אור ברסלב
ברוך טעם שו"ת › ג

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שו"ת · ג

ב

תשובה לכבוד הרב החריף הגאון מוה' מרדכי דק"ק לבוב:

מה שמקשה על הראבי' שבמרדכי פ' הזרוע דין תשל"ז על טעם השני שהרי בכל הש"ס התירו מטעם רוב בהמות כשרות אע"ג דטריפות הריאה שכיח לדעתי לא דק כ"ת בדברי ראבי' כאשר אבאר דז"ל המרדכי ונ' להראבי' דהקונה הלחיי' דכלפי הראש מן הכותי וגם הזרוע והראש של ישראל דפטור. כיון דניהוג הוא שאם תמצא טריפה שמניחו לכותי אימת מחייב משעת טביחה. והאי שעתא לית ברירה דתהוי דידיה אע"ג דרוב בהמות כשרות הן כו'. ותו דטריפות הריאה שכיח עכ"ל. הרי דעיקר כוונת הראבי' דחיוב המתנות אינו רק כשמבורר בעת הזביחה שהוא של ישראל והכא לא איברר מעתה לק"מ מה שהקשה מעלתו דהא דאזלינן ב"ר הוא מחוקי התורה דדבר שיש בו רוב לאיסור יהיה אסור והעובר ע"ז נענש בעונש שחייבה תורה על האיסור ההוא כשהוא ודאי איסור עשאה התורה הרוב כודאי כ"ז שאין בירור שהוא מן המיעוט הן לאיסור הן להיתר. ומותר לכל עדת ב"י לאכול מדאורייתא תא מכל הבהמות בלי שום בדיקה אף שלא ימלט שיהיה נאכלין גם הבהמות הטריפות מ"מ לא יחשוב ה' עון בזה ורובא דאורייתא אף שיש רק דבר א' נוסף בצד א' נגד השני אשר לפי שכל האנושי הא' לעיני'. וזה סברת הרא"ש שמביא בס' א"ז בסוגיא דת"כ דמעשירי וודאי ולא ס' ממועט אף במקום שיש לומר כל דפריש כו' דסובר שעי"ז לא יצא מידי ס'. ואין בידינו להחליט ולומר שזה העשירי אף שלא קפץ רק א' לתוכן (ויעיין מ"ש הפלתי בסי' ס"ג) וי"ל שזה הטעם של המ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ בהטיי' ע"פ רוב בדייני' שהאומדנא דמסתמא טובי' ואמיתי' דעת המרובין מדעת היחידים וליכא כאן שום מיעוט (ועיין בתומים בת"כ). ואפשר להסביר בזה דעת הסוברים דברוב גדול מוציאין גם ממון דהוי כמו אומדנא שמועיל בממון. עכ"פ נכונים מעתה דברי ראבי' הנ"ל דאף שמדאורייתא מותרת הבהמה באכילה מטעם היתר הרוב לא לזאת יוחלט בדעת אדם דאם היה הבהמה נבדקת לא ימצא בה טריפות. לכן היכא שאין הישראל קונה לחלוטין רק על אופן שיובדק ולא יהיה נר' טריפות לעין כל הספק אם הזרוע וכו' יהיה של הישראל א"ל. ול"ש לומר דברירא מלתא בשעת שחיטה שלא ימצא בה טריפות והזרוע של ישראל אבל במיעוטא דל"ש אפשר הוי כאומדנא שאין הבהמה מהמיעוט. לזה כ' הראבי' דטריפות הריאה שכיח ותבלין לדברי הנ"ל מצאתי בס' פ"י למס' קידושין (דף ע"ג) ד"ה שם אמר רבא כו'. שכ' בזה"ל ולענין ס' קהל משמע דלא מקרי קהל ד' ודאי אלא בודאי גמור. משא"כ ברוב ומיעוט ל"ש לומר שהוא ודאי כו' וקמי' שמיה גלי' ואפשר שהוא מהמיעוט. כיון שהדבר מצוי כו' עי"ש. ואגב אציע דברי הפ"י מ"ש בקונטרס אחרון למס' כתובות (דף כ"ב) בד"ה מכדי תרי ותרי נינהו כו'. שמביא שם קו' התוס' פ' גיה"נ על הגמ' שם תדע דט"ע עדיף מסימנים דא ו אתו בי תרי ואמרו פלוני כו'. דהא אשכחן מיתה ע"י סימנים כשמעידין פלוני דהאי סימנים כו'. כגון באשה עגונה שניתרת ע"י עידי מיתה ע"י סימנים כו'. ומתרץ דלכך אין מחייבים ע"י סימנים כשמעידים פלוני דהאי סימנים כו'. דניהו דסימנים הוי כמו רוב דל"ש כו' אפ"ה כיון דמצד המיעוט אפשר דזמנין דמתרמי א"א לחייב מיתה כו'. והתורה אמרה ונקי וצדיק אל תהרוג. משא"כ כשהאיסו' הוא מחמת רוב כיון שמנעה התורה מלעשות דבר זה חייב בעונש שע"ז כן תורף. ומ"ש שם עוד מחמת קבלו' התראה אינו רק להסביר ולא לעיקר הטעם כמובן דקבלות התראה אינו גורם חיוב כשיש מקום ע"פ דין למצוא הצלה בדבר אף מצד ס' שגם להנידון לא נתברר דבר זה. (נתכוונתי בזה להסביר דברי הרמב"ם שאבי' אח"כ) ולריב"י חבר א"צ התראה. ולפי המבואר מדברי הרמב"ם בפ' מה' שבועות דין י"ב דסובר דבמלקות ל"צ שיתיר א"ע ובתומים בסי' ל"ח כ' שקיים כן מסברא דנפשי'. וצ"ע בסנהדרין דף פ"א ע"ב ובלח"מ פי"ב מה' סנהדרין ובכתובות דף ל"ג בתו' ד"ה ממאי דמותרה. ובתשו' חוט השני ויש לי בזה אריכות דברי'). והנה לדעתי לכאורה מופרכים דברי הפ"י מגמרא ערוכה בסנהדרין דף ס"ט גופא א"ר כרוספדאי אמר רב שבתי כל ימיו של בן סורר כו'. אמרוה קמי' דר"ה ברי' דר"י א"ל ובד"נ מי אזלינן בתר רוב. התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה כו'. אהדרוה קמיה דר"ה א"ל ובד"נ לא אזלינן ב"ר. והתנן א' אומר בשנים וא' אומר בג' עדותן קיימת כו'. ואי ס"ד ל"א זיל ב"ר נימא הני דוקא קמסהדי ואכחושי הוא דקמכחשי אהדדי וע"ש כל הסוגיא. הרי מבואר דלפי האמת אזלינן בד"נ ב"ר אף היכא דהס' הוא אם עשה שום מעשה וצע"ג. ובסיגנון סברת הפ"י הנ"ל נ"ל לתרץ מה שקשה לכאורה דבסנהדרין (דף ג' ע"ב) איתא ואלא האי לנטות מאי עביד ליה כו'. מייתי לה בק"ו מד"נ ומה ד"נ דחמירי אמר רחמנא זיל ב"ר ד"מ לא כ"ש. ואי' שם בתו' ד"ה ד"מ לא כ"ש תימא דבריש המוכר פירות דף צ"ב קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואמאי לא נילוף בק"ו מד"נ כדקאמר הכא, וא"ל דבד"נ גופייהו לא אזלינן ב"ר ברובא דליתי' קמן אלא ברובא דאיתי' קמן. דהא בריש פרק בן סורר דף ס"ט משמע דבכל דוכתי' אזלינן ב"ר כגון רוב נשים לט' יולדן. ורובא דאינשי דטעו בעבורא דירחא כו' עי"ש. ולכאורה צריכין להבין דאיך ס"ד לומר דבד"נ לא אזלינן ב"ר דליתא קמן דהא בחולין דף י"א סובב והולך כל הסוגיא על רובא דליתא קמן וילפו לה אמוראי ממכה אביו ומהריגת רוצח. וצ"ל דסברת התוס' די"ל דלפי המסקנא שם ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר נידחי' כל הראי' ונוכל לומר דבד"נ לא אזלינן ב"ר דליתי' קמן רק היכא דלא אפשר דומי' דמכה אביו ורוצח וכן הוא בפי' הר"ן בסוגיא הנ"ל דף ס"ט ד"ה ובד"נ מי אזלינן ב"ר. וא"ת והא בפ' קמא דחולין ילפינן מד"נ דאזלינן ב"ר משום דלא חיישינן דלמא טריפה הרג. וי"ל דהתם איירי היכא דאם אפשר למבדקי' להרוג. כו' עי"ש:

ועתה נחזי אנן דבחולין דף הנ"ל מסיק רש"י ד"ה פסח דהא דסומכין ארובא היכא דאפשר הוא ודאי הלמ"מ א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאי' קמן ובין רובא דליתי' קמן. דמ"ש האי מהאי כו' עי"ש א"כ ר"ה ברי' דר' יהושע שהקשה ובד"נ מי אזלינן ב"ר. התורה אמרה ושפטו העדה והצילו כו'. ע"כ לא סבר דסברא החיצונה הוא דאין לחלק. א"כ ממילא משמע דגם באפשר אזלינן ב"ר דאחרי רבים משמע הכל, ואוסרין ומתירין על כל מיני רוב ואחרי רבים להטות קאי גם אד"נ. וממילא ליכא לחלק בדין רובא בד"נ משום דכתיב בי' ושפטו העדה א"ו צ"ל דסבר ר"ה דהא דאזלינן באו"ה ב"ר אף היכא דאפשר אתי' מהל"מ. כתי' ראשון של רש"י ועלה בדעתו אף שיש הלכה מ"מ בד"נ דכתיב בי' ושפטו העדה מהראוי שלא לילך ב"ר היכא דאפשר, והוכה לא על ד"נ נאמר. והוכיח רבינא מברייתא דאף בד"נ אזלינן ב"ר דאפשר. וי"ל דלשיטת ר"ה א"צ לומר דיש הל"מ ע"ז דהא רבינא לשיטתי' דסובר בסוגיא דחולין דאין סברא לחלק בין היכא דאפשר כו'. ולכך יליף שם דאזלינן ב"ר בעדים זוממים. אבל עכ"פ לפי שביארנו לשיטת ר"ה ע"כ יש הלמ"מ ע"ז. ומינה לפי האמת להוכחת רבינא ור' ירמי' דבד"נ אזלינן ב"ר אף היכא דאפשר ע"כ צ"ל דהלמ"מ היה גם על ד"נ. וכ"כ כשעלה בדעת התוס' הנ"ל בדף ג' לומר דבד"נ לא אזלינן ב"ר דל"ק והיינו היכא דאפשר כנ"ל ע"כ הוצרכו להיות נחית לסברת רש"י שיש הלמ"מ דניזיל עכ"פ בכל איסורין ב"ר אף היכא דאפשר (דאי מאחרי רבים להטות אתי' גם בד"נ כן דאחרי רבים קאי בד"נ) דאל"כ מנ"ל באיסורין לילך ב"ר כזה. לפ"ז אמאי דתו התו' לעצמם דהא בריש פ' בן סורר ומורה כו', הא י"ל דבאמת גם בד"נ יש הלמ"מ לילך בהם אחרי הרוב אף היכא דליתא קמן. וד"מ א"א למילף מיני' דאין דנין ק"ו מהלכה, ושמואל ור"ה תלמידי' בחדא שיטה קיימי דמסברא יש לחלק ברובא דליתא קמן בין היכא דאפשר ובין לא אפשר ובאיסורין יש הלמ"מ ולשמואל כן בד"נ כן:

לכן נ"ל לפרש פי' אחר בסוגיא הנ"ל ויתורץ קו' הר"ן ודברי התוס' דלפי סברת הפ"י הנ"ל בד"נ דכתיב ביה והצילו העדה יש סברא לחלק בין היכא דהרוב אינו אלא לברר האיסור מחייבין ע"ז העושיהו עונש ד"נ, ובין היכא שהרוב צריכין לאמת העשיי' שי"ל דלמא לא עשה דהרי מיעוט לפנינו, והנה מה שמטין בד"ן לחוב ע"פ דעות רוב הדייני' יכולין ללמוד דאזלינן בד"נ אף ב"ר כזה דאף בהטיי', ע"פ שני' אין בירור שכדבריהם כן הוא. דלפעמים חכמת היחידים תרב מחכמת המרובין שמבטלין דעתם ומדות התורה כך הוא (דלא כסברת התומי' שרמזתי לעיל) וכמעט ברוב חילוקי דעות שבין הדיינים לדעת המועטי' שמזכים חף הבע"ד מפשע כאלו לא עשה דבר הרע, אמנם עכ"ז מקום יש לסברת הפ"י לחלק כן ברובא דליתא קמן, והנה בבן סורר ומורה שאנו דנין עליו, אם יש מקום לומר שיהא נק' בשם איש ואב כשעברו עליו ב' חדשים ושליש משהוקף זקן דאם היה נושא אשה (כמבואר שם להמעיין בחידושי הר"ן) והיה מתעברת ממנו אפשר שהיה ניכר עוברה בזמן זה אם היה מתעברת להוליד לשבעה, וכשהולכין אחר הרוב אמרינן שלא היה כן שיהיה נק' בשם אב, הרי דאין הרוב בא על תחילת עשיית האיסור (שיהיה שייך בזה סברת הפ"י דאף שיש מיעוט עשה דבר שמנעה התורה מפאת הרוב) כ"א על דבר המסתעף לענין החיוב כמו הפן השני הנ"ל, מעתה נבין כוונת התוס' ודברי הסוגיא דמה שעלה בדעת ר"ה דלא אזלינן בבן סורר אחר הרוב הוא מטעם זה שעלה בדעתו לחלק כסברת הפ"י דלא אזלינן בד"נ בתר דליתא קמן רק היכא דהרוב הוא לחזק האיסור והחיוב ממילא בא ולא כשנצריך על עצם החיוב ול"ק כלל מכל הלמודים שבסוגיא דחולין דבמכה אביו ורוצח אזלינן ב"ר לחזק האיסור, לכך הוצרך רבינא להוכיח סתירת דעתו מברייתא דא' אומר בב' בחודש וא' כו', דשם אזלינן ב"ר על עצמות החיוב דאם תחוש למיעוטא, והעדות מוכחשת י"ל דלא עשה כלל דבר ממצות ד' אשר לא תעשנה וכמו שעלה בדעת ר"ה כנ"ל, כן רצו התוס' בדף ד' לומר שאפשר בד"נ לא אזלינן ב"ר דליתי' קמן ר"ל היכא שצריכין הרוב לאמת החיוב, וכמו כן בממון שאין דנין בו על מניעה אי' איסור דהא בכל ס' ממון ל"א דהוי ספק איסור גזל אף שהתובע טוען ברי ואינו שב אצלו לס' איסור וכאשר האריכו בזה לבטל סברת מהרא"י באסאן מ"ש בזה אין כאן מקומו:

אם כן עיקר מה שיש לדון בד"מ אם נלך ביה אחר הרוב הוא על עצם החיוב או יחייבו אותו הב"ד ע"י הרוב או יחושו להמיעוט ואף כשהחילוק כסברת הפ"י הנ"ל בד"נ הוא הטעם דכתיב ביה ושפטו העדה מ"מ לא נוכל לומר דבד"מ אין לחלק דהא ד"מ לא אתי' רק מד"נ ואמרינן דיו (עיין בחי' ר"ן ריש סנהדרין), לזה סתרו התוס' דבריהם מסוגיא דריש בן סורר ומורה דשם מוכח דאף רובא כזה דליתא קמן אזלינן ביה בד"נ, לכך לא הביאו התוס' לראיה רק מהא דרוב נשים לט' ילדין ורובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא והשמיטו דין דבת ג' שנים ויום א' שנזכר שם באותו סוגיא דלכאורה הרוב דשם בא על התחלת האיסור ומניעה שהרוב מעיד שהיא א"א ואסורה לעלמא וממילא הבא עליה נענש בעונש שנתרץ על הבא על אשת איש:

אמנם כדי להבין דברי ר' ירמי' מדפתי שמביא ראי' מברייתא דבת ג' שנים ויום א' להרוב דגבי בן סורר ומורה, אקדים מה שיש מדקדק דר' ירמיה מסייע ואמאי דלמא איילוני' היא. ואדעתא דהכי לא קדיש, וברש"י שם איתא בזה"ל דלמא איילינית תמצא כו', לפי תי' הר"ן על קושייתו אין מקום לדיקדוק זה אבל כבר ביארתי מה שיש לדקדק על תירץ הר"ן לשיטת רש"י בחולין לכן נ' דסובר רש"י דזה דבר החלטיי דאף דנחלק כסברת הפי הנ"ל עכ"פ לא יעלה על הדעת דאף אם יבורר אח"כ שיהיה הדבר הזה כפי המיעוט שיהיה העושה נידן למיתה משום שעבר בשאט נפש על איסור שבא מחמת רוב בטרם ידע שהוא מן המיעוט, ולמשל מכה אביו אף שדינו למיתה דאזלינן ב"ר ומחזקינן לאביו, ועבר על אזהרת הכאת אב, מ"מ כשיוצא ליהרג ויבואו עדים ויעידו שיודעים שאינו אביו בודאי פוטרין אותו, והרי כאלו נתגלה למפרע שלא עבר על עבירה שיש בה מיתה, א"כ אם נבוא לדון מה יהיה בסוף הדבר הזה שאנו מחייבין עלי מיתה דניחוש למיעוטא יהיה כאלו לעינינו ספק שיכול להיות שיתברר למפרע שלא נתחייב מיתה וצריכין לילך ב"ר, והרי הרוב שאנו דנין בו על העתיד כרוב על עצם החיוב, וצ"ל דמ"מ ליכא להוכיח ממכה אביו, דנלך ב"ר אף על עצם החיוב משום דמלבד שבמכה אביו כמעט אין בסוג האפשרי שיתברר שיהיה מהמיעוט, דהא רוב בעילות אחר הבעל, ואף אם יבורר שזנתה אמו יושאר הרוב בלא"ה שעצם החשש הוא רק מיעוט. ונוסף לזה חשש הבירור הוי מיעוטא דמיעוטא (ועיין בהגמ"ר פ' הזרוע) שאין לחוש עליו והרי כנברר לפנינו שלא יתברר לעולם שאין בו משפט מות, וכ"ז במכה אביו וברוצח שהחשש דלמא במקום סייף כו', אבל בקטנה שיש בה ס' איילונית אם היא באמת מן המיעוט יתברר הדבר ע"י סימני איילינית וס' איילונית עם הבירור כולה חדא מלתא ומיעוט א', ואחרי שממיתין הבא עלי' ול"ח שיתברר שהוא מן המיעוט, ויהיה גלוי למפרע שלא נתחייב מיתה ע"כ צ"ל דאין חוששין למיעוטא, וכאין יחשב אף במקום שהרוב וב הוא על עצם החיוב ולא על התחלת האיסור ולכך דייק ר' ירמיה שפיר מברייתא דבת ג' דהולכין בד"נ בכל גוונא ב"ר לדעתי הוא ענין דק ונכון לומר אף שיש קצת לפקפק דעת לנבון נקל ליישר הכל:

נחזור לדברינו הראשונים בכוננת דברי ראבי' הן ראיתי בפר"ח סי' ס"א ס"ק מ"א שכ' בטעם הראבי' דקניית הישראל אנה חלה כ"א אחר שחיטה ולזה חידש הפר"ח דאי הוי איפכא ששוחט אצל ישראל ואם נמצאת כשרה נשארת לו והטריפה לוקח הגוי חייב במתנות וכ"כ הריש"ש ולכאורה יש לפקפק בדבר כי לא נזכר כלל בהראבי' שהקנייה לא חלה כ"א אחר שחיטה רק מטעם דלא ברירא וכאשר ביארתי דבריו וגם נכונים דברי מעלתו במ"ש להסביר דברי ראבי' שמחמת החומרא שרבו שכיח שיאסרו הבהמות בבדיקה. וכבר מצינו ביש"ש פ"ג דמס' ביצה סי' ב' שאף בימיו היה שכיח טריפות מכפי שהיה בזמן התלמוד ודעת הריא"ז לאסור השחיטה ביו"ט מטעם זה, ומה שהקשה מעלתו על רמ"א כיון שפוסקים כראבי' אמאי קבע בש"ע או"ח דלא כריא"ז קדמוהו בעל המחבר שאגת ארי' סי' ס"ד יעו"ש רוחב פלפולו בזה, אבל לא העיר מה שנמצא ברמב"ם ה' יו"ט פ"ב דין ד' שכ' בזה"ל בהמת חולין שנפלה מן הגג כו' שורטין אותה ביו"ט ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל עכ"ל, הרי שסברתו דלפי פסק הלכה כמ"ד הטעם דאין מלבנין מפני שצריך לחסמן אמרינן דאף אי איכא רק אפשרות דתהא כשרה הוי השחיטה לצורך יו"ט, ומותר אף מדרבנן, אף שבהואיל אי מקלעי אורחים אסור מדרבנן:

ויש ליישב בזה איזה קושיות של המחבר הנ"ל, אבל לא כן דעת שארי פוסקים למעיין באו"ח סי' תצ"ח בשם הרא"ש, ולכאורה לפי דברי מעלתו בהבנת דברי הרא"ש שמביא האס"ז בסוגיא דת"כ היה מקום לפקפק על כל היתר שחיטה ביו"ט לדידן דאצרכו חכמים בדיקה כיון דלדעת הרא"ש היכא שאינו ברור שתמצא כשרה הוי מלאכת השחיטה בס' שלא לצורך כ"כ נימא בכל סתם בהמות אף שבשעת השחיטה יש לנו לדון ע"פ רוב, מ"מ כיון דעיקר היתר המלאכה הוא שיהיה לתועלת צורך יו"ט. ולשיטת הרא"ש שהרוב אינו כודאי הרי לפנינו הס' דאפשר שתמצא טריפה ולא יהיה תועלת בהשחיטה לצורך יו"ט. ובאמת בקל יש לדחות כמובן ויתיישב בזה קושית השא"ר בסי' הנ"ל מסוגיא דביצה אבל א"צ לפלפל בזה אף שמצאתי שגם בפלתי בשני מקומות הבין כהבנת מעלתו. וכ"כ הפ"מ בסי' ק"י בשפתי דעת ס"ק ל"ז והעיר כקושית מעלתו שצ"ע בס' ממזר ברוב פסולים אמאי לא ממעט מודאי לא ס' לסברת הרא"ש הנ"ל. והפ"י בקידושין קיים מסברא דנפשי'. ומאד אני נבוך בדבריו. ומן יום הראשון אשר נתתי את לבי להבין סברת הרא"ש הנ"ל מוחלט בדעתי שסברת הרא"ש לא נאמרה רק לענין נכבשינהו דניידי שעל מה שהקשה שם בזה"ל דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ויהיה כולם חייבים במעשר כו'. מתרץ כנ"ל ושאני דין דנכבשינהו דאין מקום לומר בו מצד השכל שיהיה צד סברא לתלות בו שמה שמתירין הוא ההיתר דהרי דין דנכבשינהו הוא אף בנתפזרו כולם. זה בכה וזה בכה שמותר ליקח אנה ואנה. א"א מן הבא בידו בכל צד שירצה עד שיהיה לאחדי' בידו כלום מלבד שנים שצריכי' להשאיר לשיטת הש"ע (ולדעת הב"ח והפר"ח כולם מותרים וכאשר נראה כן גם מלשון הרא"ש הנ"ל) ויעויין מ"ש בת"ש סי' ט"ז ס"ק מ"ח ונו"ן. ומצד הסברא מהראוי לומר איסורא ברובא איתי' רק זאת חוקת התורה להתיר בכה"ג והרי זה דומה לביטל איסור ברוב דאמרינן שיהפף ההיתר להיות איסור והרא"ש רמז זה בדבריו שם וכאשר כן דעתו מפורשת בפ"י:

אבל בשאר דיני רובא דוחין את המיעוט ויוצא מכלל גדר ספק ואף במקום שאסרה תורה בפירוש הספק מותר כשיש רוב או כשפירש א' מהרוב. ולא נשאר מקום לסברת טעם מעלתו בדברי הגמ"ר ויעוין בסנהדרין ע"ט ובזבחים ע"א בתו' שם:

ועתה אני חוזר לדברי הראשונים די"ל אף לשיטת הש"ע טעם השני של הראבי' בפטור נתינת המתנות בקונה המתנות מן העכו"ם באופן אם לא ימצא בה טריפות. וגם טעם הראשון של הראבי' נכון אף לדברי המהרי"ט. ואם באנו לדון אם נתחייב התובע בנתינת המתנות להכהן צריכין אנו לדון תחלה אם המה בחזקת הישראל הקונה וכשדנין ע"ז אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב. אף דחזקת מרא ל"ש בנכרי. מ"מ אין חיוב התשלומין חל על ישראל דחזקת ממונו מתנגד להרוב. והוי כלא נגמר המקח עדיין. ויש תבלין בזה לדברי הפר"ח שהבאתי לעיל בהבנת דברי ראבי' מזה שכ' הראבי' אי מת מחייב משעת זביחה והאי שעתא לא ברירא דתהוי דידיה כו' ובנפול המסבב יפול המסובב ודעת לנבון נקל לפרש גם סוף דברי ראבי' שם במ"ש והאי דלאו איסור טבלי' הוא דלא הלכתא כר"י כו' עי"ש וי"ל עוד דסובר הש"ע דחיוב הנתינה אינה מתחלת לחול רק בגמר זביחה כי כן מהסברא ואינה חלה כ"א על הטבח ובאופן כשהיה בעת השחיטה שייך להישראל א"כ בעת השחיטה שעדיין אין עת וחיוב הנתינה ל"ש עני ורש הצדיקו. ואין דנין רק לפי העת אם שייך להישראל א"ל. וכשאנו אומרים אז דלא ברירא שהוא של ישראל מטעם שאין הולכין בממון א"ר אין מקום שתחול חיוב הנתינה בגמר הטביחה. ומ"ש כ"ת דראבי' ע"כ אינו סובר החילוק של מהרי"ט דהיכא שהוחזק אצל אותו אדם גם ממון אחרים ל"ש לומר אין הולכין בממון כו'. והאריך בזה. מאד נפלאים דברים האלה ולדעתי כשיחזור עליהם יודה שפלטה קולמסו דברי שגגה:

ומלבד כ"ז כבר כתבתי דנ' דלפי המסקנא ל"א לחייב מס' רק במת"ע ולא במתנות כהונה שאין שם מתנות שלהם מתנות עניים ולמתנותיהן יחד עשיר ואביון (ועיין יבמות, פ"ו וכתובות דף כ"ו) ומ"ש כ"ת בדחיית דברי שאף בנכרי שייך חזקת מ"ק אף לשיטת הסוברים דל"א גבי נכרי חזקת ממון. ישר כחו שהעלה חילוק נכון שראויין הדברים אליו ועכ"ז אינם מוכרחין לא בטעם ולא בראי' שיגרא דלישנא בס' א"ז בשם הקדמונים דחזקת מרא ל"ש בנכרי. וי"ל דגם חזקת מ"ק ל"ש בי' דאת שיש לו אינה שלו לשיטת הסוברים דגזל נכרי מותר ואף להסוברים דגזילו אסור לישראל מה"ת נראה מדברי היש"ש פרק י' דב"ק סי' ס' שהטעם שירחיק הישראל עצמו מן הרגל הגזילה וביותר מבואר בשו"ת הח"צ סי' כ"ז שהאיסור הוא אינו בעבור הפעול אלא בעבורינו אנחנו הפועלים כו'. והוצרכו בזה לומר טעם למצות ד' כדי להסביר החילוק שהמציאו חז"ל בין גזל הנכרי להפקעת הלואתם, וברמב"ם ריש ה' גניבה דין ב' כ' כטעם הנ"ל על איסור בגונב ע"מ למיקט וע"מ להחזיר עי"ש:

ומ"ש מעלתו דעובדא דתה"ד סי' שי"ד מבואר דלא כמהרי"ט שהרי שם מיירי בהופקד אצלו ממון אחרים וגם מעותיו היה שם ונאבדו מידו כו' אע"ג דלמעות הנמצא ברשות הנפקד אין להם בעלים ידועים כו' עכ"ל. אתמה דהא בפירוש כתב התוספות מס' ב"מ (דף ק' שרמזתי בכתבי הראשון בזה"ל, ול"ד לא' שהופקד טלה חי אצל בעה"ב ויש להבע"ב ג"כ טלה חי ומת א' מהם כו', דהתם היה מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא כו'. עי"ש. וכ"כ בעובדא דתה"ד שהנפקד היה מוחזק שיש שלו בתוך הכיס עשרים זהו' ומשארי' אותו בחזקה זו אבל במעשה דריצב"א שניקח ב' זהו' ע"י בתו של הנפקד מכיס א'. וא"י מאיזה כיס משל הנפקד או מכיס המפקיד שהי' מרובין הוצרכתי למ"ש בכתבי הראשון:

ומ"ש עוד מעכ"ת בזה"ל ומע"כ הוסיף עוד להביא ראי' מתוך לשון התוס' מציעא דף ק' וליחזי כו'. ואני לא ירדתי לסוף דעתו ומטוני' הרי מבואר מדבריהם דחזקה דהשתא ל"מ אפי' בס' השוה וליכא רובא א"ו דשאני התם דתפיסה דהשתא לא מהני אפילו בס' השוה וליכא רובא דהוי כמו קרקע כו' ה"ה בגודרת כו'. וכבר הבין כן כוונתם הגאון מהרי"ו ז"ל בספרו או"ת בקת"כ סי' נ"ג נ"ד כו' כל ישוב מעלתו לעיין עוד בדברי התומים ויראה שחזר בעצמו מדבריו הנ"ל. והעיקר מה שאין מועיל תפיסה בס' השוה הוא מחמת שיש להראשון שנתפס ממנו חזקת מ"ק. או כיון דקודם התפיסה היינו דנין להשאיר בחזקת הראשון מטעם דהמע"ה אין עוד זכות מחמת התפיסה ממנו. דאמרינן שאין זכות להתחלו' התפיסה מה שעפ"י דין שייך לחבירו והארכתי בזה במ"א בכללי התפיסה. דלטעם השני יש לחלק בין תופס ברשות לתופס שלא ברשות. ולטעם הראשון היכא דשייך חזקת מ"ק אף התופס ברשות אינו זוכה בתפיסתו דאלי' חזקת מ"ק נגד חזקת ממון שיש לו ע"י תפיסתו. ויעוין בכתובות (דף ע"ו) בתו' ד"ה על בעל החמור כו' שכ' בזה"ל והא דפריך הש"ס בהשואל דף ק' ושם. גבי המחליף פרה בחמור וילדה דיחלוקו. דליחזי ברשות דמאן קיימי ולהוי אידך המע"ה אלמא לא מוקמינן אחזקת מ"ק היכא דתפסה אידך כו' עיי"ש. וזה ג"כ כוונת התוס' במס' ב"מ. ולכך הביאו הא דהגודרת אין להם חזקה. כדי דלא נימא דל"ש עוד חזקת מ"ק כיון שהוא כעת ברשות אחר לפנינו. לזה הביאו הא דהגודרת אין להם חזקה. הרי דבכ"מ שהם עדיין שם חזקת מ"ק עליהם. וכ"כ בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר. ולזה תירצו כיון דיש דררא דממונא לפנינו ר"ל דמחמת הס' שהיה להב"ד איקלש חזקת מ"ק. ואע"ג דגם בכה"ג אין זכות להמחזיק בהם. דהא ת"כ מוציאין מידו דשא"ה כיון שהלוקח טוען ברי. ואין לבטל תפיסתו מטעם השני שכתבתי לעיל דלא יהיה לו זכות התחלות התפיסה מרשות חבירו. ז"א דהא לפ"ד שטוען ברי כדין עביד דינא לנפשיה וטעם הראשון ל"ש לומר כיון דלפנינו הס' מוקמינן בחזקת מ"ק שהוא טובה מחזקת המחזיק דכבר איקלש החזקת מ"ק מחמת הדררא דממונא שיש להב"ד בלא טענותיהם. ואפשר לומר דגם התו' מודי' היכא דהחזקת מ"ק היה חזקה גמורה שהי' עכ"פ חזקה טובה קודם שנולד הס'. ואף על הס' אין לעקרה למפרע אין זכו' להתופס אף בדררא דממונא. ויש להתופס טענת ברי. ולכך בסוגיא דהיה שנים רודפי' סוף פ' המניח אין התפיסה מועלת להניזק. אבל בהמחליף דלא היה על ולד חזקת מרא לבעל הפרה רק על העובר. ואין החזקת מרא שאנו דנין על הולד אלימא כאשר התו' בעצמן מפקפקי' בזה. ובתשו' הרשב"א סי' שי"א מחליט דל"ש בזה חזקת מרא קמא. לכך כשיש דררא דממונא מועיל התפיסה כשטוען הלוקח ברי. ויש ליישב בזה דינו של מהרי"ק סי' שי"א במעשה שהי' שתפסו הקהל כלי קודש בטענה שאחיו של המערער הקדישם לבה"כ שלפי דבריהם לא הי' לזה הבא בטענת ירושה שום חזקת מרא מעולם שכבר יצא מחזקת מורישו עודנו חי. ויש לי בזה אריכות דברי' הרבה ואין כאן מקומו ודי בהערה הנ"ל להציל א"ע מהשגת מעלתו שנדמה לו דברי בזה כדברי שגגה. ומה שנתעורר בטעמו של ר' מאיר דאזלינן בתר חזקה ולא ב"ר. אף דלדידן רובא עדיף מחזקה יש לתרץ לפי תירץ הר"ת בתו' ד"ה מנא הא מלתא (חולין דף י"א). דמפרה אדומה ילפינן דרובא עדיף מחזקה. ולר"מ לשיטתו דע"כ סובר לחלק בין היכא דאפשר ובין היכא דלא אפשר לא מוכח מידי:

ומה שדחה מעלתו במ"ש דרבא הוסיף בטעמו דקמה בחזקת חיובו דאף בח"ל ספיקו לקט. וכתב בזה"ל אבל המשנה ודאי דלא בח"ל מיירי תדע שהרי האי מתני' דס' חלה חייב נמי סתמא נאמרה ופשיטא דבח"ל פטור לגמרי דהוי ס' דרבנן וא"ל נמי חזקת פטורא וכבר מבואר כן להדיא בט"ז יו"ד סי' ש"ל ע"ש מהרש"ל כו' כמדומה שלא בא מעלתו רק לקפחני בדברים על שכתבתי בלשוני דהמשנה סתמא קתני. אבל עכ"ז אין דבר דחיי' כיון דבאמת הדין דגם בלקט של חו"ל מטעם חזקה בודאי המשנה מיירי גם בחו"ל. ואמר רבא הטעם כפי האמת שעפ"ז הדין כן גם בקמת חו"ל ואי משום שהמשנה במס' חלה לא מיירי רק בחלת א"י לא נוכל לומר שהמשנה במסכת פאה גבי קמה מיירי גם בחו"ל. ובלא"ה מסתימת הש"ע בסי' ש"ל נ' שסובר המחבר דגם בחלת חו"ל ספיקו לחומרא ובאמת הש"ך הניח שם בצ"ע. ואפשר כיון דאין שיעור לחלה מדאורייתא ואף להפסד מועט לא יחשב הפרשה כשעורה ואין בזה טירחא אפשר הוי דשיל"מ ואף בס' דרבנן לחומרא ומהרש"ל לשיטתי' דסובר דל"מ דשיל"מ רק הבא ממילא מכח זמן וכאשר הובא דעתו בש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ח. ומה שהוצרך רש"י לפרש מחמת שיש עון מיתה בחלה היינו לתרץ אף להאמורים דלא אסקי אדעתייהו כרב אשי שהוא חידש דין זה דכמו דשיל"מ לא בטיל כן ספיקו לחומרא בדרבנן אבל גם ברמב"ם מבואר הטעם שיש בזה עון מיתה אף שפוסק כרב אשי:

ומה שכ' כ"ת דלכך פי' הרשב"ם פ' חזקת דף נ' הטעם על ספק נפשות להקל משום דכתיב והצילו העדה כדי לחייבו אם קרע שיראין. וכמו כן כ' מעלתו על דברי הגמרא סוף פ"א דכתובות גבי זרק אבן לגוי דבריו נפלאים וכי בשביל שר"א מסופק אם ק"פ כקה"ג כו' נחליט שיהיה דינו כאלו לא חייבה תורה מיתה ויחייב על השיראין חלילה מלומר כן כיון דאם הלכה כמ"ד ק"פ לאו כקה"ג אינו בדין יום או יומי' הוי מחויב מיתה. ואף שאין ממיתין אותו לא גרע מחייבי מיתות שוגגין ופטור מתשלומין ממילא הב"ד שמסופקים בדין זה אינם יכולין לחייבו ממון. ובזרק אבן לגוי היכא שידוע שהרג לישראל והפטור ממיתה אינו רק כיון שבשעת זריקתו לא הי' נתברר אם כוונתו להנכרי או להישראל פטור גם על השיראין דדרשינן ממכה בהמה שלא לחלק בין שוגג למזיד בין מתכוין לאינו מתכוין ועיין ברמב"ם פ"ד מה' חובל הלכה וא"ו ובראב"ד שם. ובריש פ"ד מה' רוצח ובח"מ סי' תכ"ג. ולהבין לשון הגמרא בכתובות ספק נפשות להקל ופי' רש"י דכתיב והצילו העדה ועיין בסנהדרין (דף ע"ט ע"א) ברש"י ד"ה א"נ פלגא ופלגא שכ' בזה"ל למה לי קרא למפטרי' הא כיון דמצי למימר לכותי קמכוין אית לן למפטרי' משום דס' נפשות להקל מוהצילו העדה עכ"ל נ' היכא שהיה ידוע שנתכוין להישראל ובצע אשר זמם מחויב מיתה (וכן מבואר במרדכי חולין פ"ק דין תקצ"ג) רק הוא יכול להציל א"ע ממיתה בטענה שלא נתכוין להישראל רק להנכרי ואף דלא טען הוא אנן טענינן עבורו כן בד"נ מדכתיב והצילו העדה דבכל ד"נ טוענין עבור הנידון לבד ממסית. אבל בס' כריתות סי' קצ"ט נ' שמפרש זרק אבן לגוי דמיירי שאין ידוע גם אחר הריגה אי הרג ישראל או נכרי ועיין ברוקח סי' תס"ז ע"פ דבריו שם יש לפרש דברי התוס' במס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל כו' עי"ש שנבוכו רבי' בכוונתם:

ומה שהקשה כ"ת מהמתני' על ר' יוחנן דסובר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כו'. כמדומה שלא עיין בסוגיא ההוא (דף קל"ד ע"ב) בתו' ד"ה ראשית הגז שמבואר מדבריהם דלמ"ד מתנות טבלי בס' הפטור הוא על הנתינה לכהן אבל חיוב יש בהפרשה מטעם ס' איסור. וכיון דמחייבין בס' פטר חמור אף שאין בו ס' איסור כרת או מיתה לפדות ולהחזיק לעצמו כ"כ בס' מתנות כיון שדי בהרמה לחודא ואף שלשיטת המלחמות בפסחים דלר"י דשיל"מ בטלי י"ל דמודה בזה היכא שיש ס' ויכולין לתקן בלי הפסד דמתקנינן. ושאני בביטול דנהפך איסור להיות היתר ולא צריך תקנה עוד. ומה שהאריך מעלתו לתרץ קושית התוס' בחולין (דף ל"ז) תו' ד"ה שלא הורמו מתנותי' כו' נ"ל דאין מקום לדברי כ"ת דבודאי קשה על הדעת דיחזקאל הוסיף לעצמו מצות בהרמת מתנות בבהמותיו מה שפטור מה"ת לדברי מעלתו ואין בזה גדר וסייג וחיבוב מצוה לכן נ"ל דמה שאמר יחזקאל שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' היה כוונתו שלא אכל מבהמות ישראל שלא הורמו מתנותי' כן משמעות הדברים שלא הורמו. (וכן מצאתי משמעות לדברי בפר"ח סי' ס"א, ס"ק יו"ד ביו"ד) דלדעת הטור וכן נ' מדברי התוס' חולין קל"א ע"א ד"ה הו"ל כו' יש איסור דרבנן שלא לאכול קודם הרמה. ולכהן גם בבהמות ישראל אף איסורא דרבנן ליכא. וכן מבואר בפר"ח ויחזקאל החמיר ע"ע לגדר כדי שעי"ז יהיה זהירים אצל ישראל להרי' המתנות או דיחזקאל המציא זה האיסור לעצמו ורבנן מלאו דבריו באיסור על הכלל. וכן נראה מחי' רשב"א וזה נעלם מהפר"ח:

ולמ"ד שמתנות טבלי אף שלדעת מ"כ לא טבלי בבהמות כהנים מ"מ איסור טבל יש בבהמות ישראל אף לגבי כהנים. א"כ נשאר הקושיא דממ"נ דבבהמות ישראל מה רבותי' דיחזקאל ובבהמותיו למה החמיר והוסיף מצוה חדשה מה שמבואר להיפך בתורה (ועיין במס' ביצה דף י"ב ע"ב ברש"י על המשנה) ויש מקום עיון לר' יוחנן ממשנה ביצה דף כ"ה ר"ע אפי' כזית חי מבית שחיטתה כו' עי"ש (ויעוין מ"א סי' תצ"ח ס"ק י"ג) ודוחק לומר דדברי ר"ע אינם נאמרים רק בח"ל וכר"א דפוטר בחו"ל מדברי ר' יוחנן ביבמות (דף ס"ג) גבי אתו חברי' לבבל כו'. ומבואר שסובר דנוהג בחו"ל ומ"ש כ"ת לשיטת הגמרא דאף דילפינן לחיוב' נתינה לעני אף במקום רוב מדכתיב עני ורש הצדיקו מ"מ הקילו בדמאי כסברת התוס' יבמות דף קי"ט דל"ח כה"ג למיעוט דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו דבריו נכונים וכבר תפסתי בזה על תפלתי בבית הס' דף ק"ס ע"ב לענין דמאי בדין קבוע גם בבכורות דף כ' תירצו התוספות כנ"ל. וז"ל שם. ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מועט שאין מעשרין עכ"ל. וכבר הסברתי לעצמי דבריהם. דהא חזינן דהתורה האמינה ע"א באיסורין אף באיתחזק היכא שבידו היה לתקן ולכמה שיטות ידעינן דין נאמנת כל אדם באיסורין מהא דמותר לאכול אצל כל אדם. ומינה נשמע דאף שיש איזה אנשים שחשודים לרשעים לא יגרע בזה נאמנות שנתנה התורה לסתם ב"א דאל"כ איך האמינה תורה ע"א באיסורין האם ימלט שלא יהיה חשש מתי שוא ורשע בכלל עדת ב"י ולפ"ז היה עדיין מקום לפקפק אף דאם אנו דנין לענין איסור שבאכילת הדמאי מאמינים להמוכר כמו סתם ב"א שנאמנים באיסורין מ"מ אמאי יועיל בעדותו לענין ס' ממון עניי' ויש לדחות ובלא"ה נ' דלק"מ להגמרא מדמאי כיון דרבא אמר קמה בחזקת חיובא קיימה ע"כ צ"ל אף לדברי הגמרא דלא מבטלינן הרוב לגבי ס' מת"ע כ"א כשיש עכ"פ חזקה מה כמו ס' חזקת חיוב. וגבי דמאי ליכא חזקת חיוב וכמו שמתרצין התוס' בבכורות דדלמא כר' אושיעי' עביד שהכניסה במוץ גם לשיטת הרשב"א בתה"א דלכך ל"א גבי רוב מצוי' אצל שחיטה מומחים סמוך מיעוטא לחזקה כיון שעיקר עשיית השחיטה באה להפקיע הבהמה מחזקה זו עי"ש. כ"כ הרוב דמעשרין דהעישור הוא להפקיע התבואה מטבלה. משא"כ ברוב שיש גבי קמה:

ומה שדחה מעלתו דברי בדין קבוע ונלחץ שבודאי יש חילוק בין קבוע משני חניות לבין הקבוע מרוב חניות נגד מועט. ידעתי שיודה מעלתו בעצמו שאין טעם לחילוק זה ואף אם היה כדבריו אין סתירה לדברי דהא גם בקמה לקט של עניי' מונח לקמצי' בכמה מקומות בשדה. והוי ככמה ציבורים שמונחים. שלכ"א דין קבוע לעצמו. ומ"ש מעכ"ת שסוגיא דניפול מבואר כדבריו אין התחלות ראי' משם דידוע שאין לאדם אף בעיר דין קבוע כ"א בביתו וכן מפרש בתו' ספ"א דכתובות. ובטרם שיצא הרוצח מן העיר היה כבר בין ההולכים בתוך העיר. ובפרט כצאתו מן העיר ונתבטל קביעתו טרם שרצח. וכשאנו דנין על הרוצח דכאן במקום הריגה מאין בא אנו דנין על הנפרשים מאת העייערות שכבר זזו ממקום קביעתם מה לנו לדון על תחילת פרישתו מביתו ממקום קביעתו ושפיר יש לילך אחר כמות רוב שמעיר הגדולה וכ"כ בניפול הנמצא שנשאר מגוזלות שפרחו משובכיהם כדרכם ועזבו מקודם קביעתם משא"כ בחניות וקמה שאנו דנין על העת שנלקח מן החניות ממקום קביעתן או מחניות המוכרת בשר כשר או מחניות נבילה. כ"כ בקמה מאיזה מקום לוקחין הנמלי'. ומ"ש בדברי הט"ז ביו"ד סי' ק"א בלא"ה דברי הט"ז מגומגמים כמובן. וליישב דבריו נאמר בהקדי' דברי הגמ' קידושין (דף ע"ג ע"א) אמר רבא ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה. ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש כו'. מאי אמרת דלמא אזלה איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ דמי כו' עכ"ל הגמ' וכתב הפ"י והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלהא נמי לא אצטריך קרא דה"ל רובא להיתירא והריטב"א ז"ל בחידושיו הקשה ג"כ קו' זו. אלא ששינה בלשונו דה"ל ס"ס כו'. ולפע"ד נ' דדא ודא אחת הוא. דודאי לא ס"ס ממש מקרי כו' עיי"ש (וכמדומה דאשתמיט ליה דברי המרדכי ביבמות פ' החולץ דף כ"א שמחזיק זה לס"ס) תורף הדברים הנ"ל דהיכא שיש ס' קבוע ובאותו צד שאומרים שאינו קבוע יש רוב אזלינן ב"ר. כ"כ נוכל לומר דדינו של הט"ז דעיקר דין הקבוע בכאן אינו רק מחמת שחכמים עשאו לדבר הראוי' להתכבד כשמתערב דין קבוע דרבנן. ואם באמת האיסור נחתך אין כאן עוד קבוע. וכשיש לנו ס' אם נחתך האיסור והוא בתוך המרובין הנחתכין או עדיין הוא בשלימתו והוא בתוך המיעוט השלימים ועודנו בחשיבות קביעתו הוי ס' קבוע. ואם אינו קבוע יש רוב יש לנו להקל לילך אחר הרוב ולומר שאין כלל קבוע לסברת הריטב"א דאתי' עלי' מכח ס"ס דאף באזלה איהי לגבייהו איכא ס' שקול באמת אין דמיון במעשה דהט"ז דהא מיד שחוששין כאן על הקבוע צריכין לומר שהאיסור שלם ואינו בטל וליכא באותו צד שום ס'. אבל לדברי הרשב"א שמחזיק זה בדרך כלל לרוב דס"ס ליכא דשם חד הוא. או נבעלה לכשר או לפסול. ומלבד זה יש לגמגם על ס"ס כזה כמובן ע"כ צ"ל כנ"ל דסובר הרשב"א דהיכא שיש ס' קבוע אזלינן ב"ר:

ומה שמקשה עוד מעלתו על תשובת הר"ן מסוגיא דניפול כבר ביארתי למעלה דשם ל"ש דין קבוע ובמעשה דירושלמי שמביא הר"ן שנגנבו אבנים מתוך אבנים של בעלי' העליון והתחתון אף דפירש שלא בפנינו מ"מ כיון דלא נמצא הגניבה. וכשדנין ההפסד שהיה עיקר דינינו משל מי לקח הגנב בעת גניבתו ממקום הקבועים דין ס' קבוע יש לו. ובתשובות מהרי"ל שציינתי במכתבי הראשון סי' קצ"ט איתא בזה"ל. ועל עיקר הדין דמהרי"ח (במעשה שהיה שתפס אנס א' אתרוגים מסל שהיה בהם אתרוגים של שלשה אנשי' מסומנים בסימנים שהיה לכ"א בשלו) תמוה לי כיון דהס' נולד במקום הקביעו' דלהוי חשיב כמחצה ע"מ כמו שכתב מהר"ם בתשו' על שלקח בתו מכי א' שהיה כמה כיסי' בתוכו עיי"ש. וע"ז מתרץ הש"ך בחו"מ סי' רצ"ב ס"ק כ"ט שהמעשה היה שלקח העכו"ם שלא בפנינו עיי"ש. ולפי הנ"ל י"ל דכוונת מהרי"ל דבשלמא גבי בשר שפירש שאנו דנין על הבשר שנמצא ביד גוי אי מותר לאכלו א"ל. אמרינן כיון שלא ראינו פרישתו ממקום קביעתו ותחילות דינינו ע"ז כעת אחר שכבר נד ממקום קביעתו אמרינן כל דפריש משא"כ בבת שנטלה ב' זהו' שאנו דנין על תחילת הלקיחה אם נלקח מדמי הנפקד שהיה לו רוב כיסי' וצריך הנפקד לפצותו משלו או נלקח מכיס של המפקיד אמרינן כל קבוע. וכמו כן במעשה דמהר"ח אף אם היה המעשה שהאנס לקח שלא בפניהם כיון דאין דנין כעת על האתרוגים שביד האנס לידע למי להחזירה כי האנס כבר חלף והלך לו עם בצעו רק דינינו למי יהיה הפסד הגזילה. הרי דינינו על תחילות הגזילה הנעשה במקום הקביעות לכך סבר מהרי"ל שאין לומר בגוונא כזה דין פירש רק דיינינן לי' כדין קבוע. והנה בתשובות מהר"ם הנ"ל. שהוא בתשו' מיימוני' לס' משפטים סי' כ"ח ובתשו' מהר"מ ור"ב סי' תתקצ"א איתא בזה"ל. אשר שאלת על ד' וה' כיסי' כו'. כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה ע"מ דמי. ולא אזלינן בתר רובא ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמות לנמצא ביד עכו"ם כיון שהישראל לקח מן הקביעות כו' עיי"ש. משמע מדבריו שמחלק בין היכא שהלוקח עכו"ם או ישראל כמו גבי בשר מחניות. ובאמת קשה לחלק גבי גניבה או לקיחה שלא ברשות בין עכו"ם לישראל. וא"נ כנ"ל א"ש דהטעם שהס' הוא על תחילת הלקיחה ממקום הקביעות. ועכ"פ נכון לומר ש כן בדעת הר"ן:

ומ"ש מעלתו למצוא טעם לחילוק של מהרשד"ם שהוא בתש' מהר"א ששון סי' קס"ב בין ס' השקול בממון שיש בו איסור להיכא שיש בו רוב דעות להחמיר דמחמירין להוציא בס' ממון שיש בו איסור אף שאין הולכין בממון אחר הרוב. הנה לשיטת הרמב"ם דכל ספק איסור אינו אסור אלא מדרבנן יש מקום לחילוק הנ"ל די"ל דלא החמירו חכמים בס' איסור שיפקע עי"ז חזקת הממון משא"כ כשיש רוב כנ"ל:

ומלבד זה יש לי להסביר דהנה רבים נבוכו בטעם דין הקי"ל כיחיד נגד רבי'. ובס' גט פשוט ר"ל דטעמו של זה וטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דסמוך מיעוטא לגבי חזקת ממון משא"כ באיסורין, ונ"ל די"ל דאלים חזקת ממון שיהיה כמו הרוב המתנגד לה. אבל לא עדיפי מרוב. ואעפ"כ אין להוציא ממון מחמת רוב כיון דשוי' הם אף כשדיינינן כאלו אין כאן חזקת ממון ולא רוב ג"כ הדין המע"ה. וכעין זה מבואר בתשוב' מהרי"ל סי' קצ"ח שנשאל מהר"י במעשה שהיה במכירת יין שנמצא אחר איזה ימים חומץ שיש להלוקח חזקת ממון ולהמוכר חזקת היין דהשתא הוא דאחמיץ דאז הדין דחולקין כיון דכבר העמדנו חזקת ממון נגד חזקת יין או נימא אעפ"כ המע"ה עיי"ש בתשו'. לכך בס' איסור שיש בו ממון כשיש רוב מוציאין הממון מחמת ס' האיסור כיון דהרוב מנגד להחזקת ממון אין עוד דבר להוציא מס' האיסור שהוא לחומרא וכשליכא רובא אז מועיל חזקת ממון אף לגבי ס' האיסור כיון שאין דינינו בס' האיסור רק אם להוציא בה הממון אמרינן אוקי ממונא כו'. כמבואר בתשו' הרשב"א והוא הדבר אשר בארתי כבר במכתבי הראשון דלכך פוסק בש"ע סי' רכ"ט סעיף ה' במסופק על מעות שברשותו אם הם ממעות צדקה לחומרא דהוי כס' איסור וליכא חזקת ממון. אבל במי שהקדיש דבר מנכסיו מלשון שמסופקים בו שיש חזקת ממון מקילין כמו בכל ספק ממון:

ובסיגון זה בארתי דברי הגמרא ב"ק דמ"ו ע"ב תנ"ה שור שנגח את הפרה כו' יעו"ש דלכאורה אין ראיה מזה למה שחידש שמואל באמרו זה כלל גדול כו'. דאף ברובא אין מוציאין והעליתי תירץ לזה ע"פ הנ"ל ופלוגתת רב ושמואל בקידושין דף ע"ט וקשה עלי להעמיס רופ"מ בפלפולים שונים המסתעף מענין לענין ודע דלמאי דפסקינן שם כרב יש לגמגם על הכו"פ שבכמה מקומות בספרו ובסי' ס"א שזכר מעלתו מחזיק תמיד לומר כחזקה גמורה השתא הוא דנשחטה ועיין בנקה"כ שמשיג על הט"ז בהלכות אבילות שציין מעלתו:

ומ"ש מעלתו עוד דבצדקה דאית בה מ"ע ולאוי טובא כמבואר בתו' כתובות (דף מ"ט) ובתרא דף ח' וחולין דף ק"י כו' י"ל דמוטב שנוציא הממון מהנודר שלא להכניסו בכל הנך איסורין נוספים אשר הם נעדרים בהיפך כו'. אבל כשמת נשאר הממון לגבי יורשים כשאר ממון דעלמא כו'. אתפלא מאי ענין דברי התוס' הנ"ל לנודר דשם מיירי לענין כפיי' על צדקה שמחויב כ"א לפי יכלתו ליתן לעניי' ועיין בהגמ"ר ריש ב"ב ובט"ז ח"מ סי' כ"ו). ומה שיש לחלק בנודר מחמת ס' נדרו כבר העיר בתומים בת"כ אשר רמזתי במכתבי הראשון. אבל מפשיטות דברי הש"ע סי' רנ"ט מי שיש בידו מעות והוא מסופק אם הם של צדקה כו' נ' דל"מ בספק נדר רק בגזבר שמסופק על מעות שמצא בתיבתו אם הם ממעות צדקה שתחת רשותו:

הרא"ש פ"א דפסחים דין ד':

יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך כו' יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואינו ברשותו כו'. ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו כו' עכ"ל וכ' ספר"ח בסי' ת"מ סק"ד על דברי הגאונים הנ"ל בזה"ל נראה בעיני דכיון דבקבל אחריות סגי לעבור עליו משום דאי מוגנב ומיתבד בעי לשלומי כ"ש כשהממון שלו ואי לא מוגנב או מיתבד ברשותי' קאי. ואם נאמר שאלו הגאונים סוברים דבעי תרתי שלא לעבור עליו המפקיד דהיינו קבלת אחריות ושיהיה ברשות אחרים אכתי קשה טובא דממ"נ אי ס"ל להני גאונים שאחריות אינו גורם והיינו טעמא שאינו עובר לפי שהוא ברשות אחרים א"כ למה בעי שהנפקד קבל עליו אחריות בלא"ה אינו עובר לפי שאיני ברשותו ואם אחריות גורם שלא לעבור עליו המפקיד א"כ אפי' בביתו ממש מצי לראותו דהא הוי של אחרים ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וצ"ע עכ"ל, וקושיא זו מקשה גם השא"ר:

עוד מוסיף להקשות דלפי דברי הגאוגים הנ"ל צריך לומר דמכילתא מיירי כשקבל הנפקד א ואם כן לא אתי שפיר רישא דמכילתא יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל כו' דהא כשקבל הישראל אחריות על חמצו של עכו"ם והוא בביתו של ישראל חייב הישראל לבערו והנה ליישב קושיא ראשונה י"ל בפשיטות שסוברים הגאונים שסברת הרא"ש דכיון שהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו לא שייך אלא היכא שהנפקד לא קבל עליו אחריות ואין עליו חיוב להשמירה. ע"כ שימוש הבית לשמירת החמץ אינו לטובתו של הנפקד כ"א לצורך המפקיד ומחמת זה נקרא ביתו של המפקד. אבל היכא שהנפקד קבל עליו אחריות השמירה של החמץ דאין המפקיד צריך כלל לביתו של הנפקד לשמירת חמצו כ"א הנפקד ולא מחשיב כהשאיל ביתו להמפקיד כי שימוש הבית בשמירות החמץ שבתוכו הוא לטובתו של הנפקד דהא אם יאבד החמץ באפיסת שמירת הבית יצטרך הנפקד לשלם וכיון שכן קבלת אחריות שעל הנפקד גורם שלא היה נקרא הבית ביתו של המפקיד ומחמת זה הוי כנגד המפקיד שחמצו מונח שלא בביתו ורשותו וא"ש דברי המכילתא הנ"ל. והשתא דאתינן להכי יש ליישב בפנים שונים גם קושיא שניה של השא"ר הנ"ל כאשר אבאר דלכאורה צ"ע דברי הרא"ש הנ"ל מש"כ לסברא פשוטה דכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו דהנה דבר פשוט הוא כשאחד משאיל ביתו לחבירו להניח בו חפציו שאין השאלה זו בסתם רק כ"ז שאותן החפיצים המה של המפקידן. אבל אם המפקיד מפקיר אח"כ אותן החפיצים בהפקר גמור ואין לו בהם עוד שום זכות בודאי מסתלקת וסרה מאז והלאה זכות שאלת הבית לצורך חפיצים הנ"ל דהא הנפקד לא השאיל ביתו רק לצורך חפיצים של המפקיד ולא לחפיצים שסר מהם זכות המפקיד מכל וכל. מעתה י"ל כ"כ בפקדון חמץ אף שהנפקד השאיל ביתו להמפקיד לשמירת ממונו חמץ זה מ"מ מיד שמגיע הזמן איסור חמץ שמחמת איסורו של החמץ יצא מרשות בעל החמץ ואין עוד כשלו. וכדברי ר"א בפסחים דף ו' ע"ב שני דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הוא ברשותו ומפרש רש"י ב' דברים אינן שלו ולכך לא מועיל ביטול בחמץ לאחר זמן איסור רק איסור ב"י בחיוב השבתה יש מצד גזה"כ על בעל החמץ אף שבאמת אינו שלו. ויותר מזה מבואר בתשו' רשב"א סי' קפ"ח שאף דליכא בפסח דין זכיה בחמץ מצד שאסור בהנאה וא"א לזכות בו מ"מ המתכוון לזכות בו אף שאינו שלו כי באמת לא זכה מ"מ קאי בב"י והיינו מצד גזה"כ ועצמות החמץ אינו שלו כלל וא"כ מהראוי לומר שאף שהנפקד השאיל ביתו לשמירת החמץ מ"מ מזמן איסור חמץ שבאמת אין החמץ עוד של המפקיד פקע זכות השאלה דהא הנפקד לא השאיל ביתו רק לשמירת ממונו של המפקיד וז"א רק כ"ז שהחמץ בהתירו שנקרא ממונו של המפקיד ולא מזמן איסור ואילך שמאז אין החמץ עוד ממונו של המפקיד וביד כל אדם לקחנו שלא מרצונו לבערו כדאי' בב"ק דף צ"ח ע"ב דאמר רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוון עליו לבערו וכיון שכן מה"ת יקרא הבית שהחמץ מונח בו ביתו של המפקיד בעת שאין לו עוד שום זכות דין ממון בהפקדון בודאי אין סברא לומר שמחמת גזה"כ שיהי' בב"י על אותו החמץ יושאר גם בזכות הבית שהחמץ בתוכו ונ"ל דלכאורה נראה דסברת הרא"ש הנ"ל כיון שהשאילו ביתו כו' אינו דוקא בפקדון שעיקרו ממון מיד אלא אף בדבר שאין עיקרו ממון כגון בא' שמשאיל מקום לחבירו לשמירת שטרותיו אף שאין עיקרו ממון וגרע עוד מדבר הגול"מ שאינו כממון מ"מ הבית המושאל לזה מיקרי ביתו של המפקיד מצד הזכות שיש לו להשתמשו בו בהחזקת שטרותיו שמה כ"כ י"ל גבי חמץ שאף שבזמן האיסור אין לבעלים בו זכות מ"מ כיון שלאחר הפסח מותר החמץ ואף שבדבר הגול"מ לאו כמ"ד מ"מ הבית המושאל לזה מיקרי ביתו של בעל החמץ לפי המבואר באחרונים דחמץ שעבר עליו הפסח בגוונא שמותר אז בהנאה שייך ממילא לבעל החמץ ואינו צריך לעשות בו אחד מדרכי קני' לזכות בו ואם קדם אחר ותפסו צריך להחזיר לבעלים שאיסור החמץ אינו מפקיע מזכות בעליו רק על משך זמן האיסור בימי הפסח ואחר הפסח שב להיות של בעלים הראשונים (ובמ"א הבאתי ראי' לזה מסוגיא דהגוזל חמץ כו' אומר לו הש"ל ויעוין פסחים דף כ"ט) והא דאמר ר"א שני דברים אינו ברשותו של אדם ואחד מהם חמץ בפסח א"ש אף למ"ד דבר הגול"מ כמ"ד וחמץ מותר לאחר הפסח דהא כיון שמחוייבים לבער החמץ בפסח וא"א להשאירו עד אחר הפסח א"כ אין מציאות להגיע לזמן היתר וליכא שום גול"מ בכל חמץ הדיוט שעליו מצות ביעור ואעפ"כ המשהה אותו עובר עליו בכל שעה ורגע בב"י. ע"כ אין זה כ"א מצד גזה"כ שעשאן הכ' כאלו הן ברשותו לענין ב"י וכן מדויק מדברי רש"י פסחים דף ו' ע"ב ד"ה דאמר ר"א שכ' בזה"ל שני דברים אינו שלו ועשאן הכ' כאלו הוא ברשותו להתחייב עליהן ע"כ כלומר דעיקר גזה"כ הוא מה שמחוייבים על חמץ בפסח בלאו דב"י ובל ימצא אף שאינו שלו מצד איסורו מחויב השבתתו שלא להשאירו עד לאחר הפסח. וגם זכות גול"מ ליכא בו וכנ"ל. אמנם בחמץ המופקד ברשות אחר אם נאמר כיון שאינו ברשות המפקיד ליכא בי' חיוב השבתה דתשביתו מבתיכם כתיב וזה אינו בביתו של המפקיד הוי שפיר חמץ כזה גול"מ וממילא המקום המושאל לשמירת חמץ זה מיקרי ביתו של המפקיד דהא מושאל אותו הבית לשמירת חפצו ולא גרע משואל בית לשמירת שטרותיו וכיון שכן הדר הדין שיהיה חיוב השבתה באותו החמץ דמיחשב כמונח ברשות המפקיד ושנאמר שלא יהיה בו חיוב השבתה ויהיה מותר להניחו כן עד אחר הפסח מטעם שהבית אינו נקרא ביתו של המפקיד הוא כתרי הפכים בנושא אחד ע"כ צריכין לחייב להשבית חמץ המופקד. אבל כ"ז לענין מצות עשה דהשבתה. שא"א לומר שלא יהיה בו חיוב השבתה דא"כ לא יופקע זכות המפקיד מן הבית המושאל לשמירת אותו החמץ והוה משהה חמץ בפסח בביתו. אמנם כיון שמחליטין חיוב השבתת אותו החמץ כנ"ל י"ל שאין על אותו חמץ אזהרת ב"י על המפקיד דהא ליכא ב"י רק על חמץ המונח ברשותו של בעל החמץ דהיינו שהחמץ שלו מצד גזה"כ שעשאו הכ' כאלו הוא שלו. שהרשות הוא בהחלט שלו כגון שמונח בביתו ממש אבל כשמופקד אצל אחר שאין הרשות שלו ואין רשות זה מיקרי שאול לשמירת ממונו דהא חמץ זה שישנו בחיוב השבתה אינו ממונו כלל דהא א"א להשאירו עד לאחר הפסח. ואין בו שום דין ממון אף לא בגורם לממון. מעתה י"ל דמה שכתבו הגאונים דהנפקד קבל עליו אחריות הוצרכו לזה כדי לפטור את המפקיד גם מחיוב ביעור אותו חמץ מדין השבתה כנ"ל. אבל אזהרת לאוי דבל יראה אף היכא דלא קבל הנפקד אחריות ג"כ ליכא על המפקיד כנ"ל דהא אין ביתו של הנפקד מיקרי רשותו מזמן איסור החמץ ואילך שישנו בהשבתה וגזה"כ אינו רק לענין החמץ עצמו אבל אין לו ענין גבי רשות של הנפקד דבמה נקרא רשות של המפקיד הלא החמץ באמת אינו שלו ואין הבית הזה שומר ממונו כנ"ל וא"כ י"ל דהמכילתא מיירי בלא קבל הנפקד אחריות וא"ש רישא דמכילתא יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל כו'. וגם סיפא יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי ג"כ א"ש דהא דברי המכילתא שם לענין ב"י שבגבולין כתיב לא יראה וילפינן גבולין מבתיכם הנאמר בלאו דלא ימצא מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל כו' והיקש זה הוא לענין לאוי דב"י וב"י שנאמר בהו בבתיכם ובכל גבולך:

והנה בר"ן לאלפסי כתב בזה"ל ומיהו ה"מ בדאורייתא אבל מדרבנן חמץ של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור דהא תנן לקמן אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של עכו"ם משמע אפ"ה אמרי' שעובר כלומר שהו' אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו בלא ביערו כו' עכ"ל. אמנם לפי דברי הנ"ל בכוונת הגאונים דהכא שלא קבל הנפקד אחריות צריכין להשבית אותו חמץ מדאורייתא רק דאין המפקיד עובר עליו בלאו דב"י ובי"מ נדחה ראיה הנ"ל של הר"ן דהא לקמן מיירי באחריות של הישראל וכמו שכתב שם הרא"ש ושאר קדמונים יעוי"ש. וי"ל שכן כוונת הרמב"ם בפ"ג מהל' חו"מ דין ח' יעו"ש שדבריו דברי רש"י:

ודע שברש"י ב"ק דף כ"ט ע"ב ד"ה משש שעות ולמעלה כתב בזה"ל אין חמץ ברשותו דאע"ג דאיתיה אסור בהנאה. ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ובי"מ ע"כ. והמציאו איזה מאחרונים שסובר רש"י דלאו דב"י ובי"מ הוא משש שעות ולמעלה בע"פ אמנם לפ"ד הנ"ל ליכא ראיה מכאן דמה שאמר ר"א בשם ר' שמואל דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכ' כו' לא מוכח רק ממה שיש חיוב ב"י ובי"מ בחמץ בפסח, אבל לא מחיוב ההשבתה די"ל דלכך ציוה התורה להשבית משום דאי לא היה בחיוב השבתה שפיר היה נקרא החמץ של בעל החמץ שהוא שלו מדין גול"מ שיהיה מותר לאחה"פ ולגבי חמץ גול"מ כמ"ד וע"פ הנ"ל מיושב גם מה שמקשה עוד בשא"ר לשיטת הגאונים הנ"ל ממשנה דף מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה כו' הא יכול להפריש החלה ולהוציאה מביתו לרשות אחר בכה"ג ליכא ב"י יעו"ש אבל לפי דברי ניחא דכיון שיהיה ברשות אחר בלא קבלת אחריות יחול על המפריש החלה חיוב השבתתה מן העולם. דהוי כמונח בביתו שהרשות שאול לממונו כיון דכדידיה דמי מצד טוה"נ ממון או משום הואיל דאי בעי מיתשל ומחויב בביעורו כסברתי הנ"ל דחיוב הביעור הוא כדי שלא יהיה כתרי הפכים בנושא אחד ויש להוכיח כן גם מסוגיא הנ"ל דכיצד מפרישין דלפי הטעם משום דטה"נ ממון קשה לכאורה הא טה"נ הוא כמו שמפרש רש"י שם להדיא שיכול ליקח פרוטה מישראל שיתן לו כדי שיתן החלה לבן בתו כהן. וזה לא שייך גבי חלה זו שמפרישין מעיסה טמאה בפסח שעומדת להתחמץ ואינו ראויה לכלום ואף קודם שנתחמצה לית בה טה"נ אבל לפי סברתי הנ"ל י"ל דאעפ"כ חייב המפריש לבער אותו החלה אחר שנתחמץ דאי לא יהיה מחויב ויהיה מותר להשהותו עד אחר הפסח ואז ישוב להיתר ויהיה שייך ביה טה"נ הנ"ל הרי שהשהה חמץ שלו בפסח דגם בפסח היה שלו מצד הגול"מ אשר לו בו שאחר עבור זמן האיסור יכול ליקח פרוטה מישראל כנ"ל. ולגבי איסור חמץ דבר הגול"מ כממון דמי:

ובזה יש ליישב מה שמקשה השא"ר בסי' ע"ז דמה אמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה הא יכול להפריש החלה וקודם שתחמץ יפקיר הטוה"נ אשר לו, באותו חלה (ומה שמתרץ שם דטה"נ אינו ממון רק לענין חמץ אבל לא לענין הפקר כבר דחה בס' מקור חיים בסי' תל"א מסוגיא דעירכין דף כ"ח ובמ"א הארכתי בזה ע"פ דברי הירושלמי ספ"ב דקידושין ובסוף נדרים וחידושי רשב"א לנדרים דף פ"ה). אבל לפי דברי א"ש דבפסח ליכא באותו חלה אף קודם שתחמיץ שום טה"נ דמי פתי יסיר לזכות באותו חלה שעומדת להתחמץ ולהתבער ביד הזוכה אותו והתקנה בהטלה לצונן לא ברירי ובפרט כשכבר הוא קרובה לחימוץ והרי סר שם זכות טוה"נ אף קודם שנתחמצה רק שאחר הפסח משכחת בי' טוה"נ ממילא אם המפריש החלה רוצה להפקיר בפסח הטה"נ שבחלה זו אינו רק כמפקיר דבר שאינו שלו דהא א"א לו להחזיקו עד אחר פסח דהק מחייב בביעורו אם לא יפקירנה קודם שתחמיץ וממילא לא משכחת שיהיה לו טוה"נ ומה מפקיר וכבר נבוכו בזה הרבה פוסקים אם מועיל הפקר בדבר שלא בא לעולם יעוין בזה בתשובת ב"ח סי' קכ"ד ובפ"מ אשל אברהם סי' תמ"א ס"ק ד' וביו"ד סי' ר"ד סעיף י"ד ובט"ז יו"ד סי' רט"ו ס"ק ד' ואף לשיטת הסוברים שמועיל הפקר בדבר שלב"ל טעמם משום דהפקר היא כנדר והנדר חל על דשלב"ל. אבל מטעם זה לחודא אין תועלת בהפקר זה שיהיה החמץ מופקע מרשות בעלים שלא יהיה מחויב עוד בהשבתתו והפקר שמועיל בחמץ צ"ל רק בדבר שב"ל שאז דין ההפקר בו כדין קנין גמור להוציאו מרשותו שאין זה בהפקר בדבר שלב"ל שאין בו רק לתנאי דנדר (יעויין קצה"ח סי' ר"ע סעיף ב' ס"ק א') אבל לא מדין קנין דהא גם הקדש אינו מועיל בדבר שלב"ל כמבואר בחו"מ סי' רי"ב סעיף ט' ועאכו"כ בגוונא דלעיל שאין ממונו כלל בעת ההפקר וא"א שיהיה ממונו בשום זמן דהא אי לא יפקירנו מחויב לבערו ולפי דברי פ"י בדף כ"ט ע"ב ד"ה והכא בהאי קא מיפלגי שמחליט בפשיטות דאף למ"ד דבר הגול"מ לאו כמ"ד מ"מ בחמץ של הקדש כיון שמותר להשהותו עד לאחר המועד ולאחר המועד יהיה מותר לגמרי, שפיר הוי כממון גמור אף בזמן האיסור בפסח ול"ד לשאר גורמים לממון יעו"ש. נכונים וברורים ביותר דברי הנ"ל מ"ש דאי לא היה חיוב ביעור על חמץ המופקד ברשות אחר והיה מותר להשהותו שם כך עד לאחה"פ היה החמץ נקרא של בעל החמץ שלו גמור וממילא גם המקום שהחמץ בתוכו היה נקרא ביתו של המפקיד החמץ משום דשאול לשמירות ממונו ע"ל א"א שלא יהיה החמץ ברשות אחר בחיוב ביעור. אבל לאוי דב"י ליכא כשהוא ברשות אחר דמצד החיוב הביעור א"א להשהות עד לאחה"פ ולא נקרא ממונו של המפקיד ואין הבית שלו כי אינו שאול לממונו כנ"ל וכעין זה מצינו בפ"י דף ד' דברי המתחיל כיון שכ' שביטול חמץ ידוע אינו מועיל רק שלא יהיה עוד בב"י אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני יעו"ש וכעין זה כ' לענין חמץ של הפקר או של ישראל שלא באחריות. ובדברי הנ"ל שא"א לו להפקיר הטה"נ מטעם שכתבתי י"ל שזה כוונת הירושלמי פ' א"ע הלכה ג' על משנה דכיצד מפרישין, כו' חברייא בעי ישליכנה לאופה ויקדשנה יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויקדשנה וישליכנה לאופה יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו עכ"ל. כלומר אף שצריך לבער החלה דחשבינן כשלו מחמת דטה"נ מ"מ כיון שחל החיוב לבערו תו ליכא מציאת טה"נ בחלה כזו אף קודם שנתחמצה לא מיקרי של המפרישו לכך אינו יכול להפקיר כנ"ל וסמוכין לדברי מלשון הרא"ש נדרים דף פ"ה ע"א ד"ה רבא אומר שכתב בזה"ל ולא חיישינן לטה"נ משום דכיון שאסר את כל הכהנים בהנאה א"א ליתן לשום כהן ואין לו בהם טה"נ כו' הלכך הוי כאלו אינם שלו ע"כ (יעו"ש בר"ן שמפרש שם שלא כדברי הרא"ש רק משום דאפקרי' לההוא טוה"נ שיש לו בה יעו"ש) הרי מדברי הרא"ש שאסר בהנאה ואינו יכול ליתנו לכהן פקע ממילא טה"נ אף שהוא אינו מפקיר הטה"נ כ"כ י"ל הכא ויכולין להוסיף עוד ולומר דהא קודם שנעשית החלה חמץ גמור היא תחלה נוקשה דבהכסיפו פניו הוי נוקשה. וכשמחמיצה יותר עד שיהא בה סדקים הוי חמץ גמור כפי פסק הלכה בטוש"ע סי' תנ"ט כדברי חכמים במשנה פרק א"ע דף מ"ח יעו"ש. ומיד שנעשית נוקשה אין ביד הישראל שהפרישה ליתנו לכהן ונפקע אז זכות טה"נ שלו ע"כ אף כשנתחמצה אח"כ חמץ גמור אין עליו אזהרת דב"י וב"י דהא לא נתחמץ עיסה שלו ואף אם נאמר שרש"י שם דף מ"ו ע"ב ד"ה ור"א סבר טוה"נ ממון שכתב בזה"ל והוי הך חלה כדידיה ועבר עליה אם מחמיצה גביה ע"כ שנתכון ן בזה לתרץ שלא יוקשה דהא כשנעשה חמץ מופקע הטה"נ. לזה הסביר רש"י דכיון דקודם שנחמצה יש לו בה טה"נ והוי דידיה. ע"כ כשנעשה חמץ הוי כאלו עיסה שלו נתחמצה ולכך עובר עליו ושלא כדברי בקונטרס הקדום מ"מ יש לשדי בי' נרגא ועכ"פ לפי דברי אלה מהאחרונים הנ"ל. שמעת שנעשית נוקשה כבר פקע הטה"נ כיון שאין מציאות לשמרו שלא תחמץ חמץ גמור ולהשהותו כך אף לשיטת הטור. דמותר להשהות נוקשה. דבנוקשה כי האי עיסה שהכסיפו פניו לא מהני צונן במים כמ"ש המג"א סי' תמ"ב ס"ק א'. ועתה בפסח אף קודם שנתחמצה חימוץ גמור א"א ליתנו לכהן כיון שכבר הוא נוקשה ואין עוד שם זכות טוה"נ ופקע מאז זכות המפריש באותו החלה שכל עיקרו לא היה רק בעוד היה בידו ליתנו לכהן וא"כ מה"ת יעבור עליה בב"י כשנתחמצה אח"כ חמץ גמור. וקשה לשיטת ר"ת בר"פ א"ע דנוקשה אינו בביעור מן העולם אבל אסור באכילה ובהנאה. ולא א"ש לכאורה רק לשיטת רש"י שסובר דגם על נוקשה עוברין בב"י ואין לדמות זה לכל עיסת חמץ דאמרינן ביה שאינו ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י. משום דבזה עיקר החמץ הוא שלו רק איסור החמץ בא להפקיע מרשותו וגזרה התורה שלענין ב"י יהיה כאלו לא יצא מרשותו ועודנו שלו כאשר היה משא"כ בחלה שבעצמותה אינו שלו כלל מעת שמפרישה רק שדנין להחשיב כשלו מצד זכות טה"נ משום שבידו ליתנו לכהן מהראוי לומר שמיד שמנוע ממנו הנתינה לכהן בטל זכות טוה"נ ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דעכ"ז מחויבים להשבית אותה החלה דאם לא תהיה בחיוב השבתה ויהיה הדין שתושאר עד אחר פסח יושאר זכות טוה"נ להמפריש ויעבור עליו. ואין להקשות לפי דברי שכתבתי דע"י שמחייבין לבער אותה החלה פקע הטה"נ וליכא ב"י אם כן למה אמר ר"א לר"י (כדאי' בברייתא בדף מ"ח ע"א) לדבריך ה"ה עובר משום ב"י דהא אף לדברי ר"י י"ל שישנו בחיוב השבתה רק שסובר דמשום זה אין לעשות שום מלאכה בי"ט לכך מצריך להניחה עד הערב ואז יבערנה. ושפיר אפשר לומר דגם ר"י סובר דטה"נ ממון וכיון שישנו בחיוב ביעור ליכא אזהרת דב"י. ולא היה לר"א להקשות רק מצד איחור קיום מצות השבתה עד הערב. ז"א דכל זה א"ש באם הוא ביו"ט ראשון של פסח אבל כשהוא בשביעי של פסח דכשנשאר עד הערב תו ליכא כלל בביעור והוי גם ביום טוב גורם לממון מצד הטה"נ שיהיה לו אחר פסח. ולענין ב"י כל גול"מ כמ"ד. ובפרט גורם לממון כזה ושפיר אקשי ר"א לר"י שסובר דגם ביום טוב האחרון קורא לה שם ומפרשתה כו' ובכה"ג עובר אף בלאוי דב"י וב"י. ועיין בשא"ר סימן פ"א שהעלה מדתני סתמא ע"כ מיירי גם ביו"ט ראשון כמו כן י"ל להיפך דמסתמא מיירי גם ביום טוב אחרון:

ובהעמיק על הדבר י"ל בפשיטות יותר דאף אם נחליט דמצד עשה דתשביתו ליכא קפידא ביום טוב א' כיון שסופו להשבית במי"ט הראשון וכמ"ש הפנ"י. או שנאמר דמ"ע דתשביתו לא נאמרה כלל על ימי יום טוב. עכ"ז יש להקשות לכאורה בסוגיא הנ"ל דף מ"ח ע"א א"ל ר' ירמיה לר"ז מלתא דקשי לן ואתי' כמה שנים במאי פליגי ר"א ור"י כו' ומפרש רש"י דבטה"נ ממון ליכא לאוקמא פלוגתייהו לחוד דמהי נמי דטה"נ לר"א אפ"ה השתא נמי עובר משום ל"ת כל מלאכה ומוטב לעבור על ב"י מאיליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לתכ"מ ועשה מעשה בידים ע"כ. והנה מדברי הגמ' פסחים דף נ"ט גבי מתו"כ בע"פ דעוברים הכהנים על עשה דהשלמה במעשה בידים כדי שלא יבוא המח"כ לעבור בשוא"ת על מ"ע דפסח. ומטעם דמ"ע דכרת אלימי והוא ע"ד חטא כדי שיזכה חבירך כמו שכתבו תוס' בכמה מקומות יעו"ש וכמו בח"ע וחב"ח שכופין את רבו כו' ולפי"ד הר"ן לאלפסי יה"כ מותר לשחוט לצורך חולה בשבת ולא אמרי' לא נעבור על מלאכת שבת שהיא במיתה ונתפוס הקל לאכול את החולה בשר נבלה שהוא רק בלאו משום דבחילול שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו היא משא"כ כשיאכיל החולה נבלה יעביר בכל זית וזית אלאו דנבלה. הרי דיש עכ"פ השתוות בין הנושאים הנ"ל שחשבינן עבירות לאו כמה פעמים כמו עבירה שיש בה עשה ול"ת וגם כרת ומיתת ב"ד. ומעתה כשבא לפנינו דבר שיהיה מהצורך לעבור לאו בעלמא פעם אחד או לאו אחר כמה פעמים. דיינינן בזה כדין לאו שיש בו כרת כנגד לאו שאין בו אלא מלקות ודוחין הלאו בעלמא שלא נצטרך לעבור עליו אלא פעם אחד מלעבור על לאו השני שיהיה מהצורך לעבור עליו כמה פעמים ואף שהראשון הוא במעשה והשני בשוא"ת דהא דין השני כדין לאו שיש בו כרת והרי בכה"ג בעשה נגד עשה עוברים במעשה בידי' על עשה. כדי לנצל מעבור בשוא"ת על עשה שיש בה כרת כמבואר מדין מח"כ הנ"ל אף שיהיה בידו לעשות פסח שני והרי לא יומנע מקיום עשה זו. ועכ"ז עוברים הכהנים על עשה דהשלמה כדי שלא יעבור בשוא"ת על עשה דכרת דפסח הראשון. כ"כ י"ל הכא לפי המבואר בכמה מקומות ובתוס' פסחים (דף כ"ח ע"א) ד"ה וחמץ ובמג"א סי' מ"ו שמי שיש לו חמץ בפסח עובר כל שעה ורגע על ב"י וב"י דחשיב הלאו שיש בו כרת מצד כפל הלאוין והעברה עליהם בכל שעה ושעה ורגע ורגע לענין דחיית לאו אחר שלא יהיה מהצורך לעבור עליו רק פעם אחד וא"כ א"ש דברי ר"א מה שהתיר לאפות ביום טוב דאף אם עובר בזה אלאו דל"ת כ"מ לא יעבור רק פעם א' משא"כ כשלא יאפה החלה ותתחמץ שיעבור בכל שעה. ומה זה שהיה קשה בעיני האומרים ר' זירא וחביריו כמה שנים דברי ר"א ועל דברי ר' יהושוע מה שאמר לר"א לדבריך ה"ה עובר משום ל"ת כ"מ אין להקשות כנ"ל דא"ל דר"י אמר כן לשיטתי' שסובר דלא זהו החמץ שמוזהרין עליו כו' ור"א הוא שהשיבו לפי דעתו לדבריך ה"ה עובר משום ב"י וב"י וי"ל שבאמת היה כוונת ר"א כנ"ל אבל על ר"ז וחבירו קשה כנ"ל. אבל לפי דברי הנ"ל ניחא דהוי קשה להו מדפסיק ותני ביום טוב ולא מפליג בין יום טוב ראשון ליו"ט אחרון דלפי טעם זה משום ב"י א"א להתיר לעבור אל"ת כ"מ כ"א בשביעי של פסח שאם תחמיץ ותשאר כך מונח עד לאחר פסח ישוב להיתר להיות בו לו טוה"נ והוי גול"מ ביום טוב ועבר אב"י משא"כ ביום טוב ראשון דאף שמתירין להשהותו עד עבור היום מ'"מ תהיה מבוערת בחוה"מ ולא הגיע לזמן היתר, וממילא לא היה להמפרישה בה זכות טה"נ ולא עבר אבי"י והשתא נ"ל ליישב ג"כ קושית מהרש"א בד"ה פרש"י בד"ה מלתא דקשי לן כו' שמקשה לפי"ז מאי פריך ר"א לר"י לדבריך ה"ה עובר משום ב"י הא א"ל כיון דל"ל לר"י הואיל מוטב לעבור על ב"י מאיליו כו' מלעבור על ל"ת כ"מ ועשה כו' פרש"י כו' ע""כ:

ולפי דברי הנ"ל א"ש דעכ"פ היה קשה על ר"י מדלא מפליג בין י"ט א' לשביעי של פסח ואי משום דמוטב לעבור על ב"י מאיליו כו' הי' לו לומר דבז' של פסח לא תקרא לה שם כו' דאם מחמצה ותושאר מונח עד לאחר פסח ותשוב להיתר הרי עבר עלי' בב"י בכל רגע ורגע ומוטב יותר לעבור אל"ת כ"מ פעם א' משיעבור על ב"י וב"י בכל רגע ורגע עד סוף היום ובהנ"ל יש ליישב דברי האלפסי בסוגי' זו דכיצד מפרישין כו' שכתב בזה"ל ואסיקנא דפלוגתא דר"א ור"י קא מפלגי דרבה אמר אמרי' הואיל כר"א דר"א סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עלי' בב"י וב"י הוא מאי טעמא משום דאמרי' הואיל ואי בעי מיתשל עלה ומשוי לה חול כו' השתא נמי כדידי' דמי' ומיזהר עלי' בב"י וב"י וכו' ע"כ. וכ' ע"ז הר"ן והא ודאי לא נהירא דהא אסקינן בפ' האיש מקדש דף נ"ח דטהנ"מ וכיון שכן אפשר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טעמי' משום דטהנ"מ ולא משום הואיל וא"ב מיתשל עלי' אלא כך ראוי לומר דרבה דא"ל הואיל ור"א דסבר דשרי לאפותה משום הואיל דכחו"ח חזי' לי' ומשום האי הואיל תלינן לי' לרבה כר"א וכן מוכח בסוגי' הגמ' עכ"ל הר"ן:

אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דלפי האקומתא דטעמי' של ר"א משום דטהנ"מ ולפי מה שבארתי שלטעם זה די בחיוב הביעור בעשה דתשביתו וכיון שעומד להתבער בחה"מ תו ליכא עלי' אזהרת דב"י וב"י דהא ליכא בי' שום תוחלת טוה"נ ואין בידו ליתנו לשום כהן ולא יבוא לידי עבירה בכל שעה ורגע ועכ"ז מתיר ר"א לאפותה ביו"ט לעשות מלאכה בידי' ביום טוב על כרחך צ"ל שטעמו של ר"א דאמרינן הואיל וכחו"ח חזי' לי' אבל א"א שטעמו משום הואיל וא"ב מיתשל. ומשום זה הוי כדידי' ככל שאר חמץ של חול אינו מוכרח לומר עוד דמה שמתיר ר"א לאפותה ביום טוב הוא משום דכרו"ח כו' דאף אם לא היה שייך הואיל זה לענין אפיי' ביום טוב מ"מ הוי א"ש מה שמתיר ר"א לאפותה ביו"ט דאף שעובר בזה א"ת כ"מ ובידי' עדיפי מאלו היה נשאר החלה וכשתחמץ יעבור עלי' בכל רגע אלאוי דב"י וב"י ע"כ לפי האקומתא זו דטעמו של ר"א משום הואיל וא"ב מיתשל אין להוכיח הואיל דרבה רק מצד השתוות דאמרינין כשם שאמרי' הואיל ואי בעי מיתשל כך אמרי' הואיל אי מקלעי אורחיה (וממילא גם כשלא קרא עלי' שם ואופה אותה לא עבר אל"ת כ"מ דכך הוא האמת) אבל אף בל"ז דגם אם היה איסור במלאכה זו היה א"ש מה שמתיר ר"א לאפותה כדי להנצל מאיסור ב"י וב"י לכך הוצרך האלפסי לומר דדינו של רבה הנלמד מדברי ר"א אינו רק מצד השתוות כנ"ל ומיושב קושי' השני' של הר"ן וגם קושי' של הר"ן שמקשה דלמא טעמו של ר"א משום דטהנ"מ מיושב על נכון דהא לפי אוקמתא זו מהכרח לומר דמה שהתיר ר"א לאפותה הוא משום הואיל דכחו"ח חזי' ליה הרי מוכח בפשיטות דינו של רבה דאמרי' הואיל במלאכת אפייה ביום טוב:

והשתא א"ש מה שאמר ר"ז מלתא דקשי' לן ואתי' כמה שני כו' דטרם דאסיק ר"ז דין דהואיל ולא עלה על דעתו שאמרי' הואיל במלאכת יום טוב וגם לא הואיל דא"ב מיתשל לענין ב"י דשניהם דין א' כמ"ש האלפסי הי' מוכרח לומר שטעמו של ר"א משום דטהנ' ולכך התיר לעבור אל"ת כ"מ ביום טוב והוקשה לא שפיר דאמאי יעבור בידים על לאו הא יכול להשאירה עד חוה"מ ולשורפה אז ולא יעבור בלא כלום דהא חמץ שעומד להתבער בפסח ליכא בי' טה"נ כלל ואין בו אזהרת ב"י וב"י עד לשריפתו ביו"ט וא"ש דברי האלפסי:

ודע שאף אם נאמר בכוונת רש"י בד"ה טה"נ מ"ש והוי הך חלה כדידי' ועבר עלה אם מחמיצה גבי' כו' כמ"ש לעיל דר"ל דאף שאחר שנתחמצה ליכא עוד טה"נ מ"מ כיון שנחשב כדידי' קודם שנתחמצה עובר בב"י כשנתחמצה וכמ"ש לעיל אין סברא זו מוכרחת ויש ראיה לסתור מדברי התוס' ד"ה הואיל כו' שכתבו והואיל וא"ב פריק כו'. ועוד תירץ דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע"כ ואי כסברא הנ"ל קשה מאי בכך שלא יפדה אחר שנתחמץ אכתי נימא דכיון דקודם שנתחמץ היה החמץ בפדי' ועי"ז נחשב כשל המקדיש עובר עלי' כשנתחמצה דהוי כנתחמץ עיסתו א"ו שלא ס"ל להתוס' הך סברא:

אמנם לקמן דף מ"ח ע"א ברש"י ד"ה אבל תפס רש"י להוכחה דלא אמרי' הואיל ואב"מ לענין ב"י דא"כ הקדש דקי"ל אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר"א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה כו' יעויי"ש וי"ל שלכך. לא ניחא לרש"י בתירץ הנ"ל של תוס' דכיון שנתחמץ שום. אדם לא יפדנו דרש"י לשיטתי' שסובר דהעיקר תלוי באם היה כשלו קודם שנתחמצה דכיון שהיה שייך הואיל קודם שנתחמץ יש לחייב עליו אחר שנתחמץ ולכך מקשה רש"י שפיר:

ובזה יש ליישב לשיטתי' גם מה שקשה על דברי רש"י הנ"ל למה לא שת לבו לתרץ כתירוץ הראשון של תוס' שדבריהם נראים לכאורה כמוכרחים שאין שייך לומר הואיל כזה דא"ב פריק דא"כ היה קונה אותי דאטו נחשוב חמץ של עכו"ם כשלו הואיל וא"ב קני [וגם הר"ן כתב בפשיטות סברא זו וצריכין ליישב למה לא היה נוח לרש"י לדחות בזה הקושי' הנ"ל. וי"ל דסברת רש"י שאין זכות הפדיי' מן ההקדש בגדר שם קני' דהא הקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל א"כ אין פדי' בתורת קני' דא"כ היה צריך ליתן כל שווי' א"ו שהפדי' הוא רק מגזה"כ שיופקע פקע בפרוטה איסור הקדש. ולפ"ד התוס' במנחות דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין גמזי כו' ובתמורה דף כ"ז ע"ב ד"ה לא אמרי שחילל בש"פ אינו מועיל רק להמקדיש אותו ההקדש. אבל אחר הבא לפדות מן ההקדש אין בפדיונו כלום עד שיתן כל דמי ההקדש א"כ שפיר יש לדמות זכות זה שיש להבעלי' שהקדישו אותו החמץ במה שבידם לבד ולא לזולתם להפקיע איסור ההקדש אף שוה מאה מנה בפרוטה אחת כמו זכות שיש לבעל פטר חמור מצד שיכול לפדותו בש"פ אף שאינו שוה רק דינר כדאי' בבכורות דף י"א דמחמת זכות זה חשבינן הפ"ח שהוא של בעלים אף קודם הפדי' בעודנו אסור בהנאה וחייב הגונב פ"ח ליתן כפל לבעליו יעויי"ש. ואדבר עוד מזה לקמן ואין הטעם בהקדש שמיקרי אינו שלו רק משום שאין בדעת המקדיש לפדותו דכשם שמחייבין בב"י בחלה מצד א"ב מיתשל אף שבאמת אין דעתו למיתשל כ"כ יש לחייב בב"י על חמץ של הקדש דאף בבא ליד גזבר דליתא עוד בשאלה מ"מ שייך הואיל דהא הבעלים שהקדישו אותו החמץ להקדש יכולים לפדותו בש"פ (משא"כ לשאר ב"א שאם רוצים לפדות מהקדש צריכין ליתן כל דמי הקדש וכדרך קני' בכל דמי הדבר הנקנה ובתוספת עוד חומש) ונימא הואיל וא"ב פריק וא"ש דברי רש"י הנ"ל. ומהצורך ליישב דברי התוס' למה לא נחתו לזה ואפשר לומר שהתוס' לשיטתי' שסוברים שאין חיוב בל יראה מצד הואיל כי אם היכא ששייך לומר סברת הואיל אף כשנתחמצה ולא מצד הואיל שאינו רק קודם שהחמין וכאן בהקדש שאחרי שהחמיץ אינו שוה כלום ע"כ סברת התוס' דלא מקרי שם זכות מצד שיכול המקדיש לפדותו בפרוטה דהא אין לחמץ זה כלל שם דמים ואף ש"פ אינו. ועכ"פ הוי כניתן כל דמי' ודמי לקונה דבר בשוי' ובפרט ביותר משווי' ולכך לא אמרי' הואיל כזה כמו דלא אמרינן בחמץ של עכו"ם הואיל וא"ב קני הישראל מיני'. אבל לא ברירי לו אם סברא זאת נכונה:

ובדברי הנ"ל יש עוד ליישב מה שיש לכאורה להקשות על תירץ התוס' שכתבו כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו דא"כ גם הואיל ואב"מ לא נימא דהא כיון שנתחמץ בודאי לא יתשל. וצ"ל דשאני שאלה שאף שבפסח עצמו לא מיתשל אחרי שנתחמץ דהא אסור בהנאה מ"מ אם יהיה היתר להשהותו בלא ביעור עד אחר פסח יכול להיות שיתשל עליו אחר הפסח וישוב למפרע להיות שלו וכיון שיש להמפריש זכות זה בחלה מחשב כדיד' בכס מצד בול"מ. אבל הזכות הפד' שאיני מחשב כשלו רק מעת הפדי' ואילך ולא למפרע לא איכפת לן במה שיפדנו אחר הפסח. וא"ל דאכתי יהיה נחשב כשלו גם בפסח מחמת גול"מ כיון שיכול להסיר איסור ההיקדש ע"י פדיון. ואף שעתה בפסח אין אדם פודה מ"מ יהיה בידו לפדותו אחר פסח ויהיה זה כגול"מ אף קודם פדי' ובפסח די"ל דבכה"ג הוי כגורם דגורם דבכל ימות הפסח אינו עומד לפדי' וא"א שיהיה ממון כ"א אחר פסח ומאז והלאה שישוב להיות ממונו בפדי' שיגרום שמאז והלאה יהי' ממונו ולא למפרע ויעוין בקונטרס הרמב"ן לב"ב בדיני דגרמי שכ' דאף למ"ד שסובר דין גורם מ"מ מודה דלא אמרי' גורם דגורם. ועדיין יש להחשוב בדבר זה אם לענין איסור בל יראה גבי חמץ יש לחלק בין גורם א' לגורם דגורם:

ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הפ"י הנ"ל בדף כ"ט דהא מבואר בכמה מקומות שכל איסורי הנאה אינן כהפקר וא"כ לרב שסובר בחולין דף קל"ט ע"א דקדושת דמים נפקע ע"י הפקר דהיינו כשמרדו פירות השובך יעו"ש מהראוי שגם אה"נ שניתוסף על דבר הקדש בקדושת דמים יפקיע הקדושה דהא שוב אין בו דמים להקדש ואף לשמואל ור"י שסוברים דתרנגולת שמרדו בקדושייהו קיימין הלא טעמם משום דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא וסברא זו לא שייכי רק שלא יהיה כהפקר מצד שברחו מרשות הגזבר אבל באה"נ שאין לו דמים כלל י"ל דגם לשמואל ור"י פקע שם הקדש דהא לא הוקדש אלא לדמיו וזה אין לו דמים. יעוין במס' מעילה דף י"ב ע"א אמר ר"י קדשים שמתו וברש"י שם יצאו מידי מעילה שכ' בפירוש בזה"ל וקדושת דמים נמי לית דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ משמעות לשון זה דאין בהם שום קדושה וא"כ קשה היכא תני בברייתא לך למעוטי גבוה שמפרש רש"י בחמץ שהוקדש לבדה"ב הא כיון שנתחמץ פקעה הקדושה והוה חמץ חולין של הפקר. עוד היה להקשות בזה על דברי רבא בדף ו' ע"א שאמר אם של הקדש הוא אינו צריך ומאי טעמא מיבדל בדילי מיני' יעו"ש וקשה דהא מצד שנתחמץ פקעה קדושה דאף שחוזרת להיתר לאחר הפסח מאי בכך הא פסקינן בדבר הגורם לממון לאו כמ"ד ואין עליו בשעת האיסור שם בעלים כ"כ שם הקדש. אמנם לפי דברי הפנ"י הנ"ל א"ש ואכתי יש מקום עיון בחמץ של הקדש אליבא דר' יהודה שסובר שאסור לעולם. ובמ"א ארחיב דברים בזה בעזה"י ואגב אציגה מה שהשיגו איזה מהאחרונים על דברי הפ"י שהזכרתי שמחוייבים לבער אף חמץ של הפקר שברשות ישראל מצד עשה דתשביתו א"כ למה סובר ר"י גבי חלת עיסה שנטמאת דמפריש ומנוחה. שוב מצאתי שהפ"י בעצמו העיר בזה בסוגי' דכיצד מפרישין. ונ"ל דאדרבה לכאורה יש מכאן ראיה לדעת הפ"י דהא מדברי ר"י שאמר מפרשתה ומניחה עד ערב משמע שבחה"מ יש לבער אותו חלה וקשה למה לא תושאר החלה המונחת עד לאחר הפסח ואז יקויים בה מצות נתינה לכהן ודלמא אתי למיכל לא שייך בה משום דבדילי מיני' אינשי מצד קדושת חלה אמנם לפי דברי הפ"י א"ש דאף שסובר ר"י טה"נ א"מ וע"כ ליכא בי' אזהרת דב"י כמו שאמר ר"י בדבריו לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י מ"מ מודה שישנו בחיוב השבתה מצד עשה דתשביתו. רק שסובר כיון שביו"ט אסור להשבית אין מצוה זו דתשביתו רק בעי"ט או בחוה"מ אבל לא נאמרה כלל על ימי הי"ט שאסורין במלאכה וא"א להשבית ולכך אמר ר"י מפרשתה ומנחתה עד ערב ואז חיב בביעורו. אבל לפי דברי אלה נצטרך לומר דלר"א גם לאוי דב"י וב"י איכא בחלה והרי לזה סתירה לדברי ראשונים מה שכתבתי שאף שטהנ"מ מ"מ א"א רק לחייב בביעירו. אבל לא למיקם עלה בב"י ובי"מ. וכדי ליישב גר זה אקדים מה שיש לפלפל בדברי הפ"י הנ"ל במ"ש כיון דמותר להשהות חמץ של הקדש עד אחר פסח ואז יהיה מותר עדיף משאר גורמים לממון ואף למ"ד גול"מ לכמ"ד בכה"ג מודה:

ולכאורה יש להביא ראי' לזה מדברי הגמ' במס' בכורות דף י"א ע"א גבי פ"ח איבעי' להו פדיונו לפודו א"ד פדיונו לבעלים אליבא דר"א לא תיבעי' לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תבעי אליבא דר"י דאמר אסור בהנאה להקדש מדמי לי' ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו א"ד כיון דקני להו בבינו ובינו ל"ד להקדש. אמר ר"נ ת"ש הגונב פ"ח של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים ואע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן. ומפרש רש"י בד"ה א"ד כיון דקני להאי פ"ח לבעלים להאי דביני וביני דיכול לפדותו בשה. אע"ג דכולי' לא קני כ"ז שלא פדהו אפ"ה ממונא דידי' הוא ע"כ. וברש"י ד"ה ואע"פ שאין לו עכשיו כלומר שאע"פ שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן שיפדהו הלכך הוי כאלו השתא דידי' ע"כ:

והנה לפי שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות דין ד' שכ' בזה"ל פ"ח אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ע"כ הרי לפי"ז לית לבעלים שום זכות בפ"ח למכרו ואעפ"כ הגונב ממנו פ"ח מחויב לשלם כפל להבעלים כדברי הגמרא הנ"ל וכן פוסק הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה דין ג' וכ' בזה"ל הגונב פ"ח של חבירו קודם שיפדה משלם תשלומי כפל להבעלים שאע"פ שאינו עכשיו שלו ראוי להיות לי אחר שיפדה ע"כ הרי שכ' בפירוש שאינו עכשיו שלו א"כ חיוב הכפל אינו רק מצד גול"מ והרי הרמב"ם פוסק בכמה מקומות כמ"ד דבר הגל"מ לכמ"ד:

אמנם לסברת הפנ"י הנ"ל א"ש דבכה"ג שהדבר כמו שהוא בעין יהיה ממון אמרי' גול"מ כמ"ד:

אמנם לפי שיטת הרא"ש שם בבכורות ומובא בטוי"ד סימן שכ"א. שפוסק שפ"ח יכולים בעלים למכרו קודם שיפדנו ובלבד שיודיע ללוקח והוא יפדנו כו' יעו"ש ליכא מכאן ראי' לדברי הפנ"י. אמנם מדברי הטור בא"ע סי' כ"ח יש להוכיח שלא כדברי הפנ"י כאשר אבאר ויתורץ בזה קושי' האחרונים על הב"י בש"ע סי' הנ"ל. דזה לשון הטור וא"א ז"ל כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשארי איסורי דרבנן מקודשת ומיהו המקדש בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה אינה מקודשת ע"כ דין זה אתי' ליה מדרב גידל אמר רב בפסחים דף ז' ע"א המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושיו וחיטי קורדנייתא הוא חמץ נוקשה. והנה לכאורה בשיטת הטור בא"ח סי' תמ"ב דחמץ נוקשה מותר להשהותו לכתחלה עד אחר פסח ואז בעינא יהי' מותר לגמרי יש הוכחה מכאן דדבר הגל"מ לאי כמ"ד אף בדבר שעומד להיות היתר כמו שהוא בעינא שלא כדברי הפ"י הנ"ל דאל"כ אמאי אין חוששין לקידושין בחיטי קורדנייתא לשעות דאורייתא. אמנם אעפ"כ אין סתירה לדברי הפ"י מדרב גידל אמר רב שי"ל דרב לשיטתו שסובר כר' יהודה דחמץ אסור מדאורייתא לעולם וי"ל שסובר כן גם בחמץ דרבנן ועל דברי התוס' פסחים שהחליטו שנוקשה מותר לר' יהודא אח"פ אף אי נוקשה דאורייתא יעו"ש פקפוק הפ"י והא"ח יעוין בספריהם א"כ אף לשיטת הטור שאין בו חיוב השבתה מ"ע לא ישוב להיתר דגם אחר הפסח יושאר באיסורו כמו בפסח. אבל מדתפיס הטור לדינא דברי רב גידל א"ר הנ"ל אף דפסק הלכה שלא כר"י אלא כר"ש חמץ מותר מה"ת אחר פסח ואינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא דעבר בב"י ולכך בחמץ נוקשה שמותר להשהותו מותר לאחר הפסח בהנאה וגם באכילה ואעפ"כ פוסק הטור שאין חוששין לקידושין במקדש בחמץ דרבנן. מזה ראי' שהטור סובר דאף שישוב הדבר בעצמו להיות מותר אף בכה"ג גול"מ כזה לא הוי כממון ואינו חשוב ממון כלל כל ימי הפסח בעוד עלין איסור דרבנן. ושאני פ"ח דאף קודם שנפדה מיקרי ממון בעלים דהא בידו למכור ולקבל דמים אף קודם פדיון ובלבד שיודיע ללוקח שעליו יהיה לפדותו בשה. אבל אם נתפוס שיטת הטור דחמץ דרבנן דהיינו תערובת חמץ או חמץ נוקשה אפי' בעינא מותר להשהותו עד אחר הפסח. ובדין גול"מ נחזיק כסברת הפ"י הנ"ל. כאשר מוכח בשיטת הרמב"ם הנ"ל גבי פ"ח דבכה"ג דבר הגול"מ כמ"ד מקום י"ל דהמקדש בחמץ דרבנן בשעה דאורייתא הוי קידושין כיון שיש תקנה להשהות תערובות חמץ שהוא מדרבנן או חמץ נוקשה בעינא וע"כ לא אמר רב גידל א"ר דאין חוששין לקידושין בנוקשה רק לשיטתי' שסובר כר"י דחמץ אסור גם לאחה"פ. ואין שם דמים כלל אף בחמץ נוקשה דרבנן משא"כ לפי ההלכתא כר' שמעון וכנ"ל. ומהשתא א"ש דברי המחבר שם בשו"ע סי' כ"ח במ"ש שהמקדש בחמץ דרבנן בשעה דאורייתא דהוי ספק קידושין יעו"ש בחמ"ח והב"ש וכל האחרונים שהאריכו בתימא על המחבר דהא לכל הפוסקים אין כאן ספק קידושין. אבל לדברי הנ"ל א"ש שהמחבר לשיטתי' שבב"י יו"ד בסימן שכ"א כתב להדי' שמדברי הרמב"ם נראה שלא כדעת הרא"ש הנ"ל גבי פ"ח. ולכך קבע שם בשו"ע יו"ד סי' שכ"א סעיף ח' דאם מכר פ"ח קודם פדיון דמיו אסורים (ודברי הרמ"א שם לפי דעת הרא"ש והטור דכשמודיעי' ללוקח יש למכרם כנ"ל) (יעו"ש בסי' תמ"ב וסי' תמ"ז) ואף שבש"ע א"ח פוסק דאסור להשהות חמץ נוקשה היינו משום דתפיס לחומרא כדעת התוס' ריש פסחים דמשום לא פלוג אסור בשהיי' מ"מ לענין קידושין חשש להחמיר דלמא מותר בשהיי' כדעת הטור והסמ"ק ויעוין מ"ש הב"י בעצמו בא"ח סי' תמ"ב. דדינו של הטור תלוי בספיקא דפלוגתא שיטת רש"י ותוס' פסחים דלדעת הסוברים שטעם הבדיקה משום שלא יעבור בב"י וסוברים ג"כ דלא אמרינן לא פלוג מותר להשהותו יעוין שם:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה