ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן קט
נשאלתי ביום ב' פרשה תצוה הובא שור מכפר להעיר פה האראדישץ והכפר רחוק מהעיר כעשרה פרסאות והלך השור בעצמו כל הדרך רק צולע על רגל אחת. ובג' הרגלים האחרים שלו הלך יפה כדרכו. ואחר השחיטה שלחו אחרי לבדוק הרגל והלכתי אני והנה ראיתי כי בבירור לא הי' שמוטה וגם הניבין היו קיימים כדרכן וגם הגיד הדק. רק בעצם האסיתא בראשה הי' נראה לי נקב אבל בשפתה שסביב הבוקא הי' שלימה ובעצם הקוליות רחוק מהגוף הי' שבר ועור ובשר חופה סביב העצם כד"ת. ואח"כ בא יהודי ומספר ששמע מהעכו"ם שמכר הבהמה קודם המכירה איזה ענין היינו שהוא ג"כ רצה לקנות זה השיר אצל העכו"ם הזה. ובא ביום ה' תרומה להעכו"ם וראה השור עומד בדיר והולך רק צולע ושאל אז להעכו"ם מפני מה צולע ומה זה שניכר במשמוש היד שנשברה רגלו. והשיב לו העכו"ם שנפל השור ושאל לו איך נפל ואנה נפל והשיב לו בזה"ל אצלי יש בור ששם זאם. (והוא מין מאכל בהמה במדינתנו) והלך השור להבור לאכול הזאם כי הוא מאכילו כל העת בזה הזאם. ונפל שם להבור ונשברה רגלו כן סיפר היהודי שבלשון זה שמע מהעכו"ם ולא יודע יותר היינו שהוא לא ראה הבור ואף העכו"ם לא סיפר לו עומקה של הבור כלל וכלל. וכבר עברו ד' מעל"ע מעת שהי' מספר העכו"ם שנפל עד השחיטה כמבואר בהשאלה. זה תורף כל השאלה אות באות. ואחרי העיון והחקירה היטב באיזה ענינים נראה לפי עניות דעתי דמסקנא דמלתא להיתר כאשר נבאר כל פרט ופרט, וזה החלי בעז"ה:
א לענין הראשון שראינו נקב בראשה של האסיתא הנה אמרנו שזה חלוק ונפרד מדין הבית יעקב המובא בלבש"ר (בפתיחה להלכות טרפות העצמות אות נ"ו) דבנ"ד גם הבית יעקב מודה ודאי בלי ספק להתיר. דז"ל שם בוקא דאטמא דלא שף רק שהעצם האסיתא נשבר חצי ממנה ולא נשאר רק חצי השיב לאסור שמא פ"א שף כי אין דבר מעכבו מלשוף בשלמא כשהעצם שלם אז העצם מעכבו מלשוף אבל היכא שלא נשאר רק חצי עצם, ובחצי השני לא נשאר רק בשר והוא רך קרוב הדבר ששף. א"כ חזינן בהדיא דדקדק בדבריו בשאלתו שנשברה האסיתא לחצאין לגמרי ולא נשאר בחצי השני רק בשר אבל היכא דסביב סביב הבוקא היא כדרכה הרי אין כאן חששא שלו כלל דהא העצם שפיר מעכבו דעיקר האחיזה שהעצם האסיתא אוחזת הבוקא הוא רק בשפתה כידוע והרי עדיין קיימת. לכן ברור ופשוט דרק בגוונא דידי' שלא נשאר בחצי השני רק בשר והוא רך לכן קרוב ששף. אבל היכא שנשאר בשפתה כדרכה אין זה גריעותא כלל. ובפרט שאפילו על נדון הבית יעקב ג"כ משיג הלבש"ר וחולק עליו בטו"ד שם כידוע משום דכיון דהניבין נשארו הן הן המחזיקין אותה מלשיף עיי"ש. ומסיק לעיקרא דדינא דתלוי בראות עיני המורה. מכ"ש בכה"ג שי"ל בודאי שהב"י נמי מודה פשיטא דבכה"ג יכולין לסמוך על הלבושי שרד בזה:
ב ועוד מלבד הסברא האמיתית הנ"ל שהבית יעקב מודה. הלא ע"כ יש להוכיח דהב"י מוכרח להודות בנ"ד שאין שאלה בזה דהנה הלא יש להפליא מאוד. לכאורה על הבית יעקב מפני מה אוסר בשאלתו לו יהיבנא ליה כסברתו דקרוב הדבר ששף. עכ"פ אפילו היכא שאנו רואין שמוטה לפנינו בלי ספק הוא ג"כ הלכה למעשה בכל יום להכשיר בהפס"מ היכא שרואין שהניבין קיימים ולא נפסקו כידוע. וכן הוא מבואר בהדיא (בנוב"י מהד"ת חלק יו"ד בסי' י"ז) בסוף התשובה. (ובלבושי שרד סי' א' סעי' א' סק"ב) (ובפרמ"ג סי' נ"ה בש"ד). ובכל הפוסקים האחרונים הלכה פסוקה דלא כהב"ח. רק כהרמ"א ז"ל סי' נ"ה סעי' ב' יעויי"ש. ואיך יחלוק הבית יעקב ע"ז. ודוחק לומר דהב"י קאי באהפס"מ דהא עכ"פ הי' לי' לפרש בהפסד מרובה דכשירה. וגם דוחק לומר דבעוף מיירי דבעוף הא המרדכי פא"ט ובשערי דורא בשם הפוסקים דאפילו בלא עיכול טריפה. הא נמי דוחק דעכ"פ הי' לי' לפרש דבהמה שאני אלא ע"כ צריכין להסביר איזה סברא היינו דקאי בשיטא חדא עם ההמצאה שחידש הלבש"ר דהיכא שהבוכנא יצתה לגמרי בכולו מהאסיתא דין נשבר ע"ז וטריפה גם בלי איעכול ניבין כידוע בלבש"ר סי' א' סעי' ב' ואפילו בלא איפסק נמי עיי"ש בביאור סק"א. ולפי"ז משו"ה מטריף הב"י בשאלתו דכיון שלא נשאר רק חצי אסיתא א"כ הרי בצד השני שאין שם אסיתא הרי יצתה שם הבוכנא וטריפה אפילו בלא איפסקו ניביה וד"ל. וזה נכון לענ"ד. וא"כ לפי"ז הא מוכרח דבנ"ד דאין ע"ז השם יצתה הבוכנא כמובן מאוד פשוט וברור. ודאי דהב"י יודה בזה דכשירה גם באהפס"מ. ולא נשאר רק הא דנשברה רגלה רחוק מהגוף. וא"כ הא ידוע פשוט לכל המורים דבהפס"מ כשר אם רק עוב"ח כד"ת וד"ל:
ג ואח"כ חקרנו בשאלת הנפילה הנה אמרתי דלא מיבעי בנ"ד שרק עכו"ם מספר שיש היתר של הנוב"י כאשר יתבאר אלא אפילו אם הי' ישראל מספר כן ג"כ יש להתיר. דהנה ידוע לכל באי שערי או"ה דדין נפלה מן הגג דטריפה בלא בדיקה בלא הלכה היינו רק היכא שנפלה בלא ידיעה רק שאירע לה מקרה כדרך הנופל שלא בידיעה רק בפתאום. וכאשר החליטו כל הפוסקים בזה. וכן התחיל בעל העיטור אות נפל. נפלה שלא בידיעה עיי"ש. אבל היכא שנפלה לדעתה מה מאוד פשוט וברור בש"ס ובפוסקים כולם דכשירה ואפילו באם נפלה בלא שראינו ואנן מסתפקין איך הי' הנפילה אם לדעתה או שלא לדעתה ג"כ כשירה. וז"ל הש"ס (חולין נ"א ע"א) אמר רב הונא הניחה למעלה ובא ומצאה למטה כשרה ופירש"י למעלה על הגג ובא ומצאה למטה על הארץ אין חוששין הואיל ולא ראינוה שנפלה אין חוששין דקפצה לדעתה עכ"ל אלמא דאפילו בלי שידענו שנפלה ודאי לדעת ג"כ כשרה. וכמ"כ (ברמב"ם ה' שחיטה פ"ט ה"ט) שאנו תולין שנפלה וכמ"כ (בטור יו"ד סי' נ"ח) שאנו תולין שלדעתה נפלה. וכמ"כ להדיא בביאור מלא (במזבח כפרה להרמב"ן ז"ל) דאפילו בספיקא נמי שריא. וכמ"כ איתא להדיא (ביש"ש פא"ט סי' ס"ב עיי"ש). וכמ"כ כתב להדיא הפר"ח (סי' נ"ח ס"ק כ"ג). וז"ל אין חוששין לה. פי' ואפילו אינה יכולה לילך ואפילו נמצא שינוי באיבריה דומיא דעמדה והלכה. וטעמא דמלתא משום דמסתמא תלינן שקפצה מדעתה עכ"ל הפר"ח. וכמ"כ כתב להדיא (הפרי תואר סי' נ"ח סק"ב) נפלה מעצמה שכתב המחבר היינו שלא לרצונה אלא מעצמה אירע לה שגיון בדר שיפול הנופל אבל לרצונה לא חיישינן כדלקמן סעי' י"א. ובסי"א כתב הפרי תואר וז"ל קפצה מדעתה אתמר בפא"ט הניחה למעלה ומצאה למטה כשירה. ע"כ פירושו דלא חיישינן שמא אחרים הפילוה נמי אלא מוקמינן בחזקתה דהיא היא קפצה מדעתה ואמדה נפשה. עכ"ל הפרי תואר. והנה כל דברי הפוסקים ההם מיוסדים על אדני פז לשון הזהב של הר"ן ז"ל פא"ט וז"ל הניחה למעלה ומצאה למטה כשרה משום דלא חיישינן בה אלא בנפלה ודאי שלא לדעת אבל מסתמא אמרינן דקפצה מדעת ואמדה נפשה ואפילו אינה יכולה לילך עכ"ל הר"ן. והרי מפורש בפה מלא דהסברא היא שכך הי' ההלכה למשה מסיני דנפילה דטריפה רק בידעינן ודאי דנפלה שלא לדעת אבל אם לא ראינו כלל הנפילה אזי תלינן דמסתמא קפצה לדעת ואמדה נפשה ואפילו למעלה מי"ט ואפילו בשוכבת על צלעותיה. ואפילו לא שהתה מעל"ע ואפילו נמצא שינוי באיבריה ואינה יכולה לילך כלל והוא דבר פשוט ומופסק (ביו"ד סי' נ"ח בט"ז וש"ך ופמ"ג) וכל האחרונים. ועיין בש"ס (קדושין ל"ט ע"א) אימא כך ההלכה ספיקא מותר ודאה אסור א"כ בשאלתינו הרי בלא ידענו נמי הי' לן להכשיר ולתלות ולומר דנפלה לדעתה ואמדה נפשה. ובפרט במעשה כזאת שלא ראינו הנפילה הלא פשוט בהדיא לפנינו דברי הט"ז ז"ל בסי' נ"ח כאן ס"ק ג' כלל מוחלט דלא חיישינן לנפילה כשלא ראינו ברור שנפלה:
ד ובפרט שבנ"ד אין אנו צריכין לזה כלל דהא בנ"ד פשוט וברור דודאי נפלה לדעתה דהא העכו"ם מספר שהלך השור לאכול הזאם בהבור. א"כ הא ממש זה כמו הא דחולין נ"א ההוא גדיא דחזא חושלא באיפומא דגר נפל מאיגרא לארעא אתיא לקמי' דרב אשי והכשירוה משום דאמדה נפשה ואפילו לית לה מידי למיסרך עיי"ש. וכן בכל הפוסקים. ומכ"ש הכא דאית לה מידי למיסרך. והדר הדין דהיכא דנפלה ודאי לדעת בזה לית חשש כלל וכלל בכל הש"ס והפוסקים.
ה ואין להתעקש ולומר דבנ"ד שנמצא שבר בהרגל הקוליות יהא גרע דתימר דהא חזינן דלא אמדה נפשה דהא הזיק לה הנפילה במקצת. הא ודאי ליתא דמלבד דבדברי הפוסקים מבואר ההיפוך כנ"ל בדברי הפר"ח דאפילו נמצא שינוי באיבריה ג"כ כשרה היכא דאמדה נפשה דהיתרא של אמדה נפשה הוה כמו היתרא דהלכה וכמו דהתם בהלכה לא הי' ריעותא זה לאיסור כן נמי באמדה נפשה ג"כ הריעותא כזאת אינו אוסר כלל והוא דבר פשוט:
ו אלא אדרבה זה מסייע לאיזה סברא. היינו דהא בנ"ד דשהתה מעל"ע ואמדה יש היתר עוד מסברא אחרת. דהנה ידוע דאיסור נפילה היא רק בנפלה על צלעותיה אבל בנפלה על מתניה כשרה כמבואר בש"ס שם גבי הנהו דיכרי דגנבי גנבי יעוי"ש ובפוסקים (וטוש"ע סי' נ"ח סעי' י"ב) אך היכא שלא ידענו אם על מתניה או על צלעותיה כתב הש"ך והפר"ח לאסור יעויי"ש. והיינו דוקא היכא שיש ספק השקול אז הוא כסברת הש"ך דמסתמא נופלת על צלעותיה אבל היכא שנשברה הרגל הרי יש הוכחה דעל מתניה נפלה ומשום הכי שברה רגל וד"ל. והגם שהיא סברא קלושה אבל עכ"פ היכא דשהתה מעל"ע ועמדה דאז סובר (בשאגת אריה בתשובה סי' ס"ד) וגם הפרמ"ג במ"ז מצדד כן דהבדיקה הוי רק דרבנן ולא מה"ת כלל. א"כ בפשיטות י"ל דע"כ לא החמיר הש"ך רק היכא שיש ספק תורה אבל באם הוי רק ספק דרבנן יש לומר דלקולא אזלינן בזה לחודא אפילו בנפלה ודאי שלא לדעת. ועיין בספר (ערוגת הבושם) להרה"ג ר' ליבוש ז"ל באלחיווער הנדפס בהסכנות הרב הגאון מלבוב (בעהמ"ח שו"ת שואל ומשיב) יעויי"ש. ובפרט להכלל הגדול שהחליט הט"ז ז"ל בס"ק ג' כאן בסי' נ"ח דמספיקא לא חיישינן כלל לחוש שנפלה אפילו נמצא שינוי באבריה ע"ש ש"מ דכיון דזה הענין שיפול בעל חי לא שכיח כי כל בע"ח שומר את עצמו ולא חוששין מספק בשום אופן לנפילה ע"ש בדבריו המדבר בשפה ברורה אין חשש כלל.:
ז ואחר כל אלה נבוא לעמק ההלכה אם נאמן העכו"ם ע"ז כלל. דהנה ז"ל (הנוב"י במהד"ת חיו"ד סי' י"ז) ואפילו בעודו בידו אולי כיון להשביח מקחו שסובר אם יאמר שזה מחמת נפילה עדיף עכ"ל. והנה מאד קיצר בזה הענין ואנן מוכרחין להאריך קצת. הנה מקור הדין דלהשביח מקחו אינו נאמן העכו"ם הוא בש"ס (יבמות ד' קכ"ב ע"א) עכו"ם שהי' מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הן וכו' לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו. והנה התוספתא זו הביאה הרא"ש (פ' ואלו מגלחין). וסיים בתוספתא זו דברי רשב"ג רבי אמר נאמן העכו"ם להחמיר ולא להקל וכתב הרא"ש דהלכה כרבי מחבירו אע"ג דאביו פליג עליה וכן פירש"י בפ' ז"ב. וכן פירשב"ם בפ' גט פשוט עכ"ל הרא"ש. והנה במה דדעת הרא"ש דהלכה כרבי גם נגד אביו הוא כן דעת הר"מ ז"ל נמי (בפ"ט מהא"ב ה' כ"ט) שפוסק כרבי נגד רשב"ג עיי"ש. ובהה"מ. אך הרמב"ן והרשב"א שם פסקו כרשב"ג כיון דכתמים דרבנן משמע דעתייהו דבאיסור דרבנן סוברים לסמוך דהלכה כרשב"ג כיון דאביו הי' וכן צ"ל בדעת הרא"ש שבכתמים הנ"ל פוסק כרשב"ג נגד רבי. ויצא לנו מזה דבאיסור דרבנן אז כולם מודים דהלכה כרשב"ג. וא"כ אם לפי דברי העכו"ם יהי' רק איסור דרבנן תהא ההלכה כרשב"ג דאינו נאמן אפילו להחמיר אם יש לומר דכיוון להשביח מקחו. וא"כ בנ"ד ששהתה מעל"ע דהוה רק דרבנן אינו נאמן העכו"ם. אולם הגמ"י והמרדכי גורסין להיפוך בתוספתא דגורסין שם דברישא הוה דברי רבי ורשב"ג פליג וסובר דנאמן להחמיר יעויי"ש. א"כ להנך פוסקים דפוסקין כרבי נגד רשב"ג אז אפילו באיסור דאורייתא נמי אינו נאמן העכו"ם כלל. ולפי"ז כיון שראינו דברוב דוכתי בש"ס מקדימין דברי רבי לדברי רשב"ג א"כ ש"מ דעיקר כגירסת הגמי"י והמרדכי והי' ראוי להחמיר באיסור תורה דהא רוב פוסקין כרשב"ג נגד רבי הלא המה הרי"ף פרק הנזקין בשם ל וגם בה"ג ובעל העיטור כתב בשמו והר"ן ר"פ השולח ובעל המאור והמרדכי והגמי"י. ואמנם ראינו להגאון ר' אפרים זלמן מרגליות בשו"ת שלו הנדפסים בבית אפרים על טריפות הריאה (ח"ב סי' ל"ח) שהביא גירסת הירושלמי ששנה להך דדברי עכו"ם לא מעלין ולא מורידין בדברי חכמים, ולפ"ז אין הלכה כרבי מחביריו וגם הוכיח דעיקר הגירסא דלא פליגי רבי ורשב"ג רק באומר מפלוני לקחתים אבל בלא זה כ"ע מודו דאינו נאמן להחמיר אפילו הוא בידו כל שי"ל שאומר כן להשביח מקחו. ובאמת דעת השו"ע וביו"ד סי' רצ"ד) להקל בזה. וכן דעת הט"ז (ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ט"ו). ולכן הגם שדעת הש"ך בסי' ט"ז להחמיר בזה וכן (התבו"ש בסי' ט"ז ס"ק מ"ד. וכן הפר"ח בסי' ט"ז סק"מ) להחמיר מ"מ כיון שהם לא פסקו כן רק מפני גירסתם בהתוספתא דרבי ורשב"ג פליגי בזה ולפי המבואר לא פליגי כלל בזה וגם בהירושלמי מבואר דזה דעת חכמים דאין העכו"ם נאמן ודאי נראה דהנוב"י ז"ל סמך על המחבר שבסי' רצ"ד והט"ז שבסי' ט"ז ופסק כן להאמת ובודאי דיש לסמוך על ארי' דביה עילאה כמוהו. ובפרט בכה"ג שהוה רק כעין של תורה ולא של תורה ממש דהא רוב פוסקים דבשהתה מעל"ע יצא מחשש תורה ורק מדברי סופרים צריך בדיקה כנ"ל:
עוד היתר פשוט וברור מה שראיתי בשו"ת של הגאון הקדוש והטהור ר' משה טייטילבוים זי"ע בשו"ת שלו (השיב משה בח' יו"ד סי' ל"א) אשר הסכים בסוף התשובה להסברא של הגאון ר' נפתלי בהרב ר' חיים זללה"ה דע"כ לא הוי הילוך יפה בצולעת רק היכא דלא נראה ריעותא כלל בהרגל שצולעת ומשו"ה חוששין פן הוא ע"י ריסוק איברים אבל היכא שנשמט הרגל במקום הכשר אז אמרינן דלהכי צולעת. והילוך של ג' הרגלים האחרים מחשיבין להילוך יפה. והסכים רבינו משה עבד ה' ע"ז הסברא דראוי להכשיר עיי"ש. והלא אנן קא חזינן איך שרבינו הגאון האמיתי רשכב"ה מהרי"ש זללה"ה מלבוב רבות הסכמתו על ספרו השיב משה אשר הוא כחד מקמאי הקדושים ונורא שבחיו בודאי דיש לסמוך עליו למאוד. וא"כ היוצא מדברינו אלה דבנ"ד נמי הרי כיון שבזה הרגל שהיתה צולעת נשבר במקום הכשר א"כ כיון שעל שאר ג' הרגלים הלכה כדרכה בטוב ודאי דהוה בכה"ג הילוך כזה הילוך יפה. וזה אין צריך עוד להיתרים הראשונים וד"ל. וכנלפע"ד: