ברוך השם· רבי משה רוטמן
כוכבי בוקר
א צ"ע בש"ס (מנחות דף מ"ב) פלוגתא דר"ח ור"נ אי ציצית חובת גברא או חובת מנא עיי"ש. דהא איך אפשר לומר דציצית הוי חובת מנא דהיאך יפרש ההלכה הפסוקה דקיי"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה ואם איתא דחובת מנא למה פטרה התורה כסות לילה. וכי בכסות יש בינה להבחין בין יום ובין לילה אלא ע"כ דהוי חובת גברא. וכן יש לעיין על הפוסקים בשו"ע (או"ח סי' י"ח) דלילה לאו זמן ציצית הוא. וא"כ ממילא מוכח דציצית חובת גברא הוא. ולמה הוצרך תו לפסוק (בסי' י"ט) דהוי חובת גברא דהא כבר נשמע לנו מהא דלילה לאו זמן ציצית הוא. אבל נזכרתי שהתוס' בברכות י"ד ע"ב ד"ה ויאמר הקשו כזה ותירצו יעו"ש:
ב עיין בש"ם (סוכה דף כ"ח) כלים נאים מצעות נאות "מעלן לסוכה. עוד אמרו שם ירדו גשמים "וירד אין מטריחין אותו לעלות ושמעתי מדקדקים למה נקטו בכניסה לסוכה לשון עלייה. וביציאה מסוכה לשון ירידה ואמרתי דהדבר פשוט הוא משום דשם (לעיל דף כ"ה ע"ב) פירש"י דדרכן של בעלי הש"ס שהיו עושין סוכותיהן על גגותיהן ע"ש. ומש"ה שפיר דנקטו לכניסה להסוכה בלשון עלייה דהא היו צריכין לעלות על הגג. וכשיצאו מן הסוכה לבית היו יורדין מן הגג. וזהו ג"כ הא דתנן במשנה עולין לה ביו"ט ואין "עולין. וכן שם במשנה והביאו לו לר"ג שני כותבות ואמר להם העלום לסוכה. והיינו מטעם הנ"ל:
ג קשיא לי במשנה התם ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. והא בכל שבעה ימים ע"כ שבת יש בינתיים. וא"כ בשבעת ימי החג יש שבת אחד ויש כאן סעודה שלישית של שבת וא"כ הו"ל למימר ט"ו סעודות. ועיין ש"ס (שבת דף קי"ח) שדקדקו כן במילתא אחריתא. ובדוחק י"ל דמדין סוכה ליכא חיובא כי אם שני סעודות בכל יום כדרך כל העולם שאוכלין ב' פעמים ביום. ועדיין צ"ע. שוב נדפס ס' דברי משה המיוחס למרן הרמב"ם ז"ל שהדפיסו הר"ר יעקב מהרש"ק ומצאתי שכבר עמד שם בקושיא הזאת ועיי"ש מה שתירץ בזה:
ד בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אינם מתייראין מליקוי המאורות כלל. ואין שום חולק ח"ו על זה עיי"ש (סוכה כ"ט ע"א):
ה שרו של עשו הוא סמא"ל. שם ברש"י:
ו אדם העובר על איסור כרת ח"ו אם עשה תשובה בחייו אז נפטר מהכרת של עוה"ב. עיין בש"ס (סנהדרין דף צ' ע"ב):
וכלי זכוכית יש להם תקנה בהתכה לחזור ולעשות מהם כלים חדשים מהשברים (סנהדרין דף צ"א ע"א) ונוחין לאבדן ככלי זכוכית הנאמר (בחגיגה דף ט"ו) היינו לשעתן:
ח התורה הקדושה היא נחלתן של ישראל שנחלו וירשו אותה מששת ימי בראשית כמו שנאמר בראשית ברא אלקים (סנהדרין דף צ"א ע"ב) וברש"י שם:
ט מה שנקראו ימי ביאת משיח צדקינו בכתוב, בשם קץ הימין היינו משום שיהי' קץ מזה שהשיב אחור ימינו וישיב אותה לפניו (סנהדרין דף צ"ב ע"א) ברש"י:
י שמתא חמירא מנגידא. כלל זה איתא בב"י (באהע"ז סי' קי"ט) עיי"ש. ולדעתי כמעט מפורש זה בש"ס (שבועות דף מ"א ע"א) דשמתא חמירא מנגידא:
יא סתם סוסים אדומים הם. היינו שע"פ הרוב הם אדומים. רש"י (בכורות דף ו' ע"א):
יב רוב קרבנות שמביאין בני אדם רק עולות. רש"י (בכורות דף י"ד ע"ב) ד"ה הקדיש:
יג סתם תלמיד חכם שבש"ס היינו תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה עיין תוס' (סוטה דף כ"א ע"א):
יד יוהכ"פ אינו מכפר אלא ביום ולא בלילה. כן מוכח מש"ס (שבועות דף י"ג ע"א. כריתות דף ז' ע"א) ורש"י שם דכתיב כי "ביום הזה יכפר עליכם. ביום ולא בלילה. ועיין מה שכתבתי בזה דבר נכון בעזה"י בחי' ש"ס למסכת תענית:
טו אדם אינו יכול לישן כשהוא עומד אפילו רגע אחת. רש"י (יבמות דף קכ"א ע"ב) עיי"ש:
טז הדום מיוחד בין חיות השדה בזה שאין לו מנוחה לעולם אף רגע אלא הולך ובא כל שעה. רש"י (ע"ז דף ב' ע"ב):
יז הולכי מדבריות לא שכיחי הן לענין הטבע והן לענין הלכה דלהכי לא הוי מדבר רה"ר לענין שבת. רש"י (שבת דף ו' ע"ב):
יח יש סמך מש"ס (ר"ה כ"א ע"א) דבמחרת יוהכ"פ מרבים בסעודה במעדנים מדאמרו שם בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא והיינו באחד עשר בתשרי עיי"ש:
יט אפשר להיות אדם בעולם שיהי' גדול במעשים כמו משה רבינו ע"ה דאמרו רז"ל (בר"ה דף כ"א ע"ב) דחד אמר בנביאים לא קם כמשה אבל במלכים קם. ויש חולק על זה שם דאפילו במלכים לא קם:
כ ע"ד לידע איך יש להתנהג בעניני דרך ארץ כשבא איש אחד לבית חבירו לדבר עם חבירו הבעה"ב באיזה דבר סתר. ובתוך דבריהם בא עוד איש אחד לדבר עמו איזה ענין. באופן אשר דברי אחד הם דברי סתר מן השני ואין ראוי לו שישמע השני את דבריהם. וכן אם נזדמנו שנים לדבר ברה"ר או באיזה בית ובא עוד שלישי אליהם ורוצים לדבר שלא ישמע השלישי או אם היו שלשה בני אדם ויותר עומדים יחדיו ומדברים ושנים מהם רוצים לדבר בינם לבין עצמם שלא ישמעו הנשארים. איך יתנהגו אם יאמרו המדברים להנשארים שילכו לנפשם וכן הבעה"ב יאמר להשלישי שילך לו או אותן החפצים לדבר ילכו להם ולא יוציאו את השלישי כי אין זה מדרך ארץ לאמר לאיש הבא לבית חבירו שיוצא מביתו אלא ילכו המדברים אל המקום אשר יוכלו לדבר שם כאות נפשם. ויען כי דבר זה שכיח תמיד בכל יום. ומכש"כ באנשים אשר רבים ידפקו על דלתותיהם יום יום להתיעץ אודות כמה ענינים ודברי סתר. והשבתי דדבר זה יש ללמוד בהדיא מתוה"ק. דהרי בפ' בהעלתך שקרא הקב"ה לשלשה אנשי השם משה אהרן ומרים לדבר עמהם. ואח"כ כשרצה הקב"ה לדבר עם אהרן ומרים אשר לא ישמע משה רבינו בדברו עמהם. אף שהי' הקב"ה עם אהרן ומרים הצריכים לדבר ומשה נשאר רק יחיד אשר לא הי' צריך לשמוע דבריהם ואעפ"כ לא אמר הקב"ה למשה שיצא החוצה. ואדרבה הקב"ה בכבודו ובעצמו קרא לאהרן ומרים שיבואו אליו למקום אחר והניח את משה עומד במקומו. א"כ בהדיא אנו למדים מכאן. אם הקב"ה ממ"ה אעפ"כ כביכול הלך עם אהרן ומרים אל מקום אחר ולא שלח את משה לצאת. א"כ עאכו"כ בשר ודם פשיטא דכאשר אפילו רבים הצריכים לעסוק באיזה דבר סתר ורק איש אחד הוא המפריע ביניהם ג"כ אין לומר להיחיד שילך לנפשו אלא ילכו הם למקום שירצו ויעסקו שמה בדבריהם. והאיש ההוא ישאר במקומו. וזהו מהלכות ד"א מתוה"ק אשר דרכיה דרכי נועם. ועוד זהו מפורש בספרי שם על פסוק ויצאו שניהם וז"ל למדך הכתוב דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לדבר עם חבירו שלא בפני חבירו לא יאמר לחבירו קרב אליך אלא מושכו למי שרוצה ומדבר עמו עכ"ל. כן תראה הנוסחא בהגהות הספרי הנדפסים בחומשים של הגאון מלבי"ם ז"ל. והיינו דאמרי אינשי מי שצר לו המקום. הוא הולך לנפשו. ובלע"ז וועמען סי איז איינג. דער טרעט אפ. וזה נכון:
כא תבואה שלא הביאה שליש אם יזרענה לא תצמח ממנה שום גידולים. כן מוכח במשנה (מעשרות פ"א מ"ג) ועיין תוס' (ר"ה דף י"ב ע"ב) ד"ה התבואה:
כב איש אחד נפטר ר"ל ולקחו אנשי הח"ק סך רב בעד הקבורה. ועמד איש אחד ואמר כי הוא יצוה לבניו קודם מיתתו כי לא יתנו להח"ק סך רב ולא יחושו על מה שלא יקברוהו מהר. ועוד זאת יצוה כי לא יתאבלו עליו. ואמרתי כי על דבר השני ודאי הרשות בידו למחול שלא יתאבלו עליו ע"פ דברי השבות יעקב (ח"ב סי' ק"ב) ועיין בפ"ת (יו"ד סי' שד"מ) משא"כ בדבר הראשון יש לעיין ע"פ ד"ת. ועיין בעיקרי הד"ט או"ח הלכות שבת לסי' י"ג) הביא שם שאיש חסיד אחד צוה לבניו שלא יקברוהו עד יום שלישי למיתתו כי חושש פן לא תהיה המיתה ברורה ר"ל כעין פוקדין על המתים שא"א בזה"ז עיי"ש שפסקו הגאונים בימיו שיקיימו צוואתו. ולכאורה ה"נ י"ל כן. ועדיין צ"ע:
כג אין דרך הכתוב להתחיל בדבר שאינו כשר רק בדיעבד. בש"ס (סוטה דף י"ט ע"ב) בדיעבד לא פתח קרא ופירש"י שם אין דרך הכתוב לומר בתחלת דבריו שלא כדרך מצוותן עיין שם:
כד דרך טבעי יושבי כרכים להתנהג עצמם בגדולה. (בל"א פירין זיך גרוים). רש"י ור"ן בש"ס (ע"ז דף י"ב ע"א) בענין פרצופות. ומעתה אין חידוש על הוצאתם הגדולה:
כח מצינו בש"ס שמחויב כל אדם להתאמץ ולהשתדל לכתוב צוואה בחליו קודם מותו כי אמרו ז"ל (ע"ז דף י"ב ע"ב) האי מאן דבלע זיבורא מחיא לא חיי מיהו לישקייה רביעתא דחלא שמגז אפשר דחיי פורתא עד דמיפקיד אביתיה מכ"ל עיי"ש. משמע להדיא דלכן יש להשקותו רפואה זו שיחי' עוד מעט כדי שיוכל לצוות לביתו. אך קשה לי דלמה נקט הש"ס האי טעמא שיש לעשות לו רפואה בשביל שיצווה. הא מן הדין יש חיוב משום פיקוח נפש. והא מצינו בש"ס יומא דמפני פיקוח נפש של שעה אחת נדחה שבת ש"מ דחיי שעה אחת של ישראל יקר מאד כמו חיי שבעים שנה. וגם הסברא נותנת כן דהא כל ימי חיי האדם ושנותיו הם כצל עובר וא"כ שבעים שנה ושעה אחת כחדא נחשב אחר המות. וא"כ מה לי פיקוח נפש עד שיבריא או שיחי' עכ"פ שעה אחת וכיון דגם שבת נדחה כ"ש שיש ליתן ו חלא שמג"ז וצ"ע:
כו לפנים משורת הדין לא יקרא בשם אמת. דאמת הוי רק מי שעושה כדין ממש בצמצום ולא לפנים משורת הדין. כן מוכח בש"ס (ע"ז דף ד' ע"ב). וזהו נחוץ לכמה דוכתי ובזה אמרתי שביום השביעי מז' ימי אבילות ר"ל כיון שעבר מקצת היום באין מנחמין אל האבל ומעמידין אותו. והטעם הוא שמזכירין לו תנחומין כי השי"ת יתנהג עמו מעתה במדת "החסד שהוא לפנים משורת הדין ולא לבד במדת האמת לחוד ח"ו שאין העולם מתקיים בו לבד כידוע מאמרם ז"ל אמת אמר אל יברא. ולכן מרמזים לו דכמו דהא דאמרינן מקצת היום ככולו הא אין זה אמת לאמתו דהא דרך אמת הוא דדוקא יום שלם נקרא יום ולא שמקצת היום יחשב ככולו. וא"כ למה אנו חושבין גם מקצת יום כיום שלם. אלא משום שהתורה שהיא "חסד כמ"ש ותורת חסד על לשונה חושבת לפנים משורת הדין דגם מקצת היום יחשב ככולו ש"מ שהקב"ה רוצה בלפנים משורת הדין:
כז ימות הגשמים הוויין שמנה חדשים בשנה בכל השנים. ובשנה מעוברת הן תשעה חדשים. וימות החמה לא הוויין רק ארבעה חדשים בשנה. כן מוכח להדיא בש"ס (ר"ה דף ז' ע"ב) דבאלול אדם מיגר ביתא לכל ימות הגשמים ובניסן נמי מישכח שכיחי קיטרי עיי"ש. ולכן יש לאדם להשתדל שכל מקיפיו הן בגדיו שהם מקיפין לו והן ביתו שהוא מקיף למקיף שיהיו ראויים יותר לימות הגשמים כי אזלינן בתר רובא. ורובא דשתא ימות הגשמים הוויין:
כח שמעתי קושיא מגדול אחד בזמנינו שהקשה במשנה (ריש מס' ר"ה) דתני התם באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי ב"ש. ולמה לא אמרו דברי ב"ש ומהו "כדברי ושרי לי' מארי' דאישתמיטתי' גמרא מפורשת (שם דף ח' ע"א) דמוכרח לומר כן עיי"ש ודו"ק:
כט הרוצה לעשות תחבולה שלא יפסידו העכברים את כליו אמרתי דיש לזה עצה טובה ע"פ מה שמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רצ"א סעיף י"ג) דסתם תיבות חתורות הן אצל העכברים. וכתב שם הש"ך בשם הרש"ל דאם יש מים סמוך לאלו התיבות פטור מפני שאין העכברים מקלקלין הבגדים רק היכא שאין מים סמוך להם עיי"ש:
ל מה שהעולם מספרים כי דרך הטבע הוא כי הסומא באחת מעיניו הוא רואה בעיני השנית יותר מאשר יראה אדם על שתי עיניו. יש לזה רמז נכון ברש"י ז"ל (פ' בלק) ע"פ ונאום הגבר שתום העין שפירש סומא בעין אחת. ושוב פירש כתרגומו גברא דשפיר חזי. ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים הן. והיינו דבעינן השנית שלא נסתמא חזא שפיר יותר מאיש אחר אשר מסתכל בשתי עיניו ושפיר יש לפרש ב' הפירושים:
לא יש בני אדם כששומעין קול תינוק צועק שמבלבל אותן. זה מפורש בסוף ס' ראשית חכמה בחופת אלי' רבה וז"ל ג' קולות קשין על בני אדם קול נערים. קול עכברים, קול חזירים. והחוש מעיד ג"כ על זה כי אלה השלשה קולות מבלבלים אוזן שומעיהם. ולעומת זה מצינו שם שלשה קולות שעריבים הם על בני אדם. קול גשמים. קול תורה. קול כספים. וגם זה נראה לעין כל כי קול התורה בעת הלימוד יערב לאוזן שומעו. וכן יש ב"א האוהבים להשתעשע בקשקוש מטבעות. וביום הגשם בעת שהמטר דולף אז ערבה שנת האדם:
לב אין קשת נראה בלילה אלא ביום כן מפורש בתוס' (ר"ה דף כ"ד ע"א) ואני בעצמי ראיתי קשת בענן בלילה לאור הלבנה. אך זה הי' אחר חצי הלילה ואולי התוס' קא אמרי רק דלא שכיחא כ"כ ורוב הקשת נראין רק ביום וצ"ע:
לג "רוב "בני "אדם אינם נשבעים לשקר. רש"י (שבועות דף ל"ב ע"א). והמדקדק שם בסוגיא יראה שמוכרח לומר דלכ"ע יש עוד רוב היינו "דרוב "נשים "לא "ישתו מים המאררים אם נטמאו. והיינו "רוב "נשים "יודו על האמת ולא ישתו. והמעיין עוד שם בסוגיא יראה כי יש להוכיח. א') דמוכח התם דאין לישבע אפילו על האמת. דאל"כ מאי שייך לומר דלימא לי' העד אחד מי יימר דמישתבעת. וזה ברור. ב') מוכת מרש"י (שם ע"ב) ד"ה מי יימר דרוב ב"א נשבעין שפיר על האמת. דאם רק מחצה על מחצה א"כ גם לר"א בר"ש הי' פטור דהא שיטת רש"י הוי דגם ר"א בר"ש לא אמר מעולם דגורם לממון כממון רק אם יש רוב עכ"פ שיהיה ממון כנ"ל (שם ע"א). ואם רק מחצה ב"א נשבעין על אמת למה מדייק רש"י שם דאכתי גורם הוי ולרבנן פטור הא גם לר"א בר"ש פטור לרש"י ז"ל. אלא ודאי דרוב ב"א נשבעין על האמת. וגם יש להוכיח דר"א בר"ש סובר כרב דהולכין בממון אחר הרוב ולא כשמואל:
לד הא מילתא דמתאמרא משמיה דמרנא הגאון הק' מהר"ר ל"י מבארדיטשוב ז"ל שאמר כלל דדבר אמת אין מכריחים לומר. ודבר שקר אסור לומר. הראיתי יסוד לשיחת ת"ח גדול כזה. דזהו מבואר בש"ס (ר"ה דף כ' ע"א) אמר ר' יהושע בן לוי מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו. פי' שמאיימין עליהם שישתקו ולא יאמרו האמת שראו את המולד אע"ג שבאמת ראו מ"מ מחמת שנצרך לעבר את החדש שעבר לכן מאיימין עליהם שלא יאמרו האמת. אבל אין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו פי' שנכריח אותם שיאמרו שקר דמדבר שקר תרחק. ואע"ג שיש חולקים ע"ז שם וסוברים להיפוך ממש אבל ההלכה כר' יהושע בן לוי וכמ"ש הר"מ (בהלכות קידוש החודש). ובזה אנו רואים כמה גדולים דברי שיחתן של צדיקים גדולים. ועוד אמרתי בפשיטות שיש מקום לזה ע"פ מ"ש בחופת אלי' רבה ובס' מעשה תורה שבס' כל בו המיוחס לר"י הנשיא הוא רבינו הקדוש וז"ל ג' אמרו אמת ונאבדו מרגלים ודואג ובני רימון הבארתי עיי"ש:
לה עיין בליקוטים שהביא ברכה מלשון בריכה והם מאה כמנין אדנים והם הנחלים הולכים אל הים. והם אלקים. והים הוא ים מלא שהוא מאה כמדת הקב"ה שהמלא מחזיק את המלא. וביאור דבריו הקדושים בקיצור. הנה ידוע דבכ"מ אנו מצרפין האותיות כקריאתן כגון א'. אל"ף. אל"ף למ"ד פ"א. וא"כ ה"נ י"ם הוא י"ם מלא פי' מילוי של אותיות י"ם. יו"ד. מ"ם. יו"ד בגימטרא עשרים. מ"ם בגימטריא שמונים. שהם מאה. וזהו ים מלא שהוא מאה:
לו לפ"ד יש קצת רמז לענין ל"ג בעומר. הנה רש"י (בחולין דף מ"ט ע"ב) ועוד בכמה דוכתי פירש דסתם ר' שמעון הוא ר' שמעון בן יוחאי וקיי"ל דהלכה כר"ש באבל וקאי נמי על ר"ש בן יוחאי שהוא הי' מיקל באבל. והענין הוא דהנה אנו משבחים להשי"ת בתואר צור לבבי. והיינו דכמו שהלב הוא חיי הנפש והגוף כולו [ועיין נמי בשו"ת חכם צבי לענין אם לא נמצא לב בעוף שמכשיר שם משום שאי אפשר לשום נברא לחיות בלא לב אפילו פחות מרגע וכן הכא נמי] ואילמלא השפעת השי"ת כל העולם כלא היה. וכן ענין כל התורה כולה. וזהו הרמז שהתורה מתחלת בבי"ת "בראשית ומסיימת בלמ"ד לעיני כל ישראל" שהם אותיות ל"ב. משום שהתורה נותנת חיים לכל העולם כולו כמו הלב לכל האיברים. ובלשון הזוהר שהוא לשון ר"ש בן יוחאי נקרא הלב לבא. כד"א בינה לבא והוא בגימטרא ל"ג. וזהו ענין שאמרו בש"ס דרשב"י תורתו אומנתו עיין (ברכות דף ל"ה ע"ב) והכוונה בזה נמי שהוא היה לב לכל חכמי ישראל שמפיהו אנו חיין בכל רמזי התורה. ולבא לפי לשונו הוא ל"ב א' פי' ל"ב שהוא התחלה וסוף מכל התורה. א' ר"ת אומנתו. ולכן הי' מיקל באבל לפי שהיה מהפך אותיות אב"ל למפרע לאותיות לב"א שהי' מתקן כל הפגמים וביטול רצון הנפש החומרי לעשות רצון אביו שבשמים. ונתקיים בו ותן בלבנו בינה לב"א. ומש"ה בבוא מספר ל"ג בעומר שהוא לב"א פסק האבל של תלמידי ר' עקיבא והשי"ת יזכנו בכל הטוב בזכותו:
לו לדעת המפרשים שהביא הרב המגיד (פ"ג מהלכות שביתת עשור) דתוספות עינוי מן התורה אבל תוספות השביתה אינו מה"ת יש להקשות עליהם מש"ס המפורש בכמה מקומות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביוהכ"פ. ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב עיין (שבת דף ק"ב. יבמות דף ל"ד ע"א) ופירש"י דלר"מ איסור בת אחת אית ליה דמדמחייב אהוצאה כשחל יוהכ"פ בשבת ש"מ דאית ליה איסור בת אחת דהא איסור שבת ואיסור אכילת יוהכ"פ באים כאחד בשעה שקידש היום. אלמא דאין שום קדימה לאיסור העינוי מאיסור השביתה וצ"ע:
לח עוד יש להוכיח מש"ס יבמות הנ"ל דבעילת בתולה בלילה הראשונה שלה לאו מצוה היא. ולא כהשו"ת שיבת ציון שדחק בזה מדמשני התם לעולם כר"י וכי קאמר ר"י טעה בדבר מצוה פטור הני מילי גבי תינוקות שזמנו בהול אבל האי גבי נישואין לאו זמנו בהול. ופירש"י דאין זמן קבוע למצוה עיי"ש ודו"ק.
לט גם יש להכריח מן הש"ס הנ"ל ביבמות שם בדבר מה שנתקשיתי זה כבר על הדין המובא בר"מ (פ"ט מהלכות אישות הלכה ד') העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך הוא וקידש אחותה ואין ידוע איזה קידושין קדמו שתיהן אסורות עליו ונותן לשניהן גט. והקשיתי למה לא נימא העמד שתיהן על חזקת פנויות וברגע אחת נתקדשו שתיהן ולא חלו הקידושין כלל כפי ההלכה דהמקדש אשה ואחותה או שארי ערוה דשתיהן אינן מקודשות ודמיתי לתרץ דאי אפשר לצמצם שיהי' ממש באותה רגע וזהו דין אמת לאמתו דאפילו כאשר החזקה מסייע לומר נתצמצם אפ"ה אי אפשר לצמצם. וראי' לזה מש"ס הנ"ל דמפרשים לעולם משום איסור בת אחת וכר"ש. ופריך בשלמא כולהו משכחת לה דשוינהו שליח ושוו אינהו שליח לקבל הקידושין ופגע שליח בשליח עיי"ש. ואם איתא דחזקה מסייע לצמצם למה לי' להש"ס לאוקמי בכה"ג. לוקמא בפשיטות דכולהו משכחת להו שקידשו בבת אחת ש"מ דאי אפשר לצמצם. אבל כעת דנראה דעכ"פ ספיקא הוא א"כ הדרא קושיין לדוכתא שמא אפשר לצמצם והחזקה תברר ויש לעיין:
מ ע"ד שהעולם מתפלאין שלאיש משוגע ר"ל אין שולט קור והולכים המשוגעים ערומים ויחפים בעת שהקרירות עד למעלה ראש ואין פוגע להם שום חולשה. אמרתי להם שהוא ש"ס מפורש במסכת שבת ד' י"ג ע"ב דאיתא שם אין שוטה נפגע ופירושו שאין נפגע מצינים ופחים לעולם:
מא רואים לפעמים אנשים אוכלים בעת ששותין טייא ואמרתי שמש"ס שבת ד' י"ד משמע להדיא דאין דרכן של ב"א לעשות כן דאמרו שם שאני דלא שכיחא במשקין ופירש"י דשכיח שאדם שותה בעת שהוא אוכל אבל לא שכיח שיאכל בעת שהוא שותה עיי"ש:
מב אם צריכים בבשמים להבדלה שיעור. פשטתי לי ממשנה מפורשת דשבת ד' צ' ע"א בשמים כל שהוא ש"מ דא"ל שיעור:
מג מה שנהוג בדינא דמלכותא בכל אפסי ארץ דכל קיום שטרות הן החוקים הן האשרתא דדייני וכל הניירות הניתנים כולם רק מאושרים בחותם המלך ולא מסתפקין מה שהשר חותם א"ע בשמו רק עוד מוכרח להניח חותמו ג"כ מה זה לכאורה. ואמרתי דזה נובע ממקור מקומו טהור מפסיקתא מפורשת הובא בתוספת על התורה פ' וירא דכשהקב"ה אמר לאברהם אבינו כי יען אשר עשה הדבר הזה של העקידה ולא חשך את בנו יחידו מלהקריב כי יברך אותו לעולם. הנה טען אז אברהם להקב"ה שיניח הקב"ה כביכול את חותם שלו על הבטחה זאת ולא רצה אברהם להסתפק במה שנשבע הקב"ה וחתם את שמו כדכתיב בי נשבעתי נאום ה' אלא דרש חותמו של הקב"ה על ההבטחה. ונתרצה לו הקב"ה ורק בהנחת החותם המתין עד בן בנו יעקב אבינו שנאמר תתן אמת ליעקב שחותמו של הקב"ה אמת על חסד לאברהם על קיום החסד של אברהם ע"ש היטב ולכן מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא נוהגין ג"כ רק בחותם דלומדין משם. וכפי שידעינן דכל ממשלה אפילו קלה שבקלות נקראת בשם מלכות כדאיתא בתפארת ישראל על המשנה דהוי מתפלל בשלומה של מלכות ולזאת נהוגין הסלסול הזה בעצמם הרבנים הדיינים להניח ג"כ חותמם על כל כתביהם:
מד דבר נפלא ניתן לזכור שכל אדם מישראל לא יחשוב כי כל הנקרא בפי העולם בשם דודו שוין הן. אבל לפי האמת ע"פ דרכי התורה הק' הוי רק אחי אביו בשם דודו ולא אחי אמו. וכן ש"ב מן האב דוקא נקרא בתוה"ק בשם בן דודו ולא ממשפחת אם ותמצא זה מפורש בפסוק בירמיה קפיטל ל"ב פסוק י"ב בפירש"י שם בסה"ד וז"ל שלא מצינו בכל המקרא שאח האם יקרא דוד עכ"ל. וכן תמצא בדברי הש"ס יבמות ד' נ"ד ע"ב. ע"ש היטב: