ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן כב
בשנת תר"נ יצא כבוד אחי הרה"ג ר' ברוך עסמאן ז"ל לדון שני דברים חדשים בהלכות צום העשור בפלפול יקר ונעים. ואנכי בענ"ד מצאתי אם כי המה עריבים לאוזן שומעת אבל אליבא דהלכתא לא מתוקמא ולכן אסדרם פה לפנינו. וז"ל:
הנה עשיתי סיום בבהמ"ד על מסכת יומא שלמדתיה בדקדוק. ואמרתי לפני אנשים לומדים מאמר אחד אשר גם לפניך אחי יקירי הנני לחבב את המאמר הזה: ז"ל הש"ס ליומא ד' פ"ז ע"ב) מצות וידוי ערב יוהכ"פ עם חשיכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה. (ופירש"י מחמת שכרות). ואעפ"י שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה (ופירש"י דבר קלקלה של חטא). עכ"ל. והקשיתי למה לנו לחוש שיארע איזה חטא באכילה של סעודה הזאת יותר מכל השנה שאנו מעמידין כל דבר על חזקתו גם באיסורין ובעריות כמו הניחו חולה או זקן נותנו לה בחזקת שהוא חי וכדומה ובכאן נחוש לזמן קצר כזה שמא יחטא באכילה ולפי הנראה היינו שיזדמן לו איזה מאכל של איסור וכדומה. ואמרתי תה"ל דבר יקר עפ"י לשון הגמרא שם (ד' ע"ד ע"ב) ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שב וא"ת אף עינוי שב ואל תעשה וכו'. ולסוף מאמר הגמרא להוסיף עוד תנאי דומיא דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלוק בו. ופירש"י מה מצות שבת שב ואל תעשה הוא אף מצות עינוי שב ואל תעשה דבר המבטל ממך את העינוי הוא ואין זה אלא כגון הני דמתניתין לא יאכל ולא ישתה ולא ירחץ עכ"ל. ולהלן פירש"י שעינוי צריך להיות בכל צדדיו יצאו חמה וצינה שאם ישב הרי הוא בעינוי ואם לא ישב הרי הוא אינו מצווה לישב עכ"ל. מבואר דעיקר העינוי של יוהכ"פ לא יקרא מה שאינו אוכל ואינו שותה כי בזה הי' לו לענות את עצמו בשארי דברים ולחבול בעצמו בחמה וצינה וכדומה. אבל עיקר המצוה הוא מה שאסור לו לאכול ולשתות היינו הקום ועשה אשר המה מבטלים העינוי וממילא מקיים בזה העינוי. אבל אם יעשה לעצמו איזה עינוי ואך שאין עליו איסור אם יבטל זה העינוי כגון שלא ישב בחמה וצינה אין זאת עינוי המפורש בתורה. הנתבאר מזה שבאם הוא חולה שמותר לו לאכול ולשתות שוב גם אם לא יאכל ויחמיר על עצמו מ"מ לא קיים מצות עינוי ודו"ק. כי זה ברור כשמש: והנה שם בגמרא (ד' פ' ע"ב) אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק עכ"ל. ופירש"י על ד"ה אכילה גסה שאכל לילי יום הכיפורים על השבע שהי' שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה עכ"ל ועיין בספר כפות תמרים על זה הדין דר"ל דהקשה אמאי משמיענו ר"ל הדין ביוהכ"פ לאשמעינן דבעלמא במק"א כגון חלב או חמץ אם אכלן אכילה גסה פטור דלא שמה אכילה. ואחר כל הדיחוקים שרצה שם לתרץ הנה הקושיא במקומה עומדת. ועיין בתוס' פסחים פ' ע"פ (ד' ק"ז ע"ב) וז"ל ואומר ר"ת דתרי גווני אכילה גסה יש. והקשה גם על זה הכפות תמרים מנ"ל לר"ת לחלק באכילות. ואחר כל זאת לא הביא לידי תירוץ על ר"ל שהביא ההלכה רק על יוהכ"פ. אבל לפי דבריי בעז"ה יבואו על נכון דאחרי שבזה שיש לו רשות לאכול שוב אינו מקיים מצות עינוי כמו חולה וכדומה וגם אם מתענה מ"מ אינו מקיים המצוה ורק שאין לענוש ע"ז כי הוא כמו לאו שאין בו מעשה ודו"ק. ולכן לא הביא ר"ל הדין רק ביוהכ"פ ולא להקל כ"א להחמיר שכיון שפטור אם אכל אכילה גסה שוב אינו מקיים מצות עינוי. ולכן אסור לאדם לכנוס ביום הכיפורים והוא שבע מלבלוע עוד. ובזה יתורץ על מה שיש לתמוה על לשון הגמרא שסמכו מאמר ר"ל הזה אל מאמר הקודמו דר"ל בא שם להחמיר על האוכל דגם ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביוהכ"פ ומשום דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא. ותיכף לזה מביא דברי ר"ל דהאוכל אכילה גסה ביו"כ פטור. ויותר הי' להגמרא להביא זאת על מקום אחר מן הדינים שבמשנה הזאת. אבל ר"ל משמיענו גם בזה שיש חומרא להאוכל כי לא יצא בהעינוי ודו"ק. ומעתה יהי' מתורץ לשון הגמרא שמא יארע דבר תקלה בסעודה. ופירש"י של חטא. היינו שהאכילה בעצמה אם תהי' כשירה ובחזקתה שהיא כשירה אבל יאכלנה לשובע והי' בך חטא כי לא יקיים עוד מצות עינוי רק במקצת היום אחר אשר ירעב והתקצף אבל בעת שבעו אם יאכל הוא פטור. הנה בעת הזאת אינו מקיים העינוי והתורה אמרה תענו את נפשותיכם כל יום העשור. ולפי דעתי הוא ברור תה"ל גם לדינא. אשר מעודי הנני מחמיר לבלי לאכול פת בסעודה המפסקת. וגם מן הדברים הקלים מעט מזעיר. עכ"ל כבוד אחי הרב הגאון:
והשבתי ע"ז אם כי דברי פי חכם חן ושפתים ישק משיב דברים נכוחים אענה את דעתי בזה אחת לאחת למצוא חשבון בעזר החונן לאדם דעת. ואחלק לסעיפים קטנים:
א מה שרצה לומר דאין עיקר העינוי מה שאינו אוכל ואינו שותה (כי בזה הי' לו לענות עצמו בשארי דברים ולחבול בעצמו בחמה וצינה וכדומה). אבל עיקר המצוה הוא רק מה שאסור לו הקום ועשה לאכול ולשתות וממילא מקיים בזה העינוי עכ"ל. אין זה מובן. הלא ביוהכ"פ הוי עשה ול"ת כדכתב הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מה' שביתת עשור) מדענש הכתוב את העובר כרת ש"מ דהזהיר דכללא בידינו לא ענש אלא א"כ הזהיר א"כ כשם דהזהיר את העושה הקום ועשה כגון שאוכל ושותה. כן הוא נמי ממש היושב ואינו אוכל ואינו שותה מקיים בזה לבד המ"ע של העינוי ואיך אומר הוא דאין זה עיקר המצוה. אם לא זה הוי העיקר הרי אין לך מצות עשה בעינוי כלל רק הלאו והרי מפורש בכל מיני המצות שבמצות העינוי ישנה מ"ע לבד הל"ת:
ב ומה שכותב אבל אם יעשה לעצמו איזה עינוי ואך אין עליו עונש או איסור כשיבטלם כגון שלא ישב בחמה וצינה אין זאת עינוי המפורש בתורה. ונתבאר מזה שבאם הוא חולה שמותר לו לאכול ולשתות שוב גם אם לא יאכל ויחמיר על עצמו מ"מ לא קיים מצות עינוי. ומסיים כי זה ברור כשמש. לדעתי לא נוכל לומר זה כי ראשית הוא הולך בשיטתו דלא נמצא מ"ע בעינוי רק הל"ת וממילא בחולה שאין בו האיסור של הל"ת אין בו שוב שום מ"ע. והרי בררנו דכל הראשונים חולקים ואומרים דגם מלבד הל"ת יש ג"כ מ"ע א"כ הרי אם אפילו הפיקוח נפש של החולה דוחה כל הל"ת שבתורה ואין עליו איסור אם הי' עובר ואז אם הי' עובר הרי הא שפיר בלי ספק לא תוכל לומר דקיים העשה דהאיך קיימה אחרי שעבר, אבל כשלא עבר והחמיר ולא אכל האיך עולה על הדעת שלא קיימה הרי אדרבה קיימה יותר מכולם דהוא מסר נפשו עליה. ואיך תאמר שלא קיימה. ואך יש לזה מקור אחר היותר נאמן דהיינו למשל בכל שארי מ"ע ול"ת דדינם בהם דיעבור ואל יהרג ובא אדם אחד והחמיר על עצמו ונהרג ולא עבר אם עשה מצוה או הוא מתחייב בנפשו. הנה דין זה מפורש הוא בדברי הר"ם (פ"ה מה' יסודי התורה ה' א' וה' ד'). דשיטתו של הר"ם דמתחייב בנפשו הוא וא"כ לפי"ז ודאי לא שייך שעשה מצוה אחרי שהוא מתחייב בנפשו. אבל שיטת התוספות (במס' ע"ז ד' כ"ז ע"ב) ד"ה יכול דאדרבה צדקה תחשב לו כשהחמיר על עצמו ומסר עצמו על שום מצוה יעוי"ש. א"כ הרי הט נא אזניך ושמע הרי לא מיבעי לשיטת התוספת הלזו ודאי דחולה שהחמיר ע"ע ולא אכל ודאי דהוא צדיק גמור ועשה כרצון השי"ת. אלא אפילו לשיטת הר"ם הלא הוא לא אמר רק היכא שנהרג והמיתה כבר פגעה בו. אז דייקא אומר הר"ם דהוי מתחייב בנפשו. אבל בכה"ג שהי' חולה ביוהכ"פ דמה שהותר לו לאכול רק מחמת הספק שמא יסתכן ואין לך שעומד בפני פ"נ. אבל בדיעבד שאמד עצמו ועלה לו בשתים שלא אכל וגם הוא בריא וחי עדיין. היעלה על הדעת כלל שעשה שום איסור ח"ו אדרבה כ"ע מודים דעשה כהוגן וזכות המצוה תגין עליו לתת רפואה לכל גופו. והרי הוא ש"ס מפורש (יומא פ"ב) נמי כן דהתם אמרו עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה (ושם ע"ב) איתא ההיא עוברה דארחא אתו לקמי' דרבי אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא ופירש"י אולי תוכל להתאפק. ואם איתא כדברי כ' אחי למה התחיל רבי להחמיר כלל ולבקש ולמצוא עצות לנפשה הלא אחרי שהדין נותן שרשאין להאכילה א"כ הרי הא לדבריו לא יהא שום תועלת כלל גם כשתחמיר על עצמה ולא תאכל. ולחנם על לא דבר כלל מצא רבי העצה. אתמהה. אלא ודאי הדבר ברור כשמש להיפוך דחולה שמחמיר על עצמו ויצא בשלום נפשו מהתענית ולא איחזק ודאי דעשה מצות ה' כהוגן ושכרו אתו. וכאשר קרא רבי על ההיא עובר בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ולא לומר ח"ו להיפוך דלא חלה עליו שום מצוה כלל:
ג ועוד יש סתירה לזה ממשנה אחרת דתנן התינוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתים ופירשו בגמרא היינו השלמה מדרבנן. וקשה עליו דא"ת דכל שאין בו האיסור כשיבטל ויאכל שוב אין בו המצוה כלל. א"כ הרי תינוקות הא פטורין הן ודאי ואין שום איסור כשיבטלו ויאכלו ואיזה שום חינוך הוי בהו כשיהיו מעונין א"ו דאין זה תלוי בזה וד"ל:
ד ואך העיקר הוא לבוא לתוך שעריו לראות דמיונו שדימה בעבור כי כמו שהצער של חמה וצינה אם הצטער לא עשה שום מצוה בצערו זה והטעם הא הוי רק משום דאין איסור עליו כשלא יצטער לכן לא עשה מצוה בהצטער כן נמי בחולה אחרי שאין עליו איסור כשלא יצטער ה"נ לא עושה מצוה כשמצטער. והנה לפום רהיטא הדמיון עולה יפה. אבל לבתר העיון אין שום דרך לבוא לזה. דאם הי' התם מלתא בלא טעמא הי' יכולת לדין כן אבל זיל בתר טעמא מפני מה באמת אינו מצוה להצטער בחמה או בצינה הוא דילפינן זה מפי השמועה מהיקשא או במה מצינו דאיסור מלאכה מה מלאכה שב וא"ת אף העינוי נפש שב וא"ת. פי' דהתורה למדה לנו שהקפידא שלה שהאדם מצער עצמו ביום צום העשור יהי' רק באופן שלא יעשה לו בקום ועשה דבר עונג. אבל לא עלתה על דעתה שהאדם יעשה לו בקום ועשה הצער דזה לא נאמר לאדם מעולם שיעשה לו שום צער בעולם בקום ועשה כלל וכלל דאין זה דמיון דמלאכה. ובצער חמה לא תמצא כי אם שיהי' מחויב לילך לישב בחמה א"כ יהי' בקום ועשה הצער וזה לא צותה התורה. ולכן כיון שהצער הזה לא עלה על דעת התורה כלל לכן גם היכא שיושב ממילא בחמה רשאי לו לילך ולישב בצל כיון שלמדנו דאין זה בכלל עינוי נפש של התורה כלל. אבל טעם הדבר מפני מה באמת לא בא זה בכלל העינוי כלל הלא ידעינן זה שפיר וטעם גדול יש בדבר:
והוא משום דבעינן שהצער יהי' בשב ואל תעשה כמו מלאכה ולא שיהי' בקום ועשה וכיון דלא תשכח במי שיושב בצל שיקוים בו הצער רק בקום ועשה שילך לישב בחמה לכן יצא צער זה מכלל המצוה לגמרי. וא"כ איך זה נרצה ללמוד מכאן לחולה שהתירו לו לאכול. הכי התם נמי אתה אומר דלא בא איסור אכילה לכלל איסור ח"ו הא זה אי אתה רשאי לומר דהא אכילה ושתיה ודאי דומיא דמלאכה הוא ובודאי כשאמרה התורה תענו את נפשותיכם התכוונה שלא לאכול ולשתות. א"כ על כרחך ההיתר של החולה הוי רק משום דדחויה אצלו כמו שנדחה אצלו כל האיסורין אחרים אם נצרכין לפקח את נפשו וא"כ היכא שהחמיר על עצמו ולא אכל ונתגלה שלא הסתכן בזה ונשאר בכמות שהי' בסדר בריאותו הדבר ברור כשמש דהוא החולה הזה כמו שארי בני ישראל ועשה מצות ה' אלקיו כראוי ונכון. וכאשר צוה אותו אלקים כן עשה ואיך זה מדמה שני ענינים הנפרדים לגמרי התם צער החמה לא בא לכלל איסור מעיקרא. ומלבד שזה לא הוי דמיון דדחויה דהא הותרה היא עדיף מדחויה לעולם כידוע אלא דזה לא הוי דמיון דהותרה נמי. דהותרה למשל שייך שנאסר רק שהותר לגמרי אבל כגון זה לא הוי אפילו בכלל הותרה דלא בא לכלל איסור מעולם כלל. צער החמה והצל. אבל אכילה הא ודאי נאסר באמת לאמיתו. ורק בהחולה נדחה איסורו של יום ואיך זה יתדמו שני ענינים כאלה:
ו וכעת נבא לדבר האכילה גסה שרצה ללמוד דאחרי שהוא שבע מסעודת המפסקת ואין עליו איסור האכילה דהא קיי"ל האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור אינו מקיים מצות עינוי גם כשלא אוכל כלל והכל משום סברא הנ"ל דשוה זה השבע כמו היושב בחמה. ואומר אני מרי' דאברהם האיך אומר דבר כזה הלא בהדיא פירש"י דהטעם דפטור משום דגם בעת אכילתו הוא נמי עדיין בעינויו דלא ביטלה כלל אכילתו את עינויו ואם תאמר דאין עליו כלל מצות עינוי איך זה מועיל מה שהוא עדיין בעינוי אלא ודאי דברור דיש עליו מצות עינוי ואדרבה משום דלא נתבטל מעינוי לכן פטור. ואיך זה דומה לשמש וצינה התם אע"ג דודאי מתענג בצל אפילו הכי מותר והכא רק משום דאין זה עונג לכן פטור. הרי עיין בעין דאין שום דמיון כלל להתם:
ז וסבור הייתי להסביר קצת סברתו זאת על דרך אחר דהרי מצינו בכללי התורה דהיכא דלאו ועשה סמוכים להדדי דבעינן דיהיו שניהן מישך שייכי בחדא גוונא כגון הא דאמרו לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דאומרין כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל דאיתנהו בבל תאכל חמץ וכו'. וכן זכור ושמור דשבת דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. ולכן אפשר יש קצת מקום לומר דיהי' הכא נמי כן דכל הכתוב ביוהכ"פ מעכב ובעינן דייקא שיהיו נמי בבל תאכל והני חולה ואכל אכילה גסה הואיל דליתניהו בבל תאכל ליתניהו נמי במצות עינוי דכיון שאין בהן הלאו אין בהן נמי העשה וכדרך קושית התוס' (פסחים מ"ג:) שהקשו אדרבה נימא הואיל דליתניהו בקום אכול מצה לא יהיו בבל תאכל חמץ. וכן בשבת הקשו כן דנימא להיפוך הואיל דליתניהו בזכירה לא יהיו נמי בשמירה יעויי"ש ורק התם לא הי' יכולת לומר כן ואפשר הכא באמת נימא כי אחרי דלית בחולה ובאכל אכילה גסה בל תאכל ליתא נמי במצות ועניתם. כן יש לומר לכאורה סברא זאת דזה הוא סברתו:
ח אבל ראה באמת איך שזה טעות גמור. דבשלמא אם לא הי' שום איסור בחולה ואכילה גסה לאכול הי' מציאות לומר זה אבל הלא בהדיא דגם בחולה כמה חילוקים יש בזה. דהא ראשית מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור. וכל שנתיישב דעתו קאי באיסור כדמעיקרא. א"כ בי' נמי יש האיסור דבל תאכל כמו כל אדם. ובפרט בהשובע מאכילת הערב. הרי נשמט מזכרונו של כבוד אחי דין המפורש (בשו"ע או"ח סי' תרי"ב ברמ"א סעי' ו' בשם הכל בו) דרק דברים שאינם מתובלים ומבושמים אם אכל אז דוקא פטור אבל אם אכל דברים המבושמים גם כשהי' שבע הרבה מערב ג"כ חייב. עיי"ש. ובאמת הכל בו הראה רק מראית הש"ס (דמגילה ד' ז') דאמרו שם רווחא לבסימא שכיחא. ולפע"ד יש מקור יותר מפורש לזה. והיינו בש"ס (סוכה ד' כ"ז ע"א) דאמרו שאל אפוטרופס של אגריפס המלך את ר' אליעזר כגון אנא שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר. אמר לי' בכל יום ויום אתה ממשיך כמה פרפראות לכ"ע ועכשיו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך. הרי לפניך שהוא הי' מסתפק בסעודה אחת ולא הי' יכול לאכול יותר ומה שהי' אוכל יותר הי' אכילה גסה דאין שמה אכילה ולא הי' יודע איך לעשות בסוכה ונתן לו עצה לאכול מיני מעדנים שממשיך האכילה. והכי נמי כן הוא ביוהכ"פ כל שעשה כן שאכל מיני מעדנים ודאי חייב. וכן הלכה. ואיך תאמר שאין עליו איסור דאכילה הרי במיני מעדנים ודברים מבושמים חייב ככל אדם א"כ הרי הוא נמי קאי בבל תאכל ככל שאר אדם. ובפרט שאיך יש לומר דבר כזה שזה אתא ר"ל להשמיענו דלא יאכל בעיוהכ"פ כדי שובע כדי שיקוים בו עינוי כדת. דא"כ הרי עיקר חסר מן הספר ומפני מה בוש הי' ר"ל לומר בפשיטות לא יאכל אדם בעיוהכ"פ עם חשיכה הרבה כדי שלא יבטל ממצות עינוי ולסוף הפך לשונו לגמרי לענין אחר לומר דרק ביום הכפורים פטור ובפרט דאדרבה ממשנה המפורשת יש להוכיח טובא דרשאין כל אדם לאכול הרבה בעיוהכ"פ עם חשיכה נמי דהא תנן בפ"ק דיומא כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה. ובעיוהכ"פ עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה מפני שהמאכל מביא את השינה. הרי מפורש שם דרק את הכהן גדול לא היו מניחין לאכול הרבה בסעודה המפסקת משום שהוא לא הי' ישן כל אותו הלילה. אבל שאר כל אדם שאינו כהן גדול מבואר להדיא דרשאי לאכול הרבה גם בסעודה המפסקת. ואלו לדברי א"א מה רבותי' דכה"ג בזה. אם כל אדם אסורין לאכול הרבה אלא ודאי דריש לקיש מעולם לא הרהר בלבו אפילו לאסור לכל אדם לאכול הרבה עם חשיכה ורק על עצם האכילה של יום הכפורים בא ללמד שאם אכל אז כשהי' שבע פטור. והא דפריך דא"כ מה השמיענו זה רק ביוהכ"פ זה לא קשה מידי. דהרי גם בתרומה כתב זה ובאמת איום הכפורים ומתרומה ילפינן לכל התורה כולה דאכילה גסה פטור בכל האיסורין שבתורה נמי. וכן הוא בהדיא במשנה למלך (פ"ה מה' יסודי התורה ה' ח' ד"ה ודע). וכן איתא נמי בשו"ת נודע ביהודא (מהד"ת חלק או"ח בהשמטה שאחר היו"ד יעויי"ש). וכן איתא נמי ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ר (ח"א סי' נ"ה יעוי"ש). דבכל האיסורין שבתורה נמי אם אכלן אכילה גסה בודאי פטור:
ט ובדרך אחר אמרתי בימי סליחות תר"נ. להסביר מה שאמרו בש"ס (הנ"ל יומא ד' פ"ז ע"ב). שמא תטרף דעתו בסעודה דפירש"י שכרות למה דקדק רק שכרות על דרך זה. ואגב יתבאר בטיב בקצרה כל האריכות הנ"ל. דהנה באמת יש לברר לנו מצות העינוי דיום הכפורים איך הוא. אם הכוונה שיהי' האדם מעונה כל יום צום העשור מערב עד ערב. פי' שיהי' רעב מתחלת יוהכ"פ עד צאתו ויכנוס ליום הקדוש כשהוא מעונה מכבר. או לא הקפידה תורה כלל על זה ויכול לאכול ולשתות ולכנוס ליוהכ"פ כשהוא שבע והנה לברירא דהך מילתא נקדים נא דברי הש"ס (דבבא מציעא ד' צ' ע"ב) בעי ר' יהונתן מר' סימא. מהו לחסום בחוץ שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא. או דילמא לא תדוש בחסימה מכל מקום. והכי נמי יש להסתפק לכאורה כן בעשור לחודש תענו את נפשותיכם והאי האוכל בתשיעי לאו בעשור הוא אוכל ושרי או דילמא בעשור תעונה תהא מ"מ וד"ל. וכן ביותר כל הנפש אשר לא תעונה אמר הכתוב והאי דאכל בערב יוהכ"פ הא לא מעונה הוא בתחלת היוהכ"פ. ואם נאמר כאן כמו שהסתפק ר' יונתן שם גבי חסימה הרי יצא לנו דין ברור שאסור. שהא התם פשיט לי' ר' סימאי דלא תדוש בחכימה ובשעת דישה לא תהא הבהמה חסומה אף ע"ג שחסמה כבר קודם הדישה. הכי נמי בשעת חלות היום העשירי לא תהא אכול ושבוע מכבר. אבל באמת חלילה לן לומר כן. דא"כ הרי יעלה לך ח"ו הדין דהמפונק שאינו יכול לאכול הרבה ויתענה בערב יוהכ"פ כדי שיהי' מעונה בכל היוהכ"פ יעשה מצוה. ואנן ידעינן דעובר הוא העושה כן על איסור תורה. וכדכתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מה' נדרים) דאכילת עיוהכ"פ היא מצות עשה של תורה יעוי"ש. ולזאת מוכרחין להסביר החילוק האמיתי בין הא דחסימה להא דעינוי בטוב טעם ודעת שלא יוקשה כלל זה על זה. וחסמה בחוץ שאני. והיינו דהנה תדע דענין עינוי ביוהכ"פ וענין חסימה בפועלים ובהמות הויין ממש ענין אחד כי אם דהוי דבר והיפוכו ממש. היינו דאחר שידקדקו היטב בהסוגיא דב"מ פ"ח פ"ט צ' יבינו דסגנון א' הוא דהתם מקפיד קרא שכשיגיע השעה שהפועל או השור ירצה להנות ממה שעושה יהא יכול להנות ואסור הבעה"ב לעשות שום דבר שיגרום שלא יוכל הפועל להנות ועובר על ל"ת דלא תחסום אם עושה כך דגם באדם יש איסורא דחסימה רק ממלקות פטור ע"ש וביוה"כ הוי נמי כן רק ממש להיפך דכאן מקפיד הכתוב שכשיגיע השעה שיצטער מהעינוי אזי לא יבטל ח"ו בקום ועשה צער העינוי אבל בשניהם הויין הדברים אמורים רק כשיגיע העת והשעה שהגבילה התורה דוקא היינו התם תלה רק מתי שתהי' נעשית המלאכה ולא קבעה לזה זמן ואלו הכא תלה רק בזמן בעשור לחודש השביעי. התם הוי עבירה כשמבטל ההנאה והכא להיפך הוי העבירה כשנהנה ומבטל העינוי. התם הוי מ"ע מן התורה שיהנה ולא ימנע מלאכול ואדרבה שיאכל דוקא והכא הוי מ"ע מה"ת שכשירגיש וירצה להנות יצטער דוקא וימנע מלאכול. ודו"ק. א"כ אדרבה מהסוגיא דהתם נלמוד ברור דאין שום דבר להחמיר על עצמו קודם הזמן דהרי מפורש התם בש"ס ב"מ ד' פ"ט ע"א רשאי בעה"ב להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה וכן שם דף צ' ע"ב רשאי בעה"ב להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה מעיקרא כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה ופירש"י שם מעיקרא כדי שתמלא כריסה קשים קודם שתכנס לדישה אלמא בהדיא דהקפידא הוא רק שכשיהי' להן תאוה של אכילה לא, ימנע אז שיצטערו בהתאוה אבל לעשות כל טצדקאי שלא יתאוו תאוה כלל ודאי רשאין ורשאין וכן נפסק בטוש"ע חו"מ סי' של"ז וסי', של"ח וה"נ ממש כן שהתורה תקפיד רק שכשיתעורר תאות האכילה דוקא ביום העשור לא יבטלוה ח"ו ויהיו מעונים ומצטערים כך עד ערב אבל רשאים ודאי לעשות שלא יתעורר כלל כל כך בחזקה התאוה של האכילה. ממש כמו התם בהלכה פסוקה דמקודם ומעיקרא טרם חל המעשה או הזמן רשאין שלא להגיע כלל לידי עינוי וצער ואין להחמיר כלל. ולפי"ז הא מובן שפיר דחסמה מבחוץ חייב דהא עכ"פ היא מצטערת בדישתה. אבל להאכילה מקודם דישה ששוב לא תצטער אח"כ כלל ודאי שרי וה"נ כן:
ועתה ראי' מוכרחת גם עפ"י דברי המקובלים שהרי הגאון הקדוש רש"ז מלאדי בעל התניא והש"ע הביא מפורש בסידור שלו בערב יוהכ"פ וז"ל בעיוהכ"פ יש להרבות באכילה ושתיה כמו שיעור ב' ימים עיוהכ"פ ויום הכפורים עכ"ל. והרב הג' לאואוט בשער הכולל שהדפיס בהסידור הרב ז"ל שנקרא שער התפלה מציין שם על זה שכתב הרב הקדוש דיש להרבות באו"ש כשיעור ב' ימים שכן הלשון הזה נמצא בפע"ח ומשנת חסידים וסידור האר"י ז"ל. ע"ש. הרי מי לנו גדול מאלו המקובלים הקדושים ז"ל שכיון שהם מדקדקין כ"כ ש"מ דאדרבה מצוה להרבות כ"כ שיהי' ודאי שבע בכניסת יום ולא עוד אלא שאנהירינהו לעיני מדרש רבה מפורש באיכה רבתי פרשה ג' בפסוק ויגרס בחצץ שיני וכו' הביא שם דר' יהודה בן בתירה אזל לנציבין בערבי צומא רבא ואכל ופסק. פי' שאכל כבר סעודה מפסקת אעפי"כ כשבא אצלו ריש גלותא והפציר בו שיאכל עמו עוד ונתרצה והביאו אז שמונים מיני מאכלים יקרים ואכל ר' יהודה מכל מאכל חד פת ושתה מכל פטיס חד כס עד שאמר לו חזי כמה אתה אוכל ע"י ע"ש היטב. הרי רואין בעליל שהריש גלותא מחמיר כהמקובלים שיאכל אדם הרבה בעיוהכ"פ וי"ל באמת דר' יהודה סבר מעיקרא כסברת אחי הגאון ואמנם הריש גלותא הסביר לו דלהלכה אדרבה מצוה לכנוס שבע ליום העשור: