ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שו"ת · א
שאלה מאת כבוד הרב הגאון מוה' דק"ק לבוב זצ"ל:
על דברי הרמ"א סוף ה' צדקה בדין אם השתמש בתיבה מעות הקדש וחולין זה אחר זה ומצא אח"כ מעות אזלינן בתר בתרא. ואם השתמש בבת אחת בשתיהן אזלינן בתר רובא כו'. כתב כ"ת בזה"ל ואני תמה דלא נמצא כן בש"ס רק לענין חמץ ומעשר כמבואר בפ"ק דפסחים דהוי מלתא דאיסורא אבל לא לענין צדקה דאזלינן ביה לקולא שלא להוציא מיד המוחזק כמבואר בש"ך ובר"ן ריש נדרים. א"כ הא קי"ל דבממונא לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. (ועין בבכורות דף כ' בתוס' ד"ה ור' יהושע שכ' דאף לרב בממון שאין לו תובעים לא אזלינן בתר רובא):
תשובה מריש אמינא שמעלתו לא דק בלשונו כי מה מקום תימא יש על הרמ"א דאזיל בשיטתי' דס' צדקה לחומרא וכמו שפוסק המחבר בסעיף ה'. רק שלפי דעת הש"ך שם שמסיק בצ"ע דינו של המחבר ורמ"א יש מקום עיון אי ניזול בתר רובא בהשתמש בתיבה מעות צדקה וחולין כיון דדייני' גם גבי מעות עניי' דספיקו לקולא לנתבע. ממילא י"ל דלא אזלינן גם בתר רובא להוציא מהמוחזק אמנם נחזי אנן העיקר הוכחת הש"ך לדחות האז"ק שבמרדכי שמביא המחבר סעיף ה' הוא מדהוצרך רבא לפרש בחולין דף קל"ד ע"א טעמא משום דקמה בחזקת חיובא קיימא משמע הא לא"ה ה"ל ס' ממונא לקולא נשמע מזה שמודה הש"ך דעכ"פ היכא דיש חזקה שמסייעת להצדיק את העניי' מוציאין מיד המוחזק וידוע שהחזקה הנ"ל גרוע מאד דכי הוחזקו החטים שנמצאות כעת בהחורים שהוא משבלי הלקט רק בדרך כלל הוחזקה הקמה שיהיה לעניי' בה זכות במה שיפול ממנה בעת הקציר הרי דילפינן מפסוק עני ורש הצדיקו לזכות העניי' בחזקה כל דהו מכל שכן היכא שיש לזכותם ברוב שעדיף תמיד מכל החזקות מלבד חזקת ממון:
אמנם בתשו' מהר"י טראני סי' ל"ט ח"א ובחלק חו"מ סימן קכ"ד חולק על האז"ק הנ"ל. ולדעתו שם אין ללמוד כלל ס' צדקה מדין ס' לקט וכתב בזה"ל אבל י"ל דהירושלמי כפשוטו מתפרש דוקא במתנותי' שזכתה לו תורה וחייבה את הבעה"ב לתת לו או לעזוב לפניו אינו רשאי לזכות בנמצא ברשותו בס'. ועשאו הכתוב כאלו אינו ברשותו. אבל ממון של צדקה של עניי' שכבר יצא ידי נתינה או עזיבה כממון אחרי' דמי. וזה דעת כל המפרשים עכ"ל. א"כ לכאורה לפ"ז בס' ממון עניי' אף שיש רוב לזכות לעניי' אין מוציאין מיד המוחזק אמנם לדעת מהרי"ט בתשו' הנ"ל הא דלא אזלינן בממון אחר רובא הוא רק היכא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי'. אבל לא היכא דהוחזק אצל אותו אדם ממון אחרים וכמו במעשה דתשו' מהר"ם על ד' וה' כיסין שהיה בתיבה ונטלה הבת הקטנה ב' דינרין וא"י מאיזה מהן נטלה דהשיב מהר"מ לפטור הנפקד מטעם כל קבוע כו'. והמע"ה ולא מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב. והיינו משום דהתם ל"ש אוקי ממונא בחזקת מר"ק, רק שאין להוציא מרשות אדם מספיקא ונגד זה מועיל רוב ע"ש. א"כ גם כאן כיון שהיה בפקדון אצלו מעות צדקה בתיבה שהשתמש שם מעותיו. אין להמעות שחל עליו הס' חזקת מ"ק דע"ז אנו דנין דלמא לא הי' מעולם שלו ובכה"ג יש להוציא מיד המוחזק עפ"י רוב המסייע להמוציא. והמעיין במס' ב"מ דף ק' ע"א בתו' ד"ה וליחזי ברשותי' דמאן קיימי כו' יראה מבואר שמחלקי' לדינא בין חזקת מ"ק לחזקה דממונא. ולכך יפה כח המוכר להחזיק אף בטענת שמא מכח הלוקח שאינו זוכה בטענת שמא אף כשהוא ברשותו עי"ש. ואין להוכיח שמהר"י חולק על סברת מהרי"ט הנ"ל ממה שמקשה בתה"ד סי' שי"ד קו' מהרי"ט הנ"ל על תשוב' הריצב"א בפשו' מיימוני. (והיא בתשו' מהר"ם מרוטנבערג תתקצ"א) במעשה דד' וה' כיסין ולא תי' תירוצו של מהרי"ט די"ל שסובר הת"ה כיון דבמעשה שדן עליו הריצב"א הי' אם לחייב להמפקיד לשלם כעת להנפקד מכיסו הב' זהו' הנלקח ע"י בתו הקטנה אף בלא דין קבוע לא היה מקום לחייב הנפקד מחמת הרוב דהוי ממש כאלו מוציאין עתה ע"י רוב ממון מהנפקד ומהרי"ט סובר כיון דאם היה הב' זהו' בעין והיינו דנין עליהם של מי הם הי' מהראוי לפסוק שהמה שייכי' להמפקיד דאזלינן בתר רוב מעותיו. ממילא כשאינם בעין חייב הנפקד להחזירם מכיסו לדעת התה"ד כנ"ל. אבל י"ל דגם התה"ד מודה דאם היה הב' זהו' בעין ששייכ' להמפקיד וכמו כן ביש בתיבה מעות צדקה וחולין דאזלינן בתר רובא והחילוק שבין חזקת מרא קמא לחזקת ממון למה שהוא ברשותו לבד מבואר כן מדברי הרמ"א בעצמו במה שאינו חולק על דברי המחבר בסעיף ה' במי שיש בידו מעות שהוא מסופק אם הם של צדקה חייב לית אותם לצדקה. ואף עפ"כ פוסק כהרשב"א דמי שהקדיש דבר בלשון מסופק דעל ההקדש להביא ראי' דבודאי אין שום מקום לחלק בין הבע"ד בעצמו ליורשי' רק הטעם כנ"ל, וכן מבואר מדברי העט"ז דבדינו של המחבר ל"ש חזקת מ"ק דע"ז אנו דנין אולי לא הי' המעו' מעולם שלו, משא"כ כשהקדיש נכסיו בלשון שמסופקי' בו ונראה מזה דדעת הרמ"א דלא ילפינין מפסוק דעני ורש הצדיקו לזכות לעניי' יותר מלאחרי' הוא רק היכא דליכא חזקת מרא קמא רק חזקת ממון לבד וכן מבואר במהרי"ט הנ"ל בדעת האז"ק שממנו מקור הדין של המחבר ומה שדחה הט"ז בס"ק ט' דהרי מספק לקט ילפינן לה והיא מונח תוך שדהו (ר"ל ושם יש חזקת מ"ק) לק"מ די"ל דלכך מפרש רבא קמה בחזקת חיוב קיימא דמועלת אותו החזקה לגרע חזקת מרא דהיתה תמיד בחיוב זה בעוד שלא נולד הס' ונפל חזקת מ"ק ולא נשאר רק חזקת ממון מחמת שנמצא ברשות בעל השדה מצדיקין העניי' מכח דרש מפסוק עני ורש הצדיקו. ואשכחנא מרגניתא ליישב בזה מה שקשה סתירות הדיוקי' בדברי רבא שאמר פרה בחזקת פטורה קיימה כו'. דמשמע דאי לא היה חזקה לפטור היה מחייבין הנתינה בס' השקול. והדר קאמר קמה בחזקת חיוב קיימה דנשמע דבס' השקול אין מוצאין וכבר עמד ע"ז בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ט ומתרץ בדוחק. ובס' ט"א למס' ר"ה באבני מלואים דף נ"ה ע"א רוצה להחליט כיון שיש סתירת הדיוקי' ומהכרח לומר דא' לאו דוקא נכון יותר לומר דמ"ש רבא קמה בחזקת חיוב קיימה הוא לאו דוקא דבלא"ה אינה חזקה כ"כ. ומשיג בזה על הר"ן דרוצה לסתור בזה דעת הרשב"א דס' ממון עניי' לחומרא עי"ש ולפי הנ"ל ניחא ע"פ המבואר בס' א"ז ספ"ק דכתובות בסוגי' דמצא תינוק מושלך בשוק שכ' שם הרשב"א והר"א והרמב"ן דלכך במוצאו במקום שרוב כותי' חייב בניזקין ככותי' ול"א אין הולכין בממון אחר הרוב. משום דבנכרי ל"ש חזקת ממון (צ"ל משום ראה ויתר גוים). ומחמת הרוב אנו דנין שהוא נכרי. א"כ י"ל כאן גבי פרה שנשחטה וא"י אם עד שלא נתגייר או אח"כ אין מקום לפטור מהמתנות בס' השקול מחמת חזקת מ"ק. דמיד שתלינין שנשחטה קודם שנתגייר אין לסייע מחזקת ממון שהיה לו אז דבנכרי ליכא חזקת ממון ומעת שזכה להיות לו חזקה בממונו עליו חיוב מתנו' וכיון דליכא חזקת מ"ק שיתנגד מהראוי להוציא ממנו המתנות בס' השקול דגלי קרא עני ורש הצדיקו לזכות לעניי' להוציא מרשות אחרים היכא דליכא חזקת מרי' קמא באותו ממון בעצמו ולזה אמר רבא דיש חזקה אחרת לפטור דפרה בחזקת פטורה קיימת וגבי חורי הנמלי' שיש חזקת מרי' קמא בגוף השבלי' והחיטי' לא היה לזכות לעניי' מס' לולי שהקמה בחזקת חיוב קיימה שבזה גרוע ועומד מעיקרא חזקת בעל השדה בקמתו. אבל לפי"ז כיון שדחיתי דברי המחבר טורי אבן נצבה אלומתו ראי' הר"ן לסתור פ' הרשב"א שפוסק דס' ממון עניי' לחומרא אף במקום שיש חזקת מרי' קמא בא בעי' דיש יד לצדקה דא"כ ל"ל לרבא לומר קמה בחזקת חיובא קיימה אמנם לשיטת הרשב"א המובא בסי' ק"י דס' איסור דרבנן אסור היכא דיש חזקת איסור י"ל ע"פ דאי' ברמב"ם וכן פסקינן בש"ע דלקט שכחה ופאה נוהג בח"ל מדרבנן א"כ אי מטעם ס' לבד היה הדין נותן שהנמצאים בחורי הנמלי' בשדות שבח"ל לא היה צריך ליתנם לעניי' וכמו שמיקל הרשב"א בעצמו בתיקו דיש יד לבה"כ משום דס' דרבנן לקולא ובמתני' סתמא קתני. לכך אמר רבא קמה בחזקת חיוב קיימה. ואף בדרבנן ספיקו להחמיר (ודע שמבוא' באחרונים שאף שר"י מיקל במס' עירובין דף ל"ה בס' דרבנן אף במקום חזרה אינו רק בתחומין דקילו טובא. ומודה בשאר ס' דרבנן שהוא לחומרא במקום חזקה ובלא"ה י"ל דרבא הוצרך לתרץ גם אליבא דרבנן וכמבואר בתו'):
עוד יש לתרץ קו' הר"ן על הרשב"א דלכאורה קשה על הגהות מרדכי בשם א"ז דפסק דדין ס' צדקה כדין ס' פאה ולקט דגם צדקה מתנות עניי' הוא. ופסק במוציא בתיבה שנשתמש בה צדקה וחולין דאזלינן בתר רובא. הרי דאם רוב חולין שהמעות שנמצא חולין ובמרדכי פ' הזרוע והלחיי' איתא בזה"ל הקשה רבינו משולם לרבינו ברוך הא דאמרי' בפ' הזרוע חורי הנמלי' כו'. עד הכל לעניי' מאי שאחורי הקוצרים אמאי לא אזלינן בתר רובא. ורובא דקמה לבעה"ב. והשיב לו ר"ב כו'. ולענין שאלתא דשאילנא קדמך אמאי לא אזלינן בתר רובא גבי חורי הנמלי' י"ל חדא כדמסיק התם טעמא דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו. ותו דאמאי לא נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאין בע"ח כ"מ שמונח שם הוא קביעתו דהא אינו יכול לילך משם, דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע א' ביניהם וכן גבי ט' ציבורים של חמץ וא' של מצה הואיל והונח שם הוי מקום קביעתו עכ"ל. והנה תי' השני נפלא להבין כאשר כבר העיר ע"ז המל"מ פ"ד מה' מת"ע ה' ט' דהא אמרינן בכ"מ כל דפריש מרובא פריש ובנמצא הלך אחר הרוב. גם בס' ט"א כ' ע" שאין אלו אלא דברי תימא. וטרם נדע להסביר דברי המרדכי צריכין אנו להחזיק במוחלט התי' הראשון דילפינן מעני ורש הצדיקו להצדיק וליתן לעני אף במקום שיש רוב א"כ אמאי פוסק הא"ז ואחריו נמשך הרמ"א דהיכא דרוב תולין תלינן להקל. ולפי המבואר בט"ז גם טעמו של הרמ"א משום דמדמ' צדקה לס' לקט. וצ"ל דדעתם לפי המסקנא דמפרש רבא דטעמא דקמה בחזקת חיובא קיימה. אף דל"ל דכוונתו לתרץ לשיטת רמ"א דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כו'. דהא מחליט במרדכי דזה הוי מיעוטא דמועטא. (ובלא"ה יש מקום עיון אליבא דר"מ אם סובר סמוך מיעוטא ברוב' דאיתי' קמן) עכ"פ י"ל דסובר רבא דלא ילפינן מעני ורש הצדיקו אף במקום רוב כ"א היכא שיש צד חזקה לחיוב וסמך לדברי אלה מהא דפסקינן אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ומפרש התו' במס' יומא (דף פ"ה ע"א) דנלמד מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל. ולכך ל"ת בפ"נ כל דפריש. ועכ"ז היינו דוקא בדפריש כלהו. ומפרש רש"י הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר כו'. ובפריש מקצתייהו אזלינן בתר רובא גם בפ"נ הואיל ולא איתחזק. אבל לענין איסורא וש"ד אמרינן כל דפריש אף באיתחזק ובאותו חצר. כמו כן י"ל במת"ע דלא נתמעט לגבייהו דין כל דפריש כ"א במקום שיש חזקה. ומיושב בזה מה שמדקדקים מהרי"ט וטורי אבן. בסתירת הדיוקים בדברי רבא. וממילא מיושב קו' הר"ן על הרשב"א די"ל באמת אף בס' השקול אזלינן לחומרא בממון של עני' כמו באיסורא. והא דהוצרך רבא לטעמא דקמה בחזקת חיוב קיימא. כדי שלא נימא כל דפריש מרובא פריש. אמנם יש מקום עיון בקו' רבינו משולם. דהא דין דט' חניות ותשעה ציבורין (וכן מצאתי מפורש בס' הפלאה למס' כתובות פ"א שמבואר מסתימת הפוסקים). הוא אף אם החניות המוכרים בשר נבילה או הצבור של חמץ מחזיק בכמות יותר מכל ההיתר הנמצא בט' החניות ובט' הציבורין הרי דאין הולכין אחרי כמות המקומות הקבועים וכל הקבוע במקום א' אם רב אם מעט לא יעדף ולא יחסר בחשיבתו מהקבוע הב'. א"כ כמו כן כאן בקמה דהא בסתם יש אצל כל קמה קצירה לקט השייך לעני' וכמבואר במשנה דהמשוער באומד הוא ד' קבין לשלשים סאה. והנפרש ע"י הנמלי' הוא בס' השקול או ממקום הקבוע שהוא של עניי' או מן קמה הקבוע שהוא של בעה"ב והוי כמחצה ע"מ אף דהקמה של בעה"ב מרובה הרבה משל השבלי' הקבועים השייכים לעניי' (וסעד לדברי מבואר להמעיין בדברי השהלה של מהרא"י המובא בתשוב' מהרי"ו ס' קצ"ט ויש ליישב בסיגנון זה דברי התשו' שם שאינם מובנים בהשקפה ראשונה) ואפשר נתכוין לזה הרב בסי' הב' אבל עדיין חסר תבלין להמתיק דבריו וא"ל כיון דהוי ס' קבוע מאי מקשה ר"ל אמתני' דהא ס' קבוע חמור כדחזינן לשיטת הפוסקים דס"ד לקולא. מ"מ ספק קבוע לחומרא ואף במקום חזקה וכמפרש בתוס' מס' נדה (דף י"ח ע"א) ז"א דבתחתונים הרי ס' דלמא הם מאשתקד. ואף אם היה אז של עניי' שייכים לבעל השדה משהלכו הנמוש'. וכמדומה לדעתי דכה"ג לא הוי ס' קבוע כיון דמצד זה שאומרי' שהוא מאשתקד אינם כלל לא מקמת בעה"ב ולא של עניי'. ודמי לב' חניות אחת מוכרת בשר כשר וא' טריפה ונמצא בשוק חתיכה אחת שאנו מסופקי' בו דדילמא לא בא כלל מא' מב' החניות ההמה רק ממק"א ועכ"פ הא איכא ס"ס ספק מאשתקד ספק מתבואות הקציר שכעת ואת"ל מקציר שכעת דלמא של בעה"ב. וא"ש לשיטת הפוסקים דאמרינן ס"ס אף בס' קבוע. ומיושב בזה מה שהשיב ר' יוחנן אל תקניטני כו'. דאינו מובן לכאורה. דהא אכתי קשה מהת"ק דסובר ג"כ דס' לקט לעניי' מדסובר העליונים לעניי' ולפי הנ"ל א"ש דלגבי העליונים ליכא אלא ס' א' ספק קבוע. ולפי הנ"ל מיושב קושית הר"ן על הרשב"א דהוצרך רבא לחדש קמה בחזקת חיוב קיימא דאי משום ס' איסור הא בתחתונים יש ס"ס גם מה שהקשה הר"ן מנחתומין בפ"ק דיומא מתורץ היטב בטורי אבן דשאני דמאי דרוב ע"ה מעשרין הן. מעתה אין לעינינו ראי' לסתור דעת הרמב"ן והרשב"א וברא"ש דסוברין כולם דס' ממון עניי' לחומרא ומה שמקשים בטורי אבן דהא בגמ' דחולין מדמי' מת"כ למת"ע. והא בהרבה מקומות מצינו דס' מ"כ לקולא עיי"ש. יש ליישב דאף שמתחלת הסוגי' נראה דדין מ"כ ומת"ע שוי'. מ"מ לפי המסקנא דמסיק שם בגמרא כי אתי רבנן אמר קמה אקמה רמי לן י"ל דאין ללמוד כלל מתנות כהונה ממת"ע. וכל הפלפולים היה רק ברומי' דקמה אקמה:
אמנם המעיין בדברי הרשב"א לנדרי' יראה דמה שמחמיר בספק במ"ע אינו משום דין דס' לקט לקט. רק מסברא דנפשיה סובר דהוי ס' איסור. ואינו ענין כלל לדעת הא"ז דמחמיר בס' צדקה משום דס' לקט. וראיתי באו"ת בקיצור ת"כ (דף מ"ז ע"ב) ודף מ"ח דרוצה לחלק בין ס' דיש יד לצדקה דהוי ס' איסור דאנו דנין על הנדר ומסיים בזה"ל. אבל בלקט דאין החיוב על בעה"ב כי הוא לא עשה דבר רק דאנו דנין על הלקט אמרינן דהוא לבעה"ב כו' ע"ש. ולדעתי דבריו נפלאים דהא גם בלקט חל על בעה"ב מצות עזיבה ובל תאחר. ואף שהחזיק חייב להחזיר. ויעוין בתו' מס' ר"ה (דף ד' ע"ב) ד"ה לקט ושכחה כו'. גם מה שמתרץ שם קושית הש"ך מש"מ שהקדיש נכסיו מבואר סתירת דבריו בתשו' מהרי"ט בחלק חו"מ סי' קכ"ד שהבאתי לעיל ולכאורה יש לעיין מה שמקשים סתירת דברי הרשב"א במה שפוסק בתיקו דיש יד לצדקה לחומרא. ובהקדיש בלשון שמסופקי' בו לקולא. וכמו כן פסקינן בש"מ שהקדיש דאם עמד חוזר. דהא זה לכלל כמ"ש בפר"ח יו"ד סי' ק"ט. ובת"ש דבס' טריפה שהוא מצד ספיקא דדינא או בס' דאיבעי' לא אזלינן בתר חזקה. ולהסביר הטעם נראה דדין חזקה שייכה כשאנו באין לדון רק על אותו דבר שבו החזקה ומסופקים אנו אם נתחדש בו דבר המוציאו מחזקתו הראשונה א"ל מעמידין על חזקה. אבל בס' דפלוגתא עד"מ אם יתרת מקמא טריפה או לא. איך נאמר דהס' הוא איך לקבוע הלכה בהזדמן כזה שהס' שוה בכל בין אם יזדמן במקום שהיה חזקה להתיר א"ל. איך נאמר שריעותא כזה בבהמה שיש לה חזקת היתר מקדם שתעיד החזקה שהדין כפלוני. ובמקום שלא יהיה חזקה יושאר ספיקא דדינא. וכמו כן באיבעי' דיש יד לצדקה דאין הס' מחמת שיקול הדעת במחשבת המתפיס בצדקה. דהא אף בידי' מוכיחו' ואף כשיודע בעצמו שרצה לומר והדין לצדקה אי אין יד לצדקה לא נגמר התפסת הצדקה באמירת והדין. ולס' כזה ל"ש כלל להכריע מצד החזקה. אבל בש"מ שהקדיש שעיקר הס' היא מה שאנו דנין על מחשבתו שפיר י"ל דניזול בתר חזקה ועפ"ז עלה בדעתי לפרש פי' נכון בדעת הרא"ש מס' ב"ב (דף קנ"ה) דין כ"ג במ"ש דתיקו דש"מ לחומרא משום דליכא אומדנא. והמה מקושי' הבנה דהא ע"ז אנו דנין אי גם בזה האומדנא אל. ולזה נתכוין הב"י בהשגתו על הרא"ש בסי' ר"נ וע"ש בב"ח. ולפי הנ"ל י"ל דהרא"ש לשיטתו דפוסק בתיקו דיש יד לצדקה לחומרא. מעתה באיבעי' דש"מ ממ"נ יש להחמיר. דאם הס' רק בכוונת הש"מ זה ואינו שוה בכל. א"כ ל"ה אומדנא דמוכח. ואף שטוען בברי שנתכוין כן דברי' שבלב אינם דברים. ואם הוי כס' הכולל השוה ומשוה בכל ש"מ שמקדישין כזה אם נידון כאומדנא דמוכח אי לא לס' כזה הכולל כל ש"מ הן המוחזקין בנכסיהון שחלקו או לא. אין להכריע מחמת חזקה כנ"ל. אבל צ"ע עדיין במה שפוסק הרא"ש גם בס' הפקר לחומרא רק לפי המבואר בסמ"ע ובדרישה סי' הנ"ל יראה משום דהפקר הוא גם לענין דינו כמחלק לעניי' ולהסביר דברי הנ"ל אעתיק דברי הר"ן במס' קידושין פ"ג בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא. וכ' הר"ן בזה"ל ולפיכך אני מסתפק בכל ס' קידושין אי צריכה גט מדאורייתא א"ל שאפשר מדאורייתא שרי משום דא"ל העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממון דאמרי' בי' העמד ממון על חזקתו והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו. ה"נ מדינא א"ל למימר הכא שתהא מותרת להנשא כו':
אבל הרי"ף קאמר לקמן בפירקן באיבעי' דר' מרי דסלקא בתיקו והו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וצ"ע עכ"ל. ומפרש בפר"ח סי' ק"י כלל א' דספיקא של הר"ן אם מועיל חזקה בספיקא דדינא דהוי כמו ס' חסרון ידיעה עי"ש. ולדבריו צ"ל דמה שמדייק הר"ן בראייתו מתיקו דממון שאפי' תקפו מוציאין אותו מידו. דבפשיטות מה שאין מוציאין מיד המוחזק בתיקו דממונא ליכא ראי' דמועיל חזקה בספיקא דדינא דאף דאין החזקה מועלת לשאר ס' ואיך נוציא מרשות אדם מס' ואף היכא דליכא חזקת מרי' אמרינן היכא דקיימא תיקו', ולכך רצה הר"ן לחזק דעתו מהא דפסקינן דתקפו מוציאין מידו שהוא ע"כ מחמת חזקת מר"ק שמועלת. אף במקום ס' דתיקו ע"כ מהראוי שיועיל חזקת פנוי' בספיקא דתיקו. ולדעת הרי"ף צ"ל דאף דאין מקום לחזקה קמייתא במקום ספיקא דתיקו מ"מ מוציאין משום כיון שהדין הי' נותן שלא להוציא מהנתבע מחמת ס' לא היה להתובע לתפוס והוי כגזלן בתחילת תפיסתו. וכן מטין דברי הרא"ש פ"ק דב"ק דין. ובמהריב"ל הובא שם בפר"ח כ' שאין ספיקו של הר"ן מוציא מידי ודאי של הרי"ף ומעתה לדעת הרי"ף דחזקה אינה מועלת כ"כ בתיקו. א"כ בכל תיקו דממונא אין לסייע כלל ביד המוחזק מחמת חזקת מרי' קמא. והוי כס' השקול בלי הכרעה לזכות הנתבע ועכ"ז אין מוציאין מידו דהמע"ה ומינה להנך שיטות הפוסקים דמדמינן ס' מת"ע לס' לקט. ולפי אשר ביארתי כבר ע"פ דברי מהרי"ט כל ס' ממון עניי' היכא דליכא חזקת מ"ק דנין לחומרא מהראוי לדון לחומרא בכל ספיקא דתיקו בממון עניי' אף שיש חזקת מ"ק. כיון דהחזקה כמו שאינה במקום ספיקא דתיקו אבל בס' דמציאו' נצבה אלומת החזקה ומועלת אף במקום ס' ממון עניי' דמעני ורש הצדיקו לא ילפינן להצדיק את העניי' רק להוציא מס' מרשות אחר היכא דליכא חזקת מ"ק כנ"ל ומיושבי' בזה כל קושי' הר"ן על הרמב"ן דמודה הרמב"ן בכל ס' ממון עניי' שהוא ספק דמציאו' ויש חזקת מ"ק דאין מוציאין. ולכך הוצרך רבא לומר קמה בחזקת חיובא קיימא. ואין ראי' מסוגיא דנחתומין כמובן. ונדחו כל הקושיות שמביא שם בטורי אבן וצדקו יחדיו דברי הרא"ש הנ"ל והר"ן שהשיגו על הרמב"ן הלך בשיטתי' דסובר דאף בתיקו מועיל החזקה. וא"כ י"ל דגם הר"ן מודה בדינו של הש"ע בס' מעו' צדקה היכא דליכא חזקת מרי' קמא. דמוציאין ונותנין לצדקה. ומיושב קו' הש"ך בסתירות דברי הרשב"א בסוגי' דיש יד למ"ש בתשובותיו סי' על מי שהקדיש בלשון שמסופקים בו בכוונתו דשאני ס' דמציאו' לס' דתיקו. והתיקו בש"מ שהקדיש וחלק נכסיו לעניי' י"ל דלדעת הרשב"א הוי כס' דמציאו' כאשר כתבתי לעיל ובפרט לפי סברת הפר"ח וכ"ה בס' תקפו כהן סי' דס' דתיקו הוי כס' חסרון חכמה י"ל כיון דהספק הוא באומדן דעת הנותן הוי כדבר שא"א להתברר לעולם משא"כ היכא דהס' הוא מצד הדין כמו בס' דיש יד לצדקה. דאפשר ע"פ פילפול יתברר לדינא דאין הקדש למחצה אף היכא דאתי' מדרשא ואף שאין בידינו אחר סתימות הגמ' להכריע ולפשוט שום תיקו ז"א רק מחמת הקבלה שקבלנו על עצמינו שלא לסמוך על הכרעתנו. (ועיין ברמב"ם ריש ה' ממרי'):
ועפ"י הדברים האלה יש לומר דגם בס' ממון עניי' אף במקום דיש להנתבע חזקת מר"ק היכא דיש רובא דאיתי' קמן לזכות להעניי' מוציאין מהנתבע. דהנה בתה"ד סי' שי"ד מביא כמה דעות שסוברין דברובא דאי' קמן הולכין אף בממון אחר הרוב. ובתו' מס' סנהדרין דף ג' מבואר דברוב גמור מוציאין. ויעוין בתו' מס' בכורות שציינתי לעיל וכן פסק הב"ח בחו"מ סי' רל"ב והובא בתומים בקונטרס ת"כ סי' קכ"ד. ובאמת אשתמיטתי' פסק הש"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף י'. מ"מ כיון שיש חילוקי דעות הי מיניהו עדיף חזקת מ"ק או הרוב ממילא א"א לומר דהחזקה מעידות לזכות הנתבע דדלמא הרוב עדיף דאין לזכות הנתבע רק בכלל שבידינו המע"ה. וזה ל"ש בס' ממון עניי'. עוד יש ליישב קו' התה"ד והש"ך בסתירת דברי הרא"ש דלכאורה ס' צדקה אינו ענין לס' איסור דאין קדושה ואיסור חל על הממון עצמו. וקודם שבא לידי גבאי מותר לשנותו. ונ"ל דסובר הרא"ש דאם נאמר דיש יד לצדקה מטעם דאין היקש למחצה והואיל דכתיב בעניני דקרבנות דינו שוה להקדש כמו כן לענין זה איתקש שיהיה ס' להחמיר כמו ס' הקדש לחומרא ול"א אוקי ממונא בחזקת מ"ק וכמבואר מדברי התוס' ביבמות (דף קט"ו ע"ב) ד"ה ומי חיישינן שמא פינו דלגבי ס' הקדש ל"ש חזקת ממון (ודלא כדעת הרשב"א בתשובה הנ"ל שכ' שאף בהקדש בדק הבית אזלינן בספיקו בתר חזקת ממון. ועיין מ"ש הנמוקי יוסף בסוגיא דש"מ שהקדיש לענין איסור ס' מעילה). וסמוכין לדברי מ"ש הרא"ש פ"ק דתענית דין י"ג דמחשבה לענין תענית מועיל כדיבור וכמו בקדשים גמר בלבו א"צ להוציא בשפתיו. וכתב שם בזה"ל. מסתברא דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו כו' עי"ש. ובמרדכי פ"ק דב"ב דין תצ"א כ' בזה"ל פ"ג דשבועות אמרינן מוצא שפתיך כו'. וריש פ' האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה. הלכך מכאן פסק בתשובות הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה. חייב כאלו הוציא בפיו. ואע"ג דפ"ג דשבועות קאמר דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כו'. פי' רש"י בתשו' דצדקה כנדרים ונדבות דמו וביו"ד סי' רנ"ח מכריע הרמ"א כן להלכה. ובטור חו"מ סי' קכ"ה וסי' רע"ג כ' דגם בצדקה עניי' שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ' שם בדרישה דמתנה לעני דין הקדש נוגע בו כו'. ומסיים שוב מצאתי בתשו' מהר"מ סי' ע"ג שסיים שם בדבריו וז"ל. אבל לעני אפי' במתנה מרובה כו' ואין לחלק בין הקדש לצדקה דהא אמרינן בר"ה בפיך זו צדקה עכ"ל. ונ"ל דכוונת מהר"י משום דאיתקש לקרבנות והקדש. ואפשר סובר דאיבעי' דיש יד לצדקה איפשטא כמו בכל את"ל לדעת הרמב"ם ולכך מחליט שגם לענין זה איתקיש להקדש שיהא בו האמירה כמסירה. ולשיטת הפוסקים שהאיבעי' הנ"ל סלקא בתיקו גם לענין דין האמירה לעני אי הוי כמסירה תלי' בספיקא דתיקו הנ"ל. וכמו כן לענין ס' ממון עניי' אי הוי לחומרא א"ל. וכמו שמסופקים אי יש יד לצדקה כן מן הס' אי ספק זה לחומרא או לקולא. ולא הוי כב' צדדים להקל דשני הצדדים יתלכדו ולא יתפרדו וממקום א' נובעי' דאם יש יד גם ספיקו לחומרא. ואם אין יד אין ס' צדקה לחומרא. וכולה חדא ספיקא הוא. ולכך אזלינן לחומרא. דל"ש לומר גבי ס' דיש יד אוקי ממונא בחזקת מרא דהא גם זה מן הס' אם יועיל חזקת ממון לגבי ס' מת"ע דאולי לכל מילי איתקש להקדש וספיקו לחומרא. וכמו כן כל ס' איסור הנאה שאין חזקת ממון מועיל להוציא מספיקו אבל ש"מ שחילק נכסיו שיש ס' באומדנא בדעת הנותן מלבד ס' שיש בכל ס' ממון עניי'. ושפיר י"ל דתועיל חזקת ממון. ומצאתי דמיון לזה בהקדי' מה שמפלפל בתקפו כהן סי' ק"א ק"ב ק"ג ק"ד על מ"ש מהרי"ט ח"א סי' ע"ב. דהיכא דאיכא מחלוקת בתפיסה עצמה אינה מועלת וראי' מכתובות (דף פ"ז) קריביה דר"י תפיס פרה דיתמי מסימט' אתו לקמי' דר"י אמר שפיר תפסוה. אתו לקמיה דר' שמעון בן לוי אמר ליה זיל אהדרי. אתו לקמי' אמר ליה מה אעשה שכנגדי חלוק עלי. ופירוש רש"י שקול כמוני. וקשה מה בכך. מ"מ אמאי מוציא מיד התופס כיון דאיכא מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. א"ו היכא שהמחלוקת על התפיסה עצמה אם תועיל א"ל אין התפיסה כלום. ומשיג עליו הש"ך מדברי תשו' הרשב"א. מ"ש בישוב דברי הרמב"ם במה שפסק בתקפו כהן אין מוצאין כיון דרה"מ סובר דמועיל התפיסה ולכך אין להוציא הרי שגם בס' תפיסה עצמה מחזקינן ביד התופס. עוד השיג עליו מדברי הרמ"א בא"ע סי' צ"ו דמביא ב' דעות באלמנה שתפסה ומתה בלי שבועה ובח"מ סי' ק"ט מחזיק להלכה דאין מוציאין מיורשים אף דס' פלוגתא הוא על התפיסה בעצמה. ולכך דוחה דעת המהרי"ט:
אמנם רוב מדבריו מ"ש לדחות דעת המהרי"ט העיר בהם מהרי"ט בעצמו בסי' קנ"ה ומחזיק ראייתו כראי' מוצקת. והארכתי במק"א לתרץ דברי מהריב"ל בתשובות שהעירו בו האחרונים שבקו' א' נראה שסובר כדעת המרי"ט ובמקום אחר כדעת הש"ך. ועלתה בידי לחלק היכא שמלבד הס' בתפוסת עצמה יש ס' להתופס. כמו בתקפו כהן שאף בלי התפיסה יש ס' בהולד אם הוא בכור ושייך לכהן מועגלת התפיסה. משא"כ כשאין להתופס שום ס' זכות רק מצד התפיסה כמו במעשה דקריב דר"י. דמטלטלי דיתמי לא משתעבד לולי התפיסה אף שהחיוב ברור אין לו זכות תביע' מהיתומים. וליכא בזה גדר ס' ומיישבי' בזה כל ק' הת"כ על דעת מהרי"ט. וכמו כן בנידן דידן דהם אם בס' ממון עניי' מועיל להחזיק חזקת מ"ק א"ל הוי כמו בדינו של מהרי"ט לענין ס' בעיקר התפיסה וע"ז לבד אנו דנין. ואפשר גם הש"ך מודה דכגון זה דהוי כס' איסור דאם מדמינן להקדש דינו כמו איסור ואם לא איתקש לכל מילי להקדש דינו כמו ממון ומועיל בספיקו חזקת ממון והוי כס' איסור או היתר. משא"כ בס' דש"מ שחילק נכסיו דהוי כב' צדדים. ועדיין אני נבוך בסברא זו וצ"ע בדברי הנ"ל לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא דמציאו' דבספיקא דדינא ל"א חזקת מ"ק רק המע"ה וממילא כשבא ליד השני דל"ש המע"ה ל"מ מיני', ומיושב קושית הש"ך יו"ד סי' ס"א סעיף כ"ג שפוסק המחבר דלויי' ס' אם הם חייביה במתנות הלכך פטורים ואם נטלו הכהן א"צ להחזירם וכ' הרמ"א דיש חולקים דאפי' נטלו הכהן מוציאין מידו והוא דעת הר"י ומקשה הש"ך בס"ק דברי הטור אהדדי. דהטור פוסק כאן כדברי המחבר. ובשי' שט"ו פוסק בס' בכור דתקפו כהן מוציאין מידו. ועיין בהגהות דרישה שמתרץ לחלק בין תקפו לנטל ברשות. אבל גם על דברי רמ"א מקשה הש"ך דכאן כ' ויש חולקי'. ובסי' שט"ו כ' על הי"א וכן הלכתא ואפי' נתנו לו הישראל בטעות כו' צריך הכהן להחזיר לו. והוא מפסקי מהרא"י סי' קס"ו הרי דאפילו הגיע ליד הכהן שלא דרך תפיסה מחליט שם דצריך להחזיר. וכאן לא הכריע הלכתא ולא הביא דעת הר"ן רק בשם יש חולקין. וכאן היה ג"כ הנתינה מהלוי בטעות שסבר שחייב. דאם לא הי' כלל טעות הוי מתנה גמורה וליכא מחלוקת פוסקים בזה כמובן. אבל לדברי א"ש דהר"ן לשיטתו שסובר בקידושין בסוגיא דנתן הוא כו'. דאף בספיקא דדינא אזלינן בתר חזקה קמייתא לכך סובר גבי לויי' אף שהוא ספיקא דדינא דאזלינן בתר חזקת מרא קמא. ובכח חזקה זו מוציאין מיד הכהן אף שבא לידו מדעת הלוי ובדעת המחבר והטור י"ל דאף שסובר הטור דתקפו כהן מוציאין היינו משום חזקת מרא קמא. וכאן גבי לוי דהוא ספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקת מר"ק רק המע"ה אמרינן. וממילא כשבא ליד הכהן הוי הלוי המע"ה. משא"כ בסי' שט"ו דמיירי בס' בכור שהי' ס' דמציאות דאמרינן גבי' חזקה. אבל מחליט הרמ"א שם כדעת מהרא"י דאפי' בא ליד כהן מדעת ישראל מוציאין מידו דאזלינן בתר חזקת מ"ק. וטעם זה מבואר שם בדברי מהרא"י:
ולפ"ד הנ"ל דס' ממון עניי' אינה לחומרא רק היכא דליכא חזקת מ"ק או בספיקא דדינא דל"ש חזקת מ"ק. יש לתרץ מה שקשה לכאורה על הרמב"ם במ"ש פ"א מה' מע"ש דין י"א פירות שנה שני' שנתערבה בפירות של שלישית כו'. מחצה למחצה מפריש מע"ש מן הכל. אבל לא מ"ע שמע"ש חמור שהרי הוא קודש ימ"ע חול, וכן פירות שהן ס' אם הם פירות שניה או פירות שלישית מפריש מהן מע"ש עכ"ל. וכתב שם הראב"ד בזה"ל פירות שניה כו' עד ומ"ע חול. א"א ולמה לא מפריש מ"ע והלא יש עליהם איסור טבל ואוסר במשהו. ומצינו לר"ע (היא בפ"ק דעירובין ובמסכת ר"ה דף י"ד) על ספיקו עישר שני עישורי' מע"ש ומ"ע. ואפי' אחר הרוב אין לילך באיסורי טבל, אלא בדמאי פ"ה ממע"ש ירושלמי עכ"ל:
ומתרץ שם בכ"מ בשם מהרי"ק דהרמב"ם סובר דמאיסור טבל יוצא בהפרשת מעשר סתם מאחר שהוציא כל מה שצריך להוציא. וכיון דנסתלק דין טבל אלא שאנו מסופקים מעשר זה מה לעשות חול קודש ולא קדש חול עי"ש. ולכאורה יפלא דאכתי קשה מפני מה עישר ר"ע שני עישורי'. גם יש לעיין דהא בה' ז' באביונות של צלף פוסק הרמב"ם בעצמו דמעשר פודה ונותן לעניי' כדי לצאת ס' של מע"ש ומ"ע ולפי' הנ"ל ניחא דאף שיוצא משום איסור טבל אבל אכתי יש ס' ממון עניי'. ועכ"פ הי' מחויב הבעה"ב ליתן המעשר לעניי' והם יאכלהו בירושלים בקדושת מע"ש. וצ"ל דמוקמינן בחזקת מ"ק אבל במעשה דר"ע שהיה ספיקא דדינא. אי א' בשבט ר"ה או ט"ו בשבט ר"ה. ובספיקא דדינא ל"ש חזקת מ"ק. לכך הוצרך ליתן גם מעשר לעניים משום דס' ממון עניי' לחומרא:
ולכאורה י"ל דגם הראב"ד מודה לזה רק בזה חולק על הרמב"ם דאין איסור טבל נפקע בהפרשה סתם. ומיד כשקורא אח"כ על הפרשה שם מע"ש נשאר בס' איסור טבל מחמת מ"ע ודיוקו מהא דר"ע לפי שנראה מלישנא דגמ' שר"ע קרא שם על ב' המעשרו' במה שאמרו ונהג בו שני עישורין ולזה מדייק הראב"ד בלשונו ומצינו לר"ע על ספיקו עישר שני עישורין. דלדעת הרמב"ם היה די שיתן המעשר אחר שקראו שם מע"ש לעניי' אבל ג"ז מודה הראב"ד דאי"צ ליתן לעניי מחמת ס' ממון דעניי' כיון דיש חזקת מ"ק ולזה לא משיג רק על ההפרשה דלציות ידי טבל מחויב לופריש והיה מיושב בזה מה שתמה מהרי"ק על סיום דברי הראב"ד ואפי' אחר הרוב אין לילך כו' דהא משנה מפורשת במתני' דמכשירין דהולכין אחר הרוב די"ל דהכוונה לדעת הראב"ד בדברי המשנה דהיכא דהרוב משנת מ"ע צריכין ליתן לעניים ולא סגי בהפרשה בלבד, וסובר דברובא דאי' קמן אף בממון הולכין אחר הרוב, אבל לכאורה ל"ש כלל דין דס' ממון עניי' להקל או להחמיר כיון דבוודאי יש בו בתערובות פירות השנה שנתחייב במעשר שני. ואף אם הוא מיעוט נגד פירות שמשנת מ"ש התינח לענין איסור טבל יש מקום ביטול, אבל לענין ממון של אחרים ל"ש דין ביטול כידוע ויתכוונו דברי הנ"ל על הבבא שני' שברמב"ם בפירות שכולם ס' אם המה משנה שני' או של שלישית:
עוד עלה בלבי לומר דבס' מע"ש או מ"ע אין לחייב נתינה לעניי, ע"י ספק מת"ע לשיטת הסוברים דמע"ש ממון גבוה הוא דם ממון עניי' לחומרא. ולמ"ד מפסוק עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו אפשר דז"א רק בס' מעו' של בעלים או של עניים, אבל לא בס' של גבוה או של עניי'. ואיתא בקדושין (דף נ"ד ע"ב) דלמ"ד מע"ש ממון גבוה אין שם בעלים על הניתן לו מע"ש במתנה שיצטרך להוסיף חומש בפדיונו דלא קרינן בי' ממעשרו וז"ל רש"י שם ממון גבוה ול"מ יהיב ליה והו"ל זה שניתן לו כאלו אינו שלא כו'. ומפרש ברמב"ם פ"ג מה' מע"ש דאינו נקנה במתנה. ור"ע לשיטתי' דסובר מע"ש ממון הדיוט דס"ל דיוצאין במצות מע"ש כדאיתא בפסחים (דף ל"ו ע"ב) לכך הוצרך לעשר שני עישורי' דלדידי' גם בס' מע"ש או ממ"ע אמרינן ביה ספק מ"ע להחמיר דשייך ביה הלימוד מעני ורש הצדיקו צדק משלך כו'. ואף דלשיטת הרמב"ם אין הכרע מהא דיוצאין במצות מע"ש דהוי ממון בעלים דהא הוא בעצמו סובר כר"מ דמ"ש ממון גבוה הוא. ואפ"ה פוסק בה' חו"מ פ"ו דין ח' דיוצאין במצות מע"ש עי"ש בכ"מ דעמד בזה. ומה שמתרץ (ויעוין בלח"מ ודבריו דחוקים) מ"מ עכ"פ נוכל לומר דר"ע סובר דמע"ש ממון בעלים. והרמב"ם לשיטתו דסובר מע"ש ממון גבוה לכך סובר דבספיקו אי"צ ליתן לעניי'. ולפ"ד מהרי"ק דמשמע כן מלשון המשנה דמכשירין הולכין להחמיר. דאי כדעת הראב"ד הו"ל לפרש מפריש שניהם נכון יותר דסתם מתני' ר"מ ולשיטתי' דסובר מע"ש ממון גבוה ליכא לחייב ליתן לעניי' מספק אף דר"מ בעצמו סובר ס' לקט לקט:
הנה הרי"ף השמיט המשנה דגר שנתגייר והסוגיא שעליו וכתב הר"ן בזה"ל ואפשר שהרי"ף ז"ל שהשמיטה סמך על ההוא עובדא דהאי לואי דהוי חטיף מתנתא דשמעינן מינה דכל היכא דאיכא ספיקא גבי מתנות דאזלינן לקולא עכ"ל (מלשון הר"ן דכאן יש לכאורה ראי' לדברי הש"ך והפר"ח דלוי אין בכלל ס' רק לפטור את עצמו מידי חיוב נתינה. דאי כדברי הב"ח דמכלל הס' שמא יש לו ליקח מתנות מאחרים ממילא הס' אם הוא בכלל עני ורש הצדיקו איך אפשר לחייבו מס' ליתן הא כל עיקר החיוב בס' משום דכתיב עני ורש כו' והרי כאן בלוי ג"כ ס' אם הוא בכלל זה) וכתב ע"ז ביש"ש. ותימא הלא ג' חילוקים יש בכאן ס' ממונא לקולא ס' איסורא לחומרא אפי' היכא דליכא חזקה. אבל היכא דאיכא חזקה לחיובא והוא א' ממתנות עניי' ואפי' הוא ס' אמרינן שהוא לעניי' וא"כ למה השמיט הרי"ף כל אלו כו' עכ"ל:
ונראה ליישב בהקדים מה שנ"ל שבדברי הראשונים יש ליישב קו' הטורי אבן מה שמקשה בקונטרס המלואים מסוגי' דבכורות (י"ח ע"ב) דאיתא התם אמר רב פפא הכל מודים בספק מעשר שפטור מן המתנות ואמר ה"מ ר"מ הוא פשיטא כו' ע"ש. אלמא אע"ג דס"ל לר"מ ס' לקט לקט. אפ"ה במתנות כהונה מודה דספיקא להקל ובחולין סוגיא הנ"ל מדמה הגמרא אהדדי. ומלבד מה שתרצתי כבר דלפי המסקנא קמה קמה כו'. באמת לא משוינן מתנות כהונה לדין מ"ע, עוד י"ל דאף לפי התחלות הסוגי' דשוי' אהדדי יש לומר בהקדמנו ליישב מה זה שאמר רבי יוחנן אל תקניטני מה הקנטה יש במה שהקשה ר"ל מתני' אהדדי ונ"ל דעיקר קו' ר"ל אינה רק לשיטת ר"י דלפי דברי הנ"ל דהיכא שיש חזקת מ"ק או חזקת ממון לא מחמירינן בספיקו א"כ קשה מאי קו' ממתני' דגר שנתגייר כו' אמתני' דקמה כו'. הא יש לחלק דהא ידוע דבמתנות עניי' ליכא דין טו"ה לבעל השדה. משא"כ במתנות כהונה דכתיב בי' נתינה בר"ן לאלפסי פ' הזרוע. א"כ י"ל לפי שיטת הריטב"א בקידושין סוף פ"ב דלמ"ד טובת הנאה ממון הוי הכל קודם הנתינה של בעלים ממש. ולכך הגונב טבל משלם לבעלים דמי כלו ממש. ולא השעור טו"ה שבמעשר ושארי מתנות. א"כ הוי לבעלים קודם נתינה בהם חזקת ממון דאף אם מחויב ליתן לכהן כ"ז שלא נתנו לו כדידיה הוא. ואם יתן לו כנותן משלו הוא במצות התורה:
ממילא כשנולד ס' אם יש עליו חיוב נתינה א"ל דאוקמינן הממון בחזקת הבעלים ולכך בגר שנתגייר אף דקודם שנתגייר לא היה לו חזקת ממון. מ"מ מיום שנתגייר יש לו חזקת ממון גם בהמתנות. כ"ז שלא יצאו מידו ליד כהן. ולכך בס' חיוב נתינה פטור ליתן דאמרינן אוקי ממונא בחזקת הבעלים משא"כ בס' לקט לפ"ז אף שלא נחית ריש לקיש לסברת רבא דאמרינן בבהמה דבחזקת פטורה הי' קיימא מ"מ לא היה לו להקשות דהא איכא חזקת מרי' כנ"ל אמנם קושייתו היתה שפיר לר' יוחנן שמפורש בירושלמי סוף פ"ב דקידושין ובנדרים פ"ח שסובר ר' יוחנן ה"ל אינה ממון וממילא ליכא כלל חזקת ממון. ולכך נדמה לו לר' יוחנן להקנטה כיון דהקושיא אינה רק לשיטתי'
לפי"ז מיושב קו' הט"א הנ"ל דרב פפא לשיטתי' דמתרן במסכת ב"מ (דף י"א ע"ב) דעת אחרת מקנה אותו שאני. שמוכחים מזה דרב פפא סובר טוה"ט ממון. לכך חשיב גבי מעשר ושארי מתנור דעת אחרת מקנה. וכ"כ השא"ר בעצמו בה' חו"מ סי' ע"ז יעו"ש (ועיין במרדכי ב"מ סי' רמ"א) ממילא לרב פפא בכל מתנות יש חזקה להבעלים. לכך ספיקו להקל וא"כ מה שאמר דאף ר"מ מודה בס' מעשר שפטור מן המתנות ולשיטת רבי יוחנן שסובר טוה"נ אינה ממון בלא"ה ל"ק מה שר"מ אינו מחייב במתנות רק בבא הכהן עליו משני צדדים כדאי' שם בבכורות בדברי ר' יוחנן עצמו דהא ר' יוחנן שנה בלשון יחיד ולדידיה אינו סובר ר"מ להחמיר בספיקא. לפי שיטת הסוגיא. ועיין בש"ך חו"מ סי' ש"ן שכ' שרבא סובר ג"כ שטוה"נ אינה ממון וא"ש ג"כ מה שהוצרך רבא לתרץ רומי' דמתני' מקמה ובזה יש להבין דברי החכמים וחידותם בחולין (דף קל"א) האי לואי דהוי חטיף מתנתא אתו אמרו ליה לרב א"ל לא מסתייע דלא שקלינא מיני' אלא מיחטף נמי חטיף כו' עי"ש דרב מספקא לי' אי איקרי עם ומובא בש"ך יו"ד סי' ס"א דדעת הב"ח שיש גם ספק אם לויי' יכולין ליקח המתנות. ולכך פוסק דאם תפס לוי דאין מוציאין מידו. והשיג עליו הש"ך ומסיק דאף אם לויי' לא איקרו עם אינו רק לפטרו מחיוב נתינה אבל להם אסור ליקח מתנות כהונה דזה יהיה משפט הכהנים כתיב. ולוי' לא נקראים כהנים. וכ"כ הפר"ח ומשווה לדברי הב"ח הנ"ל כדברי טעות. (ובאמת אשתמיטתי' להפר"ח לשון הריטב"א בחי' לחולין ולשון הרא"ה בבד"ה דף והכו"פ מחזיק כדברי הפר"ח אשר ע"כ נתקשו מאוד בהבנת דברי רב במה שאמר לא מסתעי' דלא שקליני' מיני' כו' אלא מיחטף חטיף. מאי שייכי' זה לזה הא אף אי לא איקרי עם אינם בכלל כהנים ואין דבר הוא לומר כי חף הלוי מפשע במה שחטף מתנות כיון שאין ספק לומר שיהיה ללוים זכות לקיחת מתנות:
אמנם לפי הנ"ל דמבואר בתו' ב"מ בסוגיא דתקפו כהן דהא דלא היה הלוי שחטף מחויב לשלם הוא משום דכבר אכלן וכל המזיק מת"כ או שאכלן פטור. אמנם קשה אי טוה"נ ממון וכ"ז שלא בא ליד כהן הוי של בעה"ב היה לחייב הלוי לשלם לבעה"ב מצד תביעות טוה"נ כדין גנב שגנב טבל ואכלו שמשלם דמי כלו למ"ד טוה"נ ממון ומה בכך שאכלו הא אין הפטור במזיק מתנות ואכלן משום דה"ל ממון שאין לו תובעים. או מדכתיב זה כדאיתא בחולין דף ק"ל ואלו הטעמים אינו רק כשתובעו כהן אבל לא נגד תביעת הבעלים כשתובעים מחמת דין טוה"נ. ולשיטות רש"י שמפרש בכ"מ טוה"נ דבר מועט מה שיכול להשיג פרוטה מישראל כדי ליתן לבן בתו כהן א"ש דהא הכא מיירי שחטף הלוי מיד התינוק שכבר הוליכו ליתן לא' מכהנים. א"כ ממילא ליכא להבעלים שום תביעה על החוטף. ולזה מדייק רש"י בד"ה חטף מתנתא כשהיה התינוקת מוליכין כו'. וכן מפורש בדף קל"ג ע"א ד"ה דחטף מתנתא עי"ש:.
אבל לשיטת הריטב"א הנ"ל. דכ"ז שלא יצא מרשות הבעלים כדידיה לגמרי הוא. שפיר יש תביעות להבעלים על כל הדמי' אף כשכבר מסרו להתינוק להוליכו לכהן. וצ"ל דבאמת היה הלוי מחויב לשלם להבעלים וכן כתב בפ"מ ליו"ד סי' ס"א דרב היה מחייב ללוי לשלם עי"ש שלא נחית לדברי התו' במ"מ הנ"ל שכבר אכלן. אבל לפי דברי הנ"ל אף כשאכלן הי' מחויב לשלם:
מעתה מובן דברי רב דממה שנשא לב להלוי לחטוף נ' שסובר דטוה"נ אינה ממון. לכך לא חשיב גזלן במה שחטף בעוד שלא יצא מרשות בעלים ונגד הכהן הוי דבר שאין תובעים. ולזה אמר רב לא מסתעי' דלא שקליני' מיני'. דהא כיון דיש ס' גבי לויי' אם חייבים במתנות היה מהראוי לחייבם מספק כדין ס' לקט. ואין לפוטרם רק מטעם חזקת מ"ק כו'. וכ"ז אינה אלא אי טוה"נ ממון. ממילא יש לחייב על החטיפה. והנה לשיטת הרי"ף שהבאתי לעיל שסובר שבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה נשאר קושית מהך דינא דהלויי' פטורים נחייבם גם מספיקא אשר ע"כ צ"ל דלפי המסקנא ס' מת"כ לקולא. אף היכא דליכא כלל חזקה. ומיושב בזה קו' היש"ש לחולין שמקשה על דברי הר"ן שכ' בטעם השמטת הרי"ף המשנה דגר שנתגייר כי סמך לו על האי עובדא דהאי לוי ומקשה היש"ש דאכתי הי"ל להביא הסוגיא ונלמוד מיני' דהיכא דאיכא חזקה לחיובא מחייבינן ולדברי א"ש דלשיטת הרי"ף מוכח שאין ללמוד ס' מ"כ מדין ס' לקט: