ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן פז
ע"ד הדין אם בשעה שהי' צריך לתקועה תרועה בסדר תר"ת התחיל הבעל תוקע לתקוע בטעות שברים ורק לא השלים שלשה שברים כשיעורו אלא מיד אחר שתקע שני שברים הרעישו עליו הקהל והפסיקוהו ונשתק ותקע מיד אחר השני שברים המוטעים התרועה שבזה הסדר תר"ת ולא חזר לראש הסימן של זה הסדר להתקיעה הפשוטה שלפניה אם עשה כהוגן או לא. נברר בעז"ה כל ההלכה מתחלתה עד סופה.
ויש לן לבאר הערה אחת והיא כעין הקדמה לביאור פרט א'. הראשון לראשונים הבה"ג ז"ל העתיק בה' ראש השנה תשר"ת תש"ת תר"ת. הרב אלפס ז"ל בפ"ד דר"ה בדפוס הש"ס דזיטאמיר באלפס הוא דף רי"ז ע"א העתיק נמי כסדר זה תשר"ת ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת ג"פ. הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שופר ה' ג' העתיק נמי כסדר הזה וכותב ותוקע שלשים קולות תשר"ת ג"פ תש"ת ג"פ תר"ת ג"פ. וכן בתוספת ר"ה ל"ג ע"ב דאתקין ר"א בקסרי קשר"ק קש"ק קר"ק. וכן הרא"ש פ"ד דר"ה נהגו לתקוע אחר קרה"ת קשר"ק ג"פ וקש"ק ג"פ וקר"ק ג"פ. וכן אחריהם כל הפוסקים כהטור ז"ל והש"ע וכל המפרשים לכולם שפה אחת ברורה ונעימה קדושה וטהורה כהאי לישנא תשר"ת תש"ת תר"ת נוסח כזה דייקא:
ונציעה נא כעת לעינינו לשון הש"ס ר"ה ל"ד אתקין ר' אבוהו בקיסרי. תקיעה שלש שברים תרועה תקיעה. ופרכינן מה נפשך אי ילולי יליל ליעבד תר"ת ואי גנוחי גנח ליעבד תש"ת (רק מפורש תקיעה שלשה שברים תקיעה) ומשנינן מספקא לי' אי גנוחי אי ילולי. מתקיף לה רב עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה (עיין ברא"ש פ"ד דר"ה סי' י' שהעתיק בנוסח אחר היינו וז"ל ודלמא יללא הוה וקפסקו שברים בין תקיעה לתרועה. מעיקרא תקיעה והדר תרועה וגם השמיט תיבת שלשה) ומשני דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה ומשני דהדר עביד תש"ת עכ"ל הש"ס אות באות. א"כ הרי סדרו בגמרא תשר"ת תר"ת תש"ת ואיך הפכו כל רבותינו הראשונים להקדים תש"ת לתר"ת אחרי כי הש"ס הקדים כאן תר"ת לתש"ת ומה זה:
ולא עוד אלא תראה שהרי"ף ז"ל הפך עוד דברי רב עוירא לדברי רבינא דבש"ס גרסינן דרב עוירא הקשה דלמא יללא. ורבינא הי' המקשן דלמא גנוחי ובא הוא וגרס דרב עוירא פריך דלמא גנוחי ורבינא פריך דלמא יללא הלא דבר הוא. ולא עוד אלא שיש להפליא על הרא"ש שיצרנהו כאישון עינו לשון הזהב של הרב אלפס ז"ל בכל מקום שהוא בכל שיטות הש"ס ולא יזיז מנוסחו כגרגיר חרדל הנה פה לא נרצה לו בנוסחו והעתיק ביותר כהלשון הש"ס דברי רב עוירא על יללא ורבינא על גנוחי. רק שתיקן בעצמו להקדים בדברי רב עוירא דלמא יללא וקפסקו שברים בין תקיעה לתרועה שזה ודאי גרסא טובה. אבל הכל יתפרש על נכון. ובכונה עשה הרא"ש ז"ל את זה כי הולך הוא לשיטתו החדשה שיתבאר אי"ה לפנינו שרק הוא יחיד בשיטתו זאת:
והוא דהנה סדר הש"ס תשר"ת תר"ת תש"ת הי' רק כל זמן שלא הגידו לנו עוד הקושיא האחרונה השני' של הש"ס סתם שהקשו אי הכי ליעבד תרש"ת נמי דלמא מעיקרא יליל והדר גנח. ואשר על זאת תירצו בש"ס סתמא דמלתא וכו' ברישא גנת והדר יליל. הנה אז שפיר הי' להם לנכון גם הסדר תר"ת קודם תש"ת ומשום דעל כל פנים תרועה מפורש בקרא בשפה ברורה יום תרועה יהי' לכם ולא נזכר שברים כלל וכדאי הי' להקדים תר"ת לתש"ת. אבל אחרי שהחליטו במסקנא דברישא גנח והדר יליל דכך הוא בטבע וסדרי ברייתו של עולם ויושבי בה שאינו מיילל ברישא רק גנח והדר יליל הראוי הוא גם בהסדרים השלשה הללו להקדים סדר תש"ת דגנוחי והדר תר"ת דילולי ודו"ק. והוא ממש כעין הא דמצינו בש"ס ברכות בתחלתה דהקשו דליפתח התנא בק"ש של שחרית ברישא והדר של ערבית והיינו כד' התוס' שם דכן בתמיד מקדים ומפורש בוקר קודם. ומתרצי שם דברייתו של טבע העולם כן ברישא חשיכא והדר נהורא ה"נ בהאי נוסח מעיקרא הי' שפיר להש"ס להקדים תר"ת לתש"ת אך אח"כ דברייתו של עולם דמעיקרא גנח מקפידין למאוד שיהי' גם הסדר כולו של גנח ג"כ קודם להסדר של יליל וע"כ תפסו עתה כל הראשונים ומלכיהם בראשם הבה"ג והרב אלפס והרמב"ם ז"ל זקנים הראשונים הללו לתקן שיהי' תש"ת והדר תר"ת. וכל כך הקפיד הרב אלפס על זה שלא יהי' שום הקדם לתר"ת על תש"ת עד שבא והקדים הקושיא דלמא גנוחי לקושית דלמא ילולי כדי שהרי בתירוץ הקושיא דלמא גנוחי והוי התרועה הפסקה אזיל ע"ז התירוץ דעביד תש"ת היא מוקדמת לדידי' לתירוץ דעביד תר"ת ודו"ק. וכן רש"י ז"ל פשוט בהגמרא תראו שהקדים רש"י נמי לקושית גנוחי לקושית דלמא יללא היינו כדי שיבא התירוץ לסדרן מעיקרא תש"ת והדר תר"ת. ואך הא ידעו דרב עוירא הי' המקשן קודם רבינא על כן הפכו דלמא גנוחי לרב עוירא כדי שיעלה התירוץ הראשון דעביד תש"ת קודם ואח"כ לרבינא הקושיא דלמא ילולי ועלה אחריו התירוץ דעביד תר"ת בסוף. וז"ב:
וזהו נמי אשר התכוין המחבר ז"ל בסי' תק"ץ סעי' ח' שכתב אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים וכו' הוי הפסק והפסיד גם תקיעה הראשונה דכוונתו ודאי ברור כשמש כאשר פירש הט"ז ז"ל שם ס"ק יו"ד דהמחבר קאי בזה על תשר"ת רק שהקדים היללא להגנוחי הוי קפידא גדולה והפסיד הסדר ואיבד גם התקיעה הראשונה ופירוש כ' בן אחי יקירי הלא כוונה דעתו ממש לדעת הט"ז ז"ל הזה שגם הט"ז פירש כן והיינו שהמחבר ז"ל שהוא הבית יוסף ז"ל שחשש מאוד בתקיעת שופר לצאת ידי כל המחמירין כאשר יתבאר אי"ה לפנינו שהרי חשש לדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן מכ"ש שחשש המחבר להרי"ף ורש"י ובה"ג שהקפידו כ"כ על זה ההקדמה של היללא להגנוחי עד שהפכו גם דברי הש"ס מסיפא לרישא ומרישא לסופו כדי שיעלו להם אך תירוץ התש"ת קודם לתירוץ התר"ת לכן הוא פוסק המחבר דהוי הפסק גם בתשר"ת ובזה מתורץ נמי מה שהניף כ' אדוני אחי בעים רוחו ברוב גאונו על המחבר איך הקדים סעי' ז' לסעיף ח' שהסעיף ח' הא הן הן דברי רב עוירא ורבינא והי' לו להקדים זה למעשה דמגנצ"א. הנה בביאור הט"ז ז"ל הא לא קאי כלל המחבר על זה ששם בש"ס הא גם כשהקדים השברים להתרועה מקשינן שם דדלמא ילולי לחוד והוי השברים הפסק ואלו הכא בהמחבר קאי רק על מי שהקדים התרועה להשברים:
ובאמת הא כבר בודאי הקדים בהמחבר סי' ק"ץ סעי' א' וסעי' ב' דברי הש"ס הזה דהא מאיזה סבה כלל באנו לתקוע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ הא רק אך מחמת אלו הקושיות דרב עוירא ורבינא לכן הקדים המחבר בסעי' א' דבאמת הי' סגי בתר"ת תר"ת תר"ת אך מחמת ספיקא של התרועה. וא"כ הא הוי הפסק לכן בסעי' ב' כותב לפיכך לצאת ידי כל ספק צריכין לתקוע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ והן הן דברי המגן אברהם ס"ק א' בריש סי' ק"ץ ומציין רק עיין סעי' ח' אבל לא שבסעי' ח' בלבד הוי הביאור דדברי רב עוירא ורבינא כי באמנה כאן בסעי' ב' המה נזכרים בטיב רק שם מבואר דכל שהוי הפסק הא לא יוצא י"ח וד"ל ונתיישב קושית כ' אדוני אחי לגמרי:
אמנם הרא"ש ז"ל שבא וחידש שם בפ"ד סי' י"א דבתשר"ת לא קפדינן כל כך בהפסקה וטעות גם אם היפך כיון שבאותו הסדר עבדינן תרווייהו והרי התם הא עכ"פ הקדים התרועה להשברים ואפ"ה לא איכפת לי' שיחזור להתקיעה הראשונה א"כ דעתו דמעיקרא גנח לא הוי כ"כ קפידא בתשר"ת מכ"ש דלא יקפיד הרא"ש כשיקדימו סדר תר"ת לסדר תש"ת ע"כ לא רצה לשנות מנוסח הש"ס לגרוס קושית דלמא גנוחי הוי מקודם וגורס הוא כגירסת הש"ס שלפנינו רב עוירא מקשה דלמא יללא הוי ודו"ק:
יצא לנו הלכה חדשה שלא דברו ממנה בשום פוסק ושום אחרון היינו אם הבעל תוקע טעה ותקע סדר תר"ת קודם ואח"כ סדר תש"ת. הנה נתבררה מדברינו כעת שלהבה"ג והרי"ף ורש"י ז"ל ורמב"ם הוי קפידא גדולה ויחזור ויתקע סדר תר"ת למען לאחר היללא אחר הגניחי וד"ל רק להרא"ש ז"ל לא הוי קפידא כל כך ויצא י"ח כי אם לכתחלה יקדים תש"ת אבל בדיעבד לא מעכב:
וכ"ז הי' אך כעין הקדמה אבל לפסק הדין בשאלתינו נדבר כעת. דהנה נראה נא אם יש חילוק בין הי' הבעל תוקע הלז עושה שלשה שברים בין אם עשה רק ב' שברים כמעשה שהי':
הנה ראיתי אור צח ומצוחצח שהאיר עינינו ע"ז כ' גאון יעקב סלה הוא כ' אחי יקירי מדמדקדק הש"ס בקושית רב עוירא דלמא יללא הוי וקמפסקי שלשה שברים וכו' למה הי' להם לדקדק ומנינא דרישא למה לי. והוא משום דרק על שלשה שברים מקפידי דהוי הפסק אבל לא על פחות משיעורא. הנה זה ברור כשמש דדיוקו כפתור ופרח והנני להראות סייעתא גדולה לדבריו הנחמדים. ונקדים נא בקיצור דברי המעשה דמגנצ"א בשנת תתק"ה לאלף החמישי שהביא הרא"ש פ"ד דר"ה סי' י"א שבסדר תשר"ת טעה התוקע ואחר שעשה שני שברים ולא השלים השבר השלישי התחיל להריע תרועה ולא גמר התרועה ג"כ רק מקצתה והחזירוהו לראש הסימן לגמרי וכעס על הקהל ר' אליקים בר יוסף ז"ל על מה שהחזירוהו ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן ושלא כדין החזירוהו וכן הסכים לו חתנו ר' אליעזר בר נתן וטעמו רק משום דהא כיון דלא השלים התרועה לגמרי לא הוי הפסק. והרי בהדיא דלא משום דהוי בתשר"ת הקילו ר' אליקים בר' יוסף ז"ל וחתנו דהא אם הי' כן למה פסקו אם הי' משלים וגומר התרועה שהתחיל בה הי' ודאי הפסק. אפילו הי' גומרה מה הי' אכפת להו כיון שבסדר הזה דתשר"ת הי' אלא ודאי דהם ברור לא מחלקין בין תשר"ת לתש"ת ואך רק מחמת שהתרועה לא נגמרה בשיעורה לא הוי בכח חצי תרועה להיות שום הפסקה גם באמצע השברים הרי לך אחי יקירי שמעתתא מפורשה וברורה כמו שחצי תרועה לא הוי כלום כן ודאי נמי חצי שברים לא הוי כלום:
ולא עוד דגם רבינו הרא"ש ז"ל שהשיג שם עליהם הרי בהדיא מפרש שם השם ככתיבתו וז"ל ומה שכתב שאם נגמרה התרועה הוי הפסק וכו' אינו נ"ל. דכיון שהוא בסדר קשר"ק לא דמי לדרב עוירא וכו' ע"ש. הנה הוא פליג עליהם רק על זה שכתבו דבודאי אם נגמרה התרועה דהי' מפסקת אבל על מה שפסקו בלא נגמרה דאינו חוזר בזה הא הרא"ש ז"ל נמי מודה להם. דאין לה שום כח לעשות הפסקה. ואך מצד אחר לגמרי בא עליהם מחמת שסובר דצריך הי' לעשות השלשה שברים בנשימה אחת אבל לא מחמת שהפסיק בתרועה קצת אלמא דזה סובר גם הוא דמאן דסובר דג' שברים א"צ לעשותן בנשימה אחת הנה מה שהתחיל להריע כיון שלא נגמרה לא הוי שום הפסק א"כ הרי בהדיא נפשטה הבעיא דרק ג' שברים הוי הפסק ולא שני שברים דמה לי שיעור תרועה ומה לי שיעור שברים ונפלאתי למה לא הביא כ' אחי יקירי ראי' מפורשת הזאת מהרב ר' אליקים וחתנו וכן מהרא"ש ז"ל דבהדיא דבריהם ברור ימללו דכל שלא נגמרה לא הוי כלום ולכן ודאי הי' מוכרח רב עוירא לדקדק בלשונו וקמפסיק שלשה שברים בין תקיעה לתרועה:
וא"כ ה"נ בסדר תש"ת ועשה בטעות חצי תרועה בין השברים להפשוטות. או בסדר תר"ת ועשה בטעות חצי שברים בין התרועה להפשוטות אין זה שום הפסקה כלל להרא"ש והראב"י וחתנו. וא"צ לחזור לתקיעה הראשונה כלל לדידהו:
אמנם כל זה לשיטתי' דהרא"ש וראב"י וחתנו. אבל מה נעשה שרבינו הרמב"ן ז"ל החמיר בזה. ונציעה נא לפנינו החידושי הרמב"ן על ר"ה בפ"ד דפוס פרעסבורג שנת תרי"ח. הנדפס על שני פערטיל הוא במס' ר"ה דף י"ז ע"א וז"ל על הקושיא דרב עוירא ורבינא קשיא לי והא ליתא לדר' יהודא דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום ואי נמי איתא מנ"ל דר"א כר"י ס"ל לפיכך נ"ל דאפילו לרבנן מקשי דנהי דבהפסיק יצא אבל בהפסק כי האי גוונא לא יצא שאין כאן פשוטה לפניה ולאחריה בלי הפסק שבינתים דהואיל ותקע לשם מצות תקיעות אחרות בינתים הרי הפסיק ולא יצא ומסיים כבר כתבתי לך מה שאמור בתוספתא בענין הזה. (והיינו מקודם לעיל בדף ט"ו ע"א כשמשיג שם על פי' רי"ץ אבן גיאות ז"ל על תקע בראשונה ומשך בשני' כשתים יעוין שם היטב) אח"כ הביא דאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות. ואם הפסיק נפסקה. והיינו כי הביא אח"כ בשם תשובת ר"ח דסובר דרק שלשה שברים בנשימה אחת אבל שברים תרועה דתשר"ת בב' נשימות משיג הוא הרמב"ן ז"ל ואומר דאין דבריו נכונים דהא תרועה היא ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים וצריך לעשותן בנשימה אחת, א"כ דבריו בררו מללו דאפילו הפסק נשימה בין השברים להתרועה דתשר"ת פוסלין ואין צריך כלל שיעשה שבר אחר בהפסק נשימה אחרת דעל מה צריך הוא להפסק שבר א' אפילו נשימה בלי שבר הא פוסל בינם לשיטתו המפורשה זאת וא"כ פליאה דעת ממני איך ביאר כ' הדר"ג כ' אחי יקירי שהר"ן ז"ל שהביא הרמב"ן ואח"כ בא הב"י והביא להר"ן הזה קאי רק על הפסק שבין השברים להתרועה דתשר"ת אז דייקא אם הוסיף שבר א' ועשאו בנשימה אחרת והפרידו פסול אבל לא כהמחבר בשעשה בתש"ת שבר א' בנשימה אחרת לא פסול לא אוכל לירד לסוף דעתו דאם כדבריו הלא למה לו להשבר הא' גם בלי שבר כלל רק נשימה א' לבדה הא פוסל הרמב"ן א"כ ע"כ דקאי רק על תש"ת שבין השברים להתקיעה הא יכול וצריך קצת ליותר שאת להפסיק בנשימה הגם דהרמב"ן סובר בדף ט"ו ע"ב שתקיעה שברים תקיעה או תקיעה תרועה תקיעה שנעשו בנשימה אחת כשרין ומשבש התוספתא דתני לא יצא וגורס יצא אבל עכ"פ מודה ודאי דיותר טוב לכתחלה לעשותן בהפרד נשימות בינתים. אז בא שפיר הר"ן בשמו ולומד אותנו דרק נשימה בלבד אבל באם הוסיף שבר א' בין הפשוטה להשברים פסול וז"ב:
ומה גם אם יעיינו בהחידושי ריטב"א על ראש השנה בפ"ד במה שהאריך שם בדברי המשנה בד"ה שיעור תקיעה כג' תרועות שם כותב הריטב"א בהדיא בפה מלא ויכול לעשות תרועה גם ממאה ומאלף יבבות רק שלא יפסיק בנתים בנשימה וכו' וכן שברים יכול לעשות אלף שברים והרשות בידו ורק שלא יפסיק בינתים בנשימה וכמה שעושה מהם בין מעט או הרבה אם הפסיק בהם בנשימה ה"ל ב' ואבד כל הסימן הרי לדוגמא אם עשה ה' שברים ורק ד' עשה בנשימה א' ושבר החמישי עשה בנשימה אחרת ה"ל ב' שברים ואבד והפסיק בין השברים להתקיעה או בין התקיעה להתרועה כי בעינן רק פשוטה לפניה ולאחריה בלי שום הפסק. וכמ"ש הריטב"א כהאי לישנא ואנן בעינן שלא יהי' הפסק שום קול בין תרועה שבאמצע לתקיעה שלפניה או שאחריה עכ"ל שם האריך ומסיים הכל בשם רבו הוא הרמב"ן וא"כ הרי בהדיא דבתר"ת נמי אם הפסיק בשום קול פי' אפי' שבר א' בין התקיעה לתרועה דפסול להרמב"ן ז"ל. ובאמנה מנין הי' להר"ן ז"ל לחדש בדברי הרמב"ן ז"ל דיבור כזה שלא נזכר כלל בהרמב"ן אשר אם הוסיף שבר א' ועשאו בנשימה אחרת דפסול כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה אשר לכל רואה דברי הרמב"ן ז"ל לא ימצא שם דיבור הזה כלל לא מיני' ולא מקצתו. אבל ודאי היינו כי הכל הוא ממקום א' כי כאשר העתיק הריטב"א דברי רבו הרמב"ן שכל שמפסיק בנשימה הוי כמו ב' שברים וכן כשמפסיק בהיללה דעושה נשימה בינה והדר מיילל אז הוי כמו ב' תרועות ממש. אפילו אם השבר שעושה אחר שהנשים בנשימה הי' רק מספר קטן כגון א' או ב' או היללה הטרומיטין הי' ג"כ רק מעט לא כשיעור אפ"ה הוי כשני תרועות או כשני שברים זא"ז דהם פוסקין מהתוספתא דתקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא א' כלומר תקיעה אחרונה בלבד וכפלו לומר דלא יהי' שום הפסק כלל בשום פנים ובשום קול אחר בין הפשוטה שלפניה לבין הפשוטה שלאחריה רק בהשברים או בשברים תרועה או בתרועה. א"כ למד הר"ן ז"ל מזה דלעולם כל שהפסיק בשבר א' הוי הפסק ויהי' כב' שברים והפסיק בין שברים לתרועה. פי' בין בתשר"ת הוי כן בין בתש"ת בין בתר"ת דהא כל סמיכתו רק על התוספתא דבשתי תרועות באמצע בסדר תר"ת פסול ה"נ ממילא ב' שברים בתש"ת הוי הפסק וכן ב' תקיעות הוי הפסק כאשר כל שורש השגת הרמב"ן על הרי"ץ אב גיאות על פירושו דאין לו אלא אחת דפי' אחת על הראשונה ק התשר"ת דהשיג הרבה עליו שם בחידושיו ובין מספר ההשגותיו מנה גם זה דא"א דלא עלתה לו לתקיעה אחרונה של תשר"ת גם הראשונה הי' לו להפסיד כי הלא התקיעה הוי הפסק בינה ומסיים כהאי לישנא דגם תקיעה ותקיעה הוי הפסק לפי התוספתא כמו תרועה ותרועה ע"ש היטב ד' ט"ו ע"א א"כ ברור דגם בתר"ת ועשה שבר א' הוי הפסק בין הפשוטות וכן בתש"ת כל שהפרידו בנשימה אחרת גם בשבר א' לכן הי' כלל החלט לדברי האחרונים כי בתש"ת ותר"ת הוי הפסק:
ואראה מראות אלהים כ' האי גאונא דאורייתא כ' אחי יקירי מצדד בחריפתו העצומה עפ"י דברי המג"א ס"ק יו"ד בסי' תק"צ דפוסק להקל במתעסק דלא הוי הפסק וע"פ דברי הר"ן בהשגתו על הרמב"ן בפירושו בהירושלמי דפירוש פי' חדש דר' בא בר זמנא בשם ר' זעירא לא פליג רק על מה שר' דוסא אומר ששמע מקצת תקיעה מן המתעסק יצא בזה פליג עליו לומר דממשנה דתקע בראשונה ומשך בשני' כשתים לא הוי שים ראי' דהתם לא הוי מתעסק כלל דיש לה שפיר, תחלה וסוף משא"כ בשמע מקצתה מן המתעסק אין לסיפא רישא וכן להיפך כשמסיים במתעסק אין לרישא סיפא אבל במשך בשני' כשתים יש לה שפיר ראש וסוף ויצא ועלתה לו לאחת שזה הוא תורף כל דברי הרמב"ן והריטב"א שם באריכות גדול. ע"ז בא הר"ן ז"ל ומשיג דבודאי גם ר' דוסא מודה דבתקע ומשך בשני' כשתים דמגרע גרע טובא דכיון דהתכוין לשם מצוה אחרת לגמרי היינו שיעלה לו לתקיעה לסימן אחר גרע יותר ממתעסק דעלמא. דקיי"ל דמיני' מחריב בה ורק דלאו בת מיני' כלל לא מחריב בה. והסבר יותר לדברי הר"ן ז"ל הללו הוא כדרך שכתב הר"ן לעיל בסוגיא דכפאו ואכל מצה בד' רי"ד ע"א בשם ר' שמואל דאע"ג דמצות א"צ כונה אבל כונה להיפך שלא לצאת גרע דהא בפירוש מתכוין שלא לצאת ע"ש היטב. וה"נ כשתקע ומשך כשתים הרי מתכוין לצאת ידי מצוה אחרת זה יותר גרע ממתעסק דעלמא לשיר או לחול ע"ש. וא"כ הרי אדרבה עד כאן לא כתב הר"ן ואשר המג"א ס"ק יו"ד בונה יסוד עליו רק במתעסק פשוט שאינו מכוין לשום מצוה אחרת כלל אז הוי ודאי הדין דאין מפסיק אבל בתוקע לשם מצוה כגון הכא שהבעל תוקע סבר שקראו לפניו שברים ולא תרועה והתכוין לעשות שברים כי סבר ששברים מוטל עליו לעשות דאל"כ באיך אנפין עשה כלל שברים השנים א"כ הרי הוי המתעסק המגרע לגמרי. ועפר ואפר אנכי צעיר הזבובים לא אוכל להבין כלל איך נדמה זה למתעסק דעלמא. והר"ן ז"ל רק שיגרא דלישנא דמתעסק נקט אבל יש שמות נפרדות למתעסק היינו מתעסק לשיר או להתלמד לחול דהוא הוי כקול חי' ובהמה אבל מתעסק לשם מצוה רק שהתכוין לשם מצוה אחרת גרע טובא לכן קשה לי להבין באיך אופן אכניס לכאן דברי המגן אברהם והר"ן. וראיתי בהג"ה שם של כ' אחי יקירי שעמד לפי הנראה בזה ותיקן שם בצחות לשונו הזהב דכאן שהקרו לפניו בפה מלא תרועה והוא עשה שברים מסתמא הי' רק מתעסק בלבד שלא לשם מצוה כלל דאז הוי ודאי מתעסק הגמור דאינו מפסיק כלל. אבל לענ"ד קשה קצת לסמוך ע"ז דכשם דאמרינן בכל שיטת הש"ס דמחשבתו בתר מעשיו גרירא כן נמי להיפך מעשיו בתר מחשבתו אזלי. ומסתמא סבר דקראו לפניו באמת רק שברים ולא תרועה ודו"ק:
מכ"ז מסכים אני לדינא לפסק כ' גאונו הרמה של כ' אחי ובנו החריף הבקי שיחי' הרה"ג ר' יצחק צבי נ"י דלא היו רשאין להחזיר לתקוע התקיעה הראשונה כי הרי ר' אליקים ז"ל במגנצ"א חושש מאוד שלא יחללו יו"ט בשבות כשתוקעין בחנם. ושב ואל תעשה עדיף:
וע"כ אחרי כל בירורי השיטות הנ"ל אחרי שכל החומרא הוא רק מחמת דברי הר"ן ז"ל. הנה יש לי לומר דהרא"ש והרמב"ן ז"ל יחלקו בזה אם שיעור התרועות והתקיעות הללממ"ס או דהשיעורין שלהן הוי רק דרבנן. והנה הפני יהושע ז"ל בש"ס ר"ה (דף כ"ז) תופס להלכה דהוי רק מדרבנן. ועיין בשו"ת רמ"צ ח' או"ח (סי' מ"ה) הביאו נמי ואולם המנחת חינוך במצוה דתקיעת שופר החליט בפשיטות דשיעורן של תקיעות ושברים ותרועה הוי בכלל כל השיעורין דהם הללמ"ס וא"כ כפי שידענו שהרא"ש ז"ל בשו"ת שלו הוא מרי דשמעתתא דשיעורין דהוא הראשון דהסביר דשיעור י"ג שנים לזכר וי"ב לנקבה וכו' הם הם נמי בכלל השיעורין דנאמרו לממ"ס ולכן הוא הילך לשיטתו דכיון דלדידי' השיעור תרועה נמי למשה מסיני ולכן כל שלא גמר התרועה מודה הוא לרבינו ר' אליקים בר יוסף וחתנו ר' אליעזר בר ראובן דלא הוי שום הפסק כלל משום דכיון דמן התורה הם בעי שיעור לכן כל שלא הי' כשיעורה הוי ממש רק כמו שלא תקע כלל וכלל והי' נשימה בלבד ונשימה בלבד לא מפסקת כלל בין הפשוטה שלפניה או לאחריה להתרועות או השברים דבאמצע. אבל הרמב"ן ז"ל יסבור דשיעור תקיעה ותרועה רק מדרבנן כהפנ"י ולכן כמו שאמרו בש"ס ברכות כ' דלא אתי שיעורא דרבנן להיות מפיק לדאורייתא ה"נ באיך אנפין יבאו חז"ל בשיעורן להקל על ד"ת ולומר דכיון דלא השלים השיעור לכן לא יהי' הפסק אחרי שבאמת מן התורה הוי שבר א' נמי שברים שלם ודו"ק. ודוגמא לזה עוד כמו שיש שיטות דבתקנת המריש בסוכה גזולה לא יצא מדאורייתא י"ח סוכה אחרי שמד"ת הוי סוכה גזולה דקנין דרבנן אינו נעשה קנין דאיריי' ועיין בשער המלך הל' לולב על דברי הטור סי' תרל"ז באינו רוצה ליתן לו דמי המריש. ע"ש היטב. וא"כ אחרי שאנן פסקינן כשיטת הראשונים דשיעור התרועה הוי ד"ת לפי"ז שפיר דשני שברים לא הוי הפסק כלל וכאלו הפסיק בנשימה בלבד. וזהו שבא כ' אחי יקירי בהברקתו המאירה כספירים מהש"ס שדקדק רב עוירא וקמפסקא שלשה שברים דייקא בין תקיעה לתרועה שלשה לעיכובא:
ועוד עיקר גדול ואמיתי בזה ע"פ דברי כ' בן אחי יקירי הרה"ג שהוא הלך בדרך הטוב והישר בזה שדקדק בזה באמת דרק אחרי שעשה כבר שלשה שברים בתש"ת אם הפסיק בנשימה ועשה אח"כ שבר א' עוד הפעם הוי הפסק אבל אם קודם שעשה השלשה שברים הפסיק בא בטעות ותקע למשל שבר א' או שתים והפסיק בנשימה ודאי זה לא הוי הפסק עדיין. ואסביר קצת הדברים ביותר הסבר. אחרי שכל חילו של הריטב"א בשם הרמב"ן הוא דכל שמפסיק בינם בהשברים בנשימה הוי כעושה ב' שברים או ב' תרועות באמצע וכהתוספתא וכאשר נתבאר לעיל. הנה על כרחך זה לא יהי' נופל רק כשהקדים מקודם שברים שלם שלשה במספר אז יכול לחול גם על שבר א' שם שברים והיינו עפ"י הסבר הזה. דהנה קיי"ל דיש ז' שמות שאינם נמחקים אבל היינו דוקא אותיות הקדושים של השי"ת שבשבעה השמות אבל שארי אותיות שאינם מהשם נמחקין שפיר ואעפ"כ אם מקודם הי' נכתב השם הקדוש ואח"כ נטפל להשם גם שארי אותיות גם הם הויין כמו השם ושוב אינם נמחקים כיון שקדמן השם של השי"ת. מכל זה אם נטפלו איזה אותיות קודם השם אין עליהם שם כלל. ונמחקין. וה"נ כן. עד כאן לא הוי שם שברים שלם גם לשבר א' רק כשקדם שברים שלם מתחלה אבל שבר א' קודם שעשה כלל השברים אין לו שום כח לשבר א' או לשני שברים להיות כשברים שלם. ויותר הסבר עוד עפ"י הא דתניא בסוכה (דף י"ט) פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה ויש שם אוקימתות רבות וא' מהן דאם יש סוכה שצלתה מרובה מחמתה וממנה דייקא יוצא אח"כ פסל שחמתה מרובה מצלתה. או סוכה בג' דפנות ויוצא ממנה פסל בדופן א' נמי הוה סוכה כי כיון שהקדימה סוכה שלימה אז גם למקצת הסוכה הוי לה שם סוכה שלמה אבל בלי שיוקדם סוכה שלימה אין מציאות בשום אופן שיהי' פסל סוכה כשרה כלל כי כלל הדבר כשיש עיקר אז גם הטפל והתוספת הוי כמו העיקר אבל כל שלא הי' עיקר כלל איך יהי' הטפל מצטרף כלל:
ולכן שפיר אמת ונכון הדין כאן בנ"ד וגם אני מסכים לדינא כן דכיון שלא הי' שברים שלם רק שני שברים קודם התרועה לא הוי לזה שם הפסק כלל. ולא היו צריכין לחזור לתקוע התקיעה הראשונה של התר"ת. וקצת חידוש לי על כ' ב"א יקירי החריף שיחי' שסומך על הפמ"ג ס"ק ט' בסי' תק"צ בא"א והלא שם כמדומה לי להדיא להיפך דכותב הפמ"ג וז"ל אפילו תש"ת תקיעה שברים, שבר א' והתחיל עוד שבר א' הוי הפסק ומפסיד התקיעה ראשונה ג"כ וחוזר ותוקע תש"ת וכן להלן ע"ש. הרי להדיא להיפך אבל מ"מ אני לא אזיז מסברתו של כ' ב"א יקירי כי כיון שלא עשה מקודם שלשה שברים לא הוי מה שעשה ב' שברים כלל וכלל. וע"ז בארתי קצת הסבר הלענ"ד. ד' אחיו ידידו הדו"ש שיעלה זכרוני ג"כ לטובה המברכם בכל הטוב עד העולם משה ראטמאן.