אור ברסלב
ברוך השם חידושי ש"ס › סימן מט

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי ש"ס · סימן מט

סימן מח

א מסוגיא דביטול ובדיקה (ריש מסכת פסחים). הנה בסוגיא הזאת נאמרו ונשנו הרבה שיטות בפוסקים. שיטת רש"י ז"ל והר"ן דבדיקה וביטול דאורייתא הן ובאחד מהן יוצא חיובו מדאורייתא. וכל מי שאין ברשותו חמץ ידוע שוב לא חלה עליו מצות השבתה כלל. ועיין בר"ן שם שהאריך בזה. ושיטת הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה ב'. לפי נוסחא דידן האמיתית) וכן היא שיטת הטור (סי' תל"א) דאין לבדיקה עיקר מן התורה כלל רק הפקר לחוד הוא שהזהירה התורה להפקיר כל חמצו. וביאור שיטותיהם תלוי בפי' הסוגיא (פסחים דף ו' ע"ב) אמר ר"י הבודק צריך שיבטל מ"ט שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עילוי'. ובהא דאמר ודעתי' עילוי' פירש רש"י והר"ן ז"ל שפירושו הוא על להבא, פי' דלמפרע לא חיישינן כלל דכיון שביער חמצו הידוע שוב לא חייבה אותו התורה כלל דאזלינן בתר חזקה דכיון שבדק במקומות הידועים לו שוב לא ימצא במקומות שאינם ידועים לו כלל עיי"ש. ורק להא חיישינן שאם לא יבטל וימצא חמץ אח"כ שמא יחוס עליו רגע אחת ולא ישרפנה. ויעבור על רגע זו על ב"י וב"י. ודעת הרמב"ם והרא"ש פ"ק דפסחים והטור שם דעיקר החשש על למפרע. דעל להבא לא חיישינן כלל דבהמצאו ודאי יבערנה תיכף. רק שהם סוברין דאם יש כזית חמץ ברשותו אף שאין ידוע לו אפ"ה עובר עליו מדאורייתא. ומפרשים דעתי' עילוי' היינו דכיון שחשובה בעיניו לא בטלה כפירורים הנבטלים מעצמם אלא בעינן אשר יבטלנה בפירוש. וק"ל. עיין היטב בשיטותיהם. והנה לפי שיטת רש ז"ל קשה לפענ"ד דכי היכי שחששו חז"ל לשמא ימצא גלוסקא ויחוס עלי' שלא לשורפה כן יש לחוש נמי אף אם יבטל שמא ירצה לחזור ולזכות מן ההפקר וא"כ מה מהני הך תקנה שתקנו חז"ל לבטל אחר הבדיקה. ומאי שנא חשש זה מחשש שמא יחוס מלשורפה. הן אמת דלכאורה יש להקשות כן גם על עיקר הדין אליבא דכ"ע דביטול מהני מן התורה אף אם יהיה מונח החמץ ברשותו כל ימי הפסח. הא כיון דקיי"ל דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו א"כ מאי מהני בזה הפקר. אך באמת הא לא קשיא דהא כבר כתב הר"ן ז"ל בביאור הדבר דהא דמהני ביטול בלב אף דלא מהני כן בהפקר דעלמא משום דכיון דחמץ הוי כבור ברשות הרבים. דאינו ברשותו של אדם רק שהכתוב עשאו כאילו הוא ברשותו. ומש"ה בגילוי דעתא שאינו רוצה בו סגי. וא"כ הרי חזינן דאין חמץ בפסח נקנה לאדם אלא ברצונו ודעתו דוקא. ועוד נראה להסביר הדבר דהא בדין קניית חצר יש בזה שני סברות. ,שליחות. 'ויד. וכמבואר בסוגיא דפ"ק דב"מ. וא"כ אם משום שליחות הא אין שליח נעשה שלא מדעת הבעלים רק היכא שהדבר הוא לטובת המשלח. אבל לחובתו קיי"ל שאין חבין לאדם שלא בפניו. ואם משום יד הרי כיון שהוא גלה בדעתו שאין רוצה ביד א"כ אין לו יד. וביאור הדבר על נכון י"ל לפענ"ד דכיון שהוא הפקיר החמץ א"כ הרי חזינן דעתו שאינו רוצה שיעבור עליו בב"י וב"י. ואם נאמר שהחצר הוא קונה א"כ ע"כ אמדינן דעתו דודאי הפקיר החמץ ברשותו וגם המקום שהחמץ מונח שם הפקירו. ושוב הא אין לו חצר כלל. ואם שיש בזה דקדוקי דברים היאך יכול להפקיר את המקום בלב. עיין בזה בקונטרס אחרון להגאון מהרש"ז ובס' קהלת יעקב להגאון אלגאזי אות ח' עיי"ש:

ב אבל הקושיא הנ"ל ודאי קשה שמא ירצה לזכות אחר ביטולו מן ההפקר דהא יכול המפקיר לזכות מן ההפקר. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ודעמי' ניחא דהא הם סוברין דעל להבא אין שום חשש דודאי ברגע זו שימצאנה ישרפנה כי כן שיטתם ז"ל דעיקר החשש בבדיקה לחוד הוא על למפרע שאינו יוצא חיובו בבדיקה וא"כ כיון שהפקיר כל חמצו שוב לא חששו כלל עוד. אבל אליבא דדעת הר"ן ורש"י ז"ל ודאי קשה. ואין לומר דמשום דאין שום תקנה לזה לכן לא חששו חז"ל להאי חששא ומה דמצי לתקוני תקנו. ומה שלא מצאו שום תקנה לתקן לא תקנו. דזה ליתא דהא ודאי היו יכולין לתקן ולומר שחייב לבדוק בכל המקומות דאז ודאי לא יהי' שום חמץ ברשותו. ולמה תקנו שחייב לבדוק רק במקומות הידועים שדרך למצוא שם חמץ. וגם אין שייך לומר דאכתי אף אם יבדוק בכל המקומות עדיין לא יצאנו מידי חשש דיש לחוש שמא יקנה חמץ בשוק וא"כ כיון דאכתי אין תקנה גמורה לזה מש"ה לא חששו שמא יזכו מן ההפקר נמי. דזה ודאי ליתא ולא דמי להדדי דבשלמא לחושדו שיעשה מעשה בפועל ולקנות חמץ מן השוק לא חשיד אינש למיעבד הכי לקנות דבר הנאסר לו מה"ת. אבל לזכות מן ההפקר ודאי דיש לחוש דלא הוי מעשה בפועל. וכמו שחששו לשמא יחוס על החמץ כן יש לחוש לשמא יתן דעתו שוב לחזור ולזכות ובהמצא החמץ על מקום אחר שלא במקום שהי' מונח עליו בעת ביטולו. ויכול לזכות בו מצד שני ענינים או משום שיטלו בידו ויזכה כמו כל הזוכים מההפקר או מדין חצר ודו"ק בזה. אך נ"ל לפענ"ד לתרץ זה. דהנה בש"ס (חולין דף קמ"א ע"ב) גרסינן יוני שובך ויוני עליה חייבות בשלוח הקן ויש בהן גזל משום דרכי שלום. ופרכינן שם ואם איתא לדר' יוסי בר' חנינא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ניקרי בי' כי יקרא פרט למזומן. דהא הוא זוכה בהביצים משום דחצירו קונה לו וכו'. ומסקינן שם והשתא דאמר רב יהודא אסור לאדם שיזכה בביצים קודם שילוח אמן כל מילתא דאיהו מצי זכי חצירו נמי קא זכי לי'. וכל מילתא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא קא זכי לי'. ופירש"י שם דכל קנייה מהפקר זכייה קרי לה עיי"ש היטב. א"כ מבואר דעת רש"י ז"ל דאין אדם יכול לזכות מההפקר רק דבר המותר לו אבל כל דבר שאסור לו לא יכול לזכות בו. א"כ לפ"ז שוב לק"מ דהא כיון דחמץ בפסח אסור לו לזכות מה"ת מש"ה אף אם ירצה לזכות מההפקר לא מצי זכי ומש"ה גם חצירו לא זכי לי'. וכן נפסק הדין בטושו"ע (יו"ד סי' רצ"ב) עיי"ש. אך עדיין יש להקשות דהא ניחא לפי' רש"י ז"ל. אבל להך פירושא המבואר בשיטה מקובצת (ב"מ דף ק"ב ע"א) דהא דחצירו לא זכי היינו בשאין דעתו לזכות בו אז אין כח של בעל החצר לזכות בו מעצמו. אבל אם דעתו לזכות בו שפיר יכול לזכות בו א"כ הדרא קושיין לדוכתא ואע"ג דהריטב"א ז"ל שם בשטמ"ק כתב דהך פירושא לא נייח לו. ופסק הוא ז"ל דגם ברצונו ודעתו לזכות אפ"ה לא זכי לי'. וגם לפענ"ד צ"ע דברי היש מפרשים שבשמ"ק דלפי דבריהם עדיין קשה קושית הש"ס דהא ניקרי בי' כי יקרא פרט למזומן דהא ודאי דעתו של בעל החצר לזכות בהביצים עיי"ש ודו"ק. אך מ"מ נראה לתרץ שיטת רש"י והר"ן ז"ל דגם אם נאמר דרש"י ור"ן סוברים כהך פירושא אפ"ה לק"מ קושיא הנ"ל:

ג דהנה הצל"ח ריש מסכת זו כתב דנראה לו כנוסחא הישנה ברמב"ם דלחמץ שאין ידוע חייב לבטל ולחמץ ידוע הבדיקה וכתב שם דלכאורה קשה הא הרמב"ם ז"ל סובר דכל ספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא אבל מה"ת ספק להקל א"כ איך אפשר לומר שחייבה התורה על ספק לבטל. וכתב שם דלפי סברת המג"א (סי' תל"ז ס"ק ג') דחמץ איתחזק איסורא מש"ה גם הרמב"ם מודה בזה דחיוב הביטול לחמץ שאין ידוע מה"ת הוא עיי"ש. אבל לפענ"ד נראה דאין דברי המג"א ענין כלל להא דספק מה"ת דעד כאן לא כתב שם המג"א רק שהבית כל השנה בחזקת חמץ. וקאי התם על דין המחבר דהיכא שהוא בביתו צריך לשאול אותו אם בדק את הבית ולא סמכינן בזה על חזקת בדוק. משום דהבית בחזקת חמץ ואין חזקת בדוק מוציא מחזקת חמץ. א"כ הא מיירי התם רק לענין שאנו דנין אם הבית נבדק כלל. אבל היכא שבודאי בדק וביער כל החמץ שמצא רק עדיין יש לו ספק אולי יש עוד איזה חמץ במקומות אחרים או במקומות הללו א"כ אין שייך כאן סברא זו דחזקת חמץ על הבית. כיון דכבר בדק ובער כל החמץ שראה ומצא. ומאין יבוא החמץ בבירור לאותן המקומות שאין דרך למצוא שם חמץ. וא"כ אף דהוא ז"ל כתב זה על הך גירסא. ובגירסא זו יש לישב דבריו ע"פ המג"א. דהביעור הוא במקומות הנראים להדיא והביטול הוא על המקומות שדרך החמץ להמצא. עיין היטב בכ"מ (שם הלכה ב'). ולפ"ז שפיר ניחא כיון דהביטול הוא על מקומות שדרך להמצא והבית שפיר בחזקת חמץ גם הרמב"ם מודה בזה. אבל לפי פי' השלישי שבכ"מ שם. דגם אחר הבדיקה במקומות הידועים אפ"ה מחייב הרמב"ם ז"ל לבטל א"כ הדרא קושיין לדוכתא. ויותר יש להקשות כן אליבא דידן בנוסחת הרמב"ם דאין לבדיקה עיקר מה"ת כלל רק ביטול לחוד. וכל שבדק אפ"ה אם נמצא אח"כ עובר למפרע כל שלא ביטל וכמ"ש להדיא הטור (סימן תל"ד) דמשום שביטל החמץ אחר הבדיקה מהני לו דאף אם ימצא אח"כ לא יעבור למפרע עכ"ל עיי"ש א"כ בהדיא סובר דאם לא הי' מבטל הי' עובר עליו. ולפי נוסחתינו אזיל הטור בשיטת הרמב"ם ז"ל א"כ עדיין קשה הא הר"מ סובר דכל ספק מה"ת להקל ואיך חייבה התורה ביטול על חמץ שאין ידוע לו כלל. ואין שייך כאן כלל סברת המג"א כמ"ש לעיל:

ד אך באמת נלפע"ד שאין זה קושיא כלל. ולא דמי האי וספק לשאר ספיקי דעלמא דבשלמא בכל ספק שאנו מסופקין אם יש כאן איסור כלל או לא. בזה שפיר אמרינן כיון שאין האיסור ודאי רק ספק ואולי אין כאן איסור כלל לכן אזלינן להקל מן התורה. אבל הכא כיון שהרמב"ם והטור סוברים שאין יוצא חיוב הביעור בבדיקה. וא"כ ע"כ הם סוברים ג"כ שאם נמצא אח"כ שום חמץ עובר למפרע. דהא כל עיקר סברת הר"ן שאינו עובר הוא משום דכיון שבדק ויצא חיובו בזה ד"ת א"כ חזינן דאינו עובר שמה שהי' מוטל עליו לעשות כבר עשה ויצא י"ח בזה. אבל לפי מה שהם סוברים דגם מן התורה לא יצא י"ח בבדיקה לחוד מש"ה הסברא נותנת דאם בדק לחוד ולא ביטל עובר למפרע. וא"כ הרי כל עיקר חיובו דחייב לקיים מצוה דתשביתו הוא כדי שלא יעבור עליו בב"י וב"י וכמ"ש רש"י ז"ל במשנה. ולפ"ז שהר"מ והטור ס"ל שאם ימצא אח"כ יעבור למפרע. ודאי דדמי חיוב הביטול לחמץ שאין ידוע לו כלל. כמו לחמץ שידוע לו דכיון שיכול להיות שיעבור עליו בב"י וב"י שוב חלה עליו מצות השבתה מדאורייתא:

ה וע"ד הפלפול אמרתי דהך דינא דהרמב"ם כאן הוא חד דינא עם הא דס"ל להרמב"ם (בהל' איסורי ביאה) דעונת הווסת הוי דאורייתא. והיינו קודם עונת הווסת. ואחר הווסת מותרת לו אף בתוך שבעה ימים עיי"ש היטב. והנוב"י (בחיו"ד סי' נ"ה) חידש בזה דבר נפלא דהא דומה למ"ש שמא ימות חיישינן שמא מת לא חיישינן מש"ה קודם הווסת הוי ד"ת שאין לה חזקת טהרה על להבא. אבל אם אנו דנין על שעבר שפיר יש לה חזקת טהרה כמו שמא מת לא חיישינן. ובמקום אחר עמדתי על דבריו והעליתי בצ"ע דהא א"כ איך מותר לשמש עם אשה שאין לה ווסת קבוע אף בבדיקה קודם התשמיש אפ"ה ניחוש שמא תראה אחר הבדיקה וחזקה על להבא לא אמרינן. ובאשה שאין לה ווסת אין לה חזקה דדמים מסולקים הימנה המוזכר בר"ן (פ"ק דשבועות) בשם הרמב"ן דהתם היינו דוקא באשה שיש לה ווסת. אבל לפענ"ד נראה דלא דמי להך דשמא ימות. דהתם חל שעה אחת קודם המיתה מש"ה חיישינן שמא לאחר שעה ימות ונמצא אסור למפרע. אבל באשה הא כל רגע ורגע י"ל עדיין לא ראתה וכסברת ר"ת המוזכר בתוס' (פ"ב דקידושין דף מ"ה ע"ב) עיי"ש. אך נ"ל דהר"מ ז"ל סובר בכאן דעיקר חיוב הביטול ניתקן על הספק כדי שלא יעבור בב"י אף שאין ברור לו האיסור. אפ"ה הרי הב"י כתב (בהל' נדה סי' קפ"ג) לתרץ דעת הטור משום דאדם מוזהר ועומד במקום שיכול לבוא לידי איסור כרת שלא יביא עצמו לידי ספק איסור זה. ונ"ל דהר"מ ז"ל נמי סובר כן. וגם ס"ל דמדאורייתא הוי. ומפרש הכתוב והזרתם את בנ"י מטומאתם על זה שלא יביא עצמו לספק איסור היכא דעדיין יש לו מקום לתקן ולברר לצאת מן הספק. וכעין הא שכתב הרשב"א ז"ל שאין סומכין על הס"ס במקום שיכולין לברר כן י"ל בזה שהר"מ ס"ל הכי וגם ס"ל דהוי מה"ת ומש"ה שפיר חייב לבטל אף דרק הוא ספק איסור לו אפ"ה מוזהר ועומד הוא שלא יביא עצמו לידי ספק איסור במקום איסור תורה. משא"כ היכא שעבר הווסת ובדקה ולא ראתה או לא בדקה כלום דשוב אין תקנה לזה כלל רק יש לנו ספק איסור ושמא אין כאן איסור כלל לכן לא החמירו עליו בזה כלל וכסברת הפוסקים שנאמרו שם. וזה נכון מאד בס"ד:

ובזה נ"ל לתרץ נמי דעת רש"י ז"ל ממה שהקשיתי עליו לעיל. אך יש להקדים דהנה הנוב"י (בחיו"ד סי' נ"ז) הקשה על הרשב"א שסובר דאין סומכין על ס"ס במקום דאיכא לברורי. דהא הרשב"א בעצמו כתב להדיא בתשו' (סי' ת"א) דס"ס עדיף כרוב. ואדרבה יותר אלים כחו מרוב. א"כ קשה היכי סמכינן על הח"י טרפות דלא בדקינן אחריהם רק משום רוב בהמות כשרות הן. וכעין זה הקשה הב"י (או"ק סי' תל"ז). ועוד הקשה שם הנוב"י על הרשב"א ז"ל דהא הוא בעצמו סובר דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י מצד ס"ס ספק שמא לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש שמא נשתמש רק בדבר הפוגם. ואם כסברתו איך סמכינן ע"ז ולמה לא הצריכו לתקן טעימה לקפילא. ואמרתי לתרץ זה דהנה סברת הרשב"א בזה דלא סמכינן על ס"ס היכא דאיכא לברורי הוא משום דכיון דיש לנו דרך לצאת מן הספק שלא יהי' לנו שום עיון עוד בזה לכן אנו צריכין לברר ולא לסמוך על הס"ס. והיינו דוקא כשאם נברר לא נצטרך כלום עוד להס"ס וכגון שניקבה הריאה או ספק דרוסה אבל היכא שגם אחר הבירור נצטרך לצרף הס"ס בזה לא אמר הרשב"א כלל. וא"כ שוב לא קשה מהא דסתם כלי עכו"ם אינן ב"י. דהא איזה בירור יהי' לנו ע"י טעימת הקפילא. דהא גם אם יאמר הקפילא שטעמו פגום מאי הוי הא קיי"ל בש"ם (ע"ז דף ס"ז ע"א) וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' ק"ג) דתחלתו לשבח וסופו לפגם אסור א"כ אכתי יש לחוש שמא הי' האיסור קודם לשבח והשתא נפגם ודו"ק. וגם בהבדיקה של ח"י טרפות עדיין לא נצא מן הספק דהא עדיין אי אפשר לבדוק אלא אחר י"ז טרפות. דהא עדיין איכא למיחש שמא במקום נקב קא שחיט. א"כ על כרחך נצטרך עדיין להא דרוב בהמות כשרות הן. וזה נכון בעזה"י. וא"כ גם הכא בנ"ד נוכל לומר כן. דבשלמא לשיטת הרמב"ם ניחא דכיון דספק שיכולין לברר הוא הספק דאם יש שם חמץ או לא דהא נוכל לבררו בביטול לכן שפיר חייב בביטול. אבל לשיטת רש"י והר"ן ז"ל שסוברים דאף אם ימצא חמץ לא עבר למפרע. רק שיש לנו לחוש שמא כשימצא ירצה לזכות מן ההפקר. א"כ הוי ס"ס ספק שמא אין כאן חמץ כלל. ואת"ל שיש כאן חמץ אפ"ה שמא ישרפנו ולא ירצה לזכות בו כלל. א"כ לפ"ז שוב לק"מ ממה שיכול לבררו ולבדוק בכל המקומות דהא עדיין לא יברר לגמרי. דבשלמא בהך חששא דמקומות שמשתמשין בו בכל השנה שפיר הבדיקה מבררת לנו לגמרי משא"כ בהך חששא שנבוא לחוש להמקומות שאין דרך להכניס שם חמץ כלל וכמו חורים וסדקים שבקרקעית הבית. א"כ אף אם יבדוק אותן פ"א בכל הסדקים עדיין יש לחוש שמא יש עוד איזה חור שלא נודע לו. או שמא יגרור עכבר חמץ בבית חבירו ויביא לכאן. ואין לדבר סוף וכמ"ש במשנה (פסחים דף ט' ע"א) לכן משום זה לא הטריחוהו כ"כ כלל וסמכינן על הס"ס. ואף כי בפמ"ג (סי' ק"י) וגם הג' מהר"ש לנדא בשו"ת שיבת ציון (סי' ל') כבר כתבו בקוצר מלין דהיכא דאיכא טירחא יתירי לא הטריחוהו חז"ל. מ"מ הארכתי בזה כדי לברר ההלכה וללבן היטב. ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה