור. ומיישב אח"כ הא דנקט בסיפא אין מורידין דוקא וקאמר מרש"י דייקת דקתני וכן במותריהון וז"ל מכרו ספרים ולקחו ממקצת דמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושה פחותה ומפרש מה רצה רש"י באריכות זה ומה שנקט דוקא שקדושתו פחותה ולא קאמר שוה בשוה עיי' וכתב ונלפע"ד דס"ל לרש"י הא דמעלין דוקא כדיוקא דרישא ה"ט משום דמכירה עצמ' יש בה לזל שעושה מסחר מדבר שבקדושה וסיים אבל המותר אחר שכבר קנו והעלו בקדושה אלא שקנו בזול והותר מן המעות הגם דאסור לשנות המעות הנותר להוציא לחולין או להוריד לקדושה קלה אבל אין צריך להעלות הנותר יתירה משום זלזל המכירה דהא הרויח טובא לכן בדין שיהי' הנותר מותר בשוה והוא דין חדש וסיים ולפ"ז יש לי לומר דלהכי קתני בסיפא דאין מורידין משום דרצה לומר וכן במותריה' דדוקא אין מורידין אבל בשוה מותר ובעיקר הדין דצריך להעלות בדמים סמך ארישא דקתני מעלין ומוכח בתוכו דדוקא הוא כמ"ש לעיל [והיינו כוונתו מדנקט דיעבד] עיי' היטב בכתב סופר:
ועתה באתי תחילה להוסיף נופח מדלי תבלין נאה לדברי כתב סופר הן אמת שרש"י כן כיון והוא דין חדש במותר מותר בשוי' ולע"ד יצא לרש"י דין הזה דע"כ מוכח דין הזה במותר מותר בשוה ממתנית' הזה דלרש"י קשה למה המתין המתנית' וכן באותרתיהון לומר דוקא בסיפא לאחר שסיים ומבית הכנסת לא יקח רחוב מדוע לא קאמר מיד סוף הרישא בספרים לוקח' ספר תורה מדוע לא קאמר שם וכן במותרתהן דגם שם שייך זה הדין ולחזור נמי בסיפא מדוע שבק מיד ברישא דין הזה שם מקומו של הדין הזה אלא ע"כ להנ"ל ברישא לא יוכל לומר וכן במותרתיהון דע"כ רישא דוקא הוא להעלות לקדושה אבל שוה בשוה אסור ולכן לא יוכל לומר וכן במותר' דע"כ במותרת' דוקא להוריד אסור אבל שוה בשוה מותר. ושפיר דייק רש"י דע"כ במותרתיהון רק להוריד אסור ושוה בשוה מותר דאל"כ הוה לי' מיד ברישא לומר וכן במותריהון ונכון דכן דוגמא בכל מקום אם יש כזה הדין מיד ברישא למנקט. ובהיות כן יוכל נמי לדייק מחדש מזה גופא מוכח דרישא דוקא מעלין דאי ברישא לאו דוקא מעלין אלא ה"ה שוה בשוה נמי מותר ונקט רק משום סיפא ככתוב ברבינו אפרים א"כ קשה למה לא נקט מיד וכן במותרתיהון ברישא ואי במותר' שוה בשוה מותר הא בכל רישא שוה בשוה מותר אלא ע"כ מדויק דרישא דוקא מעלין אבל שוה בשוה אסור ובמותרתיהון שוה בשוה מותר לכן לא הובא מיד ברישא וכן במותרתיהון ונכון: אך מה שיש לי לטעון לכאורה על כתב סופר דהוא מתרץ דלכן נקט בסיפא דאין מורידין משום דרוצה למנקוט וכן במותרתיהון דשוה בשוה מותר. לכן נקט אין מורידין אבל באמת גם בסיפא הכוונה שוה בשוה אסור ובהיות כן קשה לי על גמרא לקמן כ"ז דאבעי להו מה למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי אסור או דילמא כיון דליכא עלוי' אחרינא שפיר דמי ת"ש אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי לרבינו כתב סופר היאך יוכל זאת לדייק הא שפיר איכא להשיב באמת תורה בתורה נמי אסור והא דנקט לא יקחו ספרים דדוקא להוריד אסור משום דרוצה למנקט בסיפא וכן במותרתיהון דדוקא מורידין אסור אבל שוה בשוה מותר נקט נמי פה לישנא דאין מורידין אבל שוה בשוה אסור:
אבל לאחר העיון ראיתי כי צריך לדייק היטב בעט כתב סופר אשר בתוכו הרבה שמור כי כנים דברי קדשו ועי' במה שאמר לכן נקט בסיפא דאין מורידין משום דרצה למנקט וכן במותרתיהם וקאמר אז ובעיקר הדין דצריך להעלות בדמים סמך ארישא דקתני מעלין ומוכח בתוכו דדוקא הוא כמ"ש לעיל והיינו מדנקט ברישא לשון דיעבד עיי'. והנה כוונתו דלכאורה קשה איך שייך משום וכן במותרתיהן יטעו אז בעיקר הדין במעות גופא ויאמר דשוה בשוה מותר על זה פירש כתב סופר ובעיקר הדין דצריך להעלות בדמים מוכח מרישא דדוקא מעלין ומוכח בתוכו:
ולפ"ז יש לי לומר דהגמרא שפיר מיישב דמוכח דע"כ בספר תורה שוה בשוה מותר מדנקט אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא שוה בשוה מותר ואין לומר דילמא לעולם שוה בשוה נמי אסור רק לכן נקט אין מורידין משום וכן במותרתיהן והי' קשה איך שייך משום וכן במותרתיהן יטעו אז בעיקר הדין הא יוכל למטעות ולומר דגם בגוף הדמים דשוה בשוה מותר מדנקט דוקא לא יקחו ספרים וא"ת דזה כבר מוכח ברישא זה אינו מרישא רק מוכח בשאר מטפחות וכדומה אבל ספר תורה מרישא לא מוכח באבעי' הגמרא דדוקא בה"ג שוה בשוה אסור דיוכל להעלות ביותר אבל ספר תורה דליכא להעלות ביותר גם שוה בשוה מותר וזה לא מוכח מרישא וא"כ איך שייך אם יהי' גם בספר תורה שוה בשוה אסור דינקוט משום וכן במותרתיהן לישנא דאין מורידין הא יוכל לטעות בעיקר הדין ולומר דשוה בשוה מותר בספר התורה ופה עיקר הדין לא מוכח מרישא דתורה לא קתני ברישא ברישא דוקא קתני הני דיוכל להעלות לקדושה יותר אבל זה שלא יוכל להעלות לקדושה יותר יש לומר שוה בשוה מותר ובכן לא שייך דינקוט משום זה אין מורידין משום וכן במותרתיהן אם יוכל למטעות בעיקר הדין אלא ע"כ דאמת כן הוא בספר שוה בשוה מותר ושפיר דייק הגמרא. ובהיות כן מתורץ נמי מה שמעורר הר"ן היאך שייך דגמרא יפשוט מזה ממכרו תורה דלא יקחו ספרים דשוי' בשוי' מותר הרי משמע מגמרא גופא שזה פשיטא לגמרא דרק כיון דליכא עלוי' אחרינא אבל היכא דאיכא עלוי אחרינא אסור שוי בשוי' א"כ קשה הסיפא מזה שנקט ספרים לא יקחו מטפחות משמע שוה בשוה נמי מותר ופה מסכים הגמרא דאסור ולדברי כתב סופר מאוד נעלה על זה שפיר יש להשיב דנקט לישנא דאין מורידין משום וכן במותרתיהון וא"ת דיטעו בגוף הדין במעות עצמו זה לא יוכל לטעות זה מרישא מדויק דדוקא מעלין ושוה בשוה אסור וסמך על רישא ככתב סופר הנ"ל. אבל בהך מכרו תורה לא יקחו ספרים שפיר דייק אם שוה בשוה אסור לא הו"ל למיתני' לישנא דאין מורידין דמשמע שוה בשוה מותר וא"ת דנקט משום וכן במותרתיהון זה לא שייך לומר בגונא דיוכל למטעות בגוף הדין וזה לא מוכח ברישא ברישא דוקא נקט בגונא דיוכל להעלות בקודש משא"כ ספר תורה לא מוכח וע"כ מוכח דשוי' בשוי' מותר והשאר שפיר דנקט משום וכן במותרתיהון ודוק היטב בלשון כתב סופר נ"י דברי שו נכון וישר: ויען שאין שמעתא בלא חידוש אענה גם אני את חלקי שהורנו מן השמים ליישב דיוק' המתנית' דלא סתרי אהדדי ונראה לי סברא נכונה. הא דאסור ברישא שוה בשוה היינו דוקא ע"י מכירה משום דאיכא זלזול מכירה אבל להחליף שוי' בשוי' בודאי לע"ד מותר. וכן מצאתי בכתב סופר תשובה זו להחליף בהמ"ד לביהכ"נ היכא דהם שוין בקדושה כיון שאין בזיון בגוף החילוף מודה גם ר"א וגם ר"ן דמותר דדוקא ע"י מכירה איכא זלזול ואוסר נמי שוי' בשוי' ולפ"ז יש לי לומר רישא וסיפא כל חד איירי בכל גונא ואשמעינן רבותא ברישא דלוקחין בדמיו בית הכנסת אפי' ליקח מותר קדושה יתירה ודיוק' ממילא הא שוי' בשוי' אסור אבל היינו ליקח היינו ע"י מכירה כאשר איירי הרישא דלוקחין בדמיו וע"כ משמע ע"י מכירה ממש נמי שרי וע"ז קאי הדיוק הא שוי' בשוי' ע"י לקיחה אסור. ומסיפא דייקינן דע"כ צריך אני לדקדק כל הסיפא אך למותר כיון דנקט ברישא דוקא מעלין ידעינן בודאי בספרים לא יקחו מטפחות הרי אפי' שוה בשוה אסור וא"כ למה כלל הסיפא אלא ממשנה יתירה למדנו סיפא בא לאשמעינן אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים קמ"ל אפי' בחליפין רישא רק אשמעינן ע"י מכירה אסור כי רישא אשמעינן רבותא קדושה יותר מותר אפי' למכור אפי' אם מכר מותר להעלות לקדושה יתירה ומרישא רק אשמעינן הדיוק להוריד או שוי' בשוי' דוקא ע"י מכירה אסור והו"א לחלוף דליכא בזיון מכירה אפי' פחות מקדושה נמי לכן נקט סיפא מכרו תורה לא יקחו ספרים משמע ממשנה יתירה דלא יקחו ספרים ואיירי דכל גונא דלא יקחו ספרים אפי' בחליפן אם מכר תורה עבור ספרים ג"כ אסור לחלוף להוריד מקדושתן (ואפשר משום זה משני בלשון ונקט לא יקחו) וע"ז קאי הדיוק הא שוה בשוה מותר היינו דוקא ע"י חליפין שם מותר שוה בשוה ורישא וסיפא חדא נינהו ואין כאן סתירה ובהיות כן מדויק היטב בחליפין שוה בשוה מותר כי ככה מדויק מסיפא ואז אין סתירה מרישא לסיפא ודוק היטב. וראיה לסברת כתב סופר כי אמת ונכון כיון בחליפין שוה בשוה מותר מאחר שאין כאן זלזול מכירה: ובהיות כן יש לי לומר שפיר דנקט רש"י וכן במותרת' דוקא מורידין אסור אבל שוה בשוה מותר דרש"י דייק זאת מסיפא דככה כוונתו דע"כ שוה בשוה בחליפין מותר משום דלא שייך זלזול מכירה א"כ ה"ה במותרתיה' ששם נמי ליכא זלזול מכירה כי לקח מזה המעות קדושה יותר וא"כ מה שהותר דכבר אזלא זלזול מכירה ע"כ מוכח אז דשוה בשוה מותר וזה שנקט במתנית' וכן במותרתיהן נמי הדין הכא שוה בשוה מותר ורק מגוף המעות לא יקח אפי' שוה בשוה אם לא בחליפין דמותר. אך לכאורה מצאתי לי און דקשה לפי אלה מאי קאמר הגמרא לקמן כ"ז אבעי' להו מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי' ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעלוי' אחרינא שפיר דמי ת"ש אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה שפיר דמי ולהנ"ל היאך יוכל לפשוט מזה הא יש לומר הדיוק הוא דוקא בחליפין תורה בתורה שפיר דמי אבל במכירה אפי' שוה בשוה אסור והגמרא בעי מהו למכור ספר תורה וליקח באותו דמים ספר אחר וא"כ היאך נפשיט להנ"ל ומאוד קשה וע"כ צריך לומר דהגמרא סובר דלא כדעת כתב סופר דאין חילוק בין חליפין למכירה אבל לאמת מצד הסברא קשה הא שפיר שני ושני ומאי פשט הגמרא. ואמרתי דהן אמת דהגמרא היה יוכל לדחות באלה אבל לזה צריך להאריך הרבה, והגמרא ביותר מתרץ אף אם אמת כאשר פשט דכן כוונת המתנית' אעפ"כ לא נפשיט דמתנית' רק דעביד קאמר ואנא לכתחילה קא מבעיא כן צ"ל לחומר המילתא ועדינו צ"ע וכל אלה רק אגב גררא כתבנו פה וה' ינחנו בדרך אמת להבין דעת קדושים פנימה: נחזור לענין הברכות אשר בדף לפנינו הנה כאשר בארנו פה מוסכם בפי ראשונים וגם אחרונים מבית הכנסת בית המדרש רשאי לעשות ובהדי זה אמרתי לתרץ דהקשה מאי מעליותא דבי' כנישתא הא הוא השיב לו ממעליותא דבית המדרש ולהנ"ל יפה מתורץ כאשר הקדמתי מעלין בקודש ולזה בארנו פה מביהכ"נ ביהמ"ד רשאי לעשות משום דמעלין בקודש ובית מדרש חביב וקדוש יותר וא"כ יוכל לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד וא"כ אז יהיה לזה בית המדרש תרתי קדושות קדושת ביהכנ"ס אשר היה לו מקדם כי מבואר בצל"ח כל הקובע מקום לתפלתו היינו טעמא משום שאם מתפלל שם כבר מסייע קדושה זו שהתפלל אתמול שם וקבע שם מקום קדושה לתפלתו. ולפ"ז בודאי אם יעשה מביהכ"נ ביהמ"ד אז תרתי קדושה איכא קדושת ביהכנ"ס וקדושת בהמ"ד וא"כ היינו מעליותא דבי' כנישתא דיוכל אז לעשות ממנו בית המדרש ויעלה בבית אחד קדושות תרתי וז"ש אוהב ה' שערי המצוינ' יותר מבתי כנסיות והמה במעלה יתירה מבתי כנסיות ומעלין בקודש ולפ"ז זה הוא המעליותא דיוכל לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד וזה טוב מאוד משא"כ מבית המדרש לא יוכל לעשות ביהכ"נ ותמיד רק חד קדושה והבן:
אבל עדיין נשאר הקושיא שניה פה בגמרא שקאמר המצוינ' בהלכה ולא בתי מדרשות א"כ גם מבתי מדרשות יוכל להעלות לקדושה יותר לשערי המצוינ' בהלכה אבל לע"ד זה אעפ"כ חדא קדושה היא. וכל אלה צריך קצת עיון ורוחב לבב ירחב:
תוס' ד"ה מהדר אפי' וגרס וא"ת וכו' ויש לומר התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קריאת התורה והכא איירי בנחת ולכאורה קשה לי הלא מפסוק אשר ילמד זה משמע ועמדו שתיקה שלא דיבר כלל כמבואר שם אסור לספר אפי' בדבר הלכה שנאמר עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד ומשם משמע דלא דיבר כלל והאיך שייך לומר בנחת מותר ויש לומר אליבא דר' זירא דאמר משום דכתיב ואזני כל העם אל ספר התורה שם משמע בלחש מותר מאחר שיוכל אז לשמוע אל קול התורה אבל על כל הגמרא הנ"ל צ"ע הכא נקט ואין עמידה אלא שתיקה ולעיל דף ה' נקט ואין עמידה אלא תפלה שנאמר וישכם אברהם וכו' אל המקום אשר עמד שם ונאמר ויעמוד פנחס ויפלל אין עמידה אלא תפלה וא"כ קשה הא עמידה נמי שתיקה וגם פה קשה היאך שייך דאלא שתיקה הא עמידה איכא נמי תפלה ולע"ד נראה היינו שתיקה היינו תפלה דמוכח לקמן פרק אין עומדין דחסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת קודם התפלה ושעה אחת לאחר התפלה כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים ואז מתפללין לבם לאביהם וא"כ שעה אחת קודם התפלה היה שותקין וזה הפירוש ויעמוד פנחס דייקא תחילה עמד היינו שתיקה שתק ומכוון לבו לאב שבשמים, ואז ויפלל וזה נמי וישכם אברהם וכו' אשר עמד שם שם עמד היינו שתק לכוון לבו לתפלה ואח"כ מתפלל וא"כ שפיר אין עמידה אלא תפלה וזה נמי בפירש בפתחו עמדו כל העם היינו שתיקה לשמוע היטב אל התורה לקול הקורא: ותמהתי על הטו"ז סי' קמ"ו באורח חיים שמתמה וז"ל לכאורה קשה על מה שעמד מהר"ם והלא מפרש בגמרא אין עמידה אלא שתיקה ואני בעניי לא הבנתי דברי רב שר שלום דודאי העמידה הוא כפשוטו אלא דאותו עמידה צריכה להיות בשתיקה דאל"כ קשה מה דאמרינן בפ' שבועות העדות ועמדו שני האנשים בשעת גמר דין צריכין ב"ד להיות מעומד ה"נ נימא דלא צריך להיות מעומד אלא בשתיקה עכ"ל הטו"ז ולע"ד קשה מדוע לא מקשה מגמרא ויעמד אברהם בבקר דעמידה זו תפלה וא"כ איך שייך לומר פה עמידה עמידה ממש אי עמידה זו שתיקה הרי חזינא דעמידה נמי קרי תפלה ומכ"ש דג"כ לא יוצא מידי פשיט' דעמידה שעמד ממש ומחורת' דמשמע ככה ומשמע ככה: עוד נראה לע"ד להשוות תרי מימרא הנ"ל כמבואר מדרש וגמרא לקמן כל המשמיע קולו בשעת תפלתו הרי זה מקטני אמנה ומבואר מדרש ואתחנן הלכה אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל יכול ישמע קולו כבר פרשה חנה וחנה היא מדברת על לבה אלמא תפלה בלחש בעי וכן מוכח בגמרא לקמן דף ל"א יכול ישמיע קולו וכו' כבר מפורש ע"י חנה שנאמר וקולה לא ישמע ובכן שפיר נקט אין עמידה אלא שתיקה ואין עמידה אלא תפלה והיינו בשתיקה להתפלל בלחש ולא בקול וזה שפיר ויעמוד פנחס ויפלל היינו שהיה מתפלל בלחש וכן באברהם והבן. ובזה נראה לי ראיה לתירוץ תוס' הנ"ל ד"ה רב ששת שהתחלנו דשפיר עול' תרוצם הכא איירי בנחת בלחש בה"ג רשאי ושם איירי בקול וראיה ברורה דזה ויעמוד שקאמר שתיקה ע"כ הכוונה בלחש דאל"כ הכוונה הוא שישתוק לגמרי א"כ קשה איך שייך ויעמוד פנחס ויפלל או באברהם דקאמר אין עמידה אלא תפלה אלא ע"כ כהנ"ל ששתיקה הוא בלחש ושפיר צדקו יחדיו עמידה הוא בלחש וגם תפלה צריך בלחש וראיה דתפלה צריך בלחש מהך אין עמידה אלא תפלה:
ומעתה נראה לי איפכא למאן דסובר דאסור לספר מהך אין עמידה אלא שתיקה ע"כ צריך לומר בלחש רשאי רק להרים קול אסור. אבל למאן דסובר שם דטעמא הוא משום ואזני כל העם אל הספר אז בודאי אפי' בנחת בלחש נמי אינו רשאי דע"כ היה צריך לכוון לשמוע אות לאות ואם הוא בפני עצמו מתפלל איך יכוון אזנו לתורה ובזה נראה לע"ד הרמב"ם פרק י"ב מהלכות תפלה הלכה ט' הובא ואזני כל העם אל התורה, ולע"ד לכן הביא הרמב"ם זה הקרא מאחר דהרמב"ם נקט להדיא אסור לספר אפי' בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין וע"כ צריך להביא הקרא ואזני כל העם וכו' דכוונת הרמב"ם שישתוק לגמרי דנקט ומשימין אל לבם וא"כ ממילא כיון דכן סובר הרמב"ם ע"כ צריך להביא בסיומא ומי שהוא עוסק בתורה ותורתו אומנתו מותר כיון באלה לתרץ קושית התוס' מעל רב ששת דלהרמב"ם לא שייך לומר בלחש ובנחת כתירוץ הראשון דהרמב"ם דסובר אף בה"ג אסור כאשר בארתי לכן הביא בתורתו אומנתו שאני ורב ששת תורתו אומנתו היה: