אור ברסלב
ברוך השם חידושי ש"ס › סימן סב

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי ש"ס · סימן סב

סימן סא

עיין (ריש יבמות מן דף ג' עד דף ח') היטב בכל הסוגיא הזאת העמוקה והרחבה שפלפלו בזה הרבה האמוראים ובכל הסברות שנאמרו ונשנו שם הרבה מאוד למה איצטריך הכתוב למיכתב "עליה למיסר ערוה במקום מצוה. והי' הס"ד דש"ס שם בכל הסוגיא דלהכי איצטריך עליה. דאל"כ הייתי אומר דיבוא עשה דיבום וידחה ל"ת דערוה אע"ג דהך ל"ת היא ל"ת שיש בה כרת אפ"ה הוי ס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ג"כ. ובסוף הסוגיא בא רבא וחידש והעלה דלערוה גופא לא צריך קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. רק ע"ז בעינן הקרא דעליה למישרי צרה שלא במקום מצוה עיי"ש. והנה לפענ"ד נראה דהלכה כרבא בזה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. אע"ג דבש"ס לא איפסק הלכתא בהדיא כרבא. וכן גם ברמב"ם לא נמצא מבואר בהדיא האי דינא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. אפ"ה נ"ל דודאי הלכה כרבא בזה דהנה קיי"ל בכמה דוכתי בש"ס וטושו"ע דכל היכא דאיכא תרי לישני בדאורייתא אזלינן לחומרא. ובדרבנן אזלינן בתר בתרא. וכאן הא רבא הוי הלישנא בתרא. ועוד ראי' דהא איתא בטושו"ע (יו"ד סי' רצ"ב) דכיון דרב אשי שהוא בתרא פוסק הכי פסקינן הלכתא כן דהוא בתרא. עיי"ש. ולפ"ז הנה התוס' (כאן דף ג' ע"ב) ד"ה טעמא וכו' בסוף הדבור כתבו שם להוכיח דרב אשי (שם דף ח' ע"ב) במסקנא דפריך והאי עליה לאיסורא אימא להתירא. דעל רבא דמסיק שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת פריך עיי"ש היטב. וא"כ מדמפלפל רב אשי שהוא בתרא אליבא דרבא ע"כ הכי קיי"ל כרבא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ולהבין דבר. מתוך דבר נ"ל ע"פ דברי התוס' (פסחים ד מ"ז ע"ב) בשם הריב"א וכן הביאו התוס' דברי הריב"א הללו (חולין דף קמ"א ע"א) ד"ה לא צריכא וכו' שהריב"א סובר דאע"ג דקיי"ל דאין עשה דוחה רק ל"ת לחוד. אבל עשה ול"ת אינו דוחה [ויבואר להלן בעזה"י]. אפ"ה אם עשה עשה ודחה הל"ת והעשה לא עבר רק על העשה לחוד. אבל על הל"ת ודאי לא שייך לומר שעבר על זה. דהא העשה דוחה הל"ת. אבל התוס' חולקין שם על זה ועיין במל"מ (פרק א' מהלכות שופר הלכה ד') דמסתפק בזה. ושוב נזכר דחקירה זו כבר מפורשת בתוס' הנ"ל. ומסיק שם שגם התוס' מודים להריב"א בזה רק דפליגי לענין סברת הואיל הנאמר בש"ס בכמה דוכתי עיי"ש היטב. ועיין גם בנוב"י מהד"ק בסוף הספר בהשמטה לשאלת חתן המחבר. והגאון הנוב"י שם בתשובתו לחתנו האריך לפלפל ברב כחו והעלה שגם הרמב"ם אזיל בשיטת הריב"א דאין עובר על הל"ת ומכ"ש דלא לקי על מה שעבר על הל"ת. דלא עבר רק על העשה לחוד. ואין לוקין על עשה. וא"כ לפי כל המבואר יוקשה לנו מאוד על דברי רבא כאן לפי שיטת הריב"א דמאי מתרץ רבא ומדחה כל מה דהוה ס"ד מעיקרא דאיצטריך קרא דעליה לאסור ערוה בזה. ואשמעינן דלא איצטריך קרא להכי דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. הרי להריב"א עדיין אין די בזה לחוד לידע דערוה אסורה שלא במקום מצוה בלא יתורא דקרא. דהא נהי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אפ"ה לשיטת הריב"א והמל"מ אי עבר ונשא במקום מצוה הוי אמינא דרק כרת מיחייב אבל לא לקי מלקות על הל"ת בכה"ג. דהא לשיטת הריב"א הרי זה דמי ממש להדדי דכמו שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כן לא דחי ל"ת שיש בו כרת. וא"כ כמו דהתם דאם עבר וקיים העשה אינו עובר רק על העשה אבל הל"ת נדחה לענין זה דלא לקי עליה כן ה"ל אם עבר וקיים העשה במקום מצוה לא חייב רק כרת אבל מלקות לא לקי דלענין זה שפיר נדחה הל"ת. ומש"ה שפיר איצטריך שוב קרא דעליה ללמד שהנושא ערוה במקום מצוה דמחויב מלקות נמי דאין העשה דוחה הל"ת הזאת שיש בה כרת כלל גם לענין המלקות. והל"ת במקומה קאי דחייב מלקות וכרת וכמ"ש במשנה (מכות ריש פ"ג) ואלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו'. ויותר יש לבאר הקושיא הזאת אליבא דהלכתא כשנעיין היטב בפרטיות עונשי הלאוין:

דהנה תמן תנינן (בריש מס' כריתות) שלשים ושש כריתות בתורה. ומנה שם הבא על אחותו וכו' ועל הנדה וכו' וטמא שאכל הקודש וכו' עד אחר הסך בשמן המשתה. ולכאורה מדמנה המשנה כל הנך כריתות משמע לכאורה דדין מלקות אין בהם. אבל בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל כאן ובריש פ' אלו הן הלוקין. ועיין גם בתפארת ישראל כאן במשנה זו ובחידושיו הנקרא בשם סוגר העונשין בס' נזיקין (בסוף מס' סנהדרין) כללא רבתא בזה דסדר הדברים כך הוא דודאי כל חייבי כריתות יש בהן מלקות כדתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אלא תורף הדברים כך הוא שאם היו עדים שהתרו בו דאז חייב מלקות ונפטר מכרת. ואם לא התרו בו אז חייב רק כרת ולא מלקות עיי"ש היטב. ושמור זאת כי זהו עיקר וכלל גדול. וא"כ לפ"ז רבתה הקושיא וגדלה התימא דלשיטת הריב"א קשה על רבא מה מועיל הא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הא עדיין י"ל דרק הכרת עומד במקומו. פי' דאפילו אם התרו בו העדים התראה גמורה אפ"ה לא מחייב רק כרת ולא מלקות דהא העשה דוחה את הל"ת לחוד. ונשאר רק הכרת שיש בל"ת הזאת שלא הי' בכח העשה לדחות הכרת א"כ דומה כלא התרו בו א בהל"ת רק כרת לחוד. כן גם בהתרו בו. ולהכי איצטריך קרא דעליה דבא ללמדינו למיסר ערוה גופא. א"כ שוב שפיר ידעינן שאם ייבם אחותו דומה כמו שנשא אחותו דהוי לאו שיש בו כרת ודאין עשה בזה כלל ואם התרו בו לוקה ונפטר מכרת וכן הכא כיון דלא הוי מצוה כלל אם התרו בו לוקה. והנה כדי לבוא לתרץ הקושיא החמורה הזאת על דברי הריב"א שלא יסתרו מדברי הש"ס הנ"ל וטרם אתחיל לחלק הך דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מדין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בסברא ישרה ויכונה יש להקדים בזה מה שנפלאתי מאוד שלא מצאתי עוד חקירה זו בראשונים ואחרונים דהנה הא איפסיקא הלכתא כר' יוחנן (במס' יומא) דחצי שיעור אסור מן התורה ועיין חולין (דף צ"ח ע"א). וכמבואר בר"מ (פ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ט') וכן נפסק עוד בכמה דוכתי בר"מ ז"ל דשיעורים לא נאמרו רק למלקות ולקרבן. אבל לאיסור גם על חצי שעור עובר כמו על שיעור שלם. ועיין נמי בר"מ (פ"א מהלכות גניבה). ובכ"מ שם. ובהל' גזילה ואבידה דהגונב והגוזל מחבירו פחות משוה פרוטה עובר על לאו דלא תגזול ולא ניתן להישבון. ועיין במל"מ שם. ובסמ"ע וש"ך בענין זה. וא"כ איך יהי' הדין לענין קיום מצות עשה אם אכל אדם חצי זית מצה. או לא תקע כשיעור תקיעה. או לקח אתרוג פחות משיעור אגוז. אי אמרינן שקיים בזה מצוה כל דהו:

ולפי הנראה משיטות הש"ס והפוסקים מבואר שאין בזה שום שם מצוה כלל. אפילו התחלה כל דהוא. וכמעשה קוף בעלמא דמי. ועיין בש"ס ובטושו"ע (יו"ד סי' רס"ד) מל ולא פרע כאילו לא מל. וא"כ הרי דגם במידי דאית בי' צערא טובא אפ"ה כל שלא נגמר הדבר בשלמות אין שייך לומר שיחול על זה שם מצוה כלל גם כל דהוא. אבל לא כן בל"ת דכל שבלע חלב או דם לתוך פיו אף אם לא טעם רק משהו בעלמא ג"כ עבר על איסור תורה. ובאמת כעת מצאתי אחר זמן כביר בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן י"ח) ממש כדברי שאין על זה שום שם מצוה. וכן מבואר נמי בשו"ת חסד לאברהם עיי"ש בדבריהם. אך אכתי טעמא בעי למה נשתנה דין העשה מהל"ת. וצ"ל דהיינו טעמא דמצות עשה לא נקרא קיום המצוה עד שיהי' נגמר המצוה והעשייה ככל הצורך. וכל זמן שלא נגמר עשיית המצוה כפי הצורך לא נקרא כלל גם תחלת המעשה. וזמן קיום המעשה ג"כ לא בא עד שגמר המצוה בשלמות שאז בא זמן הקיום. אבל קודם לא בא עוד זמן הקיום. וכמו שהתוקע שופר ותקע חצי תקיעה קודם אור היום ואח"כ האיר היום דודאי שבזה שתקע קודם היום לא קיים כלל ממצוה הזאת. כן נמי אם תקע חצי תקיעה באמצע היום ג"כ לא קיים כלל מזה. וזהו ג"כ מה שאמרו ז"ל אין המצוה נקראת אלא על שם מי שגומרה פי' דזמן העשה לא בא רק אחר שנגמרה המצוה. אבל לא קודם לזה כלל. וכעין הא שאמרו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכן אין לשחיטה אלא לבסוף. וכל שלא נשחטו רוב שני הסימנים עדיין אינה זבוחה משום האי כל דהוא שלא נשחט עדיין וכמו שיראה המעיין בזה בהלכות שחיטה. ודו"ק. אבל לא כן במצות ל"ת דכל שהאדם מתחיל לעבור על צווי השי"ת אז גם קודם שגמר העבירה כולה אפ"ה כבר הוא נקרא עובר על רצון בוראו המשלחו. כי השי"ת צוה עליו שלא לעשות זה כלל וכלל. אך לענין קרבן ומלקות ומיתה לא מתחייב עד אחר שיגמר את כל העבירה כולה. אבל לענין העבירה ודאי חלה העבירה מתחלתה כשמתחיל לעבור עליה מיד נקרא העובר על מעשה כל דהו בשם עובר על המצוה. ויש להסביר בקיצור הסברא הזאת דבל"ת שהעבירה היא בקום ועשה א"כ הרי גדול כח המעשה. עד שתיכף כשמתחיל לעבור חל עליו העבירה. אבל קיום מ"ע שביטול המצוה אינו תלוי רק בשב ואל תעשה וכל שלא עשה נקרא מבטל המצוה. וא"כ מש"ה שפיר אמרינן דכל זמן שלא נגמר המצוה עדיין לא עשה שיותר נוח לומר שהוא עדיין בשב וא"ת ודו"ק:

ועכ"ז אביא ראי' ברורה לזה הסברא מדברי רש"י (בר"ה דף ז' ע"ב) ד"ה והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקא חשיב ופירש"י דקס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקדש היום חייל אלא עד שתבוא שעה שהיא ראוי' להביא נדרים. ואין זאת עד שיקריב תמיד של שחר שאין קרבן קודם לו ומשנינן לאתויי מעיקרא מיחייב וקאי ולא הוקבעו רגלים לבל תאחר לענין הקרבת קרבן. אלא לענין מיחל עלי' בל תאחר ומאורתא נמי חייל עכ"ל רש"י ז"ל. והנה המעיין היטב וישים עיונו בדברי רש"י ז"ל הללו יראה בלשונו דאם לענין הלאו חל עליו מאורתא תיכף. אבל לענין העשה של הקרבת קרבן לא חלה עליו עד שהאיר היום והקריב התמיד. שאז נתקיים העשה של הקרבן דוקא. דזמן ל"ת בא תיכף וזמן העשה לא נגמר עד שגמר כל המעשה בשלימות. ולפ"ז יהי' מתורץ בזה שפיר שיטת הריב"א מהקושיא החמורה הנ"ל דבשלמא בל"ת ועשה שפיר קאמר הריב"א דבעבר ודחה בהעשה את הל"ת ועשה דלא לקי על הל"ת ואפילו שום עונש ליכא בשביל הל"ת. משום שהל"ת והעשה אין באין כאחת. שהרי הל"ת באה מיד קודם שיגמור עשייתו כדין כל חצי שיעור והעשה באה דוקא אחר גמר העשי'. ולדוגמא נאמר כגון החורש ביו"ט. א"כ כשהתחיל לחרוש עבר מיד על הל"ת. והעשה דשבות לא ביטל עד שגמר עשייתו. ומש"ה סובר דבחורש וכסה דם בחרישתו אין עליו עונש בשביל הל"ת לחוד. אבל בהך דרבא שסובר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. דבאופן זה הל"ת והכרת באין כאחד ברגע אחת. מש"ה כיון שאין העשה דוחה הכרת שוב אינה דוחה גם הל"ת לחוד. דאיך תחלקם זה מזה לומר שנשאר הכרת ולא הל"ת כיון ששניהם באין כאחד וברגע אחת חלו ממש. והכרת בא בשביל הל"ת א"כ אין מציאות כלל לחלקם זה מזה. וזה ברור:

אמנם מה שיש לעיין בזה דהנה תמן תנינן (מכות דף כ"ג ע"א) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן כיון שנלקה הרי הוא כאחיך. דברי ר' חנניא בן גמליאל עיי"ש בש"ם. והקשו כל המפרשים איך יצוייר שני ההלכות האלו. מה שבמשנה הזאת נקט דחייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. והא דקיי"ל דחייבי כריתות לוקין. הלא ממנ"פ כיון שחייבי כריתות לוקין. א"כ כיון שנלקו הרי נפטרו מידי כריתתן וא"כ כרת שוב היכי משכחת לה. דהא בהמלקות נפטרו מן הכרת ולהסביר זה הנה מבואר הוא בדברי הפוסקים להמעיין היטב דכך הוא הסדר דבאמת שניהן יחד לא יבואו לעולם דאי אפשר שילקה ויתחייב כרת ג"כ. דאין אדם נענש בשני עונשין. עיין בר"מ בפי' המשנה בריש פ' אלו אין הלוקין. רק היכא שהיו עדים והתראה אז חייב מלקות ונפטר מן הכרת. ואם הזיד בלא התראה אז לא ילקה בשום אופן רק מחויב כרת לחוד ודו"ק. וא"כ לפ"ז מתורץ שפיר דבאמת כרת ומלקות באין כאחד. דהא לא יצוייר כלל שילקה ויתחייב כרת ג"כ דנימא דחיובן אין באין כאחד אלא הכרת תלוי בהמלקות שאם נלקה נפטר מהכרת א"כ שפיר אמרינן ששניהם באים כאחד. א"כ שפיר אמרינן כנ"ל דאם לקה אין בו כרת. ואם יש בו כרת דהיינו שלא התרו בו הרי אין בו מלקות. ומש"ה כיון שאין העשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אליבא דרבא הלא בין שהתרו בו לא חייבם אחותך כי אסורה עליך ואין העשה דיבום דוחה את האיסור הרי שפיר לקי דהא ע"כ הכרת שבו והל"ת והמלקות באו כאחד. דהא אחר שילקה לא יתחייב עוד כרת. ובין אם לא התרו בו הא לא לקי כלל ורק כרת לחוד הוא דמתחייב. ושפיר ניחא ודו"ק:

הן אמת כי המעיין בהגהות המשנה למלך (פי"ז מהלכות סנהדרין הלכה ז') יראה ממש היפיך מדברינו הנאמרים לעיל שפלפל שם בהא דאמרו דחייבי כריתות שנלקו נפטרו מידי כריתתן שזהו רק בלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין. ששם לא יצוייר שיתחייב מלקות מדינא דאם בהתראה הרי חייב מיתת ב"ד ואם בלא התראה הרי חייב כרת. אז שפיר אמרינן כיון שנלקה נפטר מן הכרת. אבל הכרת שיש בחלב ודם וחמץ בפסח ויוהכ"פ ואחותו ואחות אשתו וכדומה שאין בזה מיתת ב"ד רק כרת אם לא התרו בו. ואם התרו בו מלקות נמי. אז אם היתה התראה הרי מחויב ודאי מלקות מדינא דאע"ג דנלקה אפ"ה חייב אח"ז כרת נמי וא"כ זהו שלא כדברינו. אמנם אף שידוע דההגהות שבמל"מ הם ממרן הגאון החכם צבי ז"ל אשר רב גוברי'. ולפי דבריו י"ל בזה דל"ת שיש בו כרת דומה ממש לל"ת ועשה דהא גם המלקות והכרת באים זה אחר זה ושניהם עליו. אפ"ה לפענ"ד אם כי עפר אני תחת כפות רגליו יראה דאישתמיטתי' הכא ש"ס מפורש (מגילה דף ז' ע"ב מכות דף כ"ג ע"ב) דפרכינן שם על ר' תנינא בן גמליאל שסובר דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן דהא תנן אין בין שבת ליוהכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת. ואם איתא דנפטרו הלא אידי ואידי בידי אדם הוא. עכ"ל הש"ס עיי"ש. ואם איתא כהחכם צבי [וגם המהראלנ"ח עיי"ש בההגהות] דהיכא שאין מיתת ב"ד רק כרת לא אמרינן דנפטרו במלקות מידי כריתתן אלא לוקין וגם נכרתים א"כ לק"מ קושית הש"ס על ר' חנינא בן גמליאל דהא לא אמר רחב"ג אלא היכא שיש מיתת ב"ד כמו הבא על א"א או שעשה מלאכה בשבת שאם התרו בו חייב מיתה בידי ב"ד אבל אכל ביוהכ"פ שאין שם מיתת ב"ד שפיר מודה גם רחב"ג שלא נפטר מן הכרת ודו"ק וזה ברור. ועיין ברש"י (מכות דף כ"ג ע"ב) ד"ה רב אשי שכתב ואם הזיד בלא התראה הוי בכרת. ולדברי החכ"צ הרי גם אם התרו בו ונלקה עדיין חייב כרת נמי ובאמת צע"ג על הני תרי אשלי רברבי הח"צ והרלנ"ח מש"ס מפורש הנ"ל. ולפ"ז הדר התירוץ הראשון למקומו ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה