ברוך השם· רבי משה רוטמן
שו"ת יורה דעה · סימן לו
עוד נשאלתי שהי' בכלי לערך ארבעה פונט דגים שמלחום ונתנום בכלי לקיום לעת שיצטרכו לבשלן לצורך יו"ט. וכנהוג שאחר עשייתן והדחתן מולחין קצת הדגים בעת שנותנים אותם בכלי. ובבוא עת הבישול מצאו בתוך הדגים תחת הכלי העליונה עכבר מת. ונשאלתי מה דין הדגים. והשבתי דהנה מצד המליחה ליכא איסור כל כך. דהא הוי טהור מליח וטמא תפל. וכבר ידוע דבטמא תפל רוב הפוסקים מתירין לגמרי אפילו בנוגעין זה בזה. ורק הר"ן מחמיר בנוגעין והש"ך הכריע (בסי' ע' ס"ק י"ט) דהלכה כסברא הראשונה ועיין בפמ"ג בשפ"ד שם. (ובסי' ק"ה) בש"ך ובשפ"ד (ס"ק ל"ט) ועיין בחכמת אדם (כלל מ"ג סי' ה') שהכריע דאפילו כמקום הפסד קצת סגי בכה"ג בקליפה. וכ"ז באם לא הי' כאן שום סברא אחרת להתיר. אבל בנ"ד דיש עוד צדדים וטעמים ברורים להתיר. דהא יש פוסקים רבים דעכבר נ"ט לפגם בכל הדברים זולת בשכר וחומץ. ועיין טור (סי' ק"ד) ובט"ז (שם ס"ק ה') ובפמ"ג דנקט לשון הפסד מרובה ולא לשון הפסד "גדול כלשון רמ"א ועיי"ש דסמכינן על שיטה זו שפוגם בכל המשקין לבד משכר וחומץ. דבהם נ"ט לשבח ולא בשאר משקים. ועוד די"ל דעד כאן לא פליגי רק במיני משקין. אבל בתבשיל ומאכל הכל מודים דעכבר פוגם בכל תבשיל ומאכל. ועיין בפ"ת (סי' ק"ד ס"ק ב') שהביא בשם הרדב"ז (ח"ב סי' תשי"ז) דכ"ש שפוגם בתבשיל מביין ושמן. דלפ"ז מבואר משום דכל מאכלים ותבשילין בודאי צריכין להיות מבושמים. ועוד כיון דאנן לא ידעינן מתי נפל העכבר לתוך הדגים. וזה ידענו בבירור כי בעת שהונחו הדגים בתוך הכלי לא הי' שם העכבר. א"כ נוכל לומר דהשתא נפל. ועיין ט"ז (סי' ק"ה ס"ק ג') ודו"ק. ועיין פמ"ג במ"ז שם בסוף הדבור בהעולה מכל מילי עיי"ש דהחליט לומר דכל שי"ל שעתה נפל ומקודם בדקו ולא ראו איסור אמרינן דהשתא נפל ולא נשתהה שם עכ"ל ועוד כיון דע"כ עכבר הזה הי' חי בזמן הקודם. דהא לא נברא כך בערך הזה. וכסברת הנוב"י (ח' אהע"ז סי' ל"א) עיי"ש. וא"כ נותנין לו חזקת חיים דהשתא הוא דמת. ולא דמי לאדם. דהתם כמה מתים יש בכל רגע בכל העולם ודו"ק. וכבר החליט בעיקרי דינים דאינו אוסר מחיים ויעוין בפ"ת שם (סי' ק"ד ס"ק ג') בשם החת"ס ודעמי' והעלה כהעיקרי דינים דבר חי אינו אוסר א"כ כיון שיש לו חזקת חי אמרינן דהשתא בזו הרגע ממש מת. ולא אסר כלל מקודם. ומש"ה אע"ג שהי' שם ציר הרבה בהכלי באופן שהי' שייך לומר בזה דין כבישה ולא מליחה לחודא. דאז היה נסתר ההיתר הא' מצד טהור מליח וטמא תפל. דזה לא שייך רק אם אנו דנין רק על צד איסור מליחה. אבל כבישה ענין אחר הוא. והוי כמו איסור והיתר שנתבשלו יחד שנאסרין כידוע דכבוש כמבושל. אפ"ה מצד ההיתרים האחרים שנתבארו למעלה דשמא פוגם. וגם שמא השתא נפל או שמא השתא מת הרי גם בכבוש בציר שרי. דהא עכ"פ גם בציר בעינן שיעור כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח. ותלינן דברגע זו נפל ולא שהה שיעור כבישה. ומכ"ש לפי האמת שברור לנו שלא הי' שם רק מעט ציר כשיעור שמינית הלוג דאין לזה רק שם לחלוחית ולא שם ציר. וגם ידוע דמה שלמעלה מהציר בלאו הכי בהפסד מרובה שרי. ולכן מכל הלין טעמי היתר וגם הא איכא מניעת שמחת יו"ט שמענגין את היום בדגים כידוע. לכן התרתי בלי פקפוק כלל: