ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן פט
הפמ"ג ג ז"ל דייק להשתדל בימי חנוכה לפלפולא דאורייתא דייקא יען כי הנס היה שנמסרו ע"י ישועת ה' הני זדים ביד עוסקי תורתיך ומדייק הפמ"ג בלישניה דעוסקי תורה דייקא שששים בפלפולא דאורייתא ולזאת אגיד פלפלת כל שהיא בש"ס שבת כ"א בסוגיא דחנוכה:
ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין וכו'. והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים כך וב"ה אומרים כך. והקושיא המפורסמת למה דייקא רק בנ"ח חלקו להם המהדרין ולא נהגו הידור מצוה בשום מצוה בעולם. וכידוע. ואענה דעתי בזה:
דנקדים לישב הקושיא של בעל העיטור שהובא בעטרת זקנים תע"ר למה אין עושים ט' ימי חנוכה משום ספיקא דיומא וע"ש. ומה שתירץ משום דהוה דרבנן התירוץ הזה אינו מספיק כי מלבד הק"ו דמגילה הנה נסתר מלשון התוספת והרא"ש בסוכה דף מ"ז דהקשו שם למה גם בלולב לא תקנו בשמיני עצרת. ותירצו משום דהוה מוקצה ואסור ביו"ט ועיין ברא"ש שם ג"כ כי האי לישנא. ואם איתא דבמצוה דרבנן לא חששו לספיקא דיומא היה להתוספת והרא"ש לתרץ דלולב בגבולין הוה דרבנן. א"ו דאין נ"מ בין ד"ת לדרבנן והקל"ד. אבל לכאורה יש לתרצה באופן אחר. דהרי ממנ"פ אם באנו לזה דד"ס שוה למצוה דד"ת הרי איכא איסור בל תוסיף. ובשלמא בישיבת סוכה יש עצה להסיר האיסור דבל תוסיף כדאיתא בש"ס סוכה מ"ח ע"א דפוחת בה מקום ארבעה ופוסלה בא"י או להביא אל תוכה מאני מיכלא כדי להכיר שהיא פסולה וכן נפסק בש"ע אבל בנר חנוכה אם ידליק היום התשיעי הוה בל תוסיף ממש וזה ברור. ובאמת צ"ע למה לא תירצו כן התוספת והרא"ש על קושיתם על לולב דהרי אין לו שם עצה להכיר לבטל האיסור דבל תוסיף, וכן כתב המחבר ז"ל בש"ע או"ח סי' תרס"ו שכתב הלשון שלא יהא נראה כמוסיף. וכן הרמ"א ז"ל. ועפר ואפר אנחנו תחת כפות רגליהם של המחבר והרמ"א. אבל לא זכינו להבינם. דהלא בש"ס וראשונים בסוגיא דדף מ"ח שם לא נמצא הלשון כלל דלא יהא נראה כמוסיף. דהרי כבר אחר זמנו צריכא כונה דוקא לעבור על בל תוסיף. ובאמת עמד הט"ז והמג"א על זה. ותיקנו הלשון לומר דהוא רק כמוסיף בכ"ף הדמיון ולא מוסיף ממש. אבל עדיין לא נתקן דהרי פשוט הוא היפך התוספות מפורש בש"ס ר"ה דף ט"ז ע"ב וביותר בדף כ"ח ע"ב ד"ה ומנא תימרא ע"ש דכל שעושה מצוה ב' פעמים למשל נטל לולב וחוזר ונוטלו עוד הפעם או אכל מצה בלילה הראשון ואח"כ חוזר ואוכל עוד הפעם מצה אין בזה כלל משום בל תוסיף וא"כ מה בל תוסיף שייך לכאן שיושב עוד בסוכה. אבל באמת לדברי התוספת עצמם צריכין לתת לב לדעת ולהבין עומק סברתם:
ונ"ל לבאר סברתם כן. דהנה אקדים מה שמצאתי בענ"ד ראיה נכונה לפתור איזה ספק שהסתפקו הראשונים ז"ל באה"ע סי' קכ"ח וסי' קכ"ט איך יהיה הדין באם שנה בגט בשם האב או בשם מקום הלידה והנהר דיש אומרים הגם דאם לא כתב כלל שם האב בגט כשר וכן שם הנהר אפ"ה כל ששינה שם האב מיגרע גרע ביותר כי הוה כמזויף מתוכו. וי"א דהגט כשר גם בשינה דכיון שאין צריך לכותבו הנה חזר הדין דכל דבר שאין צריך כשר גם השינוי ע"ש. ויש לענ"ד להביא ראיה לדעת המקילין דכל דבר שא"צ כשר גם בשינוי. ממשנה ב' בפ"ד דפרה דתנן התם הזה מששית שביעית וחזר והזה שביעית פסולה. הזה משביעית שמינית וחזר והזה שמינית כשרה. ופירושה כך דבשלמא ששית שביעית דצריכין ומעכבין בפרה לכן שם ודאי כששינה וקרא לששית שביעית פסולה אבל כששינה בדבר שאין צריכין ולא מעכבין בה כלל כגון שמינית שאין צריכין להזות שוב גם בשינה נמי כשרה. וה"נ ברור כן דבשלמא בשינה בשמו ובשמה דמעכבין וצריכין ודאי השינוי פוסל. אבל בשינה שם האב ומקום הנהר דכיון דא"צ ולא מעכבין גם השינוי בהן כשר ודו"ק:
והשתא דאתינא להתם הנה נתבאר לנו הדק היטב פירוש סברת התוספת דר"ה הנ"ל דהנה שם ברע"ב דאיכא למימר הא קמ"ל דגם אם הוסיף בהזאות לא פסל דמכי גמרינהו לשבעה הזאות נגמרה מצותה ותו לא חיישינן למה שהוא מוסיף עכ"ל א"כ למדנו ביאור ישר ונכון דעד כאן לא שייך איסור בל תוסיף במצוה רק בעוד שלא גמר עדיין המצוה אבל כל שגמר כבר המצוה ככל פרטיה ודקדוקיה יכול להוסיף מה שירצה והוה כמעשה קוף בעלמא. וא"כ הן הן דברי סברת התוספת דכל שגמר ונגמר כבר מצותו לא חיישינן אחר גמר המצוה למה שמוסיף. והרוחנו עתה כי יתורץ כעת היטב קושית התוספות בר"ה ד' כ"ח ע"ב דכתבו ומיהו תימא דלפי"ז אם יהיה נותן כמה חוטין בציצית וכמה פרשיות בתפילין בבית א' נמי לא יעבור ונשארו בתימא. אבל חלילה להקשות כן. דהרי בטרם שעשה המצוה וגמרה היינו בעת אמצע עשיית המצוה חלילה להוסיף כל דהוא. והרי כשהולך להניח תפילין אם יהיה ח"ו חמשה פרשיות בהם הרי בטרם שגמר המצוה מי איכא למ"ד בעולם שאין שם בל תוסיף. ואדרבה בזה ההסבר דבעינן רק שיהיה נגמר מצותו ולא בטרם גמר המצוה הנה נסתרין דברי התוספת ז"ל דכתבו דאפילו נותן כמה ערבות וכמה הדסים בלולב אין זה בל תוסיף אפילו אם צריך אגד נפתר לנו כעת דבלקיחה פעם הראשונה ודאי ברור כשמש דכשיתן יותר משני בדי ערבות עובר ועובר בלתי ספק כלל כי הרי הא עדיין לא נגמר מצותו ודוק. אבל היכא שכבר נגמר המצוה שם לא איכפת לן. וא"כ השתא יצא לאור לנו דבישיבה בסוכה בשמיני לא הוה גם זכר כלל להגיד שם איסור בל תוסיף כי הא כבר נגמרו כל שבעת ימי הסוכה כמו דנגמרו שבעה ההזאות דפרה דיכול להזות כמה שירצה ה"נ יכול להוסיף כמה שירצה:
ולפי"ז נחזור לענין דחנוכה הרי לפי"ז הא ברור הדרא קושיא לדוכתא דידליקו בטי"ת ספק שמיני כיון דבל תוסיף לא שייך כלל להגיד בכי האי גונא כיון דכבר נגמרו שמנת ימי חנוכה יוסיף ויוסיף ולא הוה מאומה וד"ל:
ועל כן אבא בעז"ה לתרץ זה באופן ישר דהנה בכל מצות התורה הן התרי"ג דהתורה והן השבעה דרבנן לא נמצא בכולן שיהיה המצוה לפרסומי ניסא רק שלשה מצות. נר חנוכה ומקרא מגילה. וארבע כוסות. באלו בלבד נזכר הטעם משום פרסומי ניסא. והנה השלשה אלה ג"כ חלוקין טובא דאיתא בלח"מ סוף ה' חנוכה שהמ"מ שכתב דכ"ש הוא מד' כוסות הוא שלא בדיוק דמפני מה הוה כ"ש הא ד' כוסות נמי הוה לפרסומי ניסא ותירצו המפרשים עיין שע"ת סי' תרע"ח דודאי הוה כ"ש דד' כוסות הוה רק פרסומי ניסא לבני ביתו בלבד אבל נ"ח הוה פרסומי ניסא לכל העולם. וא"כ הרי כ"א מאלו גבוה מעל גבוה וגבוה עליהם. ד' כוסות הוה רק לבני ביתו מקרא מגילה הוה ודאי יותר פרסום דהוא לכל הציבור ומה"ט מצותה בעשרה בעבור שתהיה בקהל ועדה אבל רק לבני ישראל. וגדולה מכולם הוה נר חנוכה דעיקר מצותה להניחה על פתח הסמוך לרשות הרבים כלשון הש"ס והרמב"ם והש"ע סי' תרע"א והיינו לכל העוברים ושבים גם מכל האומות יבאו ולכבוד השי"ת יקר יתנו ודו"ק וזה תה"ל מבואר ומזוקק שבעתים בהתנו רבנן דהש"ס דת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו דהיינו שעכ"פ לכל הפחות הוי החיוב לפרסם הנס לבני ביתו כמו ד' כוסות ולכן ראשית כל הוה נר איש וביתו. והנה אח"כ הנה יבואו המהדרין ויאמרו דצריכין פרסום בנס יותר היינו נר לכל או"א אבל עדיין לא ידקדקו הני שיהיה זכרון הנס בשום פעם על תקפו וגבורתו שדלק שמונה ימים שיראו ויפרסמו ברגע אחת במספר שמונה נרות בבת אחת אלא בהמשך שמונה לילות ימנו ויזכרו שהיה בכל המשך חנוכה שמנה ימים ע"כ לא הסתפקו בזה המהדרין מן המהדרין. ולזאת באו אלו המהדרין היותר מחבבין ואמרו שצריכין לפרסם הנס ברגע אחד במספר שמונה בבת אחת שעי"כ כשיעבור העו"ש בשוק ויראה שהדליקו שמנה נרות וישאלך לאמר מה זאת דולקין שמונה נרות. ואמרתם לו כי הן האותות והמופתים שעשה ה' לנו שדלק מפך אחד שמונה ימים. ורק בזה בלבד חלוקין ב"ש וב"ה דב"ש אומרים דבתחלת הפרסום יפרסמו ברגע אחד שמונה נרות בב"א וב"ה אומרים כבריאתו של נס עצמו מה התם דלק כסדר מעיקרא יום א' ואחר כן עוד כן נמי לפרסומי כן אבל עכ"פ לב"ה ג"כ יעלה שבפ"א יהיה שמנה כמו מספר הנם ואחרי שכן הוא הלא ניחא שפיר באיך אנפין היה ההוה אמינא כלל להדליק עוד יום א' דלא זו בלבד שלא יועילו אלא אדרבה דכל המוסיף גורע דכשיראו לעיניהם שמדליקין תשעה נרות או אפילו רק תשעה ימים אכחושי מצוה הוה דיכפרו ח"ו בהנס לגמרי דהא ידוע דלא היה הנס רק שמנה ולסוף מדליקין תשעה ידמו שרק לצורכו הוא דאדליק וכלשון הש"ס דשבת ד' כ"ב ע"ב דהרואה יאמר לצורכו היא דנקיט לה לצורכו הוא דאדלקה ה"נ על אחת כמה וכמה כי יאמרו כן דתשעה מאן דכר שמיה ע"כ לא היה באפשרות לבטל כל הנס ח"ו עבור סד"י. ודוגמא לזה מהא דספירת העומר דלא מונין לעולם יותר משבעה שבועות והרי יוקשה לכאורה גם בסה"ע דלמה לא ימנו עוד יום אחד משום סד"י אלא הטעם דחמשים יום אמר רחמנא ולא חמשים ואחד והוא כדרך שאמרו בבכורות עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר וה"ל ממש כן. דבני ברכה ימי שמנה קבעו אבל אם ח"ו יוסיף עוד יהיה זלזול לכל הנס לכן הס מלהזכיר כאן סד"י ודו"ק: