אור ברסלב
ברוך טעם שו"ת › ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שו"ת · ב

א

תשובה מכבוד הרב הגאון האמתי מו' מרדכי מ"מ דק"ק לבוב זצ"ל:

על תשובתי הראשונה בנידן ס' מת"ע הנה נא הואלתי לדבר מה שהורוני מן השמים בענין ס' מת"ע. אשר כתבנו כבר והוערנו בחקירה זו ראשונה ונבאר חלק הסותר כפי אשר יסבלו משפטי החלוקה ע"פ ע"ד וע"פ סדר קונטרס ראשון ראשון. וברצות ה' בסוף מאמרינו תבוא התנצלותינו משגיאה ומעון אשר חטאתי. אשר רצתה נפשנו ראשונה לומר דלמ"ד ס' ממון עניי' כממון דעלמא דמי כי היכי דבעלמא קי"ל דלא מחזקינן רובא לאפוקי ממונא מהמוחזק ה"ה דלא מהני במ"ע. ומע"כ השיג ע"ז מתוך לשון הש"ס דמשמע דמהני חזקת חיובא להוציא בס' מ"ע מכ"ש דמהני רובא. והנה אחר עמדנו על לשון הראשונים ז"ל בזה מצאנו ראינו אשר לא עלינו תיפול התלונה בזה אך גם עליהם. וכבר דרך במסילה זאת הרב בעל צ"ץ בתשובותיו סי' קכ"ה בענין פדיון הבן באשה שילדה בכור פטר רחם ולא נודע אם אביו כהן או לוי או ישראל. וכ' הרב ז"ל לפטור הנולד מפדיון דלא אזלינן בתר רובא בממונא והאריך. עוד יש לנו אב זקן הוא הראבי' בהמרד' פ' הזרוע. שפסק בענין הקונה בהמה מס' אצל גוי אם ימצא טריפה תשאר לגוי דהבהמה פטורה מהמתנו'. אע"ג דרוב בהמות כשרין דאין הולכין בממון אחר הרוב. וכבר נשנו דבריו ז"ל בהגהות רמ"א ביו"ד סי' ס"א. הרי מבואר בדברי האשלי רברבי הללו דאפי' רובא ל"מ לחייב בהמתנות. וה"ה וכ"ש במעות צדקה כמבואר בדברי מהרי"ט ז"ל שהעתיק מר. ומזה מבואר עוד דלא קי"ל להלכה כסברת מהרי"ט ז"ל אשר עליו רצה מעכ"ת לומר דהא דלא אזלינן בתר רובא בממונא היינו היכא דשייך לומר אוקי ממונא בחזקת מרא לא היכא שהוחזק אצל אותו אדם ממון אחרים כעובדא דמהר"מ דהרי מהאי עובדא דראבי' אין להמתנו' בעלים ידועים בשעת זביחה. ולא שייך כלל למימר דהישראל מרא קמא הוא. שהרי לא נודע בשעת זביחה למי תהי' הבהמה אפ"ה כיון שעתה נמצאו המתנות בחזקת ישראל אין להוציא ממנו. כ"ש לפי דעת מר דבעכו"ם ל"ש חזקת מ"ק והישראל לא הוחזק בהם מעולם רק עתה אחרי שהבהמה כשרה הוחזק בהם האומנם שבדברי ראבי' שבהגמ"ר מבואר עוד טעם אחר לדין הנ"ל לפי דליכא רובא דכשרות דטריפות הריאה שכיח. ונ"ל שרמ"א ז"ל סמך עצמו על טעם הב'. אבל הטעם הזה הוא מחוסר תבלין לכאורה. דלכאורה כל הסוגי' שבש"ס עומד להרסו שהרי בכל הש"ס התירו מטעם דרוב בהמות בחזקת כשרות. ולא חשו לטריפות הריאה אע"ג דשכיח. אלא דרבנן תיקנו בדיקה לריאה. וכמבואר בכל האחרונים. ובביאור דבר זה נ"ל דבאמת מד"ת הכשירו' שכיח טפי מהטריפות והוי רובא. ולהכי מתירין החלב שחלבו הבהמה שנמצאת טריפה כ"כ דנוכל לתלות שלא נטרפה מטעם חזקה דאתי' מכח רובא. וכן כל כיוצא בזה. אבל מ"מ כיון שאין אנו בקיאים בסירכות הריאה ושכיחי. נהי דמדינא דש"ס דהי' בקיאין כשרות הוי רובא. מיהו כיון דאנו מחמירין שכיחי הטריפות כמו הכשרות. וא"כ לענין קיום המקח כיון דאפי' בס' טריפות כל דהו מבטל המקח דמספיקא פרשי אינשי כמבואר ביו"ד סי' קי"ט. ובחו"מ סי' רל"ד וש"ו. א"כ ל"ל שהוברר הדבר בשעת שחיטה שתהיה הבהמה של ישראל מטעם רובא דז"א דאולי יולד לבהמה ריעותא כל דהו דנצטרך להטריפה ושכיח זה טובא. ובזה עלו דברי ראבי' כהוגן אבל מה שהתירו האחרונים באו"ח סי' קצ"ח לשחוט בהמה בזה"ז ביו"ט וכן מבואר בפסקי הרמ"א שם יורה דלא קי"ל כס' הלזו וע"כ לומר שרמ"א ז"ל בהגהותיו דפ' להא דראבי' עיקר סמיכותי' אטעמא קמא, וזה נגד ס' מהרי"ט ז"ל וכן מהא עובדא דתה"ד סימן שי"ד שהעתיק בהג"ה רמ"א בחו"מ סימן רצ"ב שהוא ממש כעובדא דאז"ק שהרי שם מיירי שהופקד אצלו מעות אחרים וגם מעותיו הי' שם ונאבדו מידו דדיינינן בי' שלא להוציא מיד המוחזק. אע"ג דלמעות שנמצא עתה ברשות הנפקד אין להם בעלים ידועים וע"ז אמרינן דלמא לא הי' המעות הללו שלו מעולם. אפ"ה אין מוציאין מיד המוחזק בהם עתה ומבואר מזה דאפי' רובא דאיתי' קמן ואפילו בדליכא חזקת מ"ק אפ"ה כיון שעתה המעות ברשותו אין מוציאין מיד המוחזק היפך הספק שהניח מהרי"ט זצ"ל:

ולזה לא יתיישב בתי' של כת"ה על התה"ד שהרי אין אנו דנין כעת לחייב להנפקד לשלם מכיסו אלא על המעות שנמצאו ברשותו למי הוא. ומע"כ הוסיף להביא ראיה מתוך לשון התו' מציעא דף ק' בד"ה וליחזי. דמחלקי' לדינא בין חזקת מרא לחזקה דממונא ואני לא ירדתי לסוף דעתו ומטוני' הרי מבואר מדבריהם דחזקה דהשתא לא מהני אפילו בס' השוה וליכא רובא דהוי כקרקע ופשיטא דבזה יודה המהרי"ט ז"ל דבעלמא מהני כמבואר מדבריו. א"ו דשא"ה דתפיסה ל"מ ואפי' בס' השוה וליכא רובא דהוי כמו קרקע דל"מ תפיסה אפי' בדליכא כפירה ה"ה בגודרת דל"מ תפיסה וע"כ צ"ל כן לדעתם דאל"כ א"א להלום כלל קושייתם שהקשו אמאי מהני מה שהוא ביד הלוקח הא גודרת אין להם חזקה דמה ענין לזה הא מ"מ כיון שהוא מוחזק בהם אין להוציא ממון בגוונא דמהני תפיסה. א"ו דס"ל דחזקה דהשתא דגודרת ל"מ כלל שיקרא מוחזק בהיותו מוחזק בם. וכבר הבין כן הגאון מהר"י ז"ל בספרו או"ת סי' נ"ג נ"ד. ולהכי כ' שם דל"מ חזקה דלוקח כיון דל"ה כמוחזק בהם כלל. אבל בשאר מטלטלין בגוונא דמהני תפיסה פשיטא דחזקה דהשתא נמי מהני אפי' בדליכא חזקת מ"ק וכמו שהבאתי למעלה ע"פ פסקי רמ"א ביו"ד ובחו"מ אבל בהא דמוכח בש"ס דחזק' קמא מהני לחיובא מה נאמר ומה נדבר בזה אשר כמעט לא הניחו לנו רבותינו מקום לגודרם, וכבר הניחו לנו בעלי התו' במקומות שונים שאין כל החזקות שוות ואם הם אמרוהו על ענין אחר. ניצטרך להעתיקו גם לזה. ומה נעשה בדברי הגמ"ר שכ' דרובא ל"מ בצדקה לפטור. והרי מבואר בש"ס דחזקת פטורא מהני. וכבר העיר בעל טורי אבן בזה ולא מצא תשובה גם לר"ע החושש בכ"מ למיעוטא. ולדעת קצת מרבותינו מדאורייתא חיישינן למיעוטא. והרי מבואר בש"ס דחזקה מהני אליבי' וכבר העיר בהגמ"ר בזה. והתשובה בזה אינה מבוררת בדבריו ז"ל אם לא נאמר שכפי מה שהניח שם דר"מ מודה ברובא דאיתי' קמן רק ברובא דליתי' קמן פליג, די"ל דאה"נ לר"מ חזקה עדיפא בכ"מ מרובא דליתי' קמן דל"ה מדאורייתא. ולדידן דקי"ל דאחרי רבים להטות בין בדאי' קמן ובין בדליתא קמן הוא דחזקה גרוע טפי מרובא דליתא קמן. וזה יובן ע"פ מה שכ' הרשב"א בחי' חולין (דף י"א) ביישוב קו' התוספת שם שהוקשו אמאי לא דייק דאזלינן בת"ר מדאזלינן בתר חזקה עי"ש. אבל אין זה מפסיק כ"כ. וכבר הוכרח גם מר בעצמו אל הלחץ הזה שהרי כ' דחזקה מהני לחייב בצדקה אף שהרוב נגדו כמו שבא בדבריו באר היטב בדבריו הערבי'. ויעוין עוד בתו' פ' א"נ בד"ה ועל הכותים ובתו' ב"ק ל"ח ב'. ובמ"ק:

אולם במה שהעיר מ"כ ביישוב הסתירות מהדיוקים שבדברי רבא שהעירו מזה הגדולים ורצה מר לדון ע"פ סברת הראשונים ז"ל דבעכו"ם ל"ש חזקת ממון ה"ה דל"ש ג"כ חזקת מ"ק. ושמן הטעם הזה הוציא רבא לומר פרה בחזקת פטורא קיימה. האומנם שדבריו נעימי' ודלידי' אמי' כוותי' תלד. איני יורד לטעמו שבוודאי יודה רומ"כ שזאת הס' שהוכיחו הראשונים ז"ל לא נאמרו אלא בספק ממונם. דבעלמא קי"ל דאין מוציאין מס' מיד המוחזק אבל מיד הנכרי מוציאין ולהסביר הענין משום דכי היכי דשרי' רחמנא הפקת הלוואתם באופן דליכא חילול השם. אע"ג דבישראל עובר בכה"ג בלאו דגזל אפי' בא לידי' בהיתרא. כמ"ש בתוס' פ' א"מ מ"מ בנכרי לא מתסר אלא דומי' דויגזול את החנית אבל להעלי' הגזילה והחמסני' הופיע הקב"ה ממונם. וה"ה והוא הטעם היכא דמספקא לן במלתא דעכו"ם ל"מ מה שהוא מוחזק בהם. דאולי הוא של ישראל והוי כהעלמה. אבל ודאי ממונם פשיטא דשם בעלי' נקרא עליהם עד שאסרה תורה לגוזלם לדעת רוב הפוסקים וכן איתא בירושה דנכרי את הנכרי יורש מה"ת כמבואר בש"ס פ"ק דקידושין ובחו"מ סי' רפ"ג. א"כ בנידן דידן בנפ ספק בממון שביד גר פשיטא דאין להוציאו מידו. וכי היכא דבישראל אית לן למיזל בתר מ"ק לומר כיון שזה הממון הי' תחלה ודאי שלו אף עתה בנפל ס' בממון של מי הוא. אין להוציאו מחזקתו הראשונה דילפינן מחזקת נגע. ה"ה בגר כיון שבהיותו נכרי הי' זה הממון שלו כיון שאז לא היה שום ס' בממונו א"כ ה"ה עתה כשהוא גר ונפל ס' בממון של מי הוא. יש לנו להעמידו בחזקת המוחזק בהם ודאי מכבר ולא נאמרה הס' הזה אלא דל"מ בכה"ג חזקה דהשתא שמוחזק בהם מס' וז"ב. ואיש בתומו ילך. עוד רצה מר לומר בזה פנים אחרים דלהכי נקיט רבא טעמא דחזקת חיובא לחייב אף בח"ל דהוי ספיקא דרבנן. הנה מלבד אשר בעיקר הדבר יפלו מבוכות רבות בגוף הדבר בדרבנן היכא דאיתחזק. ויעוין במל"מ ה' מקוואות פ"י. אבל המשנה ודאי דלא בח"ל מיירי תדע דהא האי מתני' דספק חלה חייב נמי סתמא קתני ופשיטא דבח"ל פטור דהוי ס' דרבנן. וא"ל נמי חזקת פטורא וכבר מבואר כן להדיא בט"ז יו"ד סי' ש"ל ע"ש מהרש"ל הרי אע"ג דסתמא נאמרה אפ"ה לא מיירי רק בא"י ואם באנו להעיר בזה פני' אחרים י"ל דזה ידוע דלקט שכחה ופאת פטורה מן המעשר כמבואר במס' פאה ובכמה מקומות בתו' מביאי' התוספתא משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצא זה שאם הי' לוי עני יש לו חלק בו. והנה מדנקט במתני' שס' לקט לקט זה מורה דלא מס' חייב לתתו באופן שנתחייב לתת מס' חלק מעשר ותרומה שבו אלא דהוי מס' כודאי לקט. באופן שפטור גם ממעשר כדין לקט ודאי כמו ברה"י ספיקו טמא דפי' טמא ודאי כדאי' בש"ס ריש נדה:

ועפ"ז דעתינו בהא דקי"ל ס' נפשות להקל דאין פירושו דמספק מקילין שלא להרוג הרוצח. אלא דמס' פטור ודאי והוי כמו שאין בו צד מיתה, ונ"מ היכא דזרק אבן לגוי שהיה שם פלגא ופלגא א"נ קבוע דכעל מחצה דמי. וקרע שיראין של חבירו דחייב לשלם ממון דל"ש למפטרי' משום ס' מיתה ולומר דספיקא פטור ממיתה דלמא אינו חייב מיתה. ופטור נמי ממון דלמא חייב מיתה ואפי' אי לא מיקטל פטור ממון כמו שוגג. אלא דודאי פטור משום שנאמר והצילו העדה ולית בזה צד מיתה וחייב ממון. ובהכי מיושב קו' התוס' פ' חזקת דף נון שהקשו צ"ל קרא דוהצילו העדה ת"ל דאפי' ממון אין מוציאין מס' ובהכי א"ש מה שהקשו בש"ס ספ"א דכתובות ות"ל דס' נפשות להקל ודו"ק:

וכן יש לתרץ בזה קושית התוס' ספ"א דכתובות במעט העיון. ולא אאריך במקום אחר חוץ מכוונתנו, וכיון שכן י"ל דס' לקט שפטור מתרומה דהוי כודאי הוצרך רבא לומר דמתני' דמחייבי' ליה הוא מטעם חזקת חיובא דאלו מס' אע"ג דמחייב לתתו לעניי' מכח פסוק דוהצדיקו לא מפטר ממתנות כהונה בהכי שוב בינותי בספרים ומצאתי להרב יעב"ץ בס' לחם שמים שכ' כדברינו שזה הלקט פטור ממעשר. אבל ההכרח שהכריח נ"ל בזה אינו עולה כהוגן למעיין היטב בדבריו. עוד י"ל בזה פנים אחרים בהניח דכל ס' ממון עניים פטור בס' השוה פטור כמו ממון דעלמא. וע"פ דברי הר"ן והש"ך ז"ל. ומה שהקשה בס' ט"א אהא שהוצרך רבא לפטור בפרה דאי"ל חזקת פטורה היינו משום דמדינא היכא שיש ס' בזמן אימת נשחטה הבהמה אם בבוקר קודם שנתגייר או בערב אחר שנתגייר יש לנו להעמיד הבהמה בחזקת חי והשתא הוא דנשחטה כמו בס' דמומין ובזנו' במס' כתובות. וכבר הקשה כן הרב הנ"ל בס' פלתי בסימן ס"א והניח בצ"ע. (וצ"ע בזה בתוס' פא"ט דף ל"ו ובסוגיא דמומין דלכאורה משמע דל"מ חזקה דגופה להוציא ממון רק עם הברי וכבר פלפלו התוס' בזה ובט"ז ביו"ד סי' שצ"ו שדבריו צ"ע), וכפי זה נ"ל דלהכי הוצרך רבא לפטור הגר ממתנות מטעם דאית ליה חזקת פטורה המקבלת נגד חזקת חיוב והוי ס' השוה ופטור ובקמה הוצרך לחייב מטעם חזקת חיובא זה היה נראה לכאורה ע"פ דבריו ז"ל. אכן באמת הסוגיא תמוה לכאורה דמשמע הך שינוי' דמשני הש"ס ס' איסורא לחומרא כמוסכם בלי חולק ומה יעשה ר' יוחנן דס"ל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלי'. וכתב התוס' שם אליביה דהוי כטבלי' ממש דיליף נתינה נתינה ממתנות א"כ אפילו מתנות נמי כ"ז שלא הורמו הוי כס' איסורא ואמאי קתני במתני' דפטור מס' וכפי ריהטא דלישנא דתלמודא משמע דאליבי' דר"י ריהטא. דהא בריש סוגיא רמי ליה ר"ל לר"י הך מתני' אהדדי וא"כ לדידיה מאי משני הש"ס וא"נ דהא דקתני דס' פטור היינו דפטור מנתינה אבל צריך להרים שבזה כבר יצא מידי ס' איסור'. אבל א"כ אמאי קתני מתני' בס' חלה חייב. דמשמע דחייב לתתה לכהן וז"א שבאמת מוכרה לכהן. ואינו מחויב לתתה לו בחנם. כמבואר ברא"ש שם וביו"ד סימן הנ"ל וא"כ ע"כ הא דקתני ס' חייב גבי חלה היינו דצריך להרימה. וא"כ במתנות אמאי קתני ספק פטור ופשיטא שאין להתעקש ולהלום בלשון חייב ולומר שאסור לאכלו אחר שהרימה במתנות פטור היינו דמותר לאכלו אחר ההרמה שאין זה הלשון סובל אלא בענין החיוב הרמה או הנתינה לכהן. ופטור הרמה ונתינה לא אסור ומותר והדבר צ"ע בעיני. וסבור הייתי לומר דר"י ס"ל כאלו אוכל טבלי' היינו משום דס"ל כר' אילעאי בפ' ראשית הגז דיליף נתינה נתינה מתרומה בכלהו אנפי. אבל לרבנן מודה ר"י דל"ה כתרומה ומתני' אתיא כרבנן. אבל א"כ קשי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דס"ל הלכה כסתם משנה ואפי' כסתם יחידאה ואמאי פסק כר' אילעאי ודלא כמתני' דאתי' כרבנן. וכה"ג פריך הש"ס בכמה מקומות, ואני בעניי לא מצאתי מקום להנצל ממבוכה זו. עד אשר הוכרחתי להצדיק דברי הרב בעל פרי מגדים ז"ל. בפתיחה להל' טרפות במה שהביא שם ע"ש הרב בעל פנים מאירות ח"א סי' ט"ו שהביא ראיה דבאיסורין ל"מ חזקה בס' השוה וא' מהראיו' מסוגיא דכאן דל"מ חזקת פטורה בחלה לפטור מחלה. וכ' הרב הנ"ל לסתור דבריו דה"ט דל"מ חזקה בחלה לפטורה משום דעון מיתה היא. וכן מטין דברי הירושלמי ורש"י ורמב"ם עיי"ש שהאריך והנה ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מ"א באוכל טבל של מעשר עני אין בו מיתה אע"ג דהוקשה לתרומה בחד קרא דלא תוכל לאכול בשעריך. ומש"ה לוקה האוכלה אפ"ה ליכא מיתה אלא בהנך דכתיב בהן קודש באזהרת אכילתה. וכפי מה שהבין הרב לח"מ ז"ל דברי הראב"ד לשם שדבריו נכונים. וא"כ במתנות נהי דילפינן נתינה מתרומה פשיטא דליכא בהן מיתה כיון דלא כתיב בהו קודש ולא חמיר הטבלי' מהמעורב בו. וי"ל עוד דאפי' לפי סברת התוס' פ' יש מותרות לחד שינוי' דבמת"ע יש בו חיוב מיתה הכא ליכא וצ"ע שם. א"כ לפ"ז במתנות דליכא עון מיתה מהני חזקת פטורא לפטור ובהכי ארווח לן שמעתתא בפשיטות דהא דהוצרך רבא לתת טעם לפטור בפרה מטעם חזקת פטורה דאל"ה פשיטא אליבי' דר"י עכ"פ דס"ל כאלו אוכל טבלי' היה לנו להחמיר בס' איסור. ועפ"ז א"ש קצת מה שהשמיט הרי"ף ז"ל כל הסוגיא הלזו. שכבר גלה לנו הרמב"ן ז"ל במלחמות סוף כתובות שאין דרכו ז"ל להביא סוגיא שלא אליב' דהלכתא אתאמרא הגם שיש בזה איזה נ"מ לדינא וכיון שלדברינו הא דמדמי הש"ס מתנות לתרומה והוצרך רבא לפטור מטעם חזקת פטורא. היינו אליבא דר"י דס"ל דמתנות ה"ל ס' איסורא אבל לפי האמת בלא"ה פטור ממתנות אף היכא דליכא חזקה. ובלא"ה לפי אינך טעמא דהירושלמי דפטרו ס' לקט מקרא דתעזוב או מקרא דלגר וליתום ולאלמנה יהיה יש לדין ולחלק בין מתנות ללקט דנהי דבלקט גלי קרא לחייב מס' אפ"ה במתנות דלא גלי פטור ואין מקום מהסברא להשוותם אלא מטעמא דעני ורש הצדיקו. וכן לטעמא דבריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו דככה"ג אין לחלק ביניהם דכהנים נמי עניי' נקראים בכל דוכתי כי אין להם חלק ונחלה בקרב אחיהם. ועפ"ז יש לקיים יותר הדרך שדרך מע"כ דלבתר דקאמר הש"ס קמה קמה רמי לן הדר בי' מכל הסוגיא דלעיל. וזה יספיק קצת ביישוב דברי הרי"ף ז"ל, עוד יש לנו להעיר דלמ"ד מתנות תבלי תרומה היינו דוקא לגבי ישראל שמחויב להרימם ולתתם לכהן. אבל גבי כהן אע"ג דאסור ג"כ לאכול טבל מיהו מדגלי קרא גבי מתנות מאת העם ולא מאת הכהנים ע"כ לפוטרם מהרמה קאתי לומר דהכהן אינו מחויב להרים המתנות כלל. דאלו לפוטרם מנתינה לכהן אחר לשתוק קרא מיניה ונילף מתרומה ומעשר דהכהן פטור מנתינה כמבואר במיימוני' ה"ט ה' מעשר מקרא:

אבל אם נאמר דקרא אפי' לפוטרם מהרמה קאתי א"ש דאצטריך קרא. אע"ג דהכהן מחויב להרים תרומה ומעשר מקרא דכן תרימו גם אתם אפ"ה במתנות פטורים והיינו דוקא למ"ד דמתנות טבלי דיליף מתרומה דאלו לדידן דקי"ל דלית הלכתא כר"י שוב אין מקום לומר דקרא לפוטרם מהרמה קאתי כיון דאפילו בישראל אין כאן מצות הרמה אלא מצות נתינה כן היה נראה בעיני על צד האמת אשר בזה יתיישב קושיא חמורה שהקשו התו' פ' השוחט למאן דמפרש לקרא דלא בא בשר פיגול לפי היינו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותי' דלמ"ד מתנות טבלי מאי רבתי' דיחזקאל אע"ג דיחזקאל כהן הוי אסור לו לאכול טבל ולפ"ז א"ש דע"כ למ"ד זה צ"ל דקרא דמאת העם אתי לפטור כהנים ואף אם הוא חוץ מכוונתנו וענינו לא נמנעתי להעלות אחרי אשר העירותי בזה כעת:

הנה במ"ש הר"ן ז"ל במס' נדרים (ובת"ש סי' א') דספק צדקה להקל מהא דנחתומין דלא חייבו להפריש אותם מ"ע וחייבי' להפריש חלה ותרומות מעשר אלמא דס' ממונא לקולא. והרב בס' ט"א סתר ראייתו דהתם משום דרוב ע"ה מעשרין ומע"כ החזיק ע"י. ובאמת נראה שלא נעלם זה מעיני הר"ן ז"ל. אלא נ' שטעמו דאם נאמר שבעלמא ס' ממון עניי' לחומרא. ואפ"ה הקילו בוודאי כ"כ הי' להקל גם בחלה ובתרומת מעשר וניהו דהתם אית' בהו סרך מיתה מיהו מש"ס משמע התם דאפילו מע"ש מדינא היה לנו לחייבו להעלות לירושלים אע"ג דלית בהו רק איסור עשה קודם ראיית פה"ב כמבואר בש"ס ס"פ אלו הן הלוקין ובתוס' שם. ודברי רש"ל ז"ל ביומא צ"ע דבאמת כ"כ דלא ראה פה"ב לית בהו רק איסור עשה בעלמא ואולי לישנא קטיע' נקוט דלכל היותר אית ביה לאו כגון בראה פה"ב) וה"נ אי נימא דס' מת"ע לחומרא ע"כ משום דאית בהו עשה ואע"ג דאי אכלי לית בהו איסורא מ"מ מאין מצאו חכמים בדמאי להקל בזה יותר משאר איסורי תורה. ומדנקט בש"ס בפשיטות המע"ה משמע דבעלמא נמי דינא הכי. מיהו באמת נ' שזה טעם ערוך בפי' דברי התו' ב"ב גבי הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא והוא פרק הספינה פ"א ב' ד"ה אלא מע"ר דלוי הוא. וכ' שם אע"ג דגבי דמאי אין מחויב ליתנם מס' היינו משום המע"ה. אבל הכא אין הכהן מוחזק בהם יותר מן הלוי. ושל ישראל ממ"נ אינם. א"נ דמאי דל"ה אלא ספיקא מדרבנן. א"צ לקיים בו מצות נתינה עכ"פ. א"כ מתוך התי' הב' מבואר להדיא כדברי הרב הנ"ל דטעמא דפטור בדמאי בנתינת מע"ר וה"ה מ"ע. משום דרוב ע"ה מעשרין הן. ולתי' קמא כל היכא דנ"ל המע"ה לא מספיקא כשאר ממון דעלמא. אבל באמת התי' הראשון יספיק לתרץ קושיית' בטוב. דבכה"ג ל"מ חזקה. כיון דממ"נ אינם של ישראל וכה"ג כ' בעה"ת ע"ש הר"י בן פליט ז"ל גבי חנוני על פינקסו דמה"ט החנוני מוציא מבעה"ב. ולא דיינינן ליה שהבעה"ב ישבע שא"י ויפטר כר"נ ור"י דא"ל הכי. היינו משום דטעמא דל"א ברי עדיף. משום דאיכא לחבירו חזקת ממון. אבל הכא ממ"נ אינם של בעה"ב. ולהכי ברי עדיף ואפילו להפוסקים החולקים בזה שם כמבואר בחו"מ סי' צ"א וס"ל דהתם נמי הבעה"ב מיקרי מוחזק. היינו משום דמ"מ הבעה"ב צריך לשלם מכיסו אבל הכא. הביכורים ידועים ומיוחדים שהרי תאנה שבכרה כורך עלי' גמי כמבואר במס' ביכורים ליכא חזקת ממון גבי בעה"ב. ועם היות שיש לדבר הרבה מזה אחדל להיותם בזולת המכוון ממנו. אבל עכ"ז אחרי שהקו' מתפרקת בזה כהוגן, אין ראיה מדבריהם להחליט כטעמו של הרב הנ"ל. ומלבד כל הנ"ל יש לגמגם כפי אשר הניח זה הרב לנו הכלל להחזיק בתי' הא' דאפי' במקום דאיכא רובא לפטור בעה"ב מחייבינן ליה מקרא דוהצדיקו. וא"כ מה יתן ומה יוסף הא דרוב ע"ה מעשרין הן. אם יש מיעוט הבלתי מעשרין מחוייבין אנו להצדיק העני וליתן לו מעשרותיו ובאמת כי לא על הרב הנ"ל תלאה תפיסה זו. אך גם על הגמ' גופא. דא"כ אמאי לא אסרו לזב פרוש לאכול עם ע"ה. ולא תרו לדמאי משום רובא כדאי' פ"ק דשבת ולא תרו לגומלן וכיוצא בזה טובא בש"ס. ומס' דמאי דהקילו בו משום רובא. ולפ"ד הגמ' הנ"ל י"ל רוב או ספק השוה. וי"ל זה בא' מב' דרכים או לדעת ר"ת דלוקח לאחר מירוח פטור מה"ת לעשר וכפירוש הרמב"ם בה' מעשר א"כ לדיעתו הלוקח תבואה ממורחת מע"ה הוי בלא"ה מדרבנן. אפילו אי ודאי לא עישר. והלכך הו"ל ספיקא דדבריהם וכמ"ש התו' במסכת ב"מ פ' הפועלים. והלכך שפיר מקילין בו אם רוב ע"ה מעשרין הן. ואפי' לדעת הרמב"ם החולק על ר"ת בזה. ולדידיה הלקוח אחר מירוח שכבר נתחייב ברשות בעלים חייב מדינא במעשר אם ודאי לא עישר נ"ל זה ע"פ הדרך שדרכו רבותינו בעלי התו' בזה ז"ל. ביבמות קי"ט ע"א אהא דהקשו שם לר"מ דחייש למיעוטא אמאי מקילין בדמאי ולא ניחוש למיעוטא מדאי' אי חיישינן מדאו' למיעוטא אפילו במקום חזקה ותי' דהיכא דס' תלוי באנשים מישראל שיעשו עול אפילו ר"מ מודה דלא חיישינן למעוטא דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ואף אנו נאמר ע"פ דברי הגמר' דבכה"ג שפיר אית לן למיזל בתר רובא. ולהכי אפי' במ"ע וצדקה. ואם יש מקום לבע"ד לחלוק כיון דכתיב והצדיקו יש להסביר הענין יותר כשנבין דעת הגמ' בזה. איך מצאו להחמיר בלקט אפילו במקום רוב מקרא דוהצדיקו דלמא קרא לא אתי' רק בס' השוה דבעלמא אין מוציאין מיד המוחזק והכא מוציאין. אבל לא במקום רוב וביישוב זה נ"ל ע"פ דברי האס"ז פ"ק דמציעא בסוגיא דת"כ ע"ש הרא"ש דהא דאמרה התורה אחרי רבים להטות לא שהרוב הוא כודאי אלא שהתורה גזרה אומר שהס' יהא נידון אחר רובא. והיכא דגלי קרא בהדיא דין הס' יצא מכללו לדין הרוב כדין הס' עיי"ש. ולפי"ז י"ל דהא טעמא דהחמירו ברוב כיון דגלי קרא בהדי' להחמיר בס' הצדקה שוב אין מקום לשנות הדין מהיכא דאיכא רובא. וכיון שכן דהאי רובא דרוב ע"ה מעשרין הן אי' בי' ס' התו' הנ"ל דאם הוא הוחזק כו'. שוב נידון הרוב כדין ודאי גמור. וממילא לא גלי לן קרא דוהצדיקו ע"ז (וע"ד הרא"ש הללו יש לדקדק מסוגיא דפ' עשרה יוחסין דקאמר ד"ת שתוקי כשר מדין קבוע כמע"מ דמי ולפ"ד הרא"ש הנ"ל אפי' ברוב פסולין היה לנו להכשיר ס' ממזר מדגלי קרא בהדיא דממזר ס' יבא עיי"ש):

ומה שרצה מע"כ לפרש דברי המרדכי בתי' השני אחרי ההנחה שהניח בעל ס' הפלאה דאין אנו חוששין בט' החניות אחרי כמות המקומות הקבועין. וכל הקבוע במקום א' אם רב אם מעט לא יעדף ולא יחסר בחשיבתו מהקבוע השני כו'. אבל אנכי לא ידעתי מאין לדין זה. דבמקום שיש ב' חניות וא' מהן נפישא מאידך דלא ניזול בכה"ג ב"ר. ואם אמרו האחרונים במקום שיש רוב חניות הם נידונים ברוב נגד אחת רבות הכמות נאמר אנחנו כן גבי ב' חניות. ויעוין בזה בט"ז יו"ד סוף סי' ק"א. במקום שיש ב' מיני קבוע. וא' מהן רוב נגד השני תולין דאיסורא ברובא איתי'. וה"ה לענין פרוש. ויעיין עוד בנימוקי יוסף ריש הבית והעלי' ולפי הגהות מהר"ם ז"ל שם יש להבין ג"כ שם. דאפי' בדבר שכ"א קבוע ועומד בפ"ע תולין ברוב. וכן יש להביא ראיה מסוגיא דניפול ב"ב דף כ"ה ע"ש. דבדאיכא אחריתא דנפישא תולין בדנפישא לענין רוצח ומציאה. אף דרוב העיר חשיב ליה הש"ס קבוע בפ' קמא דכתובות ובתשובות הר"ן סי' יו"ד נמצא בזה ענין חדש לא הועתק בשום פוסקים ומפורש אשר ראיתי. וז"ל באמצע התשו' שכל ס' שנולד בדברים שאינם נבללי' אין תולין אותן בחלק הרוב. ולא לפי חשבון אלא הדבר שקול כמע"מ וראיה לדבר שכל דבר הס' הנולד בדבר שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא תולין בחלק המיעוט כמו שתולין במרובה מן הירו' שהזכרתי למעלה כו'. והביא שם לשון הר"י שהביא הנ"ל ומה אעשה ואני בשכלי הדל לא אוכל לירד לסוף דעתו. ומה יעשה הרב הנ"ל בסוגיא דב"ב דמשמע התם טובא זימנין דאם יש ב' עיירות בא' מהם רוב אף שאין העיירות נבללין תולין ברוב וכן ב' שובכי' וא' מהם מרובה מחבירו תולין לניפול הנמצא שבא מהשובך המרובה אף שאין השובכים נבללי'. וכן נראה מתשובות הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' שע"ב. סוף דבר בהבנת דברי הרב ז"ל צריך אני לעשות לי רב וכן בהגהות רמ"א שבסי' רצ"ב הנזכרת יש להבין היפך הכלל המונח הנ"ל ובעיקר הדין שאנו דנין עליו אחרי שאין ללמוד מהסוגיא ראיה ברורה וא' מהפני'. נחזי אנן והנה לכאורה דמי לן ס' צדקה להיכא דאיכא ספיקא דרבוותא בדין ריבית אי הוי ריבית קצוצה או א"ר שמבואר מזה בתשו' מהרא"ש ס"ס קס"ב ע"ש מהרשד"ם ז"ל דהוי כס' איסורא והוא ז"ל חלק דהוי דה"ל ממונא א"ל במקום שרוב הפוסקים יסכימו דהוי רבית קצוצה דה"ל כס' איסורא. והובא דבריהם בש"ך יו"ד סי' קע"א. והנה לכאורה יש לגמגם גם על הרב הנזכר דהא כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אפי' ביחיד נגד שני' קי"ל לענין ממון דמצי המוחזק לומר קי"ל כהמועט וא"כ כיון שהרב ז"ל מדמה זה לממונא. על מה זה הכריע דהיכא דאיכא רובא שוב נידונים כמשפט האיסורין דאזלינן בהו ב"ר ואולי נמשך הרב לדעת האומרים דהא דרובא ל"מ לאפוקי ממונא היינו דוקא היכא דאיכא חזקה דמ"ק. וא"כ בריבית שבא מיד הלוה להמלוה שאינו רק מוחזק בהם ולא הי' לו בהם חזקת מ"ק ול"מ תפיסה. והנה לדעת האומרים דלהכי מקילין בממונא טפי מלגבי איסורין משום דממונא איתיהב למחילה יש לדון בזה דל"מ תפיסה בריבית לדעת האומרים דבריבית ל"מ מחילה אפ' בשכבר לקחו המלוה מהלוה וצ"ע:

אמנם לולי שהייתי כדאי להכריע הייתי מוחזק בדעת הרמ"א ז"ל בענין ס' צדקה דדיינינן בזה לחומרא לגבי הנודר גופה אבל לא לגבי היורש וטעמא רבה איכא במלתא ע"פ מה שהביא כנה"ג בשם הר"י באסאן ז"ל בטעמא דמלתא. דדיינינין ביה בממונא המע"ה ולא באיסורין אף דבממונא נמ' אי' ביה לאו דלא תגזול ומושבע ועומד מה"ס הוא וכתב הרב ז"ל טעם נכון בזה משום דבאיסורין אם נחמיר בספיקא יצאנו מידי כל החששות. אולם בממונא אם נוציא מזה בס' וליתן לזה הרי ילכד השני באותו איסור בעצמו, ולהכי שב עדיף וליש לדון מסברא ולומר דכל ס' ממונא אשר יש בו איסור נוסף מצד א' כגון בריבית וצדקה דאית בהו מ"ע ולאוי טובא כמבואר בתו' כתובות ובתרא וחולין בהא דמ"ע שמתן שכרה בצדה. עיי"ש י"ל דמוטב שנוציא ממון מהנודר שלא להכניסו בכל הנך איסורין נוספין אשר הם נעדרים בהי ך. אולם כ"ז בהיותו חי. אבל כשמת נשאר הממון לגבי יורשים כשאר ממון דעלמא. שהרי אין היורש מחויב לקיים נדר אביו. כ"ז שלא הוציא אביו מידו. וכמבואר בדוכתי טובא. ואפילו באופן שמחויב לקיים לית בהו שום עשה ולאו. רק הוא נידון כשאר ס' ממון דעלמא. דאין מוציאין מהמוחזק. כן היה נ' לכאורה להכריע. לולי דמסתפינא מרבותי. והנה כל מה שכ' מע"כ עוד בענין תפיסה לא אשיב עליהן כעת עד יערה עלי רוח ד' וינחמני מעצבי ורוגזי הזמן. אזי אשיב עליהן כיד ד' הטובה עלי ואוסיף עליהן מה שחנני ה' ת"ל בענין גרמי ושיקול הדעת אשר ת"ל כתבתי בהם קונטרס מיוחד והנה אם לפעמים העמסתי עליו בדברים פשוטים במאמרינו הזה או אשר לפעמים באתי כסותר או אם שגיתי באופן אשר כלימתי אשמע על כל פשעי' תכסה אהבת האמת לאוהביו ולא ירע בעיניו אם בוז יבוזו לו נוסף לזה כי מחוקי שומרי התורה המשכילים להיות נפשו' צרורים והיה לאחדים כמאמר מר בר"א פ' כל כתבי פסילנא ליה לדינא דחביב עלי כגופא. ואין מהראוי לגנות אדם א"ע ולהזכיר מומו אך יכיר הטוב המעט הנמצא בו ויהלל בשערים מה טיבו ומה יפיו כן חסדו עם ריעו כאשר אמר משיח ד' חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך דברי ד"ש באהבה וחפץ קרבתו:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה