אור ברסלב
ברוך טעם שער ד › דין א

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ד · דין א

שער ד

הואיל אי מותר אפי' מדרבנן ואם לאו ואם כל עניני הואיל הדין כן בין הואיל שהוא בידו או אינו בידו:

הנה זה"ל הרמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל מסקנא דשמעתין הוא דקם ליה רבה כר' אליעזר והלכתא כוותיה היינו דשרי רב קמחא דבני חילא משום יניקא כדאיתא במס' ביצה דף כ"א ל"ש למאן דאית ליה יניקא ול"ש למאן דלית ליה יניקא ודרבה ורב חסדא נמי לאו משום דליכא אורחים קמן פליגי אלא בכל הואיל שאין דעתו לכך פליגי כדאמר ליה רבה לר' חסדא בשלמא לדידי דאמינא הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך כו' עכ"ל הרמב"ן כוונתו דבאמת יש סברא לחלק בין הואיל שבידו ובין הואיל שאין בידו ורבה ע"כ סובר דגם הואיל שאין בידו אמרינן דהא סובר ואי מקלעי אורחים ור"ח ע"כ גם הואיל שבידו ג"כ לא ס"ל דאל"כ אמאי הקשה לי' רבה מבהמה מסוכנת דלמא שא"ה דשם יש הואיל שבידו דהא תלי לדעתי' כשירצה יצלה ויאכל א"ו דשמעינן ליה לרבה מרב חסדא שהיה פליג עליה ואמר דגם הואיל שבידו ל"א. ונ"ל להסביר שמגוף המחלוקת שבין רבה ור"ח מוכח גם הואיל שבידו ל"ל דבפלוגתתם בסתם אופה מיום טוב לחול דלר"ח לוקה ולרבה אינו לוקה ומיירי הן כשאופה פת אחת או כמה פתות והא דהוצרך רבה להואיל דאי מקלעי ליה אורחים הטעם כיון שהוא לאחר הסעודה ואף אם ירצה לאכול לא יכול לאכול רק דבר מועט ומשום צורך כזית א' פת א"א להתיר אפיית כמה פתות דשאני במסוכנת כיון דר"א לכזית בשר בלא שחיטה די כשיכול לאכול כזית אחד משא"כ בפת לחם שכ"א בפ"ע לכן הוצרך רבה לומר דאמרינן באפייה הואיל ומקלעי ליה אורחים ור"ח שמחייב מלקות בכל אופה לצורך חול אף כשאינו אופה אלא פת א' ע"כ ס"ל דאף הואיל שבידו לא אמרינן דהא בפת אחד שייך הואיל ואם יכול לאפות קצת מאותו פת וכשאוכלין קצת מפת ליכא לתא דמלאכת יום טוב שלא לצורך באפיית כל הפת כמבואר ממה דאיתא בפסחים דאמרינן הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כו' יעויי"ש. וגדולה מזה מצינו דמותר לאפות כל התנור פת היכא שעי"ז הפת נאפה יפה אף שא"צ אלא לפת א' ויש להוסיף עוד כיון דר"ח מחייב בכל אופה מכלל אף כשאינו אופה אלא כזית א' דבכה"ג שייך הואיל שבידו שאם ירצה יכול לאכול אותו כזית אף שכבר סעד סעודתו וכיון שנשמע מדברי ר"ח דאף הואיל שבידו ל"ל שפיר אקשי' ליה רבה מהא דמסוכנת ועכ"פ נשמע לנו שיש מקום לחלק בין הואיל שבידו ובין הואיל שאין בידו כגון הואיל ואי מקלעו לי' אורחי' רק רבה סובר דאמרי' אף הואיל שאין בידו כלל כמו הואיל ואי מקלעו ליה אורחים ועכ"ז י"ל דהואיל כזה כגון שהוא בידו ליכא איסור אפי' מדרבנן ואף לכתחלה מותר לעשות ע"י הואיל כזה אע"ג דבשאר הואיל קיי"ל דאסור מדרבנן עכ"פ י"ל דאינו אסור אלא הואיל שאינו בידו כגון הואיל ואי מקלעו ליה אורחים אבל הואיל שהוא בידו כגון במסוכנת הואיל ויכול לאכול כזית ליכא איסור אפי' מדרבנן ואפילו לכתחלה מותר לעשות ע"י הואיל כזה וכן מוכח מדברי רבה גופא דמקשה בפסחים דף מ"ו ע"ב ובביצה דף כ"ה לר"ח מבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע"י יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמינא הואיל הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך דאמרת ל"א הואיל אמאי ישחוט כו' עכ"ל ולכאורה יל"ד לרבה אמאי א"צ לאכול הא אם לא יאכל אין ההיתר אלא מטעם הואיל ואף דשייך הואיל יש אד"ר וצ"ל שהתירו כאן במסוכנת אד"ר מפני הפסד ממונו והרי בידו לאכול כזית ולא יצטרך להגיע באד"ר ויצא גם מהפסדא עכנ"ל שסובר רבה דהיכי דשייך הואיל שבידו אף אד"ר ליכא וליכא למנוע רק משום טירחא שלא לצורך יום טוב וכמו דאסרינן ביום טוב כל טרחת שלא לצורך אף היכא דליכא לתא דמלאכה ובמקום הפסד ל"מ טירחא שלא לצורך ולכך מותר במסוכנת לשחוט אף כשאין דעתו לאכול רק שיש שהות לאכול דיש הואיל שבידו דאי בעי למיכל בעצמו אכיל ודמי למה דאיתא במס' ביצה דכ"א גבי עיסת הרועים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה וא"ש בזה מה שתפס הברייתא שהביא רבה אם יכול לאכול דהיינו הואיל שבידו דאף דלרב' שאמר אף הואיל שאינו בידו כמו הואיל דאי מקלעו ליה אורחים מ"מ אי משום זה הו"ל אד"ר אבל מחמת שיכול לאכול בעצמו יש הואיל שבידו ליכא שום נדנוד איסור מלאכ' דרבנן והלשון קו' רב' עול' יפה מאוד עפי"ז:

ובאמת עדיין אינו מספיק דברי בזה דלפי הנחה זו דלגבי מסוכנת לא נחתינן להואיל שראוי' כל הבהמה לאורחים ולא אתינין בהיתר שחיטתה רק הואיל שבידו לאכול כזית בעצמו ולכך מותר אפי' לכתחלה יש לכאורה מקום עיון ואקדים דברי הגמ' במסכת ביצה דף כ"א בעא מיני' ר' אבוהו סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטו ביום טוב או לא ואמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לנו"נ כו' וטעמא מאי חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מותר לשחטו ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחוט ביו"ט דכהנים כי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ואיתא בתוס' מסכת ביצה דכ"ז ע"ב בזה"ל דמצוה גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני משום דעיקר ההקרבה בשביל גבוה כו' עכ"ל יעויין תוס' מסכת שבת דכ"ה וכן מורה לשון התוס' פסחים דף מ"ו ע"א ד"ה לא תקרי כו' וסיימו שם דלמ"ד נו"נ קרבים ביום טוב עיקר שחיטה לצורך אדם הרי דלענין מלאכת יום טוב אזלינן בתר העיקר למה המלאכה לעשות וא"כ קשה אמאי האופה מיום טוב לחול פטור ממלקות מטעם הואיל ואי מקלעו אורחים הא א"מ עיקר האפייה אינה נעשית לצורך אורחים רק לחול ומה לי אם עיקר המלאכה לצורך גבוה או לצורך חול. וליישב זה אציע דברי התוספות במנחות דף ס"ד דשם פליגי רבה ורבא בפורש מצודה להעלות דגים והעלה דגי' ותינוק רב' אמר פטו' זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ומקשה בתוס' שם לרבא דמחייב מהא דאופה מיו"ט לחול דפטרינן בהואיל יעויי"ש שלשונם מגומגם וכוונתם דכמו שבאופה מיום טוב לחול לא אזלינן בתר מחשבתו כן לא ניזל בתר מחשבתו בהעלה דגים ותינוק ומתרצים התוס' בזה"ל דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יום טוב אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עכ"ל כוונתם דהיכא שכל המלאכה שעושה חזיא לצורך יום טוב כמו באופה שכל מה שאופה משכחת שיהיה ראויה ביום טוב כי יבואו אורחים בכה"ג לא אזלינן בתר מחשבתו אבל בתינוק ודגים שלגבי דגים עצמם לא משכחת שיהיה חזיא להיות מותר בהן דצודה בשבת ואין להפקיע האיסור צידה שבהן רק מחמת שניצוד עמם התינוק ובלתי דשניהם באו יחד למצודה לא היה באפשרי להיות היתר לקחתם בכוונה ע"כ אזלינן בתר מחשבתו והרי איסור מלאכה כצידת הדגים דמחשבתו לא הו' על התינוק ולפי"ז יש לחלק בין אפייה מיום טוב לחול ובין נו"נ גבי אפיי' מיום טוב לחול אף שמחשבתו לחול כיון דמשכחת דכל מלאכת אותו האפיי' חשוב להיות לצורך יום טוב ע"כ לא אזלינן בתר מחשבתו אבל בנדרים ונדבות שהחלק שנשאר לגבוה לא מקרי כלל לצורך יום טוב רק חלק ההדיוט שבהן מקרי לצורך יום טוב ומחמת שנתקן בשחיטתה נו"נ גם חלק הגבוה דלא מקרי צורך יום טוב אזלינן לענין תיקון חלק הגבוה בתר המחשבה דעיקר שחיטת הנו"נ לצורך גבוה ע"כ אסור להקריב נו"נ ביו"ט למ"ד נו"נ אין קריבין דבאותו שחיטה מתקן גם חלק הגבוה ועיקר השחיטה לגבוה ובזה החלק לא משכחת לה שיהיה קרויה צורך יום טוב והשתא דאתינין הכא יש להקשות למה סובר רבה דביכול לאכול כזית א' מותר לשחוט המסוכנת אע"ג דלא יכול הא הואיל זה אינו שייך אלא בכזית א' שהיה בידו לאכול ולא בכל הבהמה והואיל ואי מקלעו לי' אורחים לא אמרינן הכי כמ"ש לעיל ועיקר השחיטה הוא לצורך חול דהא גם כזית זה שיכול לאכול אינו בדעתו לאכול ולא אכיל כלל וא"כ עכ"פ נגד כל הבהמה חזי כזית א' שבידו לאכול היה לנו לילך אחר עיקרו והרי עיקר שחיטתו ומחשבתו לחול ולמה מועיל הואיל הא בשחוטה זו נתקן בבהמה מה שישאר לחול ולא היה בו שייכות הואיל ומה שמשכחת להנשאר שיהיה חזיא לצורך יו"ט שהוא ראוי' לאורחים אשר אי יבואו אינו מועיל רק שלא יתחייב באיסור מלאכה של יום טוב ובאמת מ"מ מועיל אפי' היתר הואיל שיהיה מותר לכתחלה מדאורייתא אבל בשביל זה איסור מדרבנן לא פקע מיניה מה שאסור לכתחלה לשחוט אם עיקר שחיטתו שלא לצורך יו"ט ולא עדיף מאלו לא שייך בו כלל הואיל הואיל אי מקלעי לי' אורחים מפני שהואיל הזה אינו עושה רק לפעול להתיר מדאורייתא וגם עשה פעולתו שהותר חלק הנשאר לשחוט מצד איסור דאורייתא והוי כלא היו לענין אד"ר הן אמת שלפי הגירסא שלנו שם במנחות דרבה פוטר י"ל דרבה לשיטתו דאף בצידת דגים אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבתו הרי דלא אזיל בתר מה שהוא עיקר מלאכתו אמנם בהשגת הראב"ד בפ"ב מהל' שבת מבואר שהי' לפנינו הגירסא רבה מחייב דאזלינן בתר מחשבתו. ונ"ל דהא דהוצרך הגמ' לחלק בין הבהמה דחצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל ובין נו"נ ומטעם דכהנים משלחן גבוה קא זכו כנ"ל דאזלינן בתר שעיקרו נשחט לצורך גבוה ז"א אלא לרב חסדא שסובר דצרכי שבת נעשים ביום טוב איסור הקרבתן דנו"נ אינו כ"א מטעם הנ"ל אבל לרבה לשיטתו דסובר צרכי שבת אין נעשים ביום טוב י"ל שאין איסור הקרבת נו"נ משום דאזלינן בתר עיקר הקרבתו אלא משום דבשעת שחיטה לא חזי לאכילה עד אחר זריקה והקטרה וכמש"כ רש"י כן בכוונת רבה שם בפסחים חים דמ"ז ע"א ד"ה ביום טוב ומבואר שם בתוס' ואף שהתוס' שם דחו פירש"י מ"מ מה שכתבו בדף ה' ע"א ד"ה ואומר שכ' א"נ כיון דתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו יש איסור כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט למ"ד אע"ק שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ"ל נטו לסברת רש"י דבכה"ג הוי הליכא בי' צורך הדיוט כלל משא"כ בבהמה מסוכנת אף דעיקרו לחול מ"מ חזי כזית א' ממנו ליו"ט דאי בעי למיכל מצי אכיל ואף שמתקן בשחיטה זו כל הבהמה שעיקרו לחול י"ל דל"ל בה וא"ש דברי רבה:

ובזה יתורץ מה דקשה לו על הרמב"ם שבפ"א מהלכות יום טוב כתב בזה"ל מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י כדי שלא ישחוט מה שיאכל בחול עכ"ל. ופשיטות דבריו מורים שסובר שצריך לאכול ודלא כרבה דאמר דמטעם הואיל מותר אפילו באינו אוכל. וכ"כ בב"י שכוונת הרמב"ם כנ"ל וצ"ע על הרמב"ם למה פסק כאן דלא כרבה הא גבי האופה מיום טוב לחול פוסק כרבה ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם לשיטתו שסובר לענין זה כר"ח דצרכי שבת נעשים ביום טוב כמ"ש הב"י בא"ח סי' י' וצ"ל דהא דנו"נ אין קרבין ביום טוב הוא משום דאזלינן בתר עיקר השחיטות שהוא לצורך גבוה וכיון שכן היכא דלא שייך הואיל בבהמה כ"א על כזית א' אסור לשחטו דאף דלענין אותו כזית לא אזלינן בתר מחשבתו כיון דחזי ליום טוב כשירצה מ"מ לגבי כל הבהמה דלא שייך בה הואיל אזלינן בתר מחשבתו ועיקר שחיטת הבהמה היא רק לצורך חול דהא גם כזית א' אין דעתו לאכול רק אי בעי מצי אכיל כזית א' ותו לא ע"כ שפיר פוסק הרמב"ם גבי שחיטת בהמה מסוכנת שצריך לאכול ואי לאו הכי אסור לשחוט מדרבנן ככל הואיל שאינו מותר אלא מדאורייתא אבל מ"מ אסור לעשות לכתחלה מדרבנן ומדוייקים דבריו מה שהוסיף וכתב כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שאכל בחול וכיון שגמר בדעתו לאכול כזית א' הוי כעיקר שחיטתו לצורך זית זה וכן מדוייק בלשון רש"י שם בפסחים ד"ה משום הפסד שכ' והו"ל כצריך לזית ביום טוב ומשום הא זית בעי למשחטי' לכולה כו' ע"כ. והא דפוסק הרמב"ם גבי צידת תינוק ודגים דפטור י"ל שאני התם דכיון דאיגלאי למפרע שהיה צריך פ"נ בצידה זו הוי כלא עבר כלום במעשה כ"א במחשבתו ולכך ליכא לחייבו קרבן:

ועפ"י הנ"ל יתכנו היטב דברי הטור א"ח סי' תצ"ח כתב דין מסוכנת ובזה"ל אסור לשחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית מבע"י וכו' עכ"ל וכתב הב"י יש לתמוה למה השמיט מלת צלי דמסתמא הלכה כת"ק ושמא י"ל כיון דאין דרך לאכול בשר חי כל שאינו אומר חי בהדיא ממילא נשמע דצלי קאמר עכ"ל הב"י ותירץ זה דחוק מאוד דהא חזינן דפליגי ת"ק ור"ע בזה היה על הטור להזכיר הלכה כדברי מי אי בעינן שיהיה שהות כדי לאכול צלי דוקא או די ביש שהות לאכול כזית חי ובלא"ה לפי הכרעת האחרונים שגם הטור ס"ל דא"צ לאכול רק אם יש שהות לאכול די ומשום הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל התירו לשחוט מסוכנת וכדבעי רבה בפסחים דף מ"ו ע"ב וכן פסקו הרבה מגדולי הפוסקים וממ"ש הטור שיכול לאכול קודם בדיקת הריאה ליכא להוכיח שסובר הטור דבעי למיכל אלא כוונתו שהצריכו חז"ל להתיר במסוכנת שיהי' בידו לאכול ממנו כשירצה בלא בדיקה כדי שיהיה שייך הואיל ואם ירצה לאכול יאכל ממנה דאם לא היה מתירין לאכול ממסוכנת שנשחטה ביום טוב בלא בדיקת הריאה היה מהצורך להמסוכנת שיהיה שהות גם על הבדיקה א"כ מה בכך שאין דרך לאכול בשר חי מ"מ שייך הואיל ואי בעי למיכל חי כאשר כן הוא דעת ר"ע א"כ היה לו להטור לפרש בהדיא אם צלי או חי ולפ"ז לא א"ש תירוצו של הט"ז שמתרץ שהטור סובר דהלכה כר"ע דא"כ הו"ל להטור לבאר בהדיא דדי אם יכול לאכול כזית חי דהא בסתימת דבריו של הטור אפשר למטעי שכיון שאין דרך לאכול בשר חי לא מתירין לשחוט המסוכנת אלא אם יכול לאכול צלי וליישב דברי הטור אלו תחלה אבאר מה שיש לפלפל בסוגיא זו בביצה דכ"ה שמקשה הגמ' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה כו' והא אנן תנן מתני' כדר"ה דתנן ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה וקשה לי הא מבואר מדברי התוס' פסחים דכ"ד ע"ב ד"ה פרט לאוכל חי כו' וביותר מדברי המרדכי שם בשם הראב"י דאכילת בשר בהמה חי הוי שלא כדרך אכילה רק שיש שיטות פוסקים שסוברים שמדרבנן אסור שלא כדרך אכילה ואף לפי שיטה זו היכא שיש ספק איסור אין לאסור האכילה כ"א כד"א דהוי ס' דאורייתא אבל שלכ"א דבוודאי איסורו אינו אלא מדרבנן מה"ת לאסור בספיקו הא הוי ספק דרבנן וכל סד"ר לקולא א"כ קשה מאי פריך הגמרא והא אנן תנן במתני' כדר"ה כו' הא אף אי הי' בדיקת הריאה מדאורייתא ז"א אלא ברוצה לאכול כד"א דבכה"ג הוי ספק דאורייתא דדלמא הבהמה טרפה אבל ר"ע מיירי ברוצה לאכול בשר חי דזה הוי שלכד"א שאינו אסור אלא מדרבנן ומצי למיכל אף קודם בדיקה משום דסד"ר לקולא והרי הס' לפנינו אין הבהמה טרפה ואף אם נאמר דגם סד"ר אינו מותר היכא דאיכא לברורי מ"מ הכא במסוכנת הוי כליכא לברורי דאם נאסר לאכלה מספק יהי' מנוע מלשחוט הבהמה ביו"ט ותמות הבהמה וכ"נ מדברי היש"ש דמה שהתירו במסוכנת לאכול בלא בדיקת הריאה אף שהצריכו חז"ל לבדוק הריא' תמיד הוא משום טעם הנ"ל דבדיקת הריאה אינו רק משום דאפשר לברורי משא"כ במסוכנת וכעין זה י"ל לענין דין סד"ר וכמש"ל וביותר קשה לפי שיטת הראב"י שבמרדכי שאף מדרבנן ליכא איסור באכילה שכד"א וכן פוסק הש"ך כוותי' ביו"ד א"כ אמאי התיר ר"ע לשחוט מסוכנת כשיכול לאכול כזית חי ומטעם דא"א לכזית בלא שחיטה וכדאיתא בפסחים דמ"ה הא אכילת בשר חי מותר בלא שחיטה כלל לדעת ראב"י גם מדרבנן והשחוטה עבורה אך למותר. עוד קשה הא היתר ביום טוב ידעינן מקרא אך אשר יאכל וגו' הרי אכילה בכ"מ דוקא דרך אכילה ומנ"ל להתיר מלאכה ביום טוב לצורך שכד"א ואף אי נימא דשלכד"א מקרי צורך קצת מ"מ לא אמרינן הואיל והותרה לצורך התרה נמי שלא לצורך והיינו צורך קצת כמ"ש התוס' שם ד"ה לא אמרינן וכן כתיבא להדיא במסכת ביצה די"ב ע"א דהו"ל לאוקמי הברייתא דהשוחט עולת נדבה כר"ע דל"ל מתוך והרי התם איכא צורך קצת כמ"ש בתוס' שם דלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם ואמאי מתיר כאן לשחוט בכדי לאכול כזית בשר חי הא אכילת בשר חי אינו ד"א עכ"פ לא תקרי אלא צורך קצת ולר"ע דל"ל מתוך אסורה מלאכה ביום טוב אם לא לצורך גמור:

וליישב זה נ"ל דהא דחשבינן אכילת בשר חי שכד"א אינו אלא כשאוכל תפל אבל בנמלח מקרי ד"א וכדברי אלה נשמע מדברי הגמ' במסכת שבת דף קכ"ח אתמר בשר מלוח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל כו' ר"ח אמר אסור לטלטלו הרי דבשר מלוח חזי לאכילה חי וכן מורים דברי התוס' ביבמות דמ"ו דבשר מלוח חי חזי לאכילה אלא דלא הוי אכילה חשיבא והא דאיתא במשנה פרק י"א דמנחות דשעיר של יוה"כ שחל להיות בע"ש אכלו הבבלים ממנו בשבת כשהוא חי ג"כ מיירי אחר מליחה יעויי"ש בתוי"ט שכתב כיון שאין עיבוד הי' אפשר לאכלו ע"י כך ואף שהתוי"ט לא נחית שם לזה רק לדעת הרמב"ם שמצריך מליחה אף באומצא מ"מ לפי דברי הנ"ל ובתפל חי לא חשיבא אכילה וודאי אין יוצאין ידי חובת מ"ע דאכילת קדשים כ"א כדרך אכילה ע"כ צ"ל שלא אכלו הבבלים חי לגמרי כ"א במליחה דאז הוי דרך אכילה למי שדעתו יפה ולפי"ז י"ל דהא דאמר ר"ע כדי לאכול כזית חי ג"כ אין כוונתו על בשר חי תפל כ"א חי מלוח דמקרי דרך אכילה ומותר לשחוט כזה אף למאן דל"ל מתוך אמנם נשאר קשה קושיות האס"ז וזה"ל ומכאן שמעינן דבשר אומצא לא בעי מליחה דאי לא הרי כתבו הגאונים דשיעור מליחה כשיעור צלייה ומאי איכא בין שיעורא דת"ק (דאמר אם יש שהות לאכול כזית צלי) לשיעורא דר"ע דהא ר"ע מיקל יותר מת"ק דבעי שיהי' שהות ביום כדי לצלות והלכה כת"ק ולפימ"ש ע"כ ר"ע מניח קאמר וא"כ אמאי הקיל ר"ע נגד הת"ק הא תפל לא מקרי אכילה וא"א להתיר שחיטת מסוכנת רק לצורך אכילה כדרכה והיינו חי מליח ומיד שנמלח קצת מתחיל הדם להתפרש אסור לאכלו עד שישהה במלחו כל שיעור מליחה לצורך הוצאת הדם והרי שיעור מליחה כשיעור צלייה:

הן אמת שיש לדחוק בדוחק דאפשר לומר דלמהוי בשר חי ראויה לאכילה א"צ רק למלחו אבל לא להניחו במלח כשיעור מליחה להוצאת הדם א"כ משכחת שיהיה רק שהות לאכול חי ולא צלי והיינו כשאין שהות אלא לחלטו בחומץ להצמית דמו דבכה"ג יכולים לאכול אח"כ במליחה קצת וא"צ עוד להשהות כשיעור מליחה דאף שנמלח קצת אין הדם מתפרש כיון שכבר נצמת בחומץ או ברותחין אבל זה דחוק

שוב ראיתי בשעה"מ שמדחה האס"ז הנ"ל דאף אם נאמר דבאומצא אסור ג"כ בלא מליחה כדעת הרמב"ם פ"ו מהל' מא"א מ"מ א"ש דברי ר"ע דיכול לאכול חי ע"י חליטה דבכה"ג א"צ מליחה ולקמן אבאר אי"ה דברי בזה עכ"פ האס"ז לא נחית לזה דאפשר בחליטה ומלבד כל הנ"ל יש להקשות קושיא עצומה ואקדים מש"כ בתבואות שור סי' כ"ז ס"ק א' שמביא דעת רש"י בחולין ד' קכ"א שסובר דאיסור אכילה מבשר מפרכסת קודם שתצא נפשה אינה אלא מדרבנן וכתב ע"ז בזה"ל ויש לתמוה מאין יצא לרש"י לומר דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא הא בהדיא אמרינן במסכת סנהדרין דף ס"ג מנין לאוכל מן הבהמה כו' אמר ר' אבין על כולם אינו לוקה משום דהו"ל לאו שבכללות ע"כ אלמא מלקי הוא דלא לקי הא אסורה דאורייתא איכא ומי הכריחו לרש"י להוציא הדברים מפשטן ואפשר דיצא לו לרש"י ז"ל מדתנן בביצה דכ"ה בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי ר"ע אומר כו' וקשי' ליה לרש"י אע"פ דמסוכנת הוא מ"מ לפעמים הוא שוהה למות ואיך שרי בדאיכא שהות לחתוך מבית טביחתה ולאכול חי היאך יודע מתי תמות הבהמה וא"ל שיקרב מיתתה בידי' דרש"י לשיטתי' דס"ל בחולין דף קי"ג דשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבעי' דלמא אסורה לדידיה אפילו בצלי או מליחה וכ"ש לאכול חי והרי ס"ל לרש"י דאיסור אכילה קודם צאת נפשה אינה אלא מדרבנן שלא יהיה נראה כרעבתן כו' ובמקום פסידא שרי עכ"ל התבואת שור ז"ל:

אמנם לדעתי נשאר קושייתו לכל הפוסקים ומשמעות הטי"ד סי' כ"ה שסוברים דאיסור הוא לאכול בשר מפרכסת עד שתמות הבהמת ומה שמתרץ התב"ש דיכול לשבור מפרקתה לא א"ש דהא מחמת האיבעיא דלא איפשטא שם בחולין דף קי"ג פסק הלכה דבשובר מפרקת אסור לאכול באוהצא בלא מליחה כדרכה וא"ל שיחתוך בעודה מפרכסת כזית בשר מבית טביחתה ואח"כ ישבור מפרקתה שתמות הבהמה הא בכה"ג אותו בשר שנחתך בעת הפרכוס אסור אף לצלי בלא מליחה כמבואר להדיא בחולין ל"ג הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה וכתב שם הרשב"א ומובא גם בר"ן ומולחו יפה יפה כלומר אפילו לצלי דאי לקדירה אמאי ימתין עד שתצא נפשה דמסתמא וודאי בכדי שיעור מליחה ובישול תצא נפשה אלא לצלי קאמר ואע"ג דקיי"ל דלצלי לא בעי מליחה בעלמא כו' הכא שאני כיון דמבית טביחתה קא חתך עד שלא תצא נפשה ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא לכאן ולפיכך לא מקרי דם איברים אלא כדם שפירש עכ"ל הרשב"א:

היוצא מדבריו שהפרכוס יכול להתמשך כדי שיעור מליחה וצליי' ומעט יותר אבל לא כדי שיעור מליחה ובישול א"כ לפ"ד התב"ש דבהשוחט את המסוכנת צריך לחוש דלמא מפרכס הרבה א"כ צריך שיהיה שהות כדי שיעור פרכוס הרגיל להיות לכל היותר היינו כשיעור זמן מליחה וצלייה ומעט יותר א"כ קשה מאי קולא יש בדברי ר"ע שאמר כדי לאכול כזית חי דאיך שיעשה יהי' שיעור כדי צלייה דהא צריכין שיהי' שהות כדי שיעור כל הפירכוס לכל היותר וממילא יש שיעור מליחה וצלייה דהא לפעמים שוהה הפירכוס כשיעור זה ומעט יותר ואם אין שהות ע"ז אין להתיר השחיטה כ"א מצד שבידו לשבור המפרקת והרי בכה"ג אסור לאכול באומצא ואסור לחלטו ברותחין או בחומץ וצריך מליחה כדרכה א"כ ממילא איכא שיעור גם לצלות דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' וא"ל שיהיה בידו לחתוך כזית בשר קודם שבירת המפרקת מבית טביחתה ואח"כ ישבור המפרקת למנוע הפירכוס ז"א דהא בכה"ג ג"כ צריך למלוח כדרכה הכזית בשר שחתך מבית טביחתה קודם שתצא נפשה כמבואר לעיל חותך כזית בשר מבית טביחתה ומולחו יפה יפה וכן פסקינן ביו"ד סי' ס"ז יעויי"ש ואף דבכה"ג איכא] נ"מ בין ר"ע לת"ק דלת"ק צריכין מליחה וצליה דבחותך כזית קודם שתצא נפשה אף לצלי בעינן מליחה ולר"ע שאין צריך רק לאכלו חי די בשיעור מליחה מ"מ קשה דלמה לי' לחתוך קודם שבירת המפרקת ישבור תחלה המפרקת ואח"כ יחתוך הכזית בשר ויהיה מותר לצלותה בלי מליחה לשיטות הפוסקים החולקים על רש"י וסוברים דאף בנשבר המפרקת די במליחה או צלי' לבדה יהיה ביש שהות לזה לחודא אף לת"ק דשיעור מליחה וצלי' חדא הוא וא"כ לכל האופנים יש ממילא שיעור לצלות ונ"ל דבפסחים דף נ"ח ע"א איתא חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וכתב הב"י ביו"ד סי' ס"ט בשם תשובת תה"ד סי' קס"ז שמכאן ראי' לשיעור מליחה שהוא לדעת הרא"ש כשיעור צלי' שיהיה שעה א' וכתב בעל המחבר ספר תבואות שור בבכור שור בזה"ל ותמיה לי טובא דהא וודאי שיעור שעה לאו שיעור התחלת צלייתו עד גמרו הוא דמתני' ערוכה הוא בשבת משלשלין את הפסח עם חשיכה כו' וצ"ל דהאי צלייתו דלא דחי שבת דקאמר הכא היינו הכנת הצלי ולהא בעינן שעה א' כהא דאמרינן בפ"ק דף י"ב דיהבו רבנן שעה א' ללקט ב' עצים א"כ אין מכאן ראיה כלל לשיעור צלי' כנ"ל

היוצא מזה דמה שאמרו שיעור מליחה כשיעור צליה והיינו כשיעור עצמית הצלי' לחודא כשכבר יש מוכן אז להניח הבשר עליו לצלותו א"כ נ"מ גדולה בין ת"ק לר"ע דלת"ק אם אין לו עצים ואש מוכן בעת שבא לשחוט המפרכסת אסור לו לשחוט אא"כ יש שהות על הכנה לצליה ושיעור הצלי' עצמה ולר"ע שדי לאכול כזית חי מליח אף בליכא אלא כשיעור זמן ומלוח שאינה אלא כשיעור צליה עצמה לבדה ולא כשיעור הכנה לצליה והצליה וא"כ לר"ע מותר לשחוט אף כשאין לו עצים ואש וליכא שיעור רק לאכול כזית חי מליח מותר לו לשחוט המסוכנת משא"כ לדעת הת"ק ומיושב שפיר קושייתו הנ"ל ונדחה בזה גם הוכחת האס"ז הנ"ל דאף אם כל הבשר באומצא אסור באכילה בלא מליחה מ"מ איכא נפקותא וקולא גדולה בדברי ר"ע שאינו מצריך לאכול צלי ודי ביש שהות לאכול בשר חי דאם השיעור לאכול צלי צריך שיהי' שהות גם על הכנת עצים ואש וכנ"ל וא"כ תמוהים דברי האס"ז איך מביא ראי' מכאן דלאומצא לא בעינן מליחה האף שלא נחית לכל מש"כ על יסוד התב"ש בסי' כ"ז הנ"ל הו"ל להאס"ז לדחות ראייתו די"ל דלאומצא בעי מליחה ועכ"ז יש קולא בדברי ר"ע שאין צריך שהות גם על הכנת עצים ואש:

וליישב דברי האס"ז נ"ל שסובר האס"ז דכיון שמתירין לשחוט מסוכנת מצד הואיל וכדברי רבה תו א"צ שיהיה שהות גם על הכנת עצים ואש דאף שאינו מוכן בידו אם יש שהות כדי צלי אם היה האש מוכן מ"מ יש להתיר שחיטת המסוכנת מטעם הואיל ואי הוי מקלעי ליה אש לצלות עליה הכזית בשר. וגדולה מזה מצינו בתוס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אחרישה לא לחייב שמפרשים הואיל וחזי לכסוי דם צפור אם היה דם צפור במקום חרישה כו' יעויי"ש ובפשיטות יותר יש לומר הואיל ואי מזדמן ליה מיד בגמר שחיטתו אש לצלות עליה הכזית בשר מותר לו לשחוט או הואיל שיהיה הכזית זה ראוי לאכילה למי שיש לו אש מוכן ובידו להניחו עליה מיד הכזית לצלותו ולאכלו דהואיל כזה אמרינן כמו שמותר לאפות לבני חילאי בהואיל שחזי למי שיש לו ינוקא ואף כשאין לזה האופה ינוקא כמ"ש הרמב"ן ומבואר לקמן וא"כ שפיר הוכיח האס"ז דלאומצא לא בעינן מליחה אמנם א"כ ישאר קשה קושייתו הנ"ל לפי דברי התב"ש דע"כ גם לר"ע יהיה שהות כדי צלי' הן אם מצריך שיהיה שהות כדי שיעור פירכוס או לעשות תקנה בשבירת המפרקת:

וכדי ליישב קושיא זו אקדים מה שקשה לי עוד דלפ"ד רבה שמפרו יכול לאכול אע"פ שאינו אוכל ומטעם הואיל מסתמא כן גם כוונת ר"ע שאמר אפי' כזית חי כי ע"כ דבריו קאי אדברי ת"ק וסובר ר"ע כשיש שהות לאכול כזית חי אף שלא יאכל מותר לשחוט וא"כ ע"כ צ"ל שגם ר"ע סובר הואיל וקשה דהא איתא בתוס' פסחים דף ה' ד"ה ואומר כל מלאכה כו' ואע"ג דכששורף ועושה גחלים הנאתו מותר כו' ואומר ר"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ע"כ. ואיתא במפרשים דלפ"ז צ"ל דר"ע ל"ל הואיל דאל"כ אפי' א"צ לגחלתו יהיה מותר לשרוף מצד הואיל ואי מקלעי לי' שיהיה צריך לגחלתו הרי דלפי תירץ הר"י ל"ל לר"ע הואיל וא"כ אמאי מתיר במסוכנת לשחוט היכא דיכול לאכול כזית חי אף שאינו אוכל וצ"ל דידוע שיש חילוק בין הואיל שבידו לעשות ובין הואיל שאינו בידו כמו שהבאתי לעיל בשם הרמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל. ועפ"ז י"ל דר"ע סובר דלא אמרינן אלא הואיל שבידו ולכך מתיר שחיטת מסוכנת היכא שיש שהות לאכול כזית חי דהואיל זה בידו הוא אם ירצה יאכל בעצמו כזית אבל הואיל שאינו בידו לא אמרינן וא"ש תירץ הר"י, הנ"ל אליבא דר"ע דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ובכה"ג צריכים לומר הואיל ואי יזדמן ליה שיהי' לו צורך להגחלי' והואיל כזה הוא הואיל שאין בידו והשת' דאתינן להכי א"ש דברי ר"ע אפי' בכזית חי וכמש"ל דהיינו חי מליח ואף דשיעור מליח כשיעור צליה מ"מ יש קולא לשיטתי' דאם הי' מצריך שעות כדי לצלות הי' מהצורך שיהיה כשיעור הכנת עצים ואש לצלות בה כזית בשר דאם אין לו מוכן ליכא אלא הואיל שראוי למי שמוכן לו אצלו עצים ואש והואיל כזה שאינו בידו לא ס"ל לר"ע לכך אמר כדי לאכול כזית חי והאכילה בידו הוא:

היוצא מזה דליכא נפקותא במה שאמר ר"ע כדי לאכול חי רק לשיטתו שסובר שהואיל שאינו בידו לא אמרינן אבל לדידן דפסקינן להלכה כרבה דאמרינן אפי' הואיל ואי מקלעי לי' אורחים דהוי הואיל שאינו בידו ה"ה בשחיטת המסוכנת אף כשאין לשוחט ההכנה לצלי' ג"כ מותר לשחוט המסוכנת ודי שיהיה שהות לצליית כזית בשר ולאכול דבכה"ג אמרינן הואיל שראוי לאכילה למי שיש לו הכנה לצלי' כמו שהתיר רב לאפות לבני חילאי אף למי שאין לו ינוקא הואיל וחזי למי למי שיש לו ינוקא כדברי הרמב"ם הנ"ל וא"כ ממילא ליכא שום הפרש בין אי אמרינן יש שהות לאכול צלי אינו ראוי לאכילה וכשאמרינן כזית חי סתמא כפירושו חי מליח דבשר תפל אינו ראוי לאכילה כלל לשום אדם כמו שהוכחתי לעיל ובשל תפל שאסור לטלטלו בשבת ובטור סי' שמ"ח אינו מתיר בטלטול רק משום שראוי לכלבים ובין שיעור השהייה כדי לאכול צלי או כדי לאכול חי מליח ליכא שום הפרש דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' לכך לא הוצרך הטור לפרש כדי לאכול כזית צלי ודי במה שאמר כדי לאכול כזית כיון דאין ראוי לאכול בשר חי תפל פשוט שהכוונה בשר מליח וכיון שמתחילים למלוח בשר חי צריכים להשהות במליחה הבשר הנמלח לבישול והרי שיעור מליחה כשיעור צלי ושניהם חד שעורא הוא והרי יש שהות כדי לאכול צלי כדברי הת"ק והא דהוזכר במשנה בפסחים כדי לאכול ממנה כזית צלי הוא משום דכך האמת גם שייך להזכיר ע"ז דברי ר"ע שסובר כזית חי ולדידיה דל"ל הואיל לאו חד שעורא הוא ודע דבחידושי רשב"א במסכת שבת דף ל"ט ד"ה הא דתנן כי' נראה שסובר דמאן דל"ל מתוך כ"ש דל"ל הואיל ואף הואיל שבידו כדמוכח ממה שהוכיח שם לא יחים אדם חמין לרגליו אא"כ ראוי' לשתיה דהיינו שהוחמו לשתיה דאל"כ אמאי מותר הא ב"ש ל"ל מתוך וכ"ש דל"ל הואיל הרי שמחליט דמאן דל"ל מתוך גם הואיל שבידו ל"ל, וא"כ לר"ע דל"ל מתוך כדאי' בפסחים דף ה' אף הואיל שבידו ל"ל ונשאר ק' הנ"ל לרבה שמפרש דברי הת"ק יכול לאכול אפי' שאינו אוכל ומטעם הואיל איך מפרש דברי ר"ע והא ר"פ ל"ל הואיל:

וכדי ליישב קושיא זו נראה שלשון המשנה באשר הוא לפנינו אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית צלי אין הכרח לפרש כדברי רבה וי"ל דהיינו שאם יש שהות לאכול ויאכל וע"ז א"ש דברי ר'"ע שאמר אפי' כזית חי ורבה לא אקשה לר"ח ממשנה זו רק מברייתא דתני בה כדי שיכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל ויעויין בהגהת מהרי"פ שכתב נראה ברייתא הוא דמייתי ויכול להיות שברייתא זו לא נזכר דברי ר"ע דר"ע לשיטתי' דל"ל הואיל לא מהני מה שיכול לאכול רק צריך שיהיה דעתו לאכול וכן כוונתו בדבריו שבמשנה אפי' כזית חי והיינו שיאכלנו ולכאורה היה נראה שלפי"ז נכון יותר תירוצא הנ"ל בשיטת הטור רק שא"כ קשה כיין שהטור תפס ל' המשנה הי' לו לבאר להדיא לדינא כדברי רבה דא"צ לאכול אלא די ביכול לאכול ואע"ג שאינו אוכל וכאשר פסקו כן להדיא רובם מהפוסקים הקדמונים כמבואר במ"מ והב"י ואם נאמר שהטור אחז שיטת הרז"ה בס' המאור שאין הלכה כרבה אלא כר"ח א"כ תו אין מקום לכל מש""כ בישוב דבריו אשר לא ביאר איך יהי' אכילת הכזית צלי או חי דהא אי ל"ל הואיל יש הפרש דאם שיעור השהייה כדי אכילת צלי אם אין לו הכנת עצים ואש צריך שיעור יותר משא"כ אי לא בעינן שיעור שהייה רק כדי אכילת כזית חי מליח א"ו צ"ל שהטור לא נחית למ"ש בישוב דברי הרשב"א לחלק בכוונתו הלשון שבמשנה מכפי הל' שהזכיר רבה כי אותיב לר"ח ואם חזר במש"ל בישוב דברי הטור ושהוא סובר כרבה דא"צ לאכול ודי כשיש שהות ביו"ט שיהיה אפשר לאכול הימנה וא"כ תו לא הוצרך לבאר צלי או חי דכיון דאמרינן הואיל צלי וחי מליח חד שעורא הוא וא"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה