ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן ע
א עיין בט"ז ביו"ד (סימן רע"א) בהלכות ס"ת לענין חקיקה שהביא שם לענין הדפוסים שיש בהם קדושת הספרים כמו בספרים הנכתבים יעו"ש. ועיקר סברתו היא דמה לי שדוחק את העט על הנייר או הנייר על האותיות של עופרת. והנה לדעתי צריך לעיין בזה ולהוציא הדין על בוריו מפני שיש בזה כמה חדושי דינים. הנה היאך כתב הט"ז דהמדפיס את הס"ת היא בקדושתה כמו ס"ת כתובה. הנה לפענ"ד קשה מכמה טעמים חדא הלא הא בהדיא כתב הרמ"ע דבעינן דרך כתיבה דוקא ולכן כתב הרמ"ע דהכותב בפה פסול אף בדיעבד א"כ ה"נ ודאי יש לפסול את הס"ת מטעם דאין דרך כתיבה בכך דבעינן כתיבה כמו דרך העולם דוקא. הא חדא. ועוד הא כיון דבעינן כתיבה לשמה א"כ יש להוכיח מפ"ק דחולין דאמרינן התם על הא דתנן במשנה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם כשירה מאן תנא דלא בעינן כוונה בשחיטה ר' נתן היא עיי"ש אבל בקדשים דבעינן לשמה היכא ששחט חש"ו ובן דעת הקריב אצלו בהמה ואחזה והקטן שוחטה אף בדיעבד פסול ולא מהני בזה מה שהפקח יחשוב במחשבתו שישחוט לשם חטאת רק היכא ששוחט בעצמו אבל היכא דהוא אינו שוחט בעצמו אע"ג דהוא גורם נמי ומסייע באחיזת הבהמה להאחר השוחט אפילו אם יחשוב בעצמו לשמה אפ"ה פסול וא"כ ה"נ כיון שהוא בעצמו אינו כותב את האותיות רק שהאותיות נחקקין בעצמן על הנייר א"כ מה מהני במה שהוא חושב שהאותיות יהיו נחקקין לשמן הא לא מהני רק היכא דהוא כותב האות בעצמו אבל בכה"ג שהאות נכתב מעצמו בהדפוס שלו רק הוא תופס הנייר א"כ הא לא דמי רק לחש"ו ששוחטין והפקח אוחז את הבהמה דאמרינן בקדשים דפסול מטעם דאין דעת חש"ו להתכווין לשמה א"כ ה"נ הדפוס אינו מכווין לשמה רק התופס את הנייר. וגם דמי להא דקיי"ל, הקובע סכין בגלגל דמים דמחלקינן (בפ"ק דחולין דף ט"ז ע"א) דאם בא מכחו דכשירה ואם לאו פסולה והתם לא מחלקין בש"ס רק לענין כחו אבל בקדשים דבעינן לשמה בלא"ה פסולה דהא בפירש"י שם גבי השוחט במוכני פירש דבסרנא דמיא פסולה מטעם דלא כיוון לדעת חתיכה כדתנן נפלה מן הגג ושחטה פסולה והתם בגמרא גבי נפלה מן הגג דייקינן דוקא נפלה אבל הפילה הוא אע"ג דלא מכווין היינו כר' נתן אלמא בקדשים אע"ג דלא הוי בעינן כחו אפ"ה היה פסול מטעם דלא נשחטה לשמה ה"נ כיון דבכתיבה בעינן לשמה מה מהני מה שהוא בעצמו מחשב לשמה כיון דהוא אינו כותב בעצמו והוה דפוס כמו הגלגל שעליו הסכין ה"נ הלוח אשר עליו האותיות דבקדשים פסולה. אך ודאי דהא דכתב הט"ז דבנדפסים יש קדושה כמו בנכתבין לא דכוונתו היכא דמשים הנייר תחת הלוח והוא לא עשה כלום. רק דכוונתו היכא שהוא אוחז הלוח בידו ודוחק על הנייר דבזה שפיר יכול לקיים מצות כתיבה לשמה ודמי לנעץ סכין בכותל ושחט בה [באם היה צואר הבהמה למטה] דכשר כיון שהוא שוחט. אבל עדיין הקושיא הראשונה הנ"ל במקומה עומדת:
ב ויותר רבות נפלאתי על רבינו הגדול מאור הגולה היאך יש להתיר ס"ת הזאת לו יהא שהוא כתב אות באות בסדר הדפוס אפ"ה קשה מאד לפענ"ד על כל דברי הט"ז. הראשונה בזה שכתב דבגט דוקא לכתחלה אסור בדפוס משום דדמי לחקיקה עיי"ש משמע דזה הטעם נמי דאין מדפיסין לכתחלה מטעם דדמי לחקיקה אבל בלא"ה היו מדפיסין לכתחלה והיה כשר. מאוד תמוה הלא אנו רואים כמה שהחמירו חז"ל רבותינו הקדושים לתקן לנו אם יהיה מיחוש קצת תקנת העולם כגון זו שהחמירו חז"ל רבן גמליאל במשנה (גיטין דף ל"ד ע"ב) שהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ופירש"י שמא ימותו העדי מסירה ויבוא הבעל ויאמר לא גירשתיה. לכן תיקנו חז"ל שיהיו חותמין בכדי שנוכל לקיימו וכן כל כי האי גונא רבות בש"ס ואם לתקן את העולם הזה כך כ"ש לתקן את התורה אשר עיקר עמידת העולם על התורה היא על אחת כמה וכמה. היינו היאך מותר להדפיס לכתחלה ס"ת הלא יש לחוש שמא ימות האיש המדפיס אותו ויבואו ויאמרו הס"ת הזאת הדפיס אותה מין דקיי"ל (בגיטין דף מ"ה ע"ב) דישרף עיי"ש וא"כ כיון דהכתב הזה של עסק הדפוס שוה בין בעכו"ם בין בישראל דכל העולם כולן שווין בזה א"כ יהיה שפיר סברא טובא לחוש לכתיבת המין וישרפו את התורה ח"ו לבטלה. השנית לדעתי הצעירה יש לפוסלה שפיר מצד טעם הנ"ל דהא כיון דבמעשה הדפוס ידוע לנו דכולן שווין בזה ואין חילוק בין אם זה מדפיס או אדם אחר מדפיס ואפילו כחוט השערה. ואפילו טביעות עינא ליתא בכהאי גוונא כנראה לעין וא"כ היאך אנו סומכין על הס"ת הזאת לקרות בה ולברך עליה הלא הא הדבר הזה דומה ממש לכל האיסורין דבעינן העדאת אדם אחד [היכא דלא איתחזק היתרא]. ועיין בר"ן פרק חמישי דגיטין על הא דבא אחד ואמר דס"ת זו לא כתב האזכרות לשמן דאינו נאמן עיין שם דמדמי לדין עד אחד דנאמן באיסורין היינו בידו דוקא עיי"ש. וא"כ הא ודאי בבא לפנינו ס"ת הא אנו צריכין מתחלה לחקור על הס"ת מי כתבה ואם כתבה לשמה וככל הדינים האמורים עליה א"כ הא בעינן העדאת עד אחד עליה. ובאמת לא ימצא בשום אופן העדאה עליה דהא אדם אחר הבא מעלמא פשיטא דלא יכול להעיד עליה. דשמא כתבו מין ולא ישראל דהא לא נביא הוא. וגם אפילו העד בעצמו מעיד שהוא כתבה ג"כ אינו יכול להעיד עליה [היכא דזז ידו הימנה] ועיין בתוס' (פ"ק דגיטין דף ט' ע"ב) גבי עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר דכתבו בשם הירושלמי לפסול דהיכא דהם ממלאין כל החלל מטעם דאין יכול להתקיים בחותמיו עיי"ש היטב. ובב"ש (באהע"ז סימן ק"ל) ובהגר"א שם. עיי"ש היטב. וא"כ ה"ה הכא יש לפוסלה מצד דהא בעינן קיום וליכא. ומאי שנא הא מגט דמ"ט בעינן קיום בגט שמא מזויף הוא ואסורה היא לשוק ה"נ שמא כתב הס"ת מזויף הוא ופסולה:
ג והנה הואיל שאני עוסק בהאי דינא אבוא לעיין עוד דין אחר היאך הדין באחד שאינו יכול לכתוב צורות אותיות אי מותר לו לעשות לו דבר כגון ליתן יריעה כתובה תחת היריעה הזאת ויכתוב בידו כנגד הכתב ממש (ובל"א קורין זה אונטער לאג) או לעשות לו נייר קרוע בדרך אותיות כההיא דגיטין הנ"ל או כתב ידו דוקא בעינן ואם אינו יכול לכתוב בידו פסול בגוונא אחרינא. והנה הך דינא יש לפותרו מהא דאיתא בתוספתא (פרק י"ב דשבת) וז"ל התוספתא אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב האוחז בקולמוס חייב האוחז בידו וכותב פטור. נתכווין לסייעו האוחז בקולמוס פטור והאוחז בידו וכותב חייב וכו'. עד גדול אוחז בקולמוס וקטן כותב בידו פטור עכ"ל התוספתא. והנה טרם בואי לדבר בנידון הדין אבוא נא לבאר דהא לכאורה יש סתירה בהתוספתא מרישא לסיפא דברישא תנן דהאוחז בידו פטור אלמא דעיקר המעשה על האוחז בקולמוס ואח"כ בסיפא בנתכווין לסייעו בהיפוך דהאוחז בקולמוס פטור אלמא דהעיקר המעשה תלוי במי שאוחז בידו. ולכאורה פליאה היא. אך באמת בהבנת דברי התוספתא יתברר לנו על נכון דינא דידן. דהנה התוספתא מלמדינו אם שניהם כותבין ביחד מה דינו כגון האחד אוחז בקולמוס והשני ביד חבירו של האוחז בהקולמוס היאך הדין בזה ומי הוא החייב. או ששניהם חייבין או ששניהם פטורין. לזה בא התנא וביאר לנו הדין כך אם שניהם יכולין לכתוב ואין צריכין זה לזה כלום א"כ הא הכותב בהקולמוס הוא העיקר דהא הוא עשה כל עיקר המלאכה דהא השני האוחזו בידו לא עשה ולא מידי רק שהוא מניח ידו בלבד ולא יותר כיון שהוא מוליך בידו על הנייר בהקולמוס ועושה צורת האות. אבל אם האוחז בהקולמוס לא עשה בכחו כלום רק האחר התופסו בידו תפס בידו והוליך אותו בהקולמוס ונמצא הוא הכותב אז פטור פי' שניהם פטורין. והטעם כיון דשניהם יכולים לכתוב ועשו שניהן הרי פשוט הדין במשנה דידן ריש פ' יציאת השבת דהשנים שעושין שניהם פטורים וה"נ הדין כן. והיינו דוקא בששניהם ראוין לכתוב אבל אם אחד האוחז בהקולמוס אינו יכול לכתוב בעצמו והתופסו בידו מלמדו בזה זהו דפירש התוספתא נתכווין לסייעו דאז הולכין אחר העיקר היינו האוחז ביד ומשום הכי בכה"ג האוחז בקולמוס פטור והאוחז ביד חייב ומשו"ה היכא שהאוחז בהקולמוס הוא גדול [והא אינו יכול לכתוב] והאוחז ביד דהוא העיקר הוא קטן דפטור מעונשין שפיר הדין דפטור היינו שניהן פטורין. והא ע"כ מוכרח לומר דפטור דקתני התוספתא היינו ששניהן פטורין דהא כיון דבנתכוין לסייע תנן דהאוחז ביד פטור וא"כ אם התופס ביד הוא קטן הא ודאי דשניהן פטורין. וא"כ מדסיפא לשון פטור הכוונה לשניהם ה"נ ברישא הכוונה לשניהם וכמ"ש וא"כ הא מדין התוספתא נלמד דאם הוא בעצמו אינו יכול לכתוב וכותב על ידי אחר המסייעו הוא פטור דלא מיקרי כתיבה דבעינן דוקא שהוא בעצמו יכתוב. וא"כ ה"נ בדין כתיבת ס"ת ותו"מ ודאי דמאן דאינו יכול לכתוב בעצמו בידו לא מיקרי כתיבה במה שכותב ע"פ דבר אחר דמאי שנא כלי המסייע מקטן המסייעו ולפי דברי התוספתא הדין יוצא דאם הוא אינו יכול לכתוב וכותב ע"י קריעת ניירין דנמי פטור. ה"נ בדין כתיבת ס"ת נמי דאם היה גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז בידו דהס"ת פסולה כיון דעיקר הכתיבה נעשית שלא ע"י הגדול וכתיבת בן דעת בעינן ה"נ ודאי כיון דעיקר הכתיבה נעשית שלא ע"י הכותב רק ע"י הכלי ודאי דיש לפסול לפי דברי התוספתא וזה ברור לפענ"ד כשמש בצהרים. בלא שום פקפוק כלל. וא"כ לפ"ז ודאי הדין דזה דאינו יכול לכתוב בעצמו אסור לכתוב הס"ת ע"י דפוס דזה הוי כמו קטן. ועדיין יש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני הוא מדין התוספתא דהתם כשהגדול אוחז בקולמוס והקטן אוחז בידו וכותב והגדול אינו יכול לכתוב בעצמו הוא דפטור משום דקיי"ל מסייע אין בו ממש. וכיון דהקטן אינו צריך להגדול משו"ה פטור אבל היכא דשניהם אינן יכולין אז י"ל דאף היכא דאחד מהם אינו בר חיובא חייב. [ועל חקירה זו עמדתי מכבר זה שנים רבות ולא ביארתי הדבר. וכעת נתחדש אצלי בעזר השי"ת לדייק דין הזה מהתוספתא הנ"ל. דהא בגמרא פ' המצניע איבעיא לן אם מסייע יש בו ממש או לא ופשטינן אמר רבינא אף אנן נמי תנינא (תוספתא דזבחים פ"א) קיבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה אלמא דמסייע אין בו ממש ש"מ עכ"ל הש"ס ואם איתא דהיכא דזה וזה אינו יכול אף אם אחד מהם לאו בר חיובא [כגון עכו"ם וקטן] אפ"ה חייב הישראל הגדול א"כ למה לו להש"ס לפשוט מהתוספתא דזבחים הרחוקה ממנו והלא בתוספתא הנ"ל דשבת יש לפושטו מדקא פטרינן הגדול היכא דאינו יכול והקטן אוחז בידו וכותב ש"מ מסייע אין בו ממש. אלא ודאי ברור דמהתוספתא א"י פשוט די"ל לעולם מסייע יש בו ממש ואפ"ה פטור הגדול דכיון דהגדול והקטן נצטרפו ביחד. וא"כ דל מעשה הקטן מכאן נמצא הוא לא עשה כלום כיון דהוא אינו יכול. אבל לעולם מסייע לבר חיובא חייב המסייעו מש"ה ליכא למפשט מידי מכאן ודו"ק היטב. א"כ לפ"ז יצא לנו הדין על בוריו דמי שאינו יכול לכתוב בעצמו וכתב ע"י דפוס דפטור. וכן באמת יש להוכיח כן מהרמב"ם כיון דהרמב"ם (בפרק א' מהלכות שבת) פסק דהיכא דזה וזה אינו יכול שניהן חייבין וחד שיעורא לשניהן עיי"ש וא"כ היכא דאחד מהן עכו"ם הא בציר שיעור חיובא מהן. וזה פשוט] וגם בלא"ה בענין כתיבה הדין כך כיון דפירש"י והר"ן במשנה דהטעם דשניהם חייבין הוא משום דכן הדרך בדבר שאינו יכול לעשות בעצמו לעשות שנים ועיי"ש. וא"כ הכא באחד שאינו יכול לכתוב בעצמו וכותב ע"י דפוס ודאי כיון דהאותיות לאו בר חיובא הן פטור בלא"ה דהא לא שייך בזה לומר דרכן לעשות בשנים דדוקא בדבר שכל העולם עושין בשנים זה שייך ולא בכה"ג דהוא אינו יכול לבדו לעשות ודו"ק. וא"כ כיון דבכל הדינים דכתיבת סת"מ אנו מדמין לכתיבה בשבת כגון שמאל ולאחר ידו ובפיו וכיוצא בהן דהיכא דבשבת פטור בכה"ג הס"ת פסולה. וא"כ ה"נ כיון דהוכחנו דהכותב ע"י הדפוס והוא אינו יכול בעצמו בשבת פטור א"כ גם מי שאינו יכול בעצמו לכתוב הס"ת וכתבה ע"י דפוס הס"ת הזאת פסולה היא בבירור כמו שפטור בשבת וא"כ לפ"ז הא צריך לומר דהך דכתבה התורה וכתבתם היינו שהוא בעצמו יכתוב ולא ע"י דבר אחר. וכן הך דחייב בשבת משום דכותב מלאכה הוא היינו דוקא ע"י עצמו וכנ"ל:
ד וכעת נבוא לעיין היאך הדין אם הוא בעצמו ג"כ יכול כתוב וכותב ע"י הדפוס או ע"י קריעת ניירין [המוזכר בפ"ב דגיטין] או ע"י אונטער לאג מה דינו בהני שלשה. וכדי לעמוד על דרך האמת צריך להקדים לבאר הסוגיא (פ"י דשבת דף צ"ב ע"ב) במשנה המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין. לא יכול אחד להוציאו והוציאו שניהן חייבין ור' שמעון פוטר. ובגמרא זה אינו יכול וזה אינו יכול פליגי. זה יכול וזה אינו יכול כ"ע מודו דחייב ומפרשינן שם הי מינייהו דחייב [ועיי"ש בתוס' שפירשו דכוונת המקשן לומר דגם שניהם חייבין בזה] ומשני זה שיכול דזה שאינו יכול מסייעו לזה שיכול ומסייע אין בו ממש ושם (דף צ"ג ע"ב) מביא הגמרא ראיה מהא דרגלו אחת היה. על הכלי ורגלו אחת על הרצפה דאם רואין כשנוטל הכלי היה יכול לעמוד על הרצפה עבודתו כשירה ואם לאו פסולה יעוי"ש דמסקינן דמסייע אין בו ממש. והנה מהך ברייתא דרצפה נמי יש להוכיח כמ"ש לעיל דהכא דזה וזה אינם יכולים דקיי"ל במיימוני (בפ"א מהלכות שבת) דחייב דלא כר"ש אפ"ה היינו דוקא כששניהם בר חיובא דשניהם עשו כל אחד מהם המלאכה כולה דכיון דצריכין כל אחד לחבירו א"כ זהו דרכן. ובעשותה מיקרי. אבל היכא דמצטרף עכו"ם או קטן לעשות עמו דהוא פטור דאל"כ יוקשה לפי דברי התוס' הנ"ל דאם היה מסייע ממש היו שניהם חייבין וא"כ צריך ג"כ להיות עבודתו כשרה ובאמת איפכא כתובה דהא בברייתא רואין אם יכול הוא לעמוד על הרצפה לחוד כשרה ולא קתני לה באופן אחר דהא יכול לשנות אם כשינטל רגלו מהרצפה לא יוכל לעמוד על הכלי לחוד עבודתו כשרה ואם לאו פי' כשינטל רגלו מהרצפה יוכל לעמוד על הכלי עבודתו פסולה. אלא קתני איפכא משמע דאע"ג אם כשינטל רגלו מהרצפה לא יוכל לעמוד על הכלי אפ"ה אם הוא באופן דאם ינטל רגלו מהכלי לא יהא יכול לעמוד על הרצפה פסול בזה והרי באופן הזה הא דמי ממש לכל הצדדים בזה וזה אינו יכול דגבי שבת דהתם קיי"ל דחייב משום דכל אחד עשה מעשה גמורה והכא לא מכשרינן עבודתו. ולומר כיון דעל הכלי לחוד לא יעמוד א"כ הרצפה עיקרית וכשירה היא. אלא ודאי דלאו הפירוש בהא דמחייבינן בזה וזה א"י לאו משום דגם אם חבירו אינו יכול א"כ הא ע"פ דידיה איתעבידא מעשה גמורה. לא כן הדבר דאל"כ קשה קושיא הנ"ל דגם בעבודה כיון דאם לא הרצפה לא היתה רגלו עומדת על הכלי א"כ נמצא שע"פ הרצפה נעשה עמידתו ותהא עבודתו כשירה אלא ודאי דהדבר כן הוא וכונה אחרת יש בזה. ובהקדם לבאר עוד בזו הסוגיא דהא לכאורה הלא יוקשה כיון דאמרינן לר"מ ור"י דזה וזה א"י חייבין א"כ קשה מ"ט בזה יכול וזה אינו יכול דפטור הא כיון דהוא בעצמו אינו יכול למשל ראובן ושמעון ראובן אינו יכול להוציא הקורה בעצמו ושמעון חבירו יכול להוציאו בעצמו והוציאו שניהם דפטרינן את ראובן ויוקשה למה ראובן פטור הלא כיון דראובן אינו יכול א"כ דרכו של ראובן להוציא בשנים ומה לי אם שמעון חבירו צריך לו או לא כיון דהוא צריך לשמעון. ולפי דקדוק דברי רש"י ז"ל דדרכן להוציאו בשנים הא ודאי קשה לכאורה הא כיון דראובן אינו יכול ודרכו להוציא בשנים ולמה פטרינן אותו. וזו קושיא בודאי ונכונה היא. א"ו הדבר נכון לדעתי וטעם אחר יש בזה. דהנה הא דפטרינן היכא דזה וזה יכולין בעצמן נלמד מקרא בעשותה היינו ביחיד ולא בשנים. רק דר"מ ור"י באו וחידשו לנו דהיכא דשניהם אינם יכולים דחייבין והטעם דבזה לא שייך לומר ביחיד ולא בשנים כיון דשניהם צריכים זה לזה א"כ הני שני נפשות נפש אחת הן בעשיית המלאכה ועליהן אמר הכתוב ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו' ודו"ק. ונמצא דהני מילי דוקא אם שניהם א"י אבל אם אחד מהן יכול והשני א"י א"כ הא תו לא אפשר לומר בזה דכחד חשיבי כיון דהא שמעון אין צריך לראובן כלום וא"כ לאו נפש אחת הן ומשו"ה שוב לא מצטרף שמעון לראובן ומכיון דשמעון לא מצטרף נמצא דראובן עשה חצי דבר ופטור זהו ברירא דהך מילתא:
ה ובזה יבוא לנו נמי על נכון הקושיא הנ"ל דכיון שהוכחנו דעיקר הסברא שפטרינן זה אינו יכול וזה יכול משום דלא יכול למיצטרף בהדיה והא דמחייבינן זה וזה אינו יכול משום דנעשו כא' במלאכה זאת א"כ גבי עבודה דבעינן שיעמוד על הרצפה לחוד והיכא שעומד על הרצפה ועל הכלי ובזה בלא זה לא יוכל לעמוד א"כ הא אע"ג דעל הכלי לחוד ג"כ לא יעמוד אפ"ה הא עכ"פ העבודה נעשית ע"י עמידת הכלי ונמצא פסול וכשר ביחד וע"י הפסול נעשית ופסול אינו יכול להצטרף להכשר ומש"ה פסולה היא ודו"ק. ולפ"ז הא שפיר מוכחא מהך ברייתא להדיא דהיכא דשניהם עושים ואינם יכולים להצטרף יחד מעשה הזאת אינה כלום וא"כ היכא דהוא מצטרף עם עכו"ם או קטן על עשיית מלאכה אע"ג דהן לבדן א"י אפ"ה כיון דנצטרפו יחד א"כ הוה כנפש אחת ונמצא מחייבין חצי נפש כיון דהחצי האחר לאו בר חיובא הוא ודו"ק היטב בכל זה כי הדבר ברור הוא. והנה לפ"ז היכא דזה א"י וחברו יכול דפטור היינו היכא דחבירו אינו צריך לו כלום כגון בזה דוקא הוא פטור כיון דאינו צריך לו כלום נמצא דלא מצטרף לו אבל אם היה העשיית המלאכה דעושה חבירו עמו מחמת זה בשינוי קצת מאלו היה הוא לבדו עושה אז ודאי הוא חייב כמו בזה וזה א"י דהא כיון שע"י זה שעושה ומסייע לו המלאכה נעשית בשינוי כיון דהוא צרי לו מיקרי ושפיר מצטרף עמו. ונמצא יוצא לנו הדין היכא דהוא יכול בעצמו לכתוב וכותב ע"י קריעת ניירין או אונטער לאג דחייב דהא זהו הדין דיכול ואינו יכול דהיכול חייב. וממילא הס"ת כשרה. אבל אם כותב ע"י הדפוס כיון דבזה שכותב הדפוס נעשה האות ברגע אחת אשר לא כן אם היה כותב בידו דהא היה צריך להוליך בידו בצורת האות ונמצא זה דומה לזה וזה אינו יכול דהיכא דהוא מצטרף עם לאו בר חיובא דפטור. וזה דומה להא דכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ז) דהיושב ומשמש עבודתו פסולה וא"כ הסומך על העמוד היכא דאם היו נוטלין העמוד היה נופל שכתב המג"א (באו"ח סימן תקפ"ה ס"ק א') בשם הד"מ ומהרי"ל דזה מיקרי ישיבה עיי"ש ולפ"ז העובד עבודה במקדש בכה"ג עבודתו פסולה אע"ג דאם היה רוצה להעמיד עצמו על רגלו היה יכול לעמוד ואפ"ה אם היה ינטל העמוד היה צריך לעשות שינוי קצת בעמידתו ואם היה עומד ממש באופן שעומד כעת הא היה נופל מש"ה חשבינן אותו כיושב ה"נ אע"ג דאם היה ינטל אות הדפוס מידו היה יכול לכתוב בעצמו אפ"ה כיון דבסדר הזה לכתוב בגוונא הזה שלא לעשות שום נענוע בידו כדרך הכותב ואפ"ה יהא האות נעשה הא לא יוכל לעולם ודאי דזה חשוב כותב ע"י אחר ולא ע"י עצמו והוא דומה לזה וזה אינן יכולין דפטור באם אחד מהן לאו בר חיובא הוא ומש"ה הס"ת ג"כ פסולה. והדברים ברורים וישרים:
ו הנה נודע בשערים המצויינים הדין דבעינן אזכרות כתובין לשמה והוא מפורש בגמרא פ' הבונה (דף ק"ד ע"ב) דאם היה צריך לכתוב השם ונתכוין ליהודה דפסול בכה"ג כיון שלא נכתב לשמה וכדפירש"י שם עיין שם. והדין דבעינן שאר כתיבת הס"ת לשמה כולה הוא ג"כ נלמד בב"י (ביו"ד סימן רע"ד) דמדאמרינן (גיטין דף מ"ה ע"ב) ורשב"ג עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי ש"מ בהדיא דבעינן כתיבת הס"ת לשמה. והנה אע"ג דכתיבת כל התוה"ק בעינן לשמה אפ"ה לא דמי כתיבה לשמה של השמות לכתיבה לשמה של כל התורה וכמו שאבאר דהנה בש"ס גיטין שם איתא ס"ת שכתבו עכו"ם ועבד אשה וקטן וכו' פסול משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה והני הואיל דליתנייהו בקשירה ליתנייהו בכתיבה עכ"ל הש"ס עיי"ש. והנה ממשמע דאמרינן הני דפסולין מטעם דליתנייהו בקשירה אבל בלאו הכי היו כשרין כל הני קשה על זה הלא הא ק דקיי"ל בגיטין (כ"ג) דקטן פסול לכתיבת הגט וכן עכו"ם [אליבא דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי] דבעינן לשמה וקטן לאו בר דעה הוא ועכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד א"כ קשה למה לו להקרא בלא"ה כיון דבעינן כתיבת הס"ת לשמה והם אינם יכולים לכתוב לשמה ויעו"ש בתוס' ד"ה עכו"ם וכו' שהקשו למה עכו"ם כשר למילה ותירצו דמילה דמי לשחיטת קדשים דאמרינן גבייהו בש"ס (זבחים דף ב' ע"ב) דסתמן לשמן עומדין ה מילה. משא"כ גט דאשה לאו לגירושין עומדת עיי"ש ולפ"ז י"ל גם האי קושיא דהא כתיבת הס"ת י"ל דסתמא לשמה עומדת וכן כתבו התוס' בגיטין סוף דף מ"ה וכן הביא הר"י מאורליינ"ש. וזה ודאי מוכרח לומר דאל"כ הקושיא שעל הברייתא הנ"ל לא מיתרצא. וא"כ אם תאמר דכמו דכתיבת שאר הס"ת סתמא לשמה ה"נ בהאזכרות וא"כ קשה דהא (בגיטין דף נ"ד ע"ב) דבא לפני ר' אמי ואמר אזכרות שבו לא כתבתי לשמן דנאמן על שכרו ואינו נאמן על הס"ת עיי"ש ופירש"י שם שמא משקר להפסיד הס"ת עיי"ש וא"כ אם איתא דהאזכרות נמי בסתמן לשמה א"כ הא דאמר שלא לשמה היינו שחישב בהדיא שלא לשם הס"ת רק לשם אחר ח"ו א"כ הא בזה רשע הוא דהא כמו שאסור לכתוב שם אלהים אחרים לשמן דהא הרמ"א א סי' רע"ו) מדמה לבעלי מומין למזבח וברמב"ם כתב דחייב מלקות על זה אם כן הא גם על כתיבה הזה חייב. ואסור ודאי דכן ה"נ הכותב השם הקדוש לשם אלהים אחר או לדבר אחר ודאי דאסור וכ"ש הוא וא"כ לפירש"י למה שמא משקר הא ודאי דלא מהימן מטעם אין אדם משים עצמו רשע אלא ודאי דבאזכרות שאני משאר הכתיבה דבשאר הכתיבה כשכותב סתם לשמה מיקרי ובאזכרות כתיבתן סתם לא מהני אלא בעינן כתיבה במחשבה לשם הקדוש וזה ברור וכן כתבו כל הפוסקים. אך אני הצעתי להביא לזה ראיה מהש"ס. וממילא רווחא שמעתתא:
ז והנה בזה כ"ע מודים אך כיצד השינוי בזה פליגי הב"י (בסימן רע"ד) עם הר"י מאורליינ"ש. דהר"י מאורליינ"ש סובר דבאזכרה יאמר בפה דוקא ואם לא פסולה ואף אם חשב בדעתו ולא הוציא בפיו פסולה. והב"י השיג עליו וסובר דמחשבה לחוד סגי עיי"ש. והנה אף שאין אני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים אך לכבוד התורה נראה לדעתי להביא ראיה לשיטת הב"י ולהשיב על ראיית הר"י מאורליינ"ש ולהבין ולהשכיל בדברי תורתינו הקדושה הנה הא ודאי ברור דאף לדברי הר"י דסובר דבעינן אמירה בפיו דוקא אם כשכתב השם אמר הריני כותב לשם קדושת השם ואומר לנו שבדעתו חשב שלא לשמו הא ודאי דאין בדבריו כלום לפי מה דקיי"ל בפרק השליח (מעילה דף כ"א ע"א) דאם עשה כמו שאמר בעה"ב ולא שינה מדבורו דהבעה"ב מעל ולא השליח ואע"ג דהבעה"ב אומר לא היה בלבי על זה אלא על דבר אחר אפ"ה חייב הבעה"ב וכדמפרשינן בגמרא דדברים שבלב אינן דברים עיי"ש ה"נ מה לנו למחשבתו כיון דשמענו בדיבורו שאמר לשם קדושת השם שוב אין המחשבה מוציא מידי דיבור וא"כ הס"ת כשירה בכה"ג היכא דאמר בפירוש לשם קדושה אע"ג דאומר דחישב בדעתו לשם תיבה אחרת. וזה ברור לפענ"ד לכ"ע. וא"כ אם נימא דהא דבעינן אזכרות לשמן היינו שיאמר בפירוש יהיה קשה הא דאמר בפ' הבונה הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת דבעינן העברת קולמוס לר' יהודא ולרבנן לא מהני העברת קולמוס וניחזי אנן היכי דמי אי איירי בששמעו שאמר שכותב לשם השם א"כ מה עשה במה שנתכווין לכתוב יהודה וכדלעיל דדברים שבלב אינן דברים. ואי איירי שיודע בבירור של אמר לשם השם א"כ לפי דברי הר"י מאורליינ"ש למה לו להש"ס לנקוט לשון הזה שנתכווין ליהודה הא כיון דע"כ איירי בשלא אמר לשם השם א"כ מה"ט גופיה פסול והכי הו"ל לומר הרי שהיה צריך לכתוב השם ולא נתכוין לשמו פליגי בזה ר' יהודא ורבנן. והיינו מפרשין דהיינו שלא אמר בלשונו אף שחישב בדעתו אבל מדנקט הש"ס בלשון הזה שנתכוין ליהודה מוכח להדיא דעיקר הפסול הוא במה שנתכוין ליהודה אבל בלא"ה בדבור בעלמא כשר כה"ג וצ"ע. לדעתי ראיה מוכרחת היא דלא כהר"י מאורליינ"ש ומעתה אבוא נא לדבר בעניני הראיות שהביא הר"י מאורליינ"ש לדבריו:
ח הראיה הראשונה הביא הר"י מאורליינ"ש דבעינן אמירה בהזכרות מהא (דגיטין דף נ"ד ע"ב) אזכרות שבו לא כתבתי לשמן דנאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן להפסיד הס"ת ומדנקט אזכרות דוקא ולא נקט תיבה אחרת מוכח דבאזכרות בעינן אמירה אבל בשאר ס"ת בסתמא דכותב לקרות בו סגי דאל"כ היה יכול להשמיענו הדין בשאר הס"ת נמי עיי"ש בט"ז (סימן רע"ו ס"ק א'). והנה נוראות נפלאתי דהא מברייתא זו ליכא למישמע מינה מידי להוכיח מינה דבאזכרות דוקא אמירה בעינן. והא מבואר לכל מעיין דאין מכאן הוכחה כלום דהא אם נימא כסברת הב"י דבאזכרות נמי במחשבה סגי אפ"ה אין כאן שום קושיא כלל דמש"ה נקט אזכרות דבשאר הס"ת היה משים עצמו רשע ובאזכרות כיון דאף אם לא בעינן אמירה אפ"ה עכ"פ בעינן לחשוב לשם קדושת השם. וא"כ אם אמר לנו שחישב במחשבתו סתם כמחשב בכל שאר התיבות היינו לכתוב תיבה מתוה"ק דבאזכרה פסול כה"ג. וכן דקדק הטור דבאזכרה בעינן שיחשוב לשם "קדושת "השם עיי"ש. ומאין מוכח על דיבורו בפה דוקא. ואין לומר דכוונת הר"י מאורליינ"ש להוכיח דבשאר ס"ת לא בעינן שום מחשבה רק בסתמא לחוד סגי דאל"כ היה יכול להשמיענו ג"כ הדין בשאר הס"ת ועל זה היה עיקר כוונתו ולא על האזכרות. דעל זה הא ודאי קשה דהא אפילו אם שאר הס"ת דינו כמו באזכרות ואמירה דוקא בעי אפ"ה לא קשה כלום לפענ"ד למה לא נקט שאר ס"ת דהנה הא קשה בברייתא גופא קושיא עצומה למה נקט ר' אמי דאינו נאמן על הס"ת וכפירש"י שמא משקר להפסיד הספר תורה. הא כיון דכתב ההגהמ"יי וכן הוא בט"ז (סימן רע"ו ס"ק ב') ובש"ך (שם ס"ק י"ב) עיי"ש דהא דאסור למחוק השם היינו דוקא בכתבן לשם קדושה אבל כתבן שלא לשם קדושה נמחק ונגרר א"כ קשה למה לא האמין לו ר' אמי שמא להפסיד הס"ת כיון דאי אפשר בתקנה אדרבה נאמן לו על זה וא"כ לפי דיבורו הא כתב השמות שלא בכוונה ומותרין למחוק וא"כ יטול כל שכרו לבד האזכרות שיטול פועל השני בעד המחיקה והתיקון. ואין לומר דהא לא קשה דהא דקיי"ל כההגמ"יי דהשם שלא נכתב בקדושה מותר למוחקו היינו דוקא בשם אחד או בשני שמות אבל בהרבה שמות הא כתב הש"ך שם ס"ק י"ב דבהרבה שמות אף בנכתבין שלא לשמן אפ"ה אסור למוחקן. אע"ג דהוי לצורך תיקון אפ"ה כיון דהרבה שמות יש מיחזי כמנומר עיי"ש א"כ הכא בהברייתא דעסוק בכל השמות של הס"ת דתו אי אפשר בתיקון דיהיה כמנומר מש"ה אינו נאמן. הא ליתא דהנה מתחלה צריך לבאר דברי הש"ך בזה דהא לכאורה יוקשה על דבריו דהא כבר כתב הרמ"א (בסימן רע"ט) בסוף הסימן דנהגו הסופרים לתקן בשלשה שיטין ולמעט הכתב ולא חיישינן למנומר כלל עיי"ש היטב. ועוד הא הש"ך בעצמו לעיל ס"ק ח' כתב שסובר כשיטת הטור לדעת הרא"ש אליבא הד"מ דתלייה גרע ממחיקה וגרידה עיי"ש. וכן כתבו כל הפוסקים דהיכא דאפשר בתלייה ואפשר נמי במחיקה יותר טוב למחוק מלתלות. ועיין בב"י (סימן רע"ו) דכן דעת הרי"ף והרמב"ם והד"מ הכריע כן דעת הרא"ש נמי עיי"ש, וא"כ הא דקיי"ל בש"ס (מנחות דף כ"ט) וברמב"ם (פרק ז' מהלכות ס"ת) ובטור (סימן רע"ט) דס"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף יתקן. ופירש הטור שם דהיינו שכתב המלא חסר דמש"ה ד' טעיות יגנז דגנאי לתלות כל כך עיי"ש אבל בג' שפיר יכול לתלות עיי"ש וכיון דידעינן דמחיקה עדיף מתלייה א"כ כיון דיכול לתלות מכ"ש דיכול למחוק ולא חיישינן לשמא מיחזי כמנומר דלא כהש"ך. אלא ודאי דהא דכתב הש"ך דבהרבה שמות אינו יכול למחוק דמיחזי כמנומר היינו היכא דאפשר בענין אחר כגון דביריעה אחת יש שמות שנכתבין שלא לשם קדושה דבזה לא אמרינן דימחוק השמות כדי לתקן דביריעה אחת חיישינן למיחזי כמנומר אבל היכא דאם באנו לחוש למנומר יהא צריך לגנוז כל הס"ת בזה אזלינן כדעת הרמ"א דיתקן שפיר ודו"ק. וז"פ:
ט וזה יצא מדקדוק דברי הרא"ש שמביא הב"י (בסוף סימן רע"ו) שנשאל על יריעה שיש בה שני שמות ואחת מיותרת והשיב מותר לסלקה מלקדור האזכרות עיי"ש. ועוד ראיה לדבריי דהא התנא דברייתא דסובר (בגיטין דף מ"ה ע"ב) דקונין ספרים מן הנכרים עיי"ש דפליג על הך דרשה דוקשרתם וכתבתם אטו יסבור דלא בעינן אזכרות לשמן הא על זה כ"ע מודים ר"י ורבנן דבעינן לשמה וא"כ הא הנכרי שאינו יכול לכתוב לשמן האזכרות מפני מה הס"ת כשרה הזאת שכתב הנכרי בשלמא על כל שאר הס"ת יש לומר כדלעיל משום דהוי כמו מילה ושחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדים וכסברת התוס' הנ"ל אבל באזכרות מאי איכא למימר. אלא ודאי מוכרח לומר דהא דקאמר הס"ת כשירה היינו לבד האזכרות פי' אע"ג דכל האזכרות צריכין תיקון היינו לכתוב עליהן לאחר הגרירה. עכ"פ כל הס"ת כשירה היא אלמא דאזכרות שבס"ת אם נכתבו שלא לשמן יש להן תיקון ודאי היינו אם למחוק הני שמות שנכתבין שלא לשם קדושה ולכתוב אחרים במקומן או לקדור אותן [וזה יותר טוב ממחיקה דהא בקדירה יש פוסקים שסוברים דכשר אף אם האזכרות כתובין לשמן. הלא הראשון שבהן מפורש בב"י בבדק הבית (בסוף סימן רע"ו) בשם התשב"ץ כמו שיתבאר לפנינו אי"ה בס"ד לקמן] ובמחיקה כל העולם מודים דזה הוי לאו מפורש בתורה פ' ראה ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם. ודו"ק היטב. וא"כ הדרא קושיין לדוכתא על הא דאמרינן דאינו נאמן להפסיד הס"ת דהא אדרבה נאמין לו ויתקנה בתיקון גמור ולמה נחית נפשינו בספיקא ולומר דמשקר והס"ת כשירה היא. ואפשר דפסולה היא ולא קיים את המצוה כראוי. ואע"ג דהגמרא מתרץ נמי בהא דפרכינן נימא דלא כר"י דאי ר' יהודא יש להעביר בקולמוס. ומשני עד כאן לא אמר ר' יהודא אלא בשם אחד בכולה ס"ת מי אמר דמיחזי כמנומר היינו אליבא דר' יהודא. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן לא חיישינן למנומר אלא כרב כהנא בש"ס (מנחות דף כ"ט ע"ב) דס"ת שרוב אותיותיה מוגים ודף אחד יש בה רק שלשה טעיות ולא יותר תו יכול לתקן אף אי יש בכל שאר הדפים חמשים טעיות או יותר אפ"ה כשירה היא בתיקון ולא חיישינן למנומר [עיין ב"י (סימן רע"ט) ועיין היטב בכ"מ (בפרק ז' מהלכות ס"ת) דמבאר זה הדבר] וא"כ דברי הש"ך בס"ק י"ב לכאורה בלי ביאור כלל [כי מה שכתבתי למעלה הוא דוחק להעמיד בדבריו]:
י וכעת נראה לומר דהיינו כוונתו כיון דסובר הש"ך שיש חילוק בין מחיקה לגיזה (היינו קדירה) דבמחיקה צריך תיקון דוקא ואז מותר למחוק שם הנכתב שלא בכוונה. ובגיזה אף שלא לצורך תיקון מותר. מש"ה כתב דבהרבה שמות אף אם נכתבו שלא לשמן אסור למוחקן אע"ג דהוי לצורך תיקון אפ"ה משום דמיחזי כמנומר עכ"ל עיין שם. והנה הא לכאורה בלאו קושיתי הנ"ל הא אין פירוש לדבריו במ"ש דאע"ג דהוי לצורך תיקון הא כיון דהוא כתב אח"כ דאסור משום מנומר א"כ היאך הוה לצורך תיקון והכי הוי ליה למימר אסור למוחקן משום דכיון דמיחזי כמנומר א"כ הא הוי שלא לצורך תיקון ובמחיקה הא דוקא צורך תיקון בעינן והבן. אלא ודאי הא דאמר משום דמיחזי כמנומר כונתו שאסור לתקן בכהאי גונא. אך הא ליתא כלל דאנן מתקנין אותה כה"ג. אלא כוונתו דכיון שיש לפנינו שני דרכים היינו מחיקה וגיזה אם לא היו הרבה שמות היינו מחמירין אף מחיקה אבל כיון דהרבה שמות הם ואם באנו לתקן אע"ג דאנן לא חיישינן בכה"ג למנומר ולאסור אפ"ה אטו משום דאנן לא חיישינן למנומר לא נחשוב זה למנומר הא מ"מ כ"ע חזיין דהוי מנומר רק דכשר בכהאי גוונא מש"ה לא הוי שמו צורך תיקון היכא שיש הרבה שמות אלא יותר טוב לקדירה ולא למחיקה ודו"ק היטב. ועיין בספר עצי לבונה שהעלה דברי הש"ך בצ"ע. ולדעתי נראה נכון בעזה"י כמ"ש. וא"כ צריך ליישב הקושיא דלעיל דאע"ג דיש לנו תיקון אפ"ה מוכרחין אנו לבוא ולומר דלא מהימן להפסיד את הס"ת היינו דאם באנו לחוש לדיבורו שכתב שלא לשמן היתה הס"ת נפסדת דהא כיון דמחיקת שמות הקדושים בחיוב מלקות הוא היאך אנחנו סומכין עליו ולומר דמותר למחוק השם הקדוש הא ודאי דבעינן עדות ברורה על זה. ואע"ג דיש כאן עד אחד ועד אחד הא נאמן לומר על החתיכה דחתיכה זו של היתר היא דהוי נמי איסור לאו ובמלקות אפ"ה בכאן כיון די"ל שהוא משקר כדי להפסיד את הבעל הס"ת ואע"ג דלפי דיבורו יש תיקון אפ"ה שמא הוא טעה בזה כמו דאמרינן טעה בדר' ירמיה ה"נ י"ל הכא טעה וסבר דס"ת שאזכרות כתובין שלא שין אינו מועיל תיקון וטעה בדר' יהודה דחייש למנומר אבל לעולם שמא הוא משקר מש"ה כיון דלא הוי עדות ברורה ואיסור לאו ומלקות לפנינו אם היינו באין לחשוש היתה נפסדת הס"ת. וא"כ לפ"ז נדחה ראיית הר"י מאורליינ"ש אף אם נימא שהביא ראיה שבשאר הס"ת אין צריכין כתיבה לשמה כמו באזכרות מהא דלא יגיד בכאן ההיפוך דהא אם היה אומר על שאר התיבות ולא על האזכרות היה ודאי מהימן דמה לו ולצרה הזאת כיון דאפשר בתיקון יתקן מש"ה נקט דוקא הדין באזכרות ודו"ק:
יא וכעת אבאר מה שיש להשיב על ראיה השניה שהביא הב"י משמו (בסימן רד"ע) מהברייתא דפרק הבונה דלעיל דתניא הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכווין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה כו' הרי אע"ג דנתכווין לתיבה שבס"ת ונתכווין לקדושת הס"ת אפ"ה בעינן העברה ופסול בלא"ה מטעם דבשם בעינן אמירה בפירוש דוקא. והב"י השיג עליו דשאני התם שנתכווין לכתוב תיבה שאינה במקום ההוא. והט"ז הפליא להקשות דלפי דברי הב"י היה יכול התנא להשמיענו הדין בתיבת יאמר ושכח היו"ד וכתב אמר עיי"ש. והנה אסביר בזה בעז"ה דדברי הב"י נכונים וברורים. דהנה הדין הזה של כתיבת ס"ת וכתיבת האזכרות שבו וההפרש שביניהן. יש להמשיל לו דין שחיטת הקדשים דקיי"ל (בפ"ק דחולין דף י"ב ע"ב) דבעינן כונה בשחיטה לשם קדשים ומש"ה קטן פסול לשחיטת קדשים וכדפסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין) כיון דבעינן שיחשוב לשם קדשים וקטן לאו בר מחשבה הוא עיין שם. בזה כל הקדשים שווין. ועוד יש דין אחר גבי קדשים שנשחטו שלא לשמן מאי הוה. בזה נחלקו כל חד לפי שיטתו בההלכה כל הזבחים לבר מחטאת ופסח. אם נזבחו שלא לשמן כשרים הן. רק דלא עלו לבעלים לשם חובה. "ובחטאת "ופסח פסק הרמב"ם (בפרק ט"ו מהל' פסולי המוקדשין) דפסולין נמי הוה מצד חוקת המלך. ובפירוש שלא לשמן היינו ששחט חטאת לשם שלמים או ששחט חטאת ראובן לשם חטאת שמעון דפסולין. אבל בשלמים אף היכא ששחטן שלא לשמן כגון תודה של ראובן ששחט לשם שלמים של ראובן אע"ג דהוי שלא לשמן דבחטאת כה"ג פסולה דאם שחט חטאת של חלב לשם חטאת דם פסולה וטעמא משום דכתיב ושחט אותה לחטאת שישחוט לשם אותו חטאת עיי"ש (בזבחים דף מ"א) מ"מ בשלמים כה"ג כשר דבשלמים לא בעינן רק שישחוט לשם קרבן לחוד ולא בעינן לשמו של אותו קרבן דוקא רק שיהא שלמים בעינן דכן פסק שם הרמב"ם (בהלכה ו') עיי"ש. והנה זה הדין דכתיבת ס"ת דמי ממש לדין הנ"ל דכמו דהתם בעינן כונה בשחיטת קדשים ה"נ בעינן בס"ת שיכתוב לשם קדושת הספר וכמו דהתם בסתמא כשר ה"נ בשאר הס"ת סתמא לשמן עומדין. וכתיבות של האזכרות דמי לשחיטת החטאת דכמו דבחטאת בעינן שיחשוב לשם חטאת דוקא ה"נ באזכרה בעינן שיחשוב דוקא לשם אזכרה וא"כ הא שפיר כתב הב"י דאם היה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה דפסול אע"ג דנתכווין לשם קדושת הספר אפ"ה פסול דהוי כמו שוחט חטאת ונתכווין לשם שלמים דפסול ה"נ כן. ולא קשה כלום הא דכתב הט"ז אם נתכווין לתיבת יאמר דהתם כיון דתיבת אמר ויאמר שניהם ענין אחד הן והוי כמו השוחט תודה ונתכוין לשלמים דכשר משום דתודה ושלמים אחד הן ה"נ בהאי דינא כן. ואע"ג דקיי"ל בשלמים דאם שחטן לשם חטאת פסולין ואעפ"כ בכאן כ"ע מודו דאם נתכווין על תיבת יהודה לכתוב את השם וטעה ולא הטיל בה דל"ת דלא הוי פסול בזה כלל. הא ודאי לא דמי דבשלמא חטאת אין בהן דין שלמים כלל א"כ היי שפיר שלא לשמו משא"כ הכא אע"ג דהאזכרה תיבה אחרת היא אפ"ה ודאי מהספר היא וא"כ הא נתכווין לכתוב תיבת הספר ולא גרע מאם נתכווין לתיבה פשוטה דסוברין דכשירה ה"נ מי נפסלה בזה הא יש בכלל השם קדושת הספר ודאי ודו"ק. וא"כ נשארו דברי הב"י שרירין וקיימין:
יב וגם מהגמרא מוכח כדברי הב"י דוקא נתכווין ליהודה פסול אבל נתכווין להשם אע"ג דלא אמר בפירוש [כמו שהוכחתי למעלה דע"כ צריך לומר דאיירי כוונה בלב דאל"כ הוי דברים שבלב עיי"ש] כשירה וכן הוכיח הב"ח. ומה שדחה הט"ז דלהכי נקט יהודה לאשמעינן רבותא טפי לר' יהודא אף בנתכווין לכתוב יהודה מהני העברת קולמוס אתמהא. דאם כדבריו הא התנא היה צריך להשמיענו רבותא טפי דאף בנתכווין לכתוב השם רק דלא אמר בפה דסובר ר' יהודא דמהני העברת קולמוס ומותר העברת קולמוס דהא השתא אם כה"ג הא ודאי מוכח דאסור להעביר בקולמוס על השם שנכתב בכוונה בקדושה בלא אמירה דלר' יהודא דסובר דכתב ע"ג כתב הוי כתב הא הוי כמוחק כמו לדידן דיו ע"ג סיקרא שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות שבת) דחייב משום כותב ומשום מוחק ה"נ לר' יהודא. ואם כדברי הט"ז דאשמעינן רבותא היה צריך התנא להשמיענו זה הרבותא דמותר להעביר בקולמוס ולית בה משום מוחק ומדלא נקט בכה"ג ש"מ דוקא קתני ולא דין רבותא בא להשמיענו. וא"כ כיון דמוכח דשם שנכתב בכוונה ובלא אמירה מודה הר"י ג"כ דאסור למוחקו דהא ע"ז לא שייך שוב שום דחייה. וא"כ מוכח נמי דיש עליה דין שם שנכתב בקדושה ולא שם פסול. וא"כ נשארין דברי הר"י מאורליינ"ש והמחבר בצ"ע דהא מדברי הגמרא מוכח כן דשם קדוש בכה"ג והא ודאי ליכא למימר דהשם נתקדש והס"ת תהיה נפסלת מחמתו דאם הס"ת נפסלת מוכרח לומר דאין עליה שם קדושה כלל ומותר למוחקו, ואם אסור למוחקו השם קדוש והס"ת כשירה בו. וגם בלאו כל הנ"ל דברי הר"י צ"ע היאך יש להעלות על דעתו הקדושה דבעינן אמירה אף דיעבד ובלאו אמירה פסולה הלא מ"ש הך דין כתיבה לשמה מהדין דבעינן שחיטת קדשים לשמה וילפינן זה מקרא כדאיתא פ"ב דחולין ובזבחים כמה פעמים בש"ס ושחט את בן הבקר שתהא זביחה לשם בקר ושחט, אותה לחטאת שתהא זביחה לשם חטאת דוקא ואפ"ה בהדיא איתא בש"ם (זבחים דף ב' ע"ב) דסתמן כלשמן ורק שלא לשמו פסול והוא מהמשנה פ' ב"ש דתנאי ב"ד הוא שלא יחשוב לכלום וכשר בהכי הקרבן:
יג ובזה נ"ל לפרש דברי הט"ז (בסימן רע"א ס"ק ג') אשר לכאורה נפלאים המה שהביא דברי הרא"ש בהלכות ס"ת שנסתפק ר"ב אי בעי אמירה דוקא דבפיגול לא יחשב כתיב ובעיא דיבור [דהרא"ש כשיטת התוס' עיין מל"מ פי"ג מהלכות פסולי המוקדשין] ובתרומה ניטלת בלא דבור ובשליחות יד וכו'. והקשה עליו הט"ז דהא לב"ה בעינן מעשה גמורה עיי"ש דהצעת דבריו כך הוא דבפיגול לא יחשב כתיב ומצינו בו שהוא בלא דבור ויש לנו ספק בכאן מאיזה דין נלמוד וכו' עיי"ש בדברי הט"ז ונתחבטו בזה כמה. חדא הך תיבת בלא דבור אין שום דיבור בזה דהא בעיא דבור כתב הרא"ש. ועוד מה זה שכתב עוד ויש לנו ספק בכאן מאיזה דין נלמוד דמשמע דיש שני דינים איזה הן. ואם לתרומה נתכוון הט"ז ודאי הוצרך הט"ז להציע דבריו ולהביא תחלה דין התרומה ואח"כ לכתוב מאיזה דין והוא השמיט כלל הדין דתרומה. ועוד קשה בדבריו מה הוצרך הט"ז להאריך כ"כ. דלפי פשטיות דברי הט"ז הא לא חידש לנו כלום בדברי הרא"ש יותר דגם כל הלומד בדברי הרא"ש אומר כן ורק הא דשליחות יד הי' לו לתרץ ותו לא מידי ומה צורך לאריכות ומה היתה כוונתו בזה ומה הי' קשה לו שהוצרך להציע דבריו ולתרץ. והנה כ"ז יבוא לנו אי"ה על נכון בס"ד וגם נתרץ דברי הר"י מאורליינ"ש מהקושיא העצומה הנ"ל דלמה לא דמי הך דינא דכתיבה הן של כל הס"ת והן של כל האזכרות לדין שחיטת קדשים דכמו דהתם בעינן לשמה ה"נ בהאי דינא ולמה ישתנה הדין הזה דבעינן אמירה בפה דוקא. דהיינו טעמא דלא מדמינן זה לשחיטת קדשים דהא דבעינן הכא כתיבה לשמה הא הוי כמו עשיית הציצית דבעינן שתהא נטווין לשם מצות ציצית וכמו עיבוד העורות דבזה שמעבדן לשמן המה נקדשין לשמים דהא מצות קדשי גבוה הם כמו קדשי השם. וכ"כ הנוב"י (מהדו"ק חלק יו"ד סימן צ"ג) עיי"ש. וה"נ מוכח מדברי הרא"ש ריש הלכות ס"ת שפסק הלכה כרשב"ג דבעינן עיבוד לשמה. וסובר כפי' ר"ח דאביי דסובר הזמנה מילתא היא היינו דתיקון הקלף ושרטוטו מילתא היא דבזה הקלף מוקדש דאסור להוציאו לחולין. ומש"ה סובר דלא בעינן עיבוד לשמה דהא בהעיבוד אין שום צורך כיון דבתיקון הקלף יהא הקדש שפיר ורבא דסובר הזמנה לאו מילתא היא היינו דתיקון הקלף אינו מקדשו ומש"ה בעינן עיבוד לשמה שבזה הוא מקדישו שלא יהא מוציאו לדבר חול. וקיי"ל כרבא לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם עיי"ש בדברי הרא"ש. הרי בהדיא כתב הרא"ש דהעיבוד שאנו מצריכין בזה לשמה הוי איסורו דאין מוציאין לדבר חול. כמו לאביי תיקון הקלף ושרטוטו. כן לדידן העיבוד. וא"כ הא זה הוי כמו תחלת הקדש. ומש"ה לא קשה כלום משחיטת קדשים דהתם הא כבר הקדשים מוקדשין ועומדין מש"ה הא דשוחטין בסתם הוי כמו ששוחטן לשמן דסתמן לשמן עומדין כיון דבזה אינו עושה שים מעשה רק דבעינן לשמה ובסתמן נמי כלשמן. אבל הכא דזה שכותב לשמן הא זהו עיקר הקדישן שלא יהא רשאין למוחקו בזה ודאי לא סגי בסתם רק בעינן שיחשוב לשמן. והא דסובר הר"י מאורליינ"ש דבעינן אמירה בפה דוקא. תדע דלאו דפשיטא ליה דבעינן אמירה דוקא רק דזה הוא ממש כמו הספק של רבינו ברוך שמביא הרא"ש בהלכות ס"ת והט"ז (בסימן רע"א) הביאו ג"כ. וראיה דהרי הא בדברי חמודות הלכות תפילין מביא דעת האורחות חיים דבאזכרות בעינן שיוציא בשפתים דוקא ואם לא עשה כן אין להם תקנה עיי"ש. ואם היה פשיטא להו דבעינן אמירה דוקא הא קשה למה כתב שאין להם תקנה הא שפיר כיון דכתובין שלא בקדושה הא שפיר יש תקנה בס"ת למוחקו כדלעיל ולמה סתם דבריו דמשמע דקאי גם על דין כתיבת הס"ת דכשר שלא כסדרן אלא ודאי כמו שאבאר בס"ד:
יד דהנה (בשבועות דף כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתים ופרכינן עליה מדין תרומה דמהני גמר בלב שנאמר כל נדיב לב. ומשני שאני התם דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ולמ"ד דמלמדין חולין מקדשים לא גמרינן עכ"ל הש"ס. והנה לפי מאי דמשני תחלה דהוי שני כתובים הא מבואר להדיא דבכל דבר לבד מקדשים המתנדבים דבהן כתיב כל נדיב לב בעינן אמירה דוקא לעשותן איסור כמו נדרים וכן קדשים שאינן מתנדבין כגון ערכין וחרמין שהן בכלל נדרים כמ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות ערכין) דהוא עובר כמו על נדרו. והוא בכלל נדר וא"כ לפי תירוץ הראשון בזה ג"כ בעינן אמירה בפה דוקא ולמ"ד דמלמדין ורק חולין מקדשים אין למדין הא יהיה הדין דבזה כגון קדשי שמים אע"ג דאין מתנדבים אפ"ה חולין ג"כ לא הוי עכ"פ. ושפיר חייב במחשבה לחוד וא"כ לפי דמסתפקא לן אם שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין או כר' יהודא (בפ' נגמר הדין דף ס"ז ע"ב) דסובר דמלמדין. הא הוי ספק חייב ובערכין וחרמין הוי פטור כמ"ש הרמב"ם (שם פ"ז ה"כ) דבעינן שיביא ראיה ברורה דוקא לפ"ז כיון דהוא רק ספק י"ל לענ"ד דבערכין וחרמין בלב פטור דכיון דהוי ספיקא דדינא הא לא הוי ראיה ואנן בעינן ראיה ברורה דוקא ודו"ק. ונחזור לנ"ד דזה הדין דכתיבה ועיבוד לפי מה שהוכחתי דבזה הוא עיקר הקדישן הא הדין הזה כמו הקדש הוא רק דזה לא הוי הקדש הנדוב. והוי הדין דכיון דמספקא לן אי הלכה כרבנן או כר' יהודא מש"ה פסק הר"י מאורליינ"ש והאורחות חיים דבאזכרות בעינן אמירה בפה דוקא ואם לא עשה כן שלא הוציא בפיו די"ל דלא קדשי שוב אין להם תקנה. ולמוחקו אי אפשר שמא הלכה כר' יהודא ובכוונה בלב סגי והוא עובר בזה על איסור לא תעשון כן מש"ה שפיר אין להם תקנה. ומש"ה פסקינן שפיר הלכה פסוקה דאם כתב הס"ת ולא הוציא האזכרות לשמן בפה פסול אף דיעבד כמו שהביא המחבר (בריש סימן רע"ו). והב"ח דפוסק להקל בדיעבד היינו דוקא בהוציא בתחלת הכתיבה שסובר דבזה שפיר קדשי האזכרות אבל אם לא הוציא גם בתחילת הכתיבה הא גם כ"ע מודו דפסול אף בדיעבד עיין ש"ך (סימן רע"ו ס"ק א') תראה שכן הוא. והטעם כמ"ש בע"ה. ובזה יתורץ גם הקושיא שכתבתי על דברי הט"ז למה לא כתב רבותא טפי דאף בנתכווין לכתוב השם מותר להעביר בקולמוס ואין בזה משום מחיקת השם. דכיון דהוכחתי דלא הוי רק ספק שמא הלכה כר' יהודא וא"כ לר' יהודא פשיטא דלא מצי למיתני כך דכיון דהדין דהברייתא הא ר' יהודא היא שסובר דיעבור בקולמוס ור' יהודא סובר דמלמדין א"כ הא ר' יהודא ודאי דסובר דהכותב את השם ולא הוציא בפיו השם בקדושתו דהא הוי כמו תרומה דבלב סגי וא"כ היאך יאמרו דסובר ר' יהודא דיעבור בקולמוס. אלא אפילו לדידן ג"כ לא מצי למיתני הכי. והיינו דוקא באזכרות דהוי כמו עיבוד העורות שכתבו התוס' (בגיטין דף מ"ה ע"ב) דסתמן לאו לשמן ה"נ באזכרות סתמן פשיטא דלאו לשמן דהא שמא הוצרך הסופר לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד'. ובמאי מינכר שנכתב לשם אלהי ישראל. מש"ה בעינן אמירה דוקא אף בדיעבד. אבל בכל הס"ת ודאי דכיון שכתבו בתוס' הנ"ל דסתמן לשמן עומדין וגם הר"י מאורליינ"ש סובר כן. א"כ הא לא בעינן בהן כלל כתיבה לשמן [עיין היטב תוס' הנ"ל] ודאי בזה הדין דלא בעינן שיתקדשו רק במה שכותבין לקרות בו סגי מש"ה בזה ודאי נימא דבדיעבד אף אי לא הוציא ואפילו לא חישב בהן לשמה הס"ת כשירה. ובשעת הדחק אנו סומכין בזה על התוס' והר"י ודו"ק:
טו וכעת אבוא לבאר דברי הט"ז הנ"ל בעזה"י. דהיה קשה להט"ז היאך הוא סברת הרא"ש דמדמי הדין הזה דעיבוד לדין פיגול דוקא ועוד היה קשה לו וכי רבינו הגדול הרא"ש ז"ל יסתפק בדינא. ממ"נ מאיזה דין שיש ללמדו היה צריך ללמוד אם מפיגול אם מתרומה אם משליחות יד ולמה נשאר אצלו הדבר בצ"ע ובספיקות. ע"ז בא רבינו הט"ז ז"ל ומבאר דבריו דהא דכתב הרא"ש למילף מפיגול היינו דבזה הוא מבאר דמכאן מהדין דפיגול נסתפק רבינו ברוך גם בדין דעיבוד דשניהן דומין זה לזה. דהא באמת ודאי ברור דאם הא דכתיב בפיגול לא יחשב קאי על מחשבה לחוד. ולא היינו מפרשים שום דיבור היינו לומדין על כל התורה כולה כגון זביחת עכו"ם וכל דבר דבעינן לשמה אז במחשבה לחוד סגי כמו הדין דפיגול. ועיין בס' מים קדושים שרצה לתרץ בזה קושית התוס' (פ"ב דחולין דף ל"ט ע"א) שהקשו שם דאם דין פיגול במחשבה שוב לא קשה כלל שום קושיא שהקשה הגמרא על זביחת עכו"ם דהיינו אומרין זביחת עכו"ם בעי אמירה דוקא עיי"ש ומתרץ המים קדושים דהיינו טעמא שהקשה הגמרא כן דאף אם פיגול במחשבה אז הדין דגם זביחת עכו"ם במחשבה דמפיגול היינו לומדין על כל התורה דבמחשבה סגי. הרי בהדיא דמפיגול סברא הוא למילף. אך לפענ"ד המים קדושים לא דק בזה וקושית התוס' עדיין אינה מתורצת בזה. דמ"ש המים קדושים דמפיגול ילפינן על כל המקומות טעות הוא דהרי בהדיא בגמרא שבועות הנ"ל דבנדרים בעינן לבטא בשפתים דוקא ורצה הגמרא שם ללמדו מדין קדשים ותרומה דבמחשבה לחוד סגי ומדחינן חולין שאני. א"כ הרי בכאן נמי י"ל כן נהי דהא דכתיב בפיגול לא יחשב היינו מחשבה היינו אומרין דוקא בקדשים הדין כן ופיגול היינו שמחשב על קרבן עולה לשם שלמים דכמו דהעולה נתקדשה במחשבה כדכתיב כל נדיב לב עולות הא בפיגול נמי יש סברא לומר דסגי במחשבה דהא פיגול קדשים הוא רק שאינו מקדשים הראויין לכאן. אבל זביחת עכו"ם דהוי חולין היאך מצינו ללמוד מפיגול דסגי במחשבה מש"ה שפיר הקשו התוס' הנ"ל ע"ש. וזה ברור דבחולין ודאי אין שום ספק דבעינן אמירה בפה דוקא. אבל בפיגול שפיר ליש סברא ללמוד מקדשים דיהא מפגל במחשבה כמו שמקדשו ג"כ במחשבה. והכא ליכא למימר דחולין שאני דהא הוי קדשים ולא חולין. אך באמת לפי מאי דמשנינן שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ודאי דגם פיגול אי אפשר ללמוד שיהא סגי במחשבה דהא נהי דהוי קדשים אפ"ה דין אחר הוא. דהתם לחול עליהן דין קדשים ודאי דבמחשבה סגי אבל להא דבעינן מהקרא שלא ישחוט הקרבן שלא לשמו ודאי לפום מאי דאמרינן דאין מלמדין אין ללמדו מקדשים ובעינן אמירה דוקא. ולפ"ז מכל אשר דברתי נלמד דלדעת הרמב"ם (פ' י"ג מהלכות פסולי המוקדשין) דבפיגול מחשבה לחוד פוסלת אנו לומדין דבעיבוד העורות דהוא נמי דמי לפיגול דלא הוי חולין דהא קדשי ה' הן המצוות ודאי דסגי במחשבה. ומזה ג"כ ראיה להשיב על דברי המים קדושים דלעיל דהרמב"ם עצמו מודה בזביחה דבעינן דיבור דוקא ודו"ק:
טז אך להני פוסקים רש"י ותוס' וסמ"ג והרא"ש דסוברין פיגול בדיבור דוקא אם שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ודאי דהם נמי יודו דפיגול סגי במחשבה כמו בתרומה וקדשים. ועיקר הספק בפיגול היינו משום דבתרומה היא במחשבה והוי שני כתובין אבל אם היה תרומה ניטלת בדבור וקדשים לחוד במחשבה ודאי דכ"ע היו מודין דבפיגול במחשבה לחוד סגי וזה הוא שכתב הרא"ש הנ"ל ובתרומה. לאו דכוונתו דמתרומה היינו לומדין על מחשבה כפי הנראה לכאורה מפשיטות דבריו דמפיגול היינו מלמדין על עיבוד דבעינן דיבור ומתרומה על מחשבה. דא"כ היאך לא היה ביכולת לברר הדבר על בוריו ולהסביר לאיזה דבר יש לדמות דין עיבוד ולמה נשאר אצלו הדין בספק אלא ודאי דברור הוא מ"ש בעזה דכוונת הרא"ש להודיענו הספק של רבינו ברוך מנין לו דכיון דבפיגול הוי ספק דהא י"ל דמלמדין כר"י פ' נגמר הדין ובפיגול סגי במחשבה. ונהי דכל הפוסקים הנ"ל סוברים דדיבור בעינן. מ"מ לאו דברור להם שכן הוא דהא יש לדמותו לקדשים שכמו שעיקר שמן דהן מיקרין עולה או חטאת ע"י מחשבה הוא ה"נ ודאי יש לומר גם בהשוחט לשם דבר שאינו יהא סגי ע"י מחשבה. אלא ודאי דגם כל הפוסקים מודים בכך דספק מיהא הוי ולא דסוברין דהשוחט את העולה וחישב במחשבתו לשם שלמים יהא הזבח כשר ויעלה לשם חוב. דהא גם בלא"ה אי אפשר לומר כן דהא נהי דלדעתם לא הוי פיגול במחשבה אפ"ה עכ"פ ודאי דבעינן לשמן ובזה שחישב לשם שלמים לא נשחט לשמן דהא לא דמי לסתם דסתם י"ל דלשמן עומדין אבל בכה"ג י"ל ודאי דהזבח פסול גם בלא"ה וזה ודאי ברור רק דהם סוברים דפיגול האמור בכתוב שעובר בלא תעשה לא הוי רק דוקא בדיבור אבל במחשבה לא הוי פיגול והאוכלו אינו חייב כרת בזה. ודו"ק. בזה ודאי י"ל דהם נמי מודים דמגמרא דשבועות הנ"ל שמתרצין שאני חולין ודאי דבפיגול דהוי קדשים יש ללמדו מקדשים דסגי במחשבה ונהי דלתירוץ הראשון אין מלמדין אפ"ה הדין הזה אם שני כתובין הבאין כאחד אי מלמדין או לא הוי רק ספיקא דהא בכל המקומות שמדברין מזה מתרץ שם הגמרא גם אליבא דמ"ד דמלמדין ואם היה הדבר פשוט דאין מלמדין למה ליה להש"ס לתרץ אליביה אלא ודאי דזה הדבר בספיקא עומד וא"כ ה"נ הוי ספק בפיגול די"ל דסגי במחשבה. והשתא המעיין בדברי הט"ז יראה שדבריו הם קילורין לעינים דהא בדין עיבוד הא דמי לפיגול דכמו דהתם אם היינו לומדין מקדשים היה סגי במחשבה ה"נ בדין עיבוד דהוי קדשי ה' ולא חולין הוי שפיר הדבר בספק. וזהו שהציע הט"ז דבריו דכוונתו כמ"ש בזה דזהו דברי הרא"ש דמברר הספק של רבינו ברוך וזהו שכתב הט"ז "והצעת "דבריו "כך "הוא פי' דמודיענו הט"ז דהצעת דברי הרא"ש בהספיקו של רבינו ברוך הוא ולא מדברי רבינו ברוך הן כי ידוע דבפיגול כתיב לא יחשב ומצינו בו שהוא בלא דיבור היינו אע"ג דהרא"ש כתב ובעי דיבור אפ"ה ודאי מצינו שבלא דיבור יאסור דהא כן מצאנו ראינו בש"ס שבועות הנ"ל דאליבא דר"י. ונמצא דיש לנו כאן ספק פי' גבי פיגול מאיזה דין נלמוד פי' דיש ללמדו מקדשים אליבא דר"י וסגי במחשבה ויש ללמדו מנדרים דוקא לפי מאי דמשני אין מלמדין וא"כ הא דכתיב. בהקרא לא יחשב הוי ספק אם מחשבה קאמר או דיבור דוקא קאמר ועיבוד דדמי לפיגול נמי בספק ובשליחות יד דכתיב על כל דבר פשע ותנן במשנה החושב. התם ודאי דכוונתו דזה שאמר החושב קאי על דיבור רק דסמך על הקרא דהא התם ודאי דדמי לנדרים דבעינן דיבור ואין ספק התם בזה. אבל בשאר המקומות דהיינו מילתא דדמי לפיגול נשאר הספק במקומו זהו ביאור דברי מאור עינינו הט"ז ז"ל בעזה"י.