אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן קיא

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן קיא

סימן קי

ראיתי לבאר בהא דקיי"ל ברי' שאינה בטילה אפילו באלף הנה בש"ס (פ' גיד הנשה ד' צ"ו ע"א) איתא אכלו ואין בו כזית חייב. ר' יהודא אומר עד שיהא בו כזית. מ"ט דרבנן. ברי' היא. וכו' יעו"ש. ועיין בתוס' ד"ה בריה שהוקשו מ"ט דהני "גיד "ושרץ "ואבמה"ח ועוף טמא דהוי בריה. ועוף טהור שנתנבלה דחייב משום נבילה בכזית דוקא. ולא חשבינן ברי' מ"ט בזה. ותירצו שם דשאני הני דחזינן דהתורה אמרה בהן לשון דקרינן אותו כשהוא שלם דוקא דהתורה אמרה לא תאכל גיד ולשון אכילה היינו בכזית ולשון גיד הא משמע אף בפחות מכזית דהא יצוייר בשו"פ שהגיד קטן שאין בו כזית. וכדי שלא יסתרו הלשונות זא"ז יש לפרשן דהיכא דהגיד שלם ואין בו כזית חייב. וכן היכא דהגיד גדול שיש בו ד' זיתים ואכל כזית נמי חייב משום לשון אכילה דנקטיה. והיינו בגיד וכן בשרץ דכוותיה אבל בנבילה א"ת לתרץ הלשונות א"א בשום אופן דהא היכא דהעוף פחות מכזית שם נבילה עלי' אף דהעוף הזה נחתיכה לשנים. וא"כ לשון הנבילה לעולם משמע בפחות מכזית אף כשאינה שלימה. וא"כ אכילה דנקטה למאי ולאיזה דבר אתי ע"כ מפרשינן לשון הנבילה כמו לשון דאכילה והיינו בכזית דוקא. ע"כ תורף תירוצם בביאור דבריהם לדעתי עיי"ש. וע"ז הקשו שם התוס' דא"כ דהכל תלייא בלשון הקרא ואם הי' כחוב בתורה אל תאכל חטה היתה גם חטה בריה. ובמסכת מכות י"ג גבי הא דתנן כמה יאכל מהטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים בכזית. אמר להם ר"ש אי אתם מודים דהאוכל נמלה כל שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להם אף חטה כברייתה. ובגמרא מ"ט דרבנן בריית נשמה חשיבא חטה לא חשיבא עכ"ל. הרי דהעיקר בנשמה ואם הי' בחטה נשמה היתה בריה אע"ג דלא כתיב בקרא. ורצו לתרץ שם דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי ואח"ז דחו בעצמם יעויי"ש. והעלו בקושיא. ולענ"ד נראה דיש לתרץ הקושיא דהנה הרי ר"ש דהוא סובר בכל התורה כולה בכל האיסורין דחייב מלקות בכל שהוא. וא"כ לדידי' כל האיסורין הוי כמו בריה וברי' הוי לדידי' כמו כל האיסורין פי' דהא לכאורה יוקשה האיך יכול להיות דר"ש דסובר דכל האיסורין בכל שהוא והוי כמו בריה לדידן בשלימותה כן לדידי' בחציה א"כ כמו דלדידן בריה אינה בטילה כן לדידי' בכל האיסורין אין ביטול. וא"כ הא דקיי"ל בכל התורה דאיסור בטל היכא משכחת לה. ומשו"ה תירצו התוס' (בע"ז פ' השוכר ד' ס"ח) דר"ש מודה דהאיסור בטל בתערובתו רק כשהיא בעיני' סובר ר"ש דא"צ בו שיעור ואף במשהו האוכלו חייב. וא"כ לפי"ז דעיקר ראיה דר"ש ע"ז הוא רק מנמלה וא"כ הא ודאי סובר דאין חילוק בין איסור אחר לנמלה. וגם בנמלה בתערובות בטילה דמאיזה טעם אינה בטילה לרבנן מטעם בריה ולדידיה כל האיסורין נמי בריה הן אפ"ה לאסור את תערובתן בנו"ט ה"נ דכוותיה. וזה ברור. וא"כ הרי באמת צריך להבין סברת ר"ש בזה. הלא האיך מדמה כל האיסורין דאורייתא לנמלה הרי שפיר קאמרו רבנן דשאני בריית נשמה והאיך מדמה האוכל חתיכת נבילה לאוכל שרץ הארץ דכ"ע מודו דשאני הכא דאין בזה מה שיש בזה. בשלמא אם הי' ר"ש סובר דע"ז דחייב מלקות בכל שהוא אינו צריך ללמוד שפיר ניחא דהוא סובר כך הוא מצות בוראנו ית"ש. אבל כיון דהוא מודה דאם לא הי' הקרא מקשה לו דנמלה חייב בכל שהוא הי' בכל האיסורין בכזית. דהא כן כתב רש"י בפ"ג דשבועות ד' כ"א ע"ב) דר"ש סובר דהא דהלכה למ"מ שיעור כזית היינו לקרבן הי' ההלכה אבל לחייב מכות בכ"ש דסתם אכילה בכ"ש סובר ר"ש עיי"ש ברש"י וא"כ הרי אם לא הי' לו לימוד ע"ז דכ"ש שמי' אכילה משרץ הא הי' קשה אדרבה מנא לי' זה דסתם אכילה בכל שהו. וגם מהמשנה הנ"ל יש להוכיח כן. דאל"כ מאי קאמר לרבנן אי אתם מודים בנמלה אלמא דהא דהוא סובר דסתם אכילה בכל שהוא מנמלה ילפינן. וא"כ הרי הקושיא מפורסמת מאי דמיון זה לזה. דהא נמלה בריה היא וכי פליג ר"ש על זה. אך בהתירוץ קושיא זו יבוא על נכון גם הא דלעיל. דהנה בהדיא בקרא לא מצינו רק שני דברים היינו שרץ ועוף טמא. ומהם אנו לומדין דכל דבר דדמי להן הוה נמי ברייתה. היינו "גיד דעל הני שרץ ועוף כולי עלמא מודו דהוי ברייתה ובגיד פליג ר' יהודא בברייתא אלמא דהני שני הוי יותר מפורשין בהדיא. ואם כן קשה הרי קיי"ל דכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין דאם ללמד באו תרתי למה בעי ולכתוב אחד ותיתי אידך מיניה אלא ודאי דלא ללמד באו דבריה אינה בטילה רק דהוא מצד דכן הוא בכל התורה כולה דאף בפחות מכזית חייב מלקות. זה הי' סברת ר"ש. ובזה שפיר יבוא על נכון פי' בריית נשמה דקאמרי הש"ס. דהנה בש"ם וע"ז פ' השוכר) איתא נט"ל מותר ושרץ חידוש הוא דמאיס ובדילי אינשי מיני' עיי"ש בדברי התוס' דכתבו דהחידוש הוא דאע"ג דקיי"ל נט"ל מותר ולבסוף שרץ דהוא בחייו ובמותו ולעולם הוא לפגם יהי' צריך להיות מותר ואפ"ה אסרה תורה עיי"ש בגמרא. ובזה תו לא קשה הא הוי שני כתובין הבאים כאחד. דכל היכא דצריכי שניהן הא הוי כתוב אחד. וה"נ חדא מאידך לא ילפינן דאם הי' כתוב שרץ הוי אמרינן שאני שרץ דחידוש ומחידוש לא גמרינן. וכן אי הי' כתוב עוף אז לא היינו יודעין שרץ דהא היינו אומרין אין לך בו אלא חידושו כשיש בו כזית דוקא וזהו דנקט הש"ס בריית נשמה חשיבא פירוש התורה אחשביה דאף על גב דהוא לפגם אסרוה. חטה לא חשיבא פירוש דכשהיא לפגם מותרת. ודו"ק. ורבי שמעון דאית ליה דהוי שני כתובין. יש לומר דהוא סובר כסברת הפוסקים דכל היכא דאסור בכל שהו אף נותן טעם לפגם אסור ולא אמרו נותן טעם לפגם מותר רק היכא דתלי בטעם דוקא. ורבנן סברי כאידך דסוברין דאף בחמץ בפסח שאסור במשהו אפי' הכי נותן טעם לפגם מותר. סברת הני תרי מוזכרין בר"ן (פרק ב' דפסחים) עיי"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה