אור ברסלב
ברוך השם שו"ת יורה דעה › סימן ב

ברוך השם· רבי משה רוטמן

שו"ת יורה דעה · סימן ב

סימן א

הי' מעשה בשנת תרמ"ז הי' איזה לעז על שני שוחטים בעיר א'. ופסקו שני רבנים שיהי' להם שו"ב שלישי שיסע פעם עם זה ופ"א ע"ז והשו"ב השלישי לא מצא בהם תקלה. ובעבור זה התיר אותם אדומ"ר בהסכם הרב שהי' בהפסק הראשון. והתחילו השני שוחטים לעשות מלאכתם בקודש כאשר הי' מקודם. ובשנת תרס"ג התחילו לעורר איזה רבנים שאין אני נוהג כשורה מה שאני שותק. שלפעמים שוחט א' ג"כ נוסע להמקולין בלי חבירו. ורצו לתלות בוקי סרוקי באלף המגן במכתב אדומ"ר הק'. ולכן השבתי לרב א' מהמעוררים שיראה בעליל את כל ההלכה. ומקודם הקדמתי אם יש לי חיוב להוציא א"ע במפורש מהחשדא. או לא לענות כלל על דבר שאין בי וכדאר"י בש"ס. וכל ענין השאלה תתבאר מפרטית התשובה:

להרב המאוה"ג נ"י:

הנה אקדים לו גרגיר אחד. הא דאתמר בשבת קי"ח ב' דאר' יוסי יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו ומסיימי ע"ז אמר רב פפא לדידי חשדן ולא הוה בי. וכן במוע"ק י"ח ב' הביאו מאמר ר"י וג"כ סיימי הא דרב פפא שהוא לכאורה מיותר. וכי לא הי' די בדברי ר' יוסי. אבל יתבאר בטיב דיש בזה כונה מיוחדת. דהנה ביומא י"ט ע"ב כל החושד בכשרים לוקה בגופו ר"ל. ויעיין כ"ת בב"ב ד' כ"ב ע"א בתוספת ד"ה אנא ענישתי'. דמשום דקיי"ל כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. לכן היו גדולי האמוראים מתאוננים ע"ז. ע"ש. והנה זה ידוע דכל חשד שחושדין למי שיהי' קשה מאוד שיברר הנחשד לעין כל שהוא חף ונקי מכל שמן חשד. והיא מילתא דלא שכיחא כלל שיתברר כן. אבל באיזה פעם א' מני אלף מזדמן באמת שהנחשד מראה חזותו ברבים. איך שהוא כשר וישר. ואזי מובן ממילא ששוב לא נלקה החושד עוד. אחרי שהכל יוד ויגידו כי לא היו דברים מעולם. א"כ שוב לא יהי' הנחשד בכלל שהחושדו יהי' נענש על ידו וכו' לכן ע"ז התכוון ר' יוסי יהא חלקי ממי שחושדין אותו. ואין בו. פי' דהעיקר שיעזור השי"ת שיתברר שאין בו. ולכן בדקדוק גדול סיימי דרב פפא דהתפאר שלדידי' חשדן וזכה דהראה נגד השמש דלא הוה בו. ודו"ק. הא חדא:

ועוד נ"ל עפ"י דרך הלכה יובן עוד יותר דלטעם הנ"ל יש לפקפק קצת דיש לחלק זה מהא דב"ב עיין ברכות ל"א אר"א מכאן וכו' ודי למבין מדעתו. אבל פשוט יתפרש עפ"י הלכה. דהנה נחפשה ונחקורה אם יש חיוב על האדם שישתדל בכל יכולתו להוציא עצמו מן החשד שיחשדוהו. הנה יש לפשוט זה לכאורה בפשיטות ממשנה מפורשת בשקלים פ"ג משנה ב' דפירש הרמב"ם בפי' המשניות. שלא יחשדוהו שגנב מן הממון ע"ש. אבל עדיין לא נוכל ללמוד משם. אלא דיש חיוב. אבל אפשר הוא רק חששא דרבנן ורק אסמכוה אקרא והייתם נקיים ויש לנו להעמיק ולחפש בדברי הפוסקים. אם י"ל דיש ע"ז חיוב מן התורה. הנה יראה נא כבודו בשו"ת הרד"ק בית י"ז חדר ט' וחדר יו"ד. דהביא דהיא דאורייתא. דהרי אמרו בשבת כ"ג מפני מה אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו מפני החשד יעו"ש. והנה עדיין יש לעיין אפשר דהוי רק החיוב על האדם להשתדל להוציא עצמו מהחשד. רק בשחושדין אותו במילי דממונא. דהוא חמירא טובא. דבכל אלו שהביא במשנה דשקלים הוי בממון. וכן פיאה נמי הוי דררא דממונא גזל עניים מחמת חימוד ממון אבל להוציא עצמו מחשד שלא יחשדוהו במילי דאיסורא מנא ידעינן. הנה זה פשוט נלמד משבת כ"ג ע"א דאי' גבי נר חנוכה. חצר שיש לה ב' פתחים ידליק ב' נרות משום חשדא דיחשדוהו שלא קיים תקנת חכמים. אך עדיין את"ל שמא במילי דאיסורא הוי רק מדרבנן. ולא מדאורייתא. הנה תה"ל נמצא לפשוט מדברי השו"ת מהראנ"ח ח"ב סי' מ"א דגם במילי דאיסורא הוי ג"כ מן התורה. ולמד זה מדברי ר"ש דדריש טעמא דאין ממשכנין אלמנה שלא ימשיך עליו חשד איסורא ח"ו. (ב"מ קט"ו). ודו"ק. והנה אחר שהקדמנו כל זה בעז"ה נקדים משכלנו איזה חילוק מה שיש לחלק כל הענינים הללו. דעד כאן לא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים וכלשון הירושלמי בשקלים פ"ג וכן בכל הפוסקים הנ"ל דרק החיוב על נפש מישראל שלא יעשה מעשה כזאת. שיוכל להמשיך על עצמו ע"י זה חשדא כל שהוא. אבל אם ע"י סיבה משנאה של אחרים וכדומה שלא הי' על ידו כלל בא עליו נטיית חשד מעלמא מי מצינו שיהא חיוב עליו קצת השתדלות לנקות א"ע מחשד. אפשר יקיים רק דום לה' וישכון בטח. ולא יעשה כל מאומה. ע"ז בא ר' יוסי ורמז. שיהא חלקו מהעושים לפנים משוה"ד. דמשתדלין לבטל החשד. והיא היא דברי רב פפא דהראה וטרח ובירר דלא הוה בו. והוא דבר נכון בעז"ה:

ועל כן אחרי שכבודו חושד אותי שאני ח"ו מרהיב עוז בנפשי. לעבור חלילה על תקנה וגדר שגדרו ראשונים זי"ע. מוכרח אני לבא עם כבודו בכתובים. להראות לו דאמת והצדק אתי. ראשית כל ידע כ' כי כמה הייתי מהחרדים לשמוע דבר ה' מפי אותו צדיק יסוד עולם מרן אדמו"ר הסבא קדישא זצוקללה"ה, שבחו באמת עד בלי גבול. ולא זו בלבד שהייתי זהיר וזריז לקיים מילי דאבות העולם הקדושים שנשמתם בג"ע. אלא הוא כ"ק הטהור זצ"ל הי' מחבב אותי עד מאוד ומאוד. כאשר יעיד על זה מכתב תעודתו הקדושה והטהורה שישנה בידי. שאדפיסה אי"ה כשיזכני השי"ת להדפיס ספרי ברוך השם. ומובן לכל כי עבור התקרבותו הקדושה שהראה לי תמיד כל הימים בערה בי אהבתי אליו. ואל ענותנותו הקדושה שאין כמוה בלהבת שלהבת יה עד לאחת. והיאומן כי יסופר. כי אם הייתי יודע שיש תקנה כל דהוא למגדר מלתא דאיסורא מהאי כוכבא דשביט מרן אדמו"ר קדשינו זללה"ה. ולא אקיימנה ח"ו. ואיך עשה עצמו כבודו כלא ידע את שמי ואת זכרי. ובטרם שאל אותי כתב תשובה. לא כן נכון לעשות. הלא תה"ל עירו לעירי סמוכה ונראה. והי' יכול לכתוב לי בטרם יגש כלל לעט סופר ליקח בידו. אבל כן הוא הדבר. לא זו בלבד שלא ראיתי ולא שמעתי תקנה לאיסורא. שאדמו"ר זצוקללה"ה יאסרם מלשחוט אפילו ח' אחת בלי שיהי' השני עמו. אלא אף זו אדרבה להיפך שהוא זכותו יג"ע התירם לגמרי. וכך הי' המעשה שבשנת תר"ן י"ב כסליו נתייחד עמנו הדיבור הקדוש. ממרן אדמו"ר זצ"ל במכתב קדשו הטהור. והנני להעתיקו אות באות:

אחינו אמוני שלומי ישראל. ונשיאי אלהים בקריה הנאמנה הארידישץ. הטו אזניכם ושמעו לדברי. אשר אנכי נותן לפניכם. והנני לגלות אזניכם. בדבר השוחטים דמח"ק הנקובים בשמותם ה' אלטער וה' משה. המה בכשרותם בשחיטה ובדיקה. בלי חשש ופיסול כלל. וככל השוחטים ובודקים המובהקים בערי ישראל. ומותר לאכול משחיטתם בלי שו"ב שלישי. ואעפי"כ יחזו עיניכם מישרים. להחזיק את ה' יעקב שו"ב עד ר"ה למספרם דשנת רנ"ת. היינו בערך עד שבט לשלם משכורתו הקצוב עד הנה. יען כי עזב משמרתו מעירו. ואח"כ ילכו השוחטים ובודקים הנזכרים לשחיטתם בצוותא חדא. אך זאת תנצרו בעינא פקיחא. כאשר ההכרח יחייב להמנות רואה ומשגיח בבית המטבחים על חבורת הזובחי צדק למען להציל עם בנ"י ממכשולים. לזאת שמתי פקודתי גם על השוחטים. לעמוד לעזרת העיר בדבר הרואה. ויתנו כ"א ממשכורתו א' רו"כ בל שבוע ושבוע. ולזאת תנו לבכם לזה. ותנו עזרה מהכנסת העיר. עכ"ל הקדוש והטהור:

וזה הי' אחר שנעשה פס"ד מהרב ר' משה מראחמאסטריבקא. והרב ר' מיכל מבעריזאווקא בשנת תרמ"ח שיהי' רק שו"ב שלישי. כי הי' על ה' אלטער וה' משה לעז ורינון ולא נודע בבירור. ומצאו עצה שימנו שו"ב שלישי. ובלעדו אסורין לשחוט גם שניהם. כי אם א' מהם ילך בכל שבוע עם השו"ב שלישי. ובאשר בכל עת הי' נשאל ונדרש השו"ב שלישי מאדמו"ר הקדוש מה מעיד עליהם. ומה מוצא בהם בכל אופן התנהגותם בהשחיטות והבדיקות. ונתן השו"ב השלישי עליהם הסכמה ותעודה לטוב. לפני מרן אדמו"ר זצוקללה"ה. אשר ישרים הם במלאכתם הקדושה ולא שום עולתה בם ח"ו. והנה אז כבוד קדשו זי"ע בעצמו ובכבודו הטהור צוה להם את הברכה. והתירם מכל שום חשש. והעמידם בקרן אורה לגמרי. כי הם ככל השו"ב המובהקים שבכל ערי ישראל. היש אופן לומר דמכתב הזה עשה תקנה אדמו"ר זצלה"ה שהם אסורים. האי תנא אהיתרא קמהדר ואת אומר איסורא קמכוין. אדרבה אמרו נא לי. ומה שייך לגבב דברים שאינם. ולתלות באילן גדול דברים שלא נשמעו. ולא נראו כלל וכלל. לכל מי שהאמת אור לנתיבתו. ואין להתעקש ולומר דזה שסיים מרן אדמו"ר זצ"ל ואח"כ ילכו השו"ב לשחיטתם בצוותא חדא. בזה אסרם. הנה באמת הוא דבר שאין לו שחר כלל. ואין האזן יכול לשמוע כלל. וכי כך עושין תקנה וגדר לעמוד בפרץ. ברמז דרמיזא כל שהוא בלבד. ואטו ח"ו הי' ירא מהם לפרש במפורש בתנאי כפול ומכופל. אשר במה דברים אמורים שהם מותרים. רק באופן שילכו דוקא שניהם ביחד. ואחד מהם לא רשאי לשחוט לעולם. גם דקה אחת. או אפילו עגל א'. הכל יכול הי' כמובן תלהשי"ת. והרי נראה בעליל כי שגרת לישנא הוא "צותא חדא". ואיך נבוא עתה ונאמר כי זו התקנה וזהו האיסור. לא. לא ידידי. ואדבר נא בדברי תורה קצת. להסמיך רמז מש"ס ע"ז דהנה בקדושין ד' כ' ע"א פריך בגמרא ההוא מרבנן לאביי על ההלכה דנמכר במנה והשביח ועמד על מאתים או להיפך. דדנין להקל. מכדי הני קראי איכא למדרשינהו לקולא ואיכא למדרשינהו לחומרא מאי חזית דדרשית לקולא נדרוש לחומרא. והשיב לו לא סלקא דעתך מדאקיל רחמנא לגביה עכ"ל הש"ס:

ועתה ממש בנ"ד כיוצא בזה. אם אפילו תאמרו באופן רחוק שעכ"פ נ"ל דלשון צוותא חדא. ירמז ברמיזא עכ"פ על שניהם. הנה ע"ז תשיב אמרים לכם בעצמיכם. אשר אחרי שעכ"פ ברור דיש לומר לקולא נמי א"כ מדאקיל רחמנא אדמו"ר הק' לגבייהו כי בא והמליץ עליהם דברי שבח ויושר. לעטרם בזר תפארה שהם ככל השו"ב המובהקים. ודאי אך לקולא נדרשינהו שהיה הכונה שילכו שניהם בצוותא חדא. שלא ידחה הבע"ט א' מהם ויאמר די לו בשוחט א'. ויפטור לשלם תשעה רו"כ בכל שבוע. ע"כ זכר את שניהם באהבה. או פשוט כנהוג דבעת ריבוי שחיטה ובדיקה ילכו בצותא. אבל היעלה על הדעת דבהאי אתא קלילא לבד לשון "צוותא "חדא. בזה בלבד עושין תקנה ואיסור גדול לאסור את שו"ב מובהק מלשחוט גם עגל א' בלי שיעמוד חבירו עליו על גביו הלומדין כן. המורין כן. העל זה בונין בנינים לאסור אדם מחזקתו:

ועוד קצת ראי' מש"ס הנ"ל ד' ה' ע"א שכתוב שם ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. ומשני הא כתיב ויצאה והיתה מקיש וכו' ופרכינן שם ומה ראית. ומשני מסתברא קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל איך תאמר כדקאי בגירושין. ימעט קדושין בתמיה ע"ש. ה"נ בנ"ד מסתברא קאי, בהיתרא מסיים בהיתרא. אבל איך אפשר כדקאי בהיתרא. פתאום משתעי באיסורא ודו"ק. ומלבד זה הנה נאמר נא אדרבה אנן לעצמינו. ביני לביני. מרי' דאברהם משנת תר"ן עד היום הזה תה"ל זה ארבע עשרה שנה. הישמע כזאת. שעד כה לא התעורר כלל שום ערעור בעולם גם על אפס קצהו. והלא גם עד תרנ"ה שכ"ק אדמו"ר זצללה"ה זי"ע הי' בחיים חיותו עמנו פה. וידוע לכל העיר ואנן סהדי שהי' תמיד בשחיטה מועטת ומה גם עגל א' או שתים הי' אחד שוחט. ולא נשמע פוצה פה ומצפצף. הנני ב"ה זה כחמשה ושלשים שנה לאיו"ט רב ומ"ץ דפה. האיך לא הייתי יודע מתקנה גדולה וחמורה כזאת. והלא תרי תמיהי מדכר דכירי דעכ"פ משנת תרנ"ה עד עתה ג"כ תשעה שנים. ומרן הה"ק הרה"צ שליט"א נוסע לחיים ולשלום בכל שנה. ואיך לא שת לבבו הקדוש והטהור לחקור היטב המקיימים התקנה העצומה הזאת. ואלא מאי דעתך שסמך כי תה"ל יש עין רואה. וסמך כ"ק עליו אשר כן ודאי הוא. הנה כי כן נאמן עלי אבינו שבשמים שלא שמעתי מתקנה גדולה וגדר וסייג הזה. שכשיהי' גם עגל א' לשחוט. אסור לשו"ב א' לשחוט. זה הי' באמת משנת תרמ"ח עד שנת תר"ן כנ"ל. אבל אח"כ בשנת תר"ן התיר אדמו"ר זצ"ל זה וכנ"ל:

ועתה אחרי שספרתי הענין בסיפור בהרחב הביאור נחתור נא חתירה על פי תורת ה' נאמנה מהדין הפשוט בשלחן הטהור אשר לפני ה'. ויסלח נא מעכ"ת ולא אוכל להתאפק מלהגיד לכ' מילין זעירין. אדרבא יקויים בי הוכח לחכם ויאהבך. הנה כ' כביר מצאה ידו להעתיק על כל בייגין הנייר כל לשון הדרכי תשובה ומצא בזה כדי מדתו לצאת בזה ידי חובתו הלא לא אלמן ישראל מפוסקים ראשונים ואחרונים הכי ח"ו אין תורה אחרת לבד הדרכי תשובה וממש לא ראיתי כמעט שום דיבור חדש בכל מכתבו מה שלא נמצא בספר הפתחי תשובה ורובן בספר דרכי תשובה. והייתי רוצה לדון לזכות כי לא ראה הס' ד"ת כי לא נמצא בידו כלל ספרי הקיצורים. הנה ראיתי אח"כ במכתבו בעצמו שהוא בכבודו מביא ד"ת להרב ממונקאטש. א"כ למה הוצרך להאריך הי' די לו לכתוב להה"צ הרה"ק מרן שליט"א כי הוא בדק ומצא בס' ד"ת סי' א' ס"ק רט"ו ותו לא מידי והכל מובא שם גם המהר"ם שיק חיו"ד שהעתיק בעבר לדף ג"כ בד"ת אות באות גם המהרי"ק גם התב"ש גם הפמ"ג וגם הח"ס סי' י"ג הובא בפתחי תשובה. ואמליץ ע"ז כלשון חכמים ז"ל דאל יורה אדם מתוך הקיצורים והלא תה"ל חננו ה' בדעת ובינה עצהיו"ט כפי ששמעתי:

אבל אלו הן גופי תורה הנוגעים לנ"ד מראש צורים אראנו דברי הראשונים ז"ל על הכלל הגדול שבש"ס דעד א' נאמן באיסורין חקרו רש"י ותוספות מנלן. והתוס' בגיטין ב' ע"ב הביאו דמצדה וזבה ילפינן דהתורה אמרה וספרה לה יעוי"ש. ורש"י בגיטין שם הביא סתם מדהתורה האמינה לכל א' וא' על הפרשת תרומה והשחיטה וניקור הגיד והחלב עכ"ל ולא הביא כתובים מפורשים אבל בש"ס חולין ד' יו"ד ע"ב הביא רש"י שני פסוקים ע"ז. א' פסוק וזבחת מבקרך ומצאנך. ב' פסוק ושחט את בן הבקר דיחיד שוחט וכהנים אכלי על ידו ולא הזקיקה התורה להעמיד עדים עכ"ל. והנה להבין למה דקדק רש"י כאן בחולין להביא שני פסוקים והלא לכאורה גם פסוק א' וזבחת לבד הי' די. אבל בפשיטות הדבר נכון דאלו מוזבחת הי' מקום קצת לפע"ד לומר דאפשר רק כל אדם על עצמו בלבד נאמן בשלו אבל לא נאמן בשחיטתו ביחיד על אחרים ולכן הביא ושחט את בן הבקר דזר שוחט ביחיד וכהנים אוכלים. ואם הי' מביא מאותו פסוק הי' מקום לאמר חולין מקדשים לא ילפינן. דאע"ג דבשב שמעתתא ושמן רוקח שער י' כתוב דלקולא ילפינן ודאי חולין מקדשים דהוי כמו ק"ו אפ"ה לענין שחיטה הא י"ל דקדשים שאני דגם מליקה כשר. ע"כ הביא וזבחת. דעתה ידעינן מפורש בתורה שאחד נאמן על השחיטה גם לאחרים גם בחולין גם בקדשים. והנה ידוע דברי הט"ז ז"ל ביו"ד סי' קי"ז ס"ק א' דדבר המפורש בתורה להיתר לא יכלו בשו"א להחמיר ולאסור לבטל ח"ו דבר המפורש בתורה להיתר. ואפילו כשירצו לעשות משום חומרא בלבד אין יכולים רק בדבר שאינו מפורש בתורה לא להיתר ולא לאיסור. וכן הוא שיטתו בחו"מ סי' ב' וכן הוא באה"ע וא"כ כיון שיש מקראות מפורשים וזבחת. ושחט את בן הבקר. הכל בלשון יחיד. דעד אחד נאמן על השחיטה. היש מציאות שיחמירו לומר לאסור דאחד יהא אסור לשחוט רק שני עדים יהי' על השחיטה אחרי שהתורה הקדושה פירשה בהדיא דאחד נאמן. הגם שעל שיטת הט"ז הנ"ל התעוררו הבעלי תשובה כמו החו"י והפמ"א הובא גם בפ"ת שם אבל על הט"ז ז"ל יש להבין. והנה פשוט דכן ודאי דלא נמצא לומר לאסור שוחט א' עד שיהיו שנים זה לא יכולים ואשר נמצא בשמ"ח סי' י"ח סעי' כ' ובפמ"ג שפ"ד סי' י"ח ס"ק כ"ט. הוא רק דרך עצה טובה קמ"ל כאשר אבאר בסמוך בראיות מבוררות. אך לכאורה איך נבין השו"ת הרא"ש כלל ז' שהביא הב"י והד"מ בסי' א' ובמחבר סי' א' סעי' י"א איך שם הי' התקנה. שלא ישחוט אלא טבח ידוע הנה זה מובן ת"ל בטוב דהנה כל האחרונים חתרו להבין דברי הרא"ש לפי הסבר הט"ז ס"ק כ' והש"ך ס"ק ל"ח משום דדמי לחשוד לאותו דבר ועולה ומתפלא האי ארי שבחבורה הנוב"י סי' א' חיו"ד במה"ק וכותב כהאי לישנא דעל הראשונים שקראו הרא"ש חשוד לאותו דבר אנו מצטערים וכו' וכן עוד הפעם שם וכי בשביל שעבר על הח' הוי חשוד לשחיטה יעו"ש דבריו הנחמדים. ולדעתי הנה יש לתרץ זה בטוב דעל הכלל המוחלט הזה. דעד א' נאמן באיסורין בא הרא"ש ז"ל בפ' הנזקין סי' ה' והחליט דאם הע"א הוא חשוד אזי אינו נאמן. וא"כ כשרצה הרא"ש ז"ל לקיום התקנה שהקהל תקנו שלא ישחוט שום אדם זולת טבח הקהל. הרי הי' קשה לו דאיך יהי' זה היפך ההיתר המפורש בקרא ע"כ הוכרח לומר דהקהל מצאו שכל שיהי' זולת הטבח שלהם הוא חשוד. ודו"ק וזה ברור. וא"כ כעת נראה ונשמע היש מציאות לומר דזה לשון צותא חדא הוא לעיכובא ולאיסור א"כ על כרחך דאחד מהן בלבד הוא חשוד. וא"כ איך יהי' סותר ח"ו את דבריו לגמרי כל כך מקצה אל הקצה בראשית כל מכתבו אומר שהם כשרים ונאמנים ככל שו"ב כשר ומובהק. א"כ הוא ככל ע"א שבתורה הכשר ונאמן ואח"כ יסתור ח"ו להפך דבריו ולאמר דרק שניהם ביחד א"כ הרי מוכרח דאחד הוי חשוד. הנוכל להלביש סתירה גדולה ח"ו כזה. ועוד ביותר ביאור דנקדים דברי החת"ס חלק ששי סי' נ"ב דהביא שם קושיא של גדול א' איך הוי חדר"ג לישא ב' נשים להט"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא יכולים בשו"א לאסור והרי בתורה מפורש כי תהיין לאיש שתי נשים ותירץ שם הח"ס בהסבר נכון דבדין איסור חרם ונדר ושבועה גם הט"ז מודה ודאי ע"ש ולפיכך נבין דסבר הרא"ש הנ"ל שביו"ד סי' א' סעי' י"א הוא כך דהגם דבודאי מדין התורה ע"א נאמן וכשר לשחיטה אפ"ה הוא מצד נדר ואיסור דרשות נתנה התורה לכל אדם וכן לצבור לאסור דבר המותר. ואשר כן מפרש התבואת שור בסי' ב' סעיף כ"ב דרשות ביד צבור לאסור המותר. וכן בהדיא בנודע ביהודה הנ"ל מה"ק יו"ד סי' א' ד"ה אמנם וז"ל וא"כ יכולים הצבור לאסור על עצמם דבר המותר ע"ש. וא"כ בכל נדר ואיסור וקונם שאדם נודר ואוסר איסר על נפשו צריכים מפורש להוציא בלשון איסור בפה מלא. כאשר תראו בלשון הרא"ש שלא ישחוט וכן בלשון המחבר הטילו הקהל חרם שלא ישחוט. וביותר מפורש בתב"ש סי' ב' סעי' כ"ב קהל שתקנו שלא ישחוט כי אם שוחט ידוע ומה "שישחוט "זולתו "יהיה אסור. עכ"ל ע"ש בסיפא אבל אם לא פרשו וכו' יעו"ש וכן בנודע ביהודה שהוא הראש והראשון בזה הנה מפרש השם ככתיבתו שנעשה תקנה ע"י הרב בצירוף קציני הקהל והוכרז "ששוחט "א' "לבדו "שלא "ישחוט "בלי "חבירו "ומה "שישחוט "א' "לבדו "הוכרז "בפירוש "שהיא "טריפה. עכ"ל וזה הוי מדין נדר שרשות לאסור המותר וא"כ כמה יהמו מעי בקרבי על הסלקא דעתך כלל של שום רב בישראל שיעלה על רוחו לאמר דבזה בלבד שהכותב של אדמו"ר פלט בקולמוס לשון ואח"כ ילכו השו"ב לשחיטתם בצותא חדא. זה הוי נדר ויכול להיות שהוא בכלל ידות נדרים. וזה הוי איסור. אם אפילו הי' מתחיל בגנות כזה והי' רק מסיים בשבח הי' ג"כ ברור דשגרת לישנא בעלמא הוא. ומה גם דהתחלה היתה בשבחים והלולים גדולים שה' אלטער וה' משה הם ככל השוחטים המובהקים שבכל ישראל ודאי מובן לכל שגם הסיום הלשון בצוותא חדא אחרי שלא נזכר ח"ו רמז דרמיזא מנדר וחרם ואיסור. רק לשון צוותא חדא. הוי רק שיהי' הכונה שלא יעברו א' מהם מהעיר לומר לו לך לך למקום אחר. ואיך זה נשמע מלשון רך וקל כזה שם איסור ולמה לא פירש. ואשר להוציא אדם מחזקתו וכשרותו ונאמנותו שהוא כמו כס"נ נבוא כעת בעלה נדף כזה לפסלו על עגל א' או שתים ג"כ. חלילה לך מלחשוב כדבר הזה. ועיין במשנה ידים פ"ד דאמר ר' ישמעאל לר"א בן עזריה עליך להביא ראי' שאתה מחמיר וכל המחמיר הוא מחויב להביא ראי' ללמד החומרא כד"ת וד"ל. ובאמנה אפילו על ריבוי שחיטה ג"כ לא שייך להרהר לאמר שאם בדיעבד נסע א' ושחט יהי' ח"ו אסור הבשר על אחת כמה וכמה על עגל או שתים. דהרי האמיתית האמת כי לא נעשה תקנה ואיסור כלל בזה מחדש ואיך יהי' תקנה ואיסור בלעדי כלל הרי עכ"פ גם לדעת חבר העיר צריכין כידוע. ואיך נבזה כל העיר לומר שבכל מקומות מושבות שוחט א' נאמן. ואצל עיר כזאת יהיו שוחטים כאלו על אלפי ישראל כן ירבו שאחד מהן אינו מהימן על שחיטת עגל א'. היאומן כי יסופר. רק עכ"פ אם היה רמז תקנה כזאת מי שייך להרהר כלל. אבל איך ואיפוא מצא בלשון הזה תקנה ובכל פנים היה יכול אדמו"ר הק' לפרש דעל תנאי כך וכך יהי' שאחד מהן יהי' אסור לשחוט או עכ"פ בלשון קל אחד מהן לא ישחוט רק ששניהם ילכו תמיד דוקא דזה העיקר לשמוע השלילה והלאו ולא לדון מלשון הן כזה. ואם אפילו יתעקש אדם ויאמר דמכלל ההן אתה שומע לאו. הנה ראשית זה לא למדין בתקנות כי כל תקנה הוא חידוש וכלל גדול דאין לך בה אלא חידושה וגם כל ספק בתקנה קי"ל אוקמא אדינא. וכן בכל ספק גדול אוקמא אחזקתו והרי האי גברא בחזקת טהרה קאי ומספק אתה בא לטמאותו שלא יהי' נאמן על שחיטה ביחידות אל תטמאנו מספק ואך ליתר שאת אביא לכם תנא דמסייעא עכ"פ לפנינו מונח תבואת שור מפורש שבסי' י"ח סעי' כ' על הדין דסכין בעי בדיקת חכם מסיים וראיתי במקומות החרדים לדבר ה' ממנים שנים. וטובים השנים מן הא' ע"ש הרי בהדיא דהוא רק עצה טובה וזהירות יתירה בלבד ופירושה שהענין שיהי' בעת בדיקה בריבוי שחיטה עזר וסעד מהשני. אבל ח"ו לאסור להיפך מדיני התורה דע"א לא יהי' נאמן על השחיטה ולהצריך רק שני שוחטים. והרי מפורש להדיא בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה סי' מ"ד איך שחרה אפו על השו"ב מחמעלניק שרצה להטעותו להגאון מהרש"ק זצ"ל טרם שראה התב"ש לתלות בוקי סריקי בהתב"ש ז"ל דבבדיקת הסכין יהי' סובר דיהיו שנים דוקא וצעק עליו דהטריחו בחנם ודברי התב"ש הללו אינם אלא רק לזהירות יתירא בלבד. וכנראה מלשונו הנחמד טובים השנים מן האחד. בצחות לשון הפסוק דקהלת. וה"נ לשון צוותא חדא דכאן לרמז כלשון התב"ש דלזהירות יתירא אחרי שיש ממילא בלא"ה שני שוחטים בעירנו מהיות טוב וכו' למה לא ילכו בצותא חדא. וכן מהדרך היושר אבל איך לעלות על הדעת דזה הוי תקנה הני תרי תיבות אשר לא המוח הישר סביל דא. ולכן בשחיטת ח' א' או שתים ודאי שו"ב א' רשאי ועוד הרי בטו"ט תליתאה הנ"ל סי' ל"ד מבאר דאפילו נעשה תקנה אינה כלום יעו"ש היטב ואפילו בזט"ה עם רב העיר ג"כ ידקדקו שם ויראו. ועל אחת כמה וכמה שלא הי' ולא נברא תקנה כלל ואטו בשני תיבות הללו בו סגי לאמר שנעשה תקנה. ויש לי עוד פרפרת אחת להענין הזה ואציגה לפנינו הנה הראשונים ז"ל הובא במרדכי ריש חולין הקשו על הדין והכלל הזה דעד א' נאמן בשחיטה. הא איתא בהאשה רבה דהיכא דאתחזק איסורא עד אחד לא מהימן. וכן איתא הקושיא הזאת בהגהת אשרי פ"ק דחולין סי' י"ד בשם הא"ז איך נאמין לשוחט א' והא ע"א אינו נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת יע"ש. ולפלפולא דאורייתא נלע"ד לתרץ זאת הקושיא עפ"י הסברא החדשה שנמצאת בתשו' מיימוני לה' אישות סי' ג' בראובן שעשה שליח לקדש לו אשה והי' צריך השליח לומר לה הרי את מקודשת לראובן ולא אמר כן אלא אמר לה הא"מ לי ואח"כ אומר שטעה בזה שאמר הרי את מקודשת לי וכונתו הי' רק לומר הא"מ לראובן. אם נאמן. והשיב דנאמן. דעד כאן לא אמרינן דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא רק דאפילו הע"א מודה שהי' חזקת איסור כמו באומר בפ"נ ובפ"נ דמודה גם הוא שהיתה ברור מקודם אשת איש אבל כאן דלדברי העד לא נתחדש חזקת איסור מעולם עדיין נאמן גם ע"א אע"ג דבלעדו הוי חזקת איסור אפ"ה מהימן כיון דלדברי העד לא חלה חזקת איסור כלל ע"ש. ואשר בזו הסברא היקרה תירץ בספר אבני שוהם קושיית השב שמעתתא שמעתא ג' פי"ג על התוספת כתובות כ"ד ע"א ע"ש הנה בזה מתורצת הקושיא דכיון דלדברי העד נשרש קודם פסח לא חל איסור חדש כלל מעולם ע"ש סי' כ"ד. וא"כ יש לתרץ קושיית הראשונים נמי בזה דהרי הא לשיטת רש"י ז"ל בהך חזקת איסור דבהמה בחייה כתב רש"י ז"ל חזקת איסור אבר מן החי. וידוע היטב דברת התוספת ז"ל ביצה כ"ה דאותו חזקה דאיסור אבמה"מ ע"כ אזדא לה כל שמתה. יעו"ש ומוכרחין אנו רק לומר דרק מחזיקין מאיסור לאיסור כמבואר היטב בדברי הפוסקים ובראשם המהרי"ט ז"ל דשורש הדין דמחזיקין מאיסור לאיסור נובע אך משיטת רש"י הזאת ועיין בספר ש"ש שמעתתא ה' פ' א' ב' ג' ד' ה' ו'. בעיון יעו"ש. א"כ הרי רק מוכרח לומר דתבא ברגע היציאה החזקת איסור דאבמ"ה חזקת איסור חדש לגמרי היינו איסור נבילה וא"כ על אותה רגע שתבא לחול האיסור דנבילה הא אומר השוחט שלא תוכל לחול כי לא נתנבלה. ולדבריו לא חלה החזקת איסור מעולם כלל עלה ודו"ק והיא סברא ישרה ב"ה ואך אפילו לשיטת התוספת דביצה כ"ה דהחזקת איסור הוא של אינו זבות. ג"כ יש לחלק עכ"פ. דהרי נהי דאמת דחזקת שאינו זבוח ודאי פתיכא באיסור נבילה כי האוכל נבילה עובר נמי אעשה דוזבחת כדאיתא בספר החינוך. אפ"ה עכ"פ באיסור נבילה לא היתה מקודם ולדברי העד לא חל נבילה כלל מעולם עליה. ודו"ק. עכ"פ לשיטת רש"י ודאי יש לתרץ קושיא הנ"ל עם סברת השו"ת מיימוני וד"ל. אך לא להכי קאתינא כי אם כלפי האמור דחדי הקב"ה בפלפולא דאורייתא. ולהנוגע לנ"ד הנה תירצו שם בהג"א וכן בתירוצא קמא דבמרדכי בשם הר"א ממיץ וז"ל דע"כ לא אמרו דע"א אינו נאמן באתחזק אסורא אלא דוקא באנשים ריקים ופוחזים דומיא דשנים שהאמינה תורה כמו שהן ובההיא אין ע"א א אבל בע"א מהימן וכשר סמכינן עליו וא"כ עתה יראו נא איך שתהי' דבר הפוך לעשות כמו מיום לילה ממש דתחלה אומר שהם כשרים ונאמנים אח"כ יאמר שילכו שניהם דוקא ולומר שיהי' אחד אסור א"כ הם בשם ריקים ופוחזים השמעתם בעולם להלביש בדיבור א' סתירה עצומה כזה. אם השוחט מהימן וכשר. ע"כ אינו ריק ופוחז ואלא דלא מהימן ביחידי והיינו דהוא ריק ופוחז א"כ איך זה הוא כתב שהוא כשר ככל שו"ב מובהק בישראל וד"ל כלל הדבר של הלכה האמיתית גם על פי הצד העצה טובה ולזהירות יתירה לית לן רק לומר דכשיה' שם שחיטה לשניהם שפירושה שיהי' איזו סכום בע"ח ששניהם יצטרכו לשחוט אז ילכו שניהם אבל על עגל א' או שתים לא שייך לדבר כלל עפ"י לשון המכתב מאדמו"ר הנעתק לעיל שיהי' אפילו רמז להחמיר מה שהוא שלא עפ"י הדין כלל וכלל. ואך המו מעי לי איך שעיקר גדול מדינא דש"ס שיהי' הטבח סר סכינו קמי' חכם שהקפידו מאוד בש"ע וכל הפוסקים וע"ז ספרתי מפורש שזה כמה שנים שלא באו לפני ושותק כ"ג ע"ז. ולדקדוק קל הזה לשון צותא חדא. בונה בנינים למאוד. והרי בדברי הפמ"ג עצמו מקדים שם בשפ"ד סי' י"ח ס"ק כ"ט העיקר שיתחייבו להראות סכינם להמורה העיר. ושבקו זה ותפסו ללשון אחרון של הפמ"ג טובים השנים וד"ל. הנני ידידו וכו'.

ולאמיתית ההלכה אליבא דדינא הוא אצלי פשוט כביעתא בכותחא. דכל מה שהארכתי קצת לעיל בכל האמור שם הוא רק כי אין מדרש בלי חידוש ופלפול בעזרת ית"ש ולכן אם אפילו הי' אדמו"ר זצוק"ל הי' האוסרם בעצמו בשנת תרמ"ח ולא הרב המ"ל ר' משה ע"ה והאדמו"ר זצ"ל כתב אח"כ בשנת תר"ן כנ"ל ע"ז בלבד הארכתי כנ"ל אבל לאמת לאמיתו הרי ידוע לכל שחלילה וחלילה לא התערב אז אדומ"ר בכבודו בעצמו רק שלח את הרב ומו"ץ דעירו ר' משה בראדסקי מרי דאתרי' של אדמו"ר זצ"ל והוא הי' הראש וראשון להחמיר עליהם שיתברר כל מלאכתם הקדושה בהשחיטה ובדיקה ע"י השו"ב שלישי והוא אדמו"ר זצ"ל סמך רק עליו והוא הרב ומ"ץ שתיקן וגדר שיהי' השו"ב שלישי דוקא הוא הפה שאסר והוא הפה שהתיר בעצמו וכתב בעצמו וכתב ידו וחתימת ידו של אותו הרב ומ"ץ ר' משה בראדסקי מונח אצלי לעיני כל ישראל והתירם לגמרי והוא שהוא העיקר שבטל התקנה לגמרי הרי לא זכר כלל גם רמז דרמיזא בהתירו אפילו הלישנא קלילא הזה של בצוותא חדא כלל וכלל והנני מעתיק לפניכם לשון התבטלות התקנה אות באות ממש וז"ל:

להוי ידוע למאן דבעי למידע ממני הח"מ בתעודה נאמנה אשר השו"ב מהאראדישץ הר' אלטער והר' משה המה בכשרותם בשחיטה ובדיקה בלי שום חשש ופיסול כלל. ומותר וכשר לאכול משחיטתם ובדיקותם בלי שו"ב שלישי כי אין עליהם שום חשש ופסול והמה בחזקת כשרות ככל השו"ב המובהקים בערי ישראל ולאמיתית הדבר בעה"ח היום יום ה' י"ב ימים לחודש כסליו שנת רנ"ת פה ראחמאסטריבקא נאום משה הרב ומו"ץ לעדתו בראחמאסטריבקא:

והרי לעיניכם ולעיני כל ישראל כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר בלי לשון צוותא חדא ג"כ רק כשר ומותר לגמרי וידוע דכל מה שכתב זה הרב ר' משה הי' מפורש יוצא כל הלשון מפי הכהן הג' בפקודת אדמו"ר זצ"ל והוא צוה לו והסכים שיכתוב כן ש"מ דלא רצה לדקדק כלל על זה שיהי' אפילו בריבוי שחיטה רמז דיוק ואות יתירה אפילו לזה שילכו שניהם א"כ אם עכ"פ על ריבוי שחיטה מסכים אני ג"כ שמהנכון שיהיו שני השוחטים על מלאכתם הקדושה. אבל חלילה להרהר שאפילו על שחיטה כל דהוא כעגל א' או שתים או ת' א' וכיוצא יהיו אסורים הוא אך שלא בשום יסוד וענין כלל. והנה יושב כעת אצלי הרב הג' האב"ד דפרייאסלאוו ר' יוסף נ"י בעהמ"ח ס' דרכי חיים וספר נחלת יהושע והעיד לי בפירוש שגם בעיר ואם בישראל כמחנו מנהיג כן שלעת ריבוי שחיטה הולכין שני שוחטים. ובשחיטה מועטת בפירוש השוחט א' הולך ולית דחש לזה כלל:

וכן היה אצלי ביום ה' הרב ר' הירץ חתן הרב המנוח ר' ליזר שהוא כעת מו"צ בעיר טאלנע והעיד לי ג"כ במפורש שברור כשמש ששם בטאלנא בשחיטה מועטת רק שוחט א' עושה כי אם במוצש"ק וביום ד' ששוחטין להכין בשר על ש"ק אז נוסעים ביחד אבל בשחיטה שאינה מרובה לעולם רק שו"ב א' עושה ואני מוסיף עוד ארליוועץ. מאטיסאוו. וואזיוואק. כדומה שם יהי' מותר שוחט א' ועיר שלי תהי' אסורה בשחיטת יחיד גם עגל א' הנכון הדבר. כללא דמלתא אחרי המכתב וההיתר של הרב המ"ץ ר' משה ע"ה הוא ממש בושה לאמר לאסור אותם ח"ו רק על מקומם יבאו לשלום. דברי הנ"ל:

שלחתי תשובתי ואת לכ' אחי הרב הגאון וזה תשובתו:

אחי יחידי הרב הגאון המובהק וכ' ה"ר משה נ"י. קבלתי קונטרסך אשר לחמת נגד הרב ותמול עיינתי בדבריו ובדבריך היטב ובכל האריכות וההעתקות ממכתבי האדמו"ר והוא יפה וברה כשאר מוצאו. והנה הארכת מאד בדברי הרד"ק והמראנ"ח שאדם צריך להזהר לבל יחשדוהו והוא מדאורי' וכו' כן הוכיחו שם בשיטת הרי"ף. אבל אחי יקירי כי בתשו' באר שבע בחידושו על מסכת כריתות שדי בי' נרגא ומבאר בטוב טעם שלא יחשדוהו הוא מדרבנן והנה הרב הנ"ל לא ראה (ב"מ ק"ד ע"א) הנה שמבואר בלשון הר"מ בפ"א מהל' אישות הובא לשונו בב"י בחו"מ סס"י מ"ב ובש"ך שם. דמ"מ אין לדון בכל תקנות ההם שיהי' סתום כמפורש ולא דמי לכתובה דכל לשון הכתובה גם אם לא כתב בנין דכרין וכדומה היא כמו שכתב. עי"ש היטב ולא תהא תורה שלימה שלנו וכו':

ומה שהארכת בענין הזה יש בהם דברים נפלאים ומתוקים המה מדבש. והמה כאגרופו של בן בטיח. והנה בעיקר חידושך אחי יקירי לתרץ קושית הראשונים למה נאמן עד אחד נגד חזקת איסור. והנה על התירוץ של המרדכי ריש חולין והגהת או"ז. שמפני שהשו"ב הוא מוחזק בכשרות. יועיל גם נגד חזקה. והא דע"א אינו נאמן היינו בריקים ופוחזים. כבר ביאר ע"ז הגאון המובהק הרב דווארשא בספרו האיום על חולין מאתים ושמונים דפין. תפארת יעקב. בריש חולין וז"ל ומה שתירץ המרדכי בסתם שוחט י"ש וזה נאמן אפילו באתחזק איסורא. מלבד שהוא דבר זר מאד לחלק בכך בלא"ה הרי במומר לתיאבון כל שבדקו לו סכין נאמן בשחיטה בלי אחרים רואין. עכ"ל הגאון בתפארת יעקב הנדפס בשנת תרכ"ז ונורא הוא. וזה לא כבר הבאתיו אל חדר הורתי ת"ל והנה מה שהראת אתי יחידי שי' לחלק בין הענינים ע"פ התשו' מיימוני לה' אישות לענין השידוכין. שבמקום שלא החליטה עוד החזקת איסור אז עד אחד נאמן גם נגד חזק"א ובזה חדשת בהדרת גאונך לתרץ על קושית הראשונים דבער א' בשחיטה לא נתברר עוד החזק"א כי לשיטת רש"י מוכרא לומר דמחזיקין מאיסור אבמה"ח לאיסור נבלה ועפ"י דברי התוס' ביצה כ"ה דאותה חזקה דאיסור אמה"ח אזדא לה. וע"ז מעיד הע"א. דמעולם לא נתחדשה איסור נבלה. הנה אם כי דבר חכמה דברת אבל ההיפוך מבואר בספר באר יצחק על חולין מחזיק קרוב לשלש מאות דפין שם בד"ג. שמבאר מכמה ראשונים דכיון שיש הפסק בין איסור אמה"ח לאיסור נבלה שבנתיים היא מפרכסת. וקיי"ל דמפרכסת הוא כחיה לכל דברי' וכמו שכתבו התוס' חולין קכ"א וכן הוא במשנה אהלות משנה וא"ו פ"א וא"כ אז אין עליה שום איסור נבלה כלל ונמצא מאחר שנולד ספק בשחיטה כגון ספק שהה ספק דרס אמרינן דאסורה משום איסור שאינה זבוח ואסור משום איסור עשה זה ומעתה אני אומר דנקובה בחזקת שלא היתה נבילה כי אז כבר נתברר שיש עלי' רק חזקת שא"ז ומשום ספק בשחיטה הוי ממילא ודאי נבלה ואין מנגד לזה מה שלא היתה בחי' נבלה כי זה כבר נחלט לאיסור משום דא"ז ודו"ק ויתר הדברים שם כולם מטפחים על פני המתנגדים בזה. ות"ל כי גדולים גאונך כמעשה חייא:

אחיך יחידך ברוך עסמאן

ושלחתי תשובה זאת לכ' מחותני הגאון הגדול המפורסם הרב ר' חיים ברלין מיאליסאוועט וזה תשובתו:

עזרי מעם ה' יום ג' א' דר"ח אדר. "ומרבים בו השמחה" לפ"ק.

יצו ה' את הברכה. שמורה וערוכה למורה כהלכה כבוד מחותני ידיד נפשי ואהובי. איש כלבבי. הרב הגאון החו"ב עין העדה לתורה ולתעודה. יראת ה' היא אוצרו. ואור התורה יאיר נרו. כש"ת מ' משה ראטהמאן. הי"ו. האב"ד דהאראדישץ יע"א.

הגיעני מכתבו הארוך. ותשובתו הארוכה והנחמדה. ואתו המדע. שאנכי מעולם הנני מתרחק מלחוות דעה בתחום שאינו שלי. יען כי מיום עמדי על דעתי. לא למדתי ולא עסקתי רק בכל מקצועות שבתורה. המבוארים בארבעה חלקי הטורים והשלחן ערוך שלפנינו. ומה אשיב לו על כל דבריו הישרים. אשר לפי חוקי תורת משה. האסורים לנו. מרבותינו בעלי התלמוד והפוסקים. כל דבריו אמת וצדק. וקורא אני עליו. מליצת רב ספרא. שאמר לרבא. משה שפיר קאמרת. אבל לא בלשון בתמיה. שאמר רב ספרא. רק בניחותא:

והנה ראיתי בתשובתו. שחקר ג"כ. אם חייב אדם להשתדל להוציא עצמו מן החשד. שלא יחשדוהו. ולפלא בעיני שלא זכרו את דברי ר' אלעזר בפ' אין עומדין ל"א ב'. מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו.

ובהאי ענינא דחשדא. ראיתי להודיעו. מה שאמרתי בס"ד בפ"ק דבכורות ג' ב'. רב מרי בר רחל. ידע לאקנויי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא. ואזיל ועביד. וסבר רב מרי מילתא הוא דעביד. ופירש"י. מילתא בעלמא בדבור. ואינו נוטל דמיו. ואינו מובן. כיון דרב מרי. הקנה קנין גמור. ואם חזי לי' אינש אחרינא. הרי יראה. שהקנה קנין גמור. ומהיכי תיתי יהא סבור. שמילתא דעלמא בדבור עבד. ולא נטל דמים. הרי יראה שנטל דמים. ונראה. עפ"י המבואר מסוגיא דפ' כיצד מברכין. ל"ח א'. בדין ברכת המוציא. דראוי לתלמיד חכם. לעשות כהלכה. באופן שיהא ניכר שהוא תלמיד חכם. ובקי בדין. ולא לעשות באופן הפשוט לכל אדם. כדי שלא ירשדוהו שאינו בקי בדין. ומשום הכי מברכינן המוציא. ולא מוציא. וכ"כ הר"ן בפ"ק דפסחים. שמשום הכי מברכינן על בעור חמץ. ולא לבער. והנה ידוע מה שהקפידו הפוסקים. בדין הקנאת בכור לנכרי. לפוטרו מבכורה. שיהא בקנין המועיל מן התורה. ולא בקנין שאינו מועיל אלא מדרבנן. והאריך בזה בחתם סופר יו"ד סי' שי"ד. לענין קנין סיטומתא. אם מועיל להפקעת בכורה. וכל זה. אם הבהמה היא של ישראל מן התורה. מחויב לעשות גם הקנאה לנכרי. בקנין המועיל מן התורה. אבל אם אין הבהמה קנוי' לישראל, אלא בקנין דרבנן. הרי פשוט שמועיל לו גם הקנאה לנכרי בקנין דרבנן. לפוטרו מבכורה. מטעם ממה נפשך. דהא מן התורה אין הבהמה של ישראל כלל. ופטורה מבכורה. ואם מדרבנן היא של ישראל. הרי הקנה לנכרי בקנין המועיל מדרבנן. ופשוט והן ידוע בפ' מי שמת קמ"ט א'. עובדא דרב מרי בר רחל. שהגיעו לו כל נכסיו מאביו איסור גיורא. בקנין אודיתא. וכבר כתב הקצות החשן סי' קצ"ד ס"ק ד'. להוכיח מדברי התוס' פ' הגוזל קמא ק"ד ב' ד"ה אגם. דקנין אודיתא אינו אלא קנין דרבנן. וא"כ כשהי' רוצה רב מרי בר רחל. להקנות בהמותיו לנכרי לפוטרם מבכורה. הקנה אותם בקנין אודיתא. המועיל לדידי'. משום שגם לו באו כל נכסיו בקנין אודיתא. וכמו שכתבנו למעלה שכן ראוי לתלמיד חכם לעשות. ולא להקנותם בקנין כסף ומשיכה. שהם קנינים דאורייתא. המועילים לכולי עלמא בפשיטות. ומעתה הרואה אותו מקנה בהמותיו לנכרי. בקנין אודיתא. ולא ידע שרב מרי הוא גר שהורתו שלא בקדושה. וכי כל נכסיו באו לו בקנין זה, שזה הקנין אינו מועיל לכולי עלמא. ויהא סבור שקנין אודיתא מועיל לכולי עלמא להפקעת בכורה. ויהא סבור שגם רב מרי עשה הקנאה שאינה מועלת. וזהו באור דברי הש"ס רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור המועיל לדידי' וחזי לי' אינש אחרינא. דלא ידע שהוא גר וכי הקנין הזה אינו מועיל לישראל אחר. שיש לו בהמות הקנויין לו מן התורה. ואזיל ועביד גם הוא כרב מרי. וסבר רב מרי מילתא הוא דעביד להקנות בקנין שאינו מועיל. ויעשה גם הוא בקנין שאינו מועיל. ואתי בה לידי תקלה. כן יש לפרש. דברי הש"ס הללו:

דברי וכו' המצפה לישועה חיים ברלין החופ"ק והגליל

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה