אור ברסלב
ברוך השם חידושי ש"ס › סימן פה

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי ש"ס · סימן פה

סימן פד

וזו תשובתי מה שהשגתי עליו יום ב' כ"ג סיון תרמ"ד.

מה שכתב הדר"ג דבקנין האשה לבעלה שכתבתי דהאשה קנויה לאיש כעבד ושפחה שהרי התורה כתבה קנין כספו ואין בין עבד ושפחה לאשתו רק שאין יכול להנחילה ולמוכרה. וע"ז כתב לי הדר"ג שהעברתי עליה הדרך בתרתי. חדא דמה"ת אין לאיש על אשתו שום קנין במעשי ידיה ובנכסיה. ואינה קנויה לבעלה כי אם לאישות בלבד. אבל זולת אישות אין לבעל על אשתו כלום מן התורה רק לאישות בלבד. ולכן באם נדרה הנאת תשמישה עליו א"צ להפר כנדרים (דף פ"א) דכופה ומשמשתו ואין צריך להפר משום "שלזה "היא "קנויה "לבעלה. על זה אשאל פי אדמו"ר כמה שאלות. יבינני נא מה כונתו בפי' אישות אם בפשיטות שיהי' רשאי להיות עמה בבעילת בעל כדרך גבר בעלמה. אתמהה. מה קנין שייך לזה ועל מה צריכין אנו לומר שהיא קנויה לבעל על זה. אטו אם לא היתה קנויה לו לבעל לא הי' רשאי להיות עמה. הרי לא מיבעי לשיטת הרמב"ן בספר המצות (מצות ל"ת רי"א) שהובא דעתו בשו"ע אהע"ז (סי' כ"ו) הא מותר לכתחלה לכל אדם מישראל לבעול אשה בלי כתובה וקדושין. כל שנשאה לו בתורת פלגש. הרי פשיטא בלתי ספק כלל דלדידי' מפורש שא"צ קנין ע"ז כלל וכלל. אלא אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' אישות) דזהו לאו דאורייתא לא תהי' קדשה. אפ"ה אטו היא מחמת שהיא נקנית לו דוקא לכן מותר לבעול אשה בכתובה וקדושין. הרי גם להשיטת הרמב"ם אפילו אם הי' האשה קונה את האיש ג"כ הי' רשאי לבעול אותה. והקדושין והכתובה לדידי' הם רק מסירין האיסור והמניעה שמנעה התורה שבלא דרך כזו אין רשאין לבעול אשה. דוגמא לזה כשם שמנעה התורה לבעול זבה ונדה. והטבילה מתרת. כן בכל אשה גם הטהורה מנעה התורה לדידי' לבעול כשלא יקדים הקדושין. אבל לא מחמת שכשהיא קנויה לו לכן בועלה. והרי שפחה כנענית ודאי גופה קנויה לו לגמרי אעפי"כ יש ל"ת מה"ת לבועלה. ואמה העבריה נמי ודאי קנויה לאדונה ואפ"ה אין רשאי לבעול אותה בלא יעוד דקדושין א"כ הרי חזינן דקנין אינו מועיל כלל וכלל. ואיך אומר שהיא קנויה לבעלה לאישות. ומה שזה סמך הדר"ג אהא דנדרים פ"א לומר שלזה קנויה לו. הרי איך יכולין לומר כן הרי הא הבעל קונה ולא נקנה הודה לי כ"ת. והרי אעפי"כ גם בנדר הוא ואסר הנאת תשמישו עליה מפני מה אין צריך להפר ובריש פ' המדיר אמרינן בהדיא דמשועבד לה ולדידי' יוצא הדין מדא"צ להפר ש"מ דהוא קנוי להאשה. היפך כל הש"ס. א"כ הרי זה הוא דברים תמוהים מאוד. ואלא נאמר דכונת כ"ת דלזה היא קנויה לבעלה שבעלה אוסר ביאת אחרים עליה. וסובר כ"ת דהטעם דא"א אסורה משום דהיא קנויה לבעלה לאישות שהיא משועבדת לו להבעל לו. ע"ז ג"כ אני מתפלא למאוד:

א ראשית הרי הא לפי"ז הי' צריך להיות שיהא האיש נאסר לכל הנשים שבעולם מחמת שהוא משועבד לבעול זאת האשה שקנה. כל שאומר כ"ת שלכן היא אסורה לכל האנשים משום שמשועבדת להבעל לבעל זה. ועוד א"כ הרי על מה היתה צריכה התורה לאסור א"א בעונש ואזהרה בעה"ד כיון שידענו שהיא קנויה לבעל ממצוה תקנ"ב. ועוד הרי א"א נאסרה גם בקידשה אחד מחייבי לאוין אע"ג דאינה קנויה לו לאישות דהא איסורא דאורייתא רביע על בעילתן עליו ועליה ואפ"ה היא נקראת א"א גמורה לכ"ד. א"כ זה אי אפשר לפרש כונתו הקדושה לכן איני יכול להלום כונתו היקרה בזה. במה שכתב שהאשה קנויה להאיש לאישות מה פירוש יש לזה. והפשט הפשוט איני מבין בזה. ומה שכתב שבא להוציא מלבי מחשבה זו לעשות נשי ישראל כשפחות ח"ו. לא הי' צריך לזה האריכות. זה אמור כבר בש"ס מפורש (קידושין י"ט) ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג מנהג שפחות. והרמב"ם ז"ל (בהלכות עבדים פ"ד הלכה ז') הביא זה. וא"כ הרי בהדיא דאשתו של אדם אינה שפחה ח"ו ואטו לא ידענא דבר זה המפורש כמה פעמים:

ב הנה מעולם לא עלה על לבי חלילה שתהי' כשפחה כנענית וכעבד כנעני שהרי אטו לא ידענא מקרא שכתוב שארה לא יגרע שלרוב הפוסקים קאי על מזונות ואלו עבד כנעני פסק הרמב"ם דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך (עי' פ"ט מה' עבדים ה' ז') וביותר דאם כנענית היא ח"ו הא קיי"ל בצד א' עבדות הולד כמותה. ואיך יחשוב עלי כי אטעה ח"ו בדבר כזה. ובאמת לא עלי תלונתו ובמחכ"ת נשמט מזכרונו הטהור רש"י מפורשת במנחות ד' מ"ג ע"ב בסוף העמוד ד"ה היינו אשה דכתב רש"י דאשה נמי הוי שפחה לבעלה כמו עבד לרבו עכ"ל וכן הרא"ש ז"ל כתב נמי כן כדבריו אות באות. ועיין בשיטה מקובצת (כתובות ב' ע"ב) בשם תוספי הרא"ש ז"ל בפסקא המתחלת נסתחפה שדהו דכתב וז"ל כי האשה נחשבת לאיש כמו "עבדו" "שורו" "וחמורו עכ"ל. וא"כ אטו לא ידעו רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל מאי קאמרי ח"ו. אלא ודאי נראה דכוונתם ז"ל היינו כשם דרצה לסגור השור והעבד שלא יעשו מלאכה רשאי כן נמי האשה משום דהיא מסורה בידו ורק הבטלה המביא לידי זמה אין רשאי משום דמרגילה לידי עבירה ח"ו. אבל כל שזה הפרט נסתלק רשאי ויכול וד"ל. ואדרבה הוא צריך לכבד את אשתו יותר מגופו כדאיתא בש"ס יבמות. ורק אני כתבתי שהאשה משועבדת לו לאיש כמו העבד והיינו כמו עבד עברי וכיוצא. פי' דה"ה באמה העברי' אם יאמר שלא יעשו מלאכה מחויבים לשמוע והטעם פשוט בזה משום דהן מסורין ביד אדוניהן ומשועבדין לו. וכמ"כ נמי האשה. כיון דמצי הבעל לעכבה מלעשות מלאכה משום דהא לרוב הפוסקים מזונתה עליו מה"ת. א"כ ע"כ מדמעכבה ממלאכה ע"כ דהיא מסורה בידו ומשועבדת לו. לכן שפיר לענין זה היא עבדו ושפחתו והוא אדוניה ולא היפוך. וא"כ נשארו תה"ל כל דברי על מקומם:

ג ומה שהשיב לי הלא אין מע"י מה"ת שלו כלל ולא צריכין למעט שאינו מנחילה רק בבת שמה"ת מעשי ידיה לאב לכן צריכין למעטה מלהנחילה אבל לא באשתו דאפילו לדברי חז"ל שתיקנו מע"י לבעלה מ"מ אין דמיון יד אשה לבעל כמו יד עבד לרבו כמש"כ התוס' קדושין כ"ד א' ד"ה ור"א אמר כו' עכ"ל הדר"ג הרמה. אתפלא מאוד על זה דלמה הוצרך לכ"ת להביא מדברי התוס' הא הוא ש"ס מפורש (גיטין ע"ז ע"ב) שם מרומז כל זה דאמרו שם יד האשה נהי דקנה למע"י גופה מי קנה לה אלא יד עבד קא קשיא לי' עכ"ל הש"ס הרי זה נמי כלשון הדר"ג. ואדרבה נלע"ד דמהתוס' דקדושין שהביא יהי' סתירה קצת לדבריו. דלפי"ז הרי גם בבתו כן דהרי החילוק דהתוספת הוא משום דהא מתנה לא קנה בעלה ולפי"ז קשה מפני מה ניחא לה"ג בבתו הרי בבתו נמי המתנה שנותנים לה לא זכה האב עיין חלקת מחוקק ריש סי' ל"ז. ועיין ב"ש שם סק"א. ועיין ב"ח ובאה"ט שהשיגו בהדיא. והנה להרשב"א בתשובה (חלק ג' סי' ה') הי' פשוט דמתנה של הבת אין זוכה האב. ועיין קצות החושן סי' ע"ר הביא קצת וגם זה צ"ע כידוע. ואשר המעשה ידיה מה"ת אין לבעלה. הנה לפע"ד דזה בלבד לא סותר הדברים דהן אמת דאפילו אם נימא כן דבעינן לשם שעבוד שיהיו מעשי ידיה ברשותו. אפשר ג"כ לומר דבר שנראה לענ"ד. שלא מפורש כ"כ סתירה לזה. והיינו די"ל דנהי דמה"ת אין לבעל במע"י אשתו כלום היינו דוקא באם עשתה והרויחה אין הבעל מוציא מתחת ידה. אבל לכתחלה שלא תעשה כלל י"ל דודאי הבעל יכול לעכבה ולמחות בה לעשות מלאכות כבדות להרויח. והיינו דאדרבה מדמצינו דבעבד עברי ובתו א"י לומר עשה עמי ואיני זנך א"כ אדרבה להיפך כשאומר אני אזון אותך ולא תעשה מלאכה זה בודאי יש לו לעשות. וכשם דיכול להסגיר שורו וחמורו ועבדו מלעשות מלאכה. כן יכול לעכב באשתו מלעשות מלאכה וזהו הענין שהיא תחת רשותו וכעבדו ושורו וחמורו שכתב הרא"ש ז"ל וכמו שפירשנו דבריו לעיל. והטעם בזה הוא כי יאמר אחרי שהתורה הטילה המזונות שלך עלי שאני מחויב לפרנסך א"כ הרי את נתזנת משלי לזאת לא אחפוץ שתטריח במלאכה. והגם כי לכאורה יש סתירה גדולה לזה הסברא מהש"ס (דכתובות מ"ז ע"א) דרצו להוכיח שם דמעשי ידיה של הבת לאב מדזכי לי' רחמנא למימסרה לחופה והא קא מבטלה ממעשי ידיה א"ו דמע"י שלו. ש"מ דמי שאין מע"י שלו א"י לבטלה ממעשי ידיה. הרי לכאורה בהדיא דכשם דאין המע"י שעשתה שלו כן נמי אין יכול לבטלה ממלאכה. הנה לפע"ד אין זה סתירה דהתם בבתו ניחא דאין האב חייב במזונות בתו כלל כידוע במשנה בהדיא והמע"י שלה הן בבירור כשאין נותן לה מזונות כדאיתא (קדושין ד' ד' ע"א. ובתוס' כתובות מ"ג ע"א. וד' מ"ו ע"ב סוף העמוד) לכן כשהוצרך הש"ס להביא ראי' שמע"י שלו היינו כשיסכים ליתן לה מזונות ע"ז דוקא הי' הסברא נכונה דאם איתא דלית לי' איך מצי לבטלה ממלאכה כיון שאין עליו חיוב לזונה וד"ל. אבל באשתו שיש עליו חיוב ד"ת לזונה מצי שפיר למחות לה לעבוד מלאכה כמו בעבד עברי שלו ושורו שלו וד"ל:

ד ואשר בזו ההסברה יובנו לנו בטיב דברי המהרי"ט (חלק חושן משפט סי' ס"ז) בנשים הגבירות ההולכים בחצרי שרים ומלכים ומכלכלים את בעליהן אם יש זכיה לבעליהן במע"י דהעלה דבעליהן זכו ומחמת דקמא קמא קא בטיל או מחמת דוויתרה ע"ש בפנים בדבריו. ועתה מובן דהא עכ"פ הבעל יכול למחות בהן. וד"ל. ומה שצריך במדיר את אשתו ממלאכה דיתלה בתשמיש או בדברים אסורים כדאיתא בחלקת מחוקק סי' פ' ס"ק ב' ובסי' ע"ד סק ב') היינו רק להיות נדר אבל למחויי יכול בלא"ה ג"כ וד"ל. כל שהי' בדבר שאין נוגע לחשש זמה ושעמום. אך באמת אני לא באתי אז בדברי לכלל הזה כלל. ויהי' איך שיהי' בהמעשי ידיה אעפ"כ הן הנשים משועבדות לבעליהן. ועוד כתב הדר"ג שהי' לי יותר להביא דברי הש"ס דקדושין ד' למ"ד דאשה אין סיפק בידה שרשות אחרים עליה ולא להביא מדברי דרוש ואגדה מדברי האבודרהם. מאוד אתפלא לו יהיבנא דדברי האבודרהם המה דברי אגדה ואין מביאין ראיה מדבריו לדינא כלל אעפ"כ אי אפשר כלל להביא ראי' מהש"ס הנ"ל. אטו התם מפורש משום דהיא מסורה תחת הבעל לאיזה דבר. התם אמרו רק דאין לה במה לכבד אב ואם. דאיזה כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל. והרי אשה אין לה מעות שלה וכי תעלה על הדעת שתגזול את בעלה להאכיל האב. לכן נאמר איש. וע"ז הקשו התוספת הא ממעשי ידיה שהיא תעשה תוכל מן התורה להרויח לעצמה ויהי' לה מעות. לזה תירצו שהנשים מצויות ברשות בעליהן. פי' ואינן עושין מלאכה. ודבריהם יתבארו. אבל אין זה שייכות כלל שמהש"ס הזה נוכל להוכיח שהנשים משועבדות לבעליהן רק שאין להם סיפק. פירוש שאין להם ממונם שלהם. ומה זה ראיה לדברי האבודרהם. ובאמת מה שכבודו דחה כל כך דברי האבודרהם ודאי כחו גדול וברוב גאונו יוכל להרוס דברי פוסקים כאלו. אבל אנכי לא כן עמדי ולבבי לא כ ידמה. והטעם בזה כי אחרי רואי בעליל דהרבינו הגאון בעל שואל ומשיב (ח"א סי' ס"א) פלפל עצמו מאוד בדברי האבודרהם. ושם דרך על האבודרהם כמו על כל שארי פוסקים מובהקים. וכן ראיתי עוד בדברי אחרונים. לזאת אמרתי בודאי דדבריו לאו דברי דרוש הן. ואך מה נפקא מינה מזה:

ה והנה אני לא באתי או בשום טעם המעשי ידיה רק הכוונה הוא על דרך זה. דהא נהי דמעשה ידיה שלה ואפילו לדידן אם תאמר איני ניזונת ואיני עושה דאז ודאי מעשה ידיה שלה אעפי"כ הא מפורש בטיב דרק פרטים יש איזה מעשי ידיה יהיו שלה אבל שלא תעשה אפי' ליטול ממנו כלי וליתן בו מים וכיוצא דזה הוי שימוש כמו עבד המשמש את רבו ובן המשמש את אביו זה ודאי חייבת לעולם כידוע (בשו"ע סי' פ'). א"כ מזה גופא ידעינן שהיא משמשת אותו ולא שהבעל משמשה א"כ הוא אדונה והיא כשפחתו. ולא שפחה ממש ח"ו רק הוא המושל והאדון שלה ולא היא ולעולם לא תמשול בו ולא תשמש בו דבר שימוש כלל. וזה היא צתות מתק לשון הרמב"ם ז"ל (סוף פ' ט"ו מהלכות אישות) ויהי' עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו ויהי' בעיניה כמו שראתה מלך עכ"ל. וזה נמי דברי התוספת (דקדושין סוף ע"ב) דמצויות רק אצל בעליהן דצריכים לשמשם. וגם מכוון לדעיל. שאין מניחים אותם לעשות מלאכה. ובזה אסיים. ומה שהסביר הדר"ג החילוק בין הפרה להתרה דהפרה היא בע"כ והתרה היא רק ברצון. זה ודאי אמת ויציב. אבל לא אדע דא"כ לפי"ז יוקשה לנו קושיא אחרת בשלמא החכם אינו מיפר דרשות ניתן לו רק בשירצה ולא בע"כ זה שפיר ניחא. אבל הבעל למה אינו מתיר. ומה אם כחו להפר בע"כ קל וחומר שיוכל להתיר ברצון ולמה אמרו בעל שאמר בלשון התרה אינו מותר ואינו מופר. על כן צ"ע בדבריו הקדושים:

משה בהרב ד' יעקב יוסף ז"ל מו"צ מהאראדישץ.

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה