ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי ש"ס · סימן א
עפ"י המאמר רז"ל בשבת ד' ל"א דבשעה שמכניסין האדם לדין שואלין איתו פלפלת בחכמה. דלכאורה אינו מובן רק דוד המלך ע"ה הי' יכול לומר על עצמו פי ידבר חכמות וכו' אבל מי דומה לו ואיך ישיב כ"א על שאלה כזאת אטו יודע הוא אם בחכמה הי' פלפולו או לא אבל פשוט הכונה אם פלפולו הי' בסדר קדשים שנקרא חכמה לעיל מזה ע"ש ולכן אקדים ענין הזה בתחלה שהוא שייך לסדר קרבנות מסדר קדשים שנזכה לזה בבבהמ"ק בב"א:
יש לחקור בדין שעיר המשתלח אם נעשה רובע ונרבע או נוגח אחר ההגרלה אם כשר להשתלח אם לא:
והנה ראיתי בספר העמק דבר פרשה אחרי מות דבש"ס (חולין דף ק"מ ע"א) מוכח דשעיר המשתלח כשר בנוגח וע"כ אחר ההגרלה עיי"ש היטב. ולפענ"ד לא כן ההלכה כאשר אבאר והן אמת אשר בהש"ס דחולין שם צע"ג למה לא הקשו גם כאן התוס' דלרבינא הרי למה נ טהורות לאפוקי שהרגה נפש ולא נגמר דינה הלא מתנא דבי ר' ישמעאל נפקא שהרי פסולין לכפרה כדקיי"ל ומן הצאן להוציא הנוגח וא"כ אינו ראוי לשם ושוב אינו ראוי לעזאזל ושוב הרי בעינן מכשיר כמכפר. ואלא דידעו התוס' לפרושי דקאי על אחר ההגרלה א"כ יוקשה שם דברי התוס' בד"ה לציפרים דלישני גם התם דלעולם בנעבדין ואיירי אחר ההגרלה וכמו דמפרשינן לרבינא וצ"ל דכל שיש לפרש גם קודם ההגרלה עדיפא להו להתוס' ולכן בשלמא לרב פפא יש לנו לאוקמא גם קודם ההגרלה ולא בנעבדין אבל לרבינא ע"כ אחר ההגרלה. ואמנם על כל אלה הנה יש לי להאריך ולברר דרובע ונרבע ונעבד ונוגח כולם פסולים גם אחר ההגרלה והש"ס דחולי לרבינא למה לא ילפי מתנא דבי ר' ישמעאל יתפרש לנו על נכון ודו"ק:
והנני להקדים דמש"ס (זבחים דף קי"ג ע"ב) יש לי ראיה מוכרחת דפסולין כל הני גם אחר ההגרלה דז"ל התורת כהנים שם כפי שהובא הגירסא בגליון הש"ס שם אוציא את הרובע והנרבע שהם אינם כשרים ליקרב ולא אוציא שעיר המשתלח ת"ל לה' המיוחדים לשם ואם איתא דשעיר המשתלח כשר ברובע ונרבע א"כ הרי על כרחך ממילא מתמעט ודו"ק וזו ראי' נפלאה. ואין לומר דמיירי קודם ההגרלה דהרי אז חייב כרת בחוץ גם עליו כדאי' בש"ס יומא ס"ב ע"ב וד"ל. וכאשר הראיתי זה לחכם א' כתב לי וז"ל וראיה של כ' מעלתו מהא דמצינן בש"ם (זבחים דף קי"ג ע"ב) אינה ראיה לפענ"ד דהא אפשר לומר דכוונתו על שעיר המשתלח קודם הוידוי דבזה פשוט דפסול בו רובע ונרבע מחמת דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם וכאשר מבואר בלח"מ ובמל"מ מש"ס (חולין דף י"א) ושם ג"כ אמר הש"ס סתמא אתיא משעיר המשתלח וכוונת הש"ס על קודם ההגרלה ועוד כתב להביא ראיה לדין זה וז"ל אחרי שבש"ס (תמורה דף כ"ח) יש שני למודים לפסול רובע ונרבע. א') מן הבהמה. ב') מן כי משחתם בהם מום בם והר"מ (פרק ג' מהלכות איסורי מזבח הלכה ו') הביא הך דרשא דמשחתם הרי הכריע שהדרש לפסול רובע ונרבע הוא מכי משחתם. וטעם הדבר של הרמב"ם שהכריע דהילפותא ממשחתם ולא מברייתא קמייתא דמן הבהמה הוא לפי ענ"ד משום דבמסכת בכורות (דף נ"ז) סוגית הש"ס סתמא דנלמד רובע ונרבע ממשחתם לכן פסק הרמב"ם כן דהלימוד הוא מן משחתם. וממילא נפשט חקירה דשעיר המשתלח משום דהרי מום פוסל בו הרי רובע ונרבע פוסלו עכ"ל כת"י. ולפי דעתי לא העמיק יפה ובמחכ"ת שגה. ראשית מה ראה לומר דהרמב"ם הכריע דהילפותא לפסול רובע ונרבע ממשחתם מחמת שהוא הביא הדרש ולמה לא ראה תוס' מפורש שם במקומו (בבכורות דף נ"ז ע"א) ד"ה כל דכ"ע אית להו הך דרשא אפילו מאן דממעט רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ממן הבהמה וממן הבקר בתמורה עכ"ל התוס'. ועוד מפורש בהדיא בפשיטות בתוס' לחולין דף כ"ג ע"א) בד"ה כי וז"ל כאן משמע דכ"ע אית להו הך דרשא דמשחתם אלא ודאי כולהו דרשי להו ואפ"ה איצטריך מן הבהמה ומן הבקר להוציא רובע ונרבע ולא הוי דרשינן ממשחתם דהא בהא תליא אלא משום דאשכחן כבר בקדשים דשווין בהן ערוה ועכו"ם ומום ונ"מ דרשה דמשחתם למעשר בהמה דחל על רובע ונרבע כמו על מום עכ"ל התוס'. הנך רואה דברי התוס' דהברייתא קמייתא נמי דילפי רובע ונרבע ממן הבהמה אפ"ה אית להו הך דרשא דמשחתם וא"כ מה חידוש ראה כ"ת בהרמב"ם שנאמר משום שהביא הדרשה ש"מ שפוסק כן הא לעולם מצינן למימר דודאי הרמב"ם יפסוק כהברייתא קמייתא ואפ"ה שפיר הביא בהלכות איסורי מזבח הדרש דמשחתם דהרי כ"ע אית להו הך דרשא:
ומלבד זה אתפלא איך כתב שטעם הרמב"ם משום דבבכורות סוגית הש"ס סתמא הוא דילפינן רובע ונרבע מן משחתם הלא הא התם בהדיא מפורש ההיפוך דהא הש"ס פריך שם ותנא דידן אי גמר תחת תחת מקדשים הני נמי לא ופירש"י הני נמי לא דהא כולהו פסולי בקדשים דתניא בתמורה 'מן 'הבהמה להוציא רובע ונרבע 'מן 'הבקר להוציא הנעבד 'מן 'הצאן להוציא את המוקצה א"כ הא מפורש להיפוך ומשני הש"ס שם התם לעולם גמיר והני רחמנא רבינהו דכתיב כי משחתם ומעשר הואיל ולא פסל ביה מומא וכו' הלא כל מי שרואה בעין יראה דהן הן דברי התוס' בחולין הנ"ל מפורשים הן בש"ס זה דבכורות דלעולם יליף פסול רובע ונרבע ממן הבהמה ואפ"ה סברי הדרש דמשחתם דהיכא שהתירה התורה מים אז רובע ונרבע נמי ראויין דרובע ונרבע לא עדיפי ממומין משום דהא אקשינהו רחמנא בכתוב וכדפירש"י שם. והיינו אך היכא שמום אינו פוסל אז רובע ונרבע נמי אינו פוסל אבל לא ההיפוך דבזה העיקר שפיר פליגי דלהת"ק דיליף ממן הבהמה יסבור בבירור דיש מום פוסל ורובע ונרבע אינו פוסל. ואפילו לפי דברי כ"ת שהייתם מדמין דיש סתמא דש"ס (בבכורות דף נ"ז ע"א) מן משחתם ג"כ תמיהא לי מאוד איך רציתם לומר דלכן פסק הרמב"ם כן בעבור שראה סתמא דש"ס אחת ולמה לא ראה סתמא דש"ס באמת בשלשה מקומות (בב"ק דף מ' ע"ב) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' (ובבכורות דף מ"א ע"א) סתמא דש"ס מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' (ובנדה דף מ"א ע"א) סתמא דש"ס להוציא רובע ונרבע וכו'. ועיין ברש"י (ע"ז דף כ"ב ריש ע"ב) וז"ל רובע ונרבע ומוקצה ונעבד פסול לקרבן דתניא בב"ק 'מן 'הבהמה ועיין רש"י (זבחים דף ע"א ע"א) דכל אלו פסולין להקרבה כדתניא מן הבהמה וכו' ועוד ש סתמא דש"ס (זבחים דף פ"ה ע"ב) אבל האמת עד לעצמו דהרמב"ם ודאי ידע לפרושי כי האי דהתוס' חולין הנ"ל ומרמז זה בלשונו הזהב בפירוש המשנה (בתמורה פרק ו') וז"ל ואלו הפסולין יש מהם מקרא מלא ויש מצד אסמכתא וכו' ונאמר על אותן שאין קריבין לגבי המזבח וכו' הרי שזה ידעינן מכבר אך שהוקשו למום ודו"ק בזה:
וכל זה הרחבתי קצת לפי דבריו אבל לדידי חזי לי סוגי' מפורשת ורמב"ם מפורש שפוסקין להדיא דלמידין רובע ונרבע לפסול לא מן משחתם. וז"ל הש"ס (בע"ז דף כ"ג ע"ב) ע"כ לא פליגי אלא בחששא אבל היכא דודאי רבעה פסלה ש"מ דפרה קדשי מזבח היא שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא והוי כדין כל חטאת שפסול ברביעה כידוע אלא מעתה תיפסל ביו"ד ואלמה מכשיר ר' שמעון אלא שאני פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה ועכו"ם נמי פוסל בה דכתיב כי משחתם ותנא דבי ר' ישמעאל כל מקום וכו'. והא פרה הואיל ומום פוסל וכו' ופירש"י שם לר' שמעון לא תימא משום דחטאת קרייה מיפסלה ברביעה אלא אע"ג דקדשי בדק הבית היא אפ"ה הואיל ומום פוסל בה רביעה נמי פוסל בה הרי בהדיא דרבנן דפליגי על ר' שמעון סברי דלכן פוסל רביעה בפרה משום דהכתוב קוראה חטאת ולא משום משחתם. ורק ר' שמעון סובר ממשחתם והרי קיי"ל אין הלכה כיחיד נגד רבים בכל התורה א"כ ודאי הלכה כרבנן. ועיין נמי בתוס' שהאריכו שם ודכ"ע סברי דפרה קדשי בדק הבית היא וטעמא דמיפסלא ברביעה לר' שמעון משום הואיל ומום פוסל בה ורבנן טעמייהו משום דחטאת קרייה רחמנא וא"כ אתיא סתמא דש"ס (פ"ק דחולין דף י"א ע"א) דאמרו בפרה דחטאת קרייה רחמנא כרבנן והשתא לפ"ז כשרואין אנו דברי הרמב"ם מפורש יוצא מפיו בספר הי"ד (הלכות פרה אדומה פרק א' הלכה ז') כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה שנאמר אשר אין בה מום ואפ"ה לא כתב אח"כ דלכן רביעה פוסלה מחמת דהא מומין פוסלין בה רק כתב וז"ל היתה יו"ד ומחיר ואתנן וטריפה או "שנרבעת פסולה שכל הפוסלין את הקדשים למזבח פוסלין את הפרה ואע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הואיל וקראה הכתוב "חטאת עכ"ל הרי לנו בהדיא דהרמב"ם פוסק דלא כר"ש ותנא דבי ר' ישמעאל רק כרבנן. וזה הוא היפוך ממש מדברי כ"ת שכותב שהר"מ פוסק דילפינן רובע ונרבע ממשחתם דאם היה כן למה לא פסק כאן כן. וזה ברור ופשוט. ועוד ביותר ביאור שמע נא ידידי לדבריי דהנה באמת נראה לומר לפענ"ד דבר נכון ומתקבל. דמלבד מה שמוכח מסוגיא זו דהר"מ פוסק כאן דלא כר' שמעון רק עוד מוכח דגם ר' שמעון ותנא דבי ר' ישמעאל עצמן נמי סוברין דילפותא לכל הקרבנות שיפסלו ברובע ונרבע הוא ממן הבהמה ולא ממשחתם. והט נא אזנך ושמע דאם איתא דהילפותא בכל הקרבנות ג"כ ממשחתם א"כ היאך אמרינן אליבא דרבנן שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא הלא בחטאת גופא מנא ידעינן מן משחתם בהם מום בם והלא א"כ למה לך לומר דפרה חטאת נקראת פשוט מום פוסל בה וד"ל אלא ודאי הא מוכרח דהמאמר חטאת קרייה מבאר להדיא דחטאת גופא לאו מן משחתם נלמד ורק מילפותא אחרת. וזה ברור. וא"כ למה הוצרך הש"ס לומר אלא אליבא דר' שמעון ונדי מהתירוץ דחטאת קרייה רחמנא וכדפירש"י בפירוש וכמו כן התוס' להדיא דר"ש לא מטעמא דחטאת קרייה הלא אם איתא דר"ש ותנא דבי רי"ש סברי דחטאת גופא דפסולה ברביעה הוא מן משחתם הלא הא יכלו לומר לעולם גם לר"ש נמי דחטאת קרייה רחמנא לענין זה שתפסול ברביעה והיינו דהא חטאת גופא לא ידעינן כלל רק מן משחתם בהם מום בם ופרה ג"כ כדכוותיה דחטאת דהא בהדיא כתיב בה אשר אין בה מום וד"ל אלא ודאי דזה מודה ר"ש דחטאת הפסול ברביעה לא ילפי מן משחתם רק ממקרא אחר ולכן כשרצה ר"ש לפסול בפרה רביעה מצד משחתם לבד ההכרח היה לומר לדידיה דסובר דלא קרייה רחמנא חטאת לזה ודו"ק:
אך לכאורה שהתוס' (בב"ק דף מ' ע"ב) ד"ה מן הבהמה סותרין דבריי שכתבו שם להדיא דתנא דבי ר"י חולק ע"ז דמן הבהמה אבל לדעתי נראה דלעולם דבריי נכונים ותנא דבי ר"י ור"ש נמי מודים דכל קרבנות ילפינן ממן הבהמה ודברי התוס' דב"ק לא סותרין לזה דהתוס' אמרו שם דהך ברייתא פליגא אתנא דבי ר"י דנפקא ליה בפ' אין מעמידין מכי משחתם פי' דלהך ברייתא נמי לא ילפינן פרה רק ממן הבהמה דהא מצד חטאת קרייה וחטאת ממן הבהמה. ואלו התנא דבי ר"י יליף פרה מן משחתם אבל אמרו שהתנא דבי ר"י חולק על הך ברייתא. ובאמת (בתמורה דף כ"ח) לא אמרו הש"ס רק תנא סתם כמו שאמרו שם והאי "תנא מייתי לה מהכא ודו"ק. ודייק לן טובא כעת לשון התוס' (חולין דף כ"ג) ד"ה כי שלא כתבו שם בפירוש תנא דבי ר"י ולא ר"ש רק תנא סתמא דתנא דמשחתם ודאי משמע ליה לש"ס דמפיק רובע ונרבע ממשחתם לחודא וד"ל עיי"ש. אך איך שיהיה עכ"פ זה יצא לנו ברור דרבנן דר"ש דאמרו דלכן פסולה פרה ברביעה משום חטאת קרייה רחמנא ודאי סברי דחטאת גופא לא ממשחתם דאל"כ למה להם לתלותה בחטאת אחרי שחטאת גופא רק ממום ומום כתיב גם בפרה עצמה אלא ודאי כנ"ל. א"כ הרי הרמב"ם ז"ל שהביא זה הדבר אות באות פוסק ודאי כברייתא דמן הבהמה ולא ממשחתם דאי בחטאת גופא ממשחתם הא רבנן ור"ש אומרים דבר אחד ממש ועל מה יאמרו רבנן שאני פרה דחטאת קרייה רחמנא והפוכי מטרתא למה לן א"ו ברור כשמש דמ"ד בפרה דלכן פסולה ברביעה מחמת דחטאת קרייה רחמנא הוא ברור בלי ספק שסובר דחטאת גופא נלמד ממן הבהמה א"כ הא לך הרמב"ם שפוסק דלא ממשחתם רק ממן הבהמה. היוצא לנו כעת דלרבנן דר"ש דאנן פסקינן ודאי כוותייהו דרביעה דפוסל לא תליא במום כלל ויכול להיות שמום יפסול ורביעה לא תפסול דרק לקולא בההיפוך דאם מום אינו פוסל מודים כולם דאית להו הדרשא דמשחתם דכל שמום אינו פוסל רביעה נמי אינו פוסל אבל שתפסול ברביעה זה לא תלוי במום וכנ"ל דאל"כ למה להו בפרה ילפותא אחריתי וד"ל. הרי לדידהו ודאי לא ידעינן בעיין בשעיר המשתלח אחר ההגרלה ווידוי דלעולם י"ל מום פוסלו ורביעה לא תפסלנו וזה ברור. אבל אמינא דאפלו לר"ש דש"ס (ע"ז דף כ"ג) הנ"ל דפוסל פרה ברביעה רק מחמת דמום פוסלה ותליא הא בהא אפ"ה אין ראיה מזה לשעיר המשתלח ואבאר לכם דהקדמת החקירה שלי היא נובעת מחמת שידענו דברי ר' אליעזר (בפ"ד ממסכת פרה מ"ג) דתנן התם שחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה כשירה ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת בפרה ופי' הרע"ב שם ור"א סבר אין מחשבה פוסלת בפרה כלל אפילו בהזאות דאזיל לטעמיה דמכשיר בריש פירקין בשחטה שלא לשמה ואינו מדמה אותה לחטאת דהואיל דהיא נשחטת בחוץ 'אין 'לה 'דין 'מדיני 'הקדשים עכ"ל הר"ב וכן פי' שם בריש פ"ד עיי"ש. א"כ מזה הביאני חדרי החקירה לשעיר המשתלח אחרי שגם הוא אינו נשחט בפנים ועוד יותר שאפילו בחוץ אינו נשחט רק דמייתו לצוק זו היא שחיטתו אבל עכ"פ בחוץ הוא אם יש לו דין מדיני הקדשים או דילמא לא [וזה רבות בשנים אשר הקשיתי על הר"ב שפירש (בפ"ב דפרה מ"ב) דר"א מכשיר באתנן ומחיר דוקא ולא פליג ביו"ד הלא כיון דלית ליה לר"א חטאת קרייה רחמנא אפילו יו"ד נמי יהיה כשר וכתוב בגליון המשניות שלי דבאמת הר"ש פי' דר"א פליג נמי על יו"ד וסבר כר"ש אך דמקשה הר"ש א"כ ליפרוך הש"ס בע"ז שם דר"א אדר"א. ואמרתי דהש"ס ידע דר"א אית ליה דפרה כשירה ביו"ד וכל כדכוותיה דהא אומר אין לה דין מדיני הקדשים כלל ורק אינה ניקחת מן העכו"ם מחמת בני ישראל ויקחו, ועיין בפי' הגר"א ועיין בר"ש וברא"ש (ריש פ"ב דפרה) דאפילו היו משמרין אותה מלידתה נמי פוסל ר"א עיי"ש וד"ל]:
והנה עיין תוס' (חולין דף י"א ע"א) ד"ה חטאת שהקשו לר"ש דלית ליה חטאת קרייה רחמנא מנ"ל דטריפות פוסל בה ותירצו בתירוץ בתרא וז"ל ועוד י"ל דבפסול התלוי בגופה מודו כ"ע כדתנן שחטה שלא לשמה פסולה והיינו מחטאת היא עכ"ל. וא"כ לפי מסקנת התוס' הזה יצא לנו דשלש מחלוקת בדבר הפרה אדומה. ר"א סובר דלית לה כלל שם חטאת בשום פרט אפילו בדבר התלוי בגופה דהא ר"א מכשיר שחטה שלא לשמה נמי. ורבנן סברי דיש לה שם חטאת על כל הפרטים אפילו בדבר שחוץ לגופה כיוצא דופן ורביעה. ור"ש הוי כמכריע ביניהם דבדבר התלוי בגופה כמו טריפות ושחטה שלא לשמה הוי לה חטאת ולא יוצא דופן דהוי חוץ לגופה וד"ל. והסבר הענין דר"ש שפיר קאמר דלרבנן קשה למה כתבה התורה אשר אין בה מום כלל הלא אם חטאת נקראת הא ידעינן בפ' אמור דמום פוסל בקרבן אלא ודאי להכי כתבה רחמנא אשר אין בה מום להורות דדוקא בדבר דהוי כעין מום שתלוי בגופה שייך לומר חטאת היא ולא ביו"ד ורביעה דהוי דבר שאינו ניכר בגופה בגלוי. ולרבנן צריך לדחוק כדברי התוס' חדשים (בפ"ב דפרה) בשם המהרש"ח ע"ש. והשתא דאתית להכי בעזה"י ונתברר לנו דברי ר"ש בהסבר נכון מצינו למימר דלהכי פוסל ר"ש רביעה בפרה ממשחתם במילתא דתליא בסברא ולא בגזירת הכתוב רק הכי כוונתו דכיון דמשחתם כתוב בהם יחד עם מום בם בפסוק אחד זה אצל זה ותנא דבי ר"י דכל מקום שנאמר השחתה הוי ערוה ועכו"ם א"כ כל שנרבעת או שנעבדה הוי אצל הכתוב דבר התלוי בגופה כעין מום ממש כמו שמום משחית את הבריה מצורתו ותבניתו כן נמי מדקורא הכתוב לערוה ועכו"ם השחתה ש"מ שכל שנעבדה בה עבירה הוי כאלו נשחתה בפועל ממש ושוב הדרא מילתא לדוכתא דבדבר התלוי בגופה הא ר"ש נמי מודה ע"פ התוס' דחטאת קרייה רחמנא כמו טריפה וה"נ ברביעה לדידיה שחידש ר"ש בזה דיליף ממשחתם דרביעה הוי כטריפות וכמום דתלוי בגופה דביה נמי נאמר חטאת קרייה רחמנא ודו"ק וזה נ"ל נכון לאמתה של תורה בעזה"י. וזה נמי כסברתי הנ"ל דאפילו ר"ש סובר נמי דבחטאת יליף רובע ונרבע ממן הבהמה דלא הביא ממשחתם רק להוכיח ממנו דהוי כנשחת הבריה בגופה ממש ושוב הא חטאת קרייה רחמנא. וזה מדוייק ומוכח מדלא סיימו כאן בע"ז הסיום דכל שמום פוסל וכו' וכל שמום אינו פוסל וכו' כאשר סיימו בתמורה ובבכורות דר"ש נמי לא יליף רביעה ממום וא"כ אחר כל אלה הלא אפילו לדברי ר"ש נמי אין כאן שום ראיה לפסול רובע ונרבע בשעיר המשתלח אחר הגרלה דהא גם לר"ש לא הועיל כלל מה שהואיל מום פוסלה רק שמשום הכי אזדא לקמייתא לדמותה לחטאת דהוי כטריפה וכשחטה שלא לשמה דחטאת קרייה רחמנא אבל לשעיר המשתלח ליתא כאן ראיה כלל ומסברת התוס' הנ"ל הרי נדחו דברי כ"ת שאומר דיש להוכיח רובע ונרבע מהצד השוה ממום וטריפה ולא כן ידידי דהרי עדיין ודאי יאמר רב אשי כדאמר השתא והיינו מה להצד השוה שבהן שכן תלוי בגופה תאמר רובע ונרבע דהוי חוץ לגופה דהא גם מדברי ר"ש עצמו בלא דברי התוס' מוכרחין אנו לחלק כן דבפרה סובר ר"ש דטריפה ומום פוסל ואלו יוצא דופן מכשיר וע"כ דלא דמי זה לזה דהתם נעשה הפסול בגופה אבל יוצא דופן דבר אחר גרם לה. והיא סברא מוחלטת בכמה מקומות בש"ס ורק קושית התוס' ניחא דאתנן ומחיר יוכיח דג"כ הוי דבר שחוץ לגופה. ואך גם קושית התוס' יש לתרץ דאם נלמוד מאתנן ומחיר לא נוכל ללמוד רק ברובע ונרבע קודם הקדישן דהא אתנן ומחיר אינו חל במוקדשין ועדיין לא נדע אם נרבע אחר שהקדישן ודו"ק: ומה שאמרתי שסברא זו דחילוק יש בין פסול בגוף בין ממקום אחר מוזכרת בש"ס כעין זה ממש בש"ס (בכורות דף כ"ז ע"א) ובטושו"ע (יו"ד סימן שכ"ב) דחלת חו"ל אוכל כהן שלא יצאה טומאה מגופו ולא איכפת לנו אם נגע במת וכמו כן בש"ס הידועה ומפורסמת הסוגיא דטומאה הותרה בצבור או דחויה בצבור הכל הוא רק בטומאת ד"א ולא בטומאה בגופו עי' יומא ד' ז' ריש ע"א ברש"י ד"ה כל טומאת מת בצבור ע"ש ועיין (פסחים דף צ"ה ע"ב. וכריתות דף יו"ד) וזה נכון בעז"ה:
ואך נשאר לנו עדיין קצת סברא דעכ"פ מהתנא דמשחתם יהיה סתם תנא אבל עכ"פ האי תנא ודאי יליף רובע ונרבע רק ממשחתם. הגם דליכא גם קצת ילפותא דהא בררנו דאנן לא פסקינן כוותיה אבל עדיין יש לי לומר בעזה"ש בבירור דאפילו להאי תנא נמי ליכא הוכחה כלל לשעיר המשתלח. דהא הקדמנו לעיל דעיקר החקירה באה רק מחמת שאינו קרב על המזבח אפשר אין לו דין מדיני הקדשים כלל כר"א בפרה א"כ מה מייתי מהאי תנא. הכי התנא הזה נותן הכלל לכל הדברים שבעולם שמום פוסל רובע ונרבע יפסול הא ודאי לא מצית למימר הכי. הגע עצמך עבודת הלוים וכהנים דאם הם בעלי מומין פסולין לעבוד ואם עבדו חיללו כידוע (בפ"ב דזבחים) וברמב"ם (פרק ז' מהלכות ביאת המקדש) אפ"ה אם רבע ונרבע הכהן כשר לעבוד כדתנן (בבכורות דף מ"ה ע"ב) במשנה אלו פסולין בבהמה וכשירין באדם ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם. וש"מ דכהן שנעבד ג"כ כשר לעבודה ועיין תוס' יו"ט כאן שלא ראה ברמב"ם שפסלן. הרי לך להדיא. והכי נאמר בתימה שכיון שמום פוסלן נימא כל שמום פוסלו ערוה וע"ז פוסל בו. הרי ראיה מוכרחת ומוחלטת דגם האי תנא לא אמר רק בקרבן בלבד נתן זה הכלל. וגם עוד דרק בבהמה קאמר דאל"כ יוקשה הסיפא דכל שמום אינו פוסל ערוה ועכו"ם אינו פוסל הרי עוף שמום אינו פוסל ואפ"ה יש נרבע בעופות עיין (בכורות דף מ"ב) ועיין (זבחים דף פ"ה ע"ב) יש נרבע בעופות ש"מ. ועיין חולין (דף כ"ג ע"א) אלא ע"כ דרק בבהמה קאי ורק בקרבן קאי ולא בשום דבר זולתו. ועוד ראיה מהא דתנן במשנה (בכורות דף מ"א) ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה וכו' ושנעבדה בו עבירה הרי אע"ג דמום פוסל את הבכור ונשחט במדינה אפ"ה אין ערוה פוסלו כל כך לשוחטו במדינה ולא אמרינן כל שמום פוסל בו ערוה וע"ז פוסלו. אלא ודאי דהכי קאמר האי תנא כל שמום פוסלו להקריבו ערוה ועכו"ם פוסלו להקריבו למזבח אבל לא לענין שום דין אחר. והלא האיבעיא שלנו על השעיר המשתלח אי הך שילוחא דעזאזל הוי כלל הקרבה א"כ איך נביא ראיה מהתם לומר כיון שמום פוסל רובע ונרבע נמי פוסלו הא ליתא. א"כ בררנו בעזה"ש דאין ראיה לשעיר לשום מ"ד לא לרבנן ולא לתנא דבי ר"י ולא לר"ש ואף לא לתנא דמשחתם כלל. וגם ראיה דכ"ת ממום וטריפה ג"כ נדחה כנ"ל דהוי דבר שבגופה משא"כ רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח הוי דבר שחוץ לגופה וליכא ראיה כלל על זה. ונשאר רק הראיה שכתבתי לכ"ת. ועל זה כתב לי כ"ת דראיה זו לאו ראיה היא לדעתו דהא י"ל דהתם איירי קודם ההגרלה וכמו (בחולין ק י"א) סתמא דש"ס. והתם קודם הגרלה איירי. הנה גדלה פליאתי על ידידי איך מלאו לבו לומר דבר כזה ונעלם ממנו ש"ס מפורש ביומא במקומו (דף ס"ב ע"ב) ת"ר שני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם וכן פסק הרמב"ם נמי פ' י"ח מה' מה"ק ה' י"א וא"כ איך אפשר לעלות על הדעת לומר שהת"כ איירי שם קודם ההגרלה. ואיך לא ראה זה ואין להאריך עוד. ואחר זמן זה ראיתי נדפס חומש חדש בחיבור תורה תמימה פ אחרי קפיטל י"ז פסוק ד' אות י"ג דשגה שגיאה גדולה וכמעט שיש חלילה לומר עליו דגילה פנים שלא כהלכה דכותב דבעינן מבורר ומוגבל לה' ושכח הש"ס הזה אשר קודם הגרלה כ"ע מודו דחייב כרת ולהרמב"ם אפילו אחר ההגרלה אם, רק קודם וידוי ג"כ חייב כרת בחוץ ע"ש פ' ח"י ממעה"ק ה' י"א. אך כעת נראה לעין כל בעזה"י דינא דידן כי יצא כברק חצי החקירה דילן דודאי שעיר המשתלח פסול ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח גם אחר ההגרלה והוידוי. דלפי מה שביררתי דפסקינן דלכן פרה פסולה בכל אלו מחמת דחטאת קרייה רחמנא וכדפירש"י למי נדה חטאת היא הלא בפשיטות יש לומר דגם שעיר המשתלח נמי מה"ט פסול בכל אלה דבי' נמי י"ל חטאת קרייה רחמנא ככתוב המפורש בפ' אחרי ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת הרי על שניהן אומר הכתוב לחטאת וזה נ"ל אמת ע"ד הפשוט. ועוד נלפע"ד לומר דבר המתקבל להוכיח דשעיר המשתלח נפסל בכל אלו ברובע ונרבע ומוקצה ונעבד ונוגח ע"ד זה דהנה יש להבין לכאורה מ"ט אסרה התורה כל אלו לקרבנות המזבח הגם דלא דרשינן טעמא דקרא אבל מ"מ כל היכא דמצינן לדרוש דרשינן והרי נאמרו כמה טעמים בש"ס וכמו כן בטעמי המצות בספר החינוך להרא"ה. ונלפע"ד דאחרי דמצינו דסברת אין קטיגור נעשה סניגור הוי סברא דאורייתא כדאיתא בתוס' (יבמות דף ז' ע"א) ד"ה שנאמר ועיין בפר"ח (או"ח סימן קכ"ח סעיף ל"ה) וכמו כן אמרו בש"ס (ר"ה דף כ"ו ע"א) דלכן פסול שופר של פרה משום דאין קטיגור נעשה סניגור. ועיין בתוס' (ב"ב דף י"ד ע"א) ד"ה שבהן שהעתיקו דבעינן מכפר דוקא אז אמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור באם הסניגור בא לכפר וא"כ י"ל דלכן פסולין כל הקרבנות באם נעבדה בהן עבירה וע"ז משום דאין קטיגור נעשה סניגור וכולם לכפרה הם. וא"כ שעיר המשתלח גם אחר ההגרלה והוידוי אפ"ה הרי גדלה כפרתו כדתנן במשנה פ"ק דשבועות דעל שאר עבירות קלות וחמורות כריתות ומיתות ב"ד שעיר המשתלח מכפר והגם דבמשנה שם הוזכר ווידוי אבל ברמב"ם (פ"א מהלכות תשובה) מבואר דהווידוי הוא רק כמו כל הבעלי תשובה דבעי בודאי ווידוי אבל הכפרה לא תלוי בהא וד"ל. וא"כ ברור דבי' נמי פסולין כל אלו מחמת דאין קטיגור נעשה סניגור: