אור ברסלב
ברוך השם חידושי ש"ס › סימן לב

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי ש"ס · סימן לב

סימן לא

עיין בש"ס (גיטין דף י"ב י"ג) דסובר ר' מאיר דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות. ומפרשינן טעמא בש"ס התם משום דעבדא בהפקירא ניחא לי'. ורבו מוסר לו שפחה כנענית דזילא לי' ושכיחא לי' עיי"ש היטב. ושמעתי להקשות לכאורה פליאה עצומה איך יפרש ר' מאיר את הכתוב ואיש כי יכה את עין עבדו לחפשי ישלחנו תחת עינו וכן תחת שנו. והא לשיטת ר"מ הוי חוב לעבד יציאתו לחירות. וא"כ איך יצוה השי"ת להוסיף להעבד מכאוב על מכאוביו כי לא די שהפיל את שינו או סימא עינו ועוד זאת כי יוציאנו לחירות אשר זהו רעה גדולה לו. ואם התורה לא חששה לרעת העבד למה ניחוש אנן לשיטת ר' מאיר. והנה לפום ריהטא אפשר לבאר ע"ד הפלפול דהנה הנוב"י (מהדו"ק אה"ע סי' ב') חידש דגם לדינא דש"ס אין מגרשין ע"י שליח בע"כ. והקשו עליו כמה גדולים דהא בש"ס וגיטין דף י' ע"א) אמרינן דשליחות בגירושין איתא בע"כ. ותירץ הוא ז"ל (במהד"ת סי' ק"י) דאיירי בארוסה. וכן זכר שם דגם לר"מ יש שום פעם בעבד שתהא שיחרורו זכות לו כגון מי שחציו עבד וחציו בן חורין דממילא אסור בשפחה. א"כ שוב אין מזיק לו השיחרור כלל דבלא"ה הי' אסור בשפחה. עיי"ש. וא"כ לפ"ז י"ל דהכתוב שיוצא העבד בשן ועין יפרש ר' מאיר במי שהוא רק חצי עבד וחצי ב"ח דאז הוי לר"מ זכות להעבד. ודו"ק. אך יש להקשות דהא קיי"ל בר"מ (פ"ז מהלכות עבדים) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח אינו יוצא בראשי איברים עיי"ש. אמנם י"ל דזהו רק לדעת ר"א בש"ס (ב"ק דף צ' ע"א) עיי"ש. אבל ר"מ פליג התם עליו. ולר"מ דסובר התם דקנין פירות כקנין הגוף דמי ודאי דסובר דגם מי שחציו עבד וחציו ב"ח יוצא ג"כ בראשי איברים. עיי"ש היטב בהסוגיא. אך עכ"פ זהו דוחק גדול לפרש דברי הכתוב דאיירי רק בחצי עבד וחצי ב"ח. ולכן נ"ל לתרץ ולהסביר סברא נכונה בעזה"י דהנה לכאורה יש להקשות לדעת חכמים שסוברים דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות א"כ מאי טעמא אמרה תורה גבי אמה העברי' לא תצא כצאת העבדים. וקיי"ל פירושו דבין אמה העברי' ובין עבד עברי אין יוצאין לחירות בראשי איברים כצאת העבדים היינו עבדים כנענים עיי"ש פירש"י בחומש. הא אין לזה שום טעם לכאורה. וכי גרע כח העבד עברי מעבד הכנעני. ואם על עבד כנעני חסה התורה שיצא בראשי איברים כ"ש בעבד עברי. אלא ודאי מוכרח לומר דזה שיוצא העבד בראשי איברים אין הטעם משום שחסה התורה על העבד. ולא נעשה ח"ו מדותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות המלך על עבדיו הם. והטעם ע"פ דרכי הלימוד נ"ל דהנה בש"ס (קידושין דף כ"ד ע"א) תנא יוצא בראשי איברים א"כ למה נאמר שן ועין מה שן ועין מומין שבגלוי אף כל מומין שבגלוי אבל מומין שבסתר לא וכן נפסק בר"מ הלכה כברייתא זו. וצריך להבין הסברא דמה נשתנו אלו מאלו שאם חתך לשונו אינו יוצא ואם חתך אצבעו יוצא:

ואמרתי דהנה הקונה עבד כנעני כקונה חמור או בהמה. וכדפירש"י ז"ל (כתובות דף מ"ב ע"א) דהיציאה של ראשי איברים הוי קנס שקנסה התורה את האדון דמן הסברא הי' פטור דהרי הוא כחובל בבהמתו וחמורו עיי"ש. וא"כ אם העבד עדיין שלם בגופו שמו עליו ונקרא עבדו שקנה אותו. משא"כ כשחסרו מאחד מכ"ו ראשי איברים הרי נשתנה גופו מכמות שהי' ופקע שעבוד הגוף שהי' לו עליו ומש"ה יוצא לחירות פי' דאין עבד כזה נשתעבד לו לקנינו. ומש"ה שפיר מובן דבעינן דוקא מומין שבגלוי דאם רק בסתר הרי עדיין שמו עליו ושעבוד הראשון יש גם עתה. ומעתה יובן היטב דאין עבד עברי יוצא בראשי איברים משום דזהו ידוע דהקונה עבד עברי או אמה העברי' לא קנה את הגוף. ועיין בר"מ (פרק כ"ח מהלכות שבת) ובשו"ע (או"ח סי' ד"ש) דמצווה האדון על שביתת עבדו הכנעני כמו על בהמתו. אבל אין שביתת עבד העברי עליו. עיי"ש. וכן מוכח ומבואר עוד בכמה דוכתי. מש"ה שעבוד הזה שיש להאדון על עבדיו העבריים דהוי רק קנין כספו. שעבוד זה יש גם אם חסר ממנו אחד מאיבריו. ומש"ה אין ע"ע יוצא לחירות בכ"ו ראשי איברים. והשתא שפיר מובן לר' מאיר נמי דסובר דחוב הוא לו אפ"ה מה יועיל במה שחסרו דאטו אם ימות העבד ישתעבדו בו נמי דהרי פקע שעבודו וכן ה"נ כשחסרו ודו"ק. ועוד יש להסביר בזה סברא אחרת ע"פ מ"ש הר"מ (סוף פרק ב' מהלכות גירושין) דלהכי הוי בדין תורה גט כשכופין את הבעל ואומר רוצה אני דהא לכאורה הרי הוי אונס דגם מה שאומר רוצה אני ג"כ אונס הוא. ופירש שם הר"מ ז"ל דבר נחמד דלכל אחד מישראל יש שתי רצונות. א'. רצון לעשות מה שנצטווה. ב'. שלא לעשות רצון השכל. ולכן כשכופין רצון הרע ממילא נתחזק רצון הטוב עיי"ש. והנה בס' החינוך (פ' בהר) הסביר דלהכי לצורך מצוה משחררין את העבד משום דהא זה גופא הוי רצון השי"ת לעשות מצוות וכשהעבד יצא לחירות הרי יתחייב במצוות כישראל גמור וזהו ניחא להשי"ת. עכ"ד עיי"ש. וא"כ לפ"ז שפיר מתורץ. דנהי דר' מאיר סובר דאם ברצון העבד העצמי הוי חוב לו משום דעבדא בהפקירא ניחא לי'. אבל אין זה רצון השכל. ולזה צותה התורה דכשיכה אותו האדון יקנה לו זכות השכל שיצא לחירות וזה הרי הוי זכות אמתי. ודו"ק:

ועל פי דרוש יש לתרץ הקושיא בדרך נכון וקרוב לאמת דבמדרש רבה פ' נח פ' ל"ו אמרו דלכן דייקא בשן ועין קפדה תורה משום דכל חטא כנען הי' משום דבאלו האברים חטא נגד אביו נח הה"ד וירא חם וכו' ויגד לשני אחיו בחוץ "וירא "בעין "ויגד "בשן יעו"ש ולכן כל שקבל עונשו בין בעין בין בשן הרי בטל העבדות למפרע ולא קשה עוד יהי' גם אם הוא אינו רוצה בזה אבל מעיקרא אין עליו שם עבדות עוד וא"כ גם ר"מ מוכרח להודות דכיון דפקע פגמו של ראשית הקללה פקע למפרע מעיקרא לגמרי וכאלו לא נמכר כלל לעבדות מעולם. ובזה המדרש זכינו לתרץ הדקדוק שיש לדקדק טובא מה זה דבכל מקום שמזכירין בעלי הש"ס יציאת העבד בלשון שן ועין הלא למה לא שמרו דרך הלשון שבכתוב מתחלה כתיב עין והדר שן הי' להם נמי לומר כן עין ושן ולא שן ועין ועיין ש"ס ברכות ד' ו' ק"ו משן ועין וכן לעולם. אבל הוא הדבר דבראשית החטא של כנען הי' רק מה שראה והגיד מה שראה א"כ נמצא דאם לא הי' מגיד ומדבר לא הי' שום קללה לו. דמה היו יודעין מה שראה. א"כ פגם, בתחלה בשן מה שראה בעין לכן בזה רמזו בדרך רמז שיציאתו הוא משום שחטא בשן מה שראה בעין ודו"ק. ולהטעים עוד, יותר הנה בקינות איכה מקדים ירמי' בשלשה א"ב פ' לעי"ן. והקשו שם ותירצו בש"ס ובמדרש איכה רבתי משום דהיו מדברין בפיהם מה שלא ראו בעיניהם ע"ש וא"כ כחו שאסור לומר בפה מה שלא רואין כך הכא הרי הי' אסור לו לומר בפה גם מה שראה ולכן דרכן של כיוצא בהם לרז"ל להקדים פה שהוא שן לעין ודו"ק. וגם עוי"ל דהרי איתא למ"ד שם דכנען אמר לחם אביו תחלה ואח"כ הלך חם לראות דע"כ נתקלל כנען ולא חם ע"ש א"כ באו רז"ל בלשונם הטהור ורמזו זה ומקדימין שן אמירה של כנען לעין מה שראה חם אבל בתורה שבכתב דכתיב כסדר וירא חם ויגד לכן במשפטים נמי מוקדם עין והדר שן אבל בברכה תמיד טוב "עין הוא יבורך "בפה:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה