אור ברסלב
ברוך השם חידושי אורח חיים › סימן עב

ברוך השם· רבי משה רוטמן

חידושי אורח חיים · סימן עב

סימן עא

נשאלתי מהגביר ר' שמחה ליבער מאן. על דבר הצוקער של פסח מהאפאראט התשעה עשר שבתחלת עשייתו היו ישראלים וגם הפילטערס הוכשרו כד"ת לחוק פסח גם ע"ז האפאראט אך באמצע בביאת הסירעפ לתוך הסבארניק ובעת שיצא מהאפאראו לתוך הפארמעס גירש הדירעקטיר השומרי ישראל על משך ששה שעות. ואח"כ כשהביאו הפארמעם על השאשניע לתת לתוכו הקליירעס שוב הרשה הדירעקטיר לעמוד שם ישראלים להשגיח ולפי"ז הי' בתחלה שמור וסוף שמור רק באמצע לא נשמר מישראל עע"ג. ובשגגה ניתנו הקוויטלאך ההכשרים על ההוטין כולם מן האפאראט הזה. ונתערב הצוקער מן האפאראט הזה עם הצוקער של פסח שהי' מן השמונה עשר אפאראטין הכשרים כנכון בלי פקפוק. ונשאלתי ע"ו:

תשובה. הנה טרם שיש לעיין בזה מהש"ס והפוסקים מוכרחני לפרוט על איזה זמן יש לחוש כאן:

א הנה ידוע לי בטיב אשר בעת ביאת הסירעפ לתוך הסבארניק וכל הזמן שמשתהה הסירעפ שם עד התקבץ השיעור שיהי' ממנו אפאראט שלם התם חשש רחוק מאוד פן טבלו הנכרים שם חתיכת פת מצד כמה טעמים. חדא ידוע לי בבירור כי ראיתי סדר עשייתו בעינא פקיחא שהאדונים הדירעקטורין וכל המשגיחים שמה מהאדונים וגם הסאחארוואר מקפידים מאוד שלא יפול שום תערובת פירור משהו כלל וכלל שלא יהי' מתוקן כראוי. ולכן בזאוואדין כולם שנעשה שם הצוקער של פסח של הג' ליבער מאן מכוסה כל הסבארניק כראוי ונכון. וגם כל הרערין שהסירעפ הולך לתוך הסבארניק דרך הם מכוסין וחתומין. וכיון שזה ברור שהבעלי המלאכה בעצמן מקפידין על הפועלים שלא יטבלו שוב לא שייך לחוש לומר שמא יטבלו. דמלבד ישראלים הלא מירתתי הפועלים שלא יענשו מהבעלי זאוואד. וזה ברור ששם אין טובלים ותו אפילו אם נפל שם פירור מה הוה דהא אח"כ נכנס כל הסירעפ לתוך האפאראט להתבשל שם. וידוע להבקיאים אשר על הבישול הסירעפ שיתהווה צוקער נצרך חום גדול אשר חום כזה הוא יותר חם מחום האש הטבעי ממש שמן העצים וא"כ הרי י"ל אפילו נפל שם פירור נשרף הפירור מחמת החום הזה דהא הוא אינו סובל חום הזה. והרי קיי"ל כרבא (פסחים כ"א ע"ב) חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו. ועיין בר"ן דה"ה אפילו באכילה. והגם דהמג"א (סי' תמ"ב) הביא פלוגתא בזה היינו ודאי חמץ אבל לא ספק כזה. והא בתערובת לא אמר המג"א רק בעיני'. אבל לא ע"י תערובת. ואך אפילו תימא דכיון שהפירור מעורב עם הסירעפ כשם שהסירעפ לא נשרף כן גם הוא קיים. אפ"ה החוש מעיד לנו שע"י חום גדול ונורא כזה נמחה ודאי הפירור שיפול שם להיות ממש כמו מים בעלמא. ולא שהוא עומד בעבייתו כ"ש. א"כ הרי נתערב עם הסירעפ ונעשה כגוף אחד עמו ושוב אינו חוזר וניער לכ"ע בבירור. וכאן יש אלפים פעמים ס' כנגדו ונתבטל ולח בלח אינו חו"נ. והא גופא דפירור בלח אינו מתבטל וחו"נ רק הט"ז (ביו"ד סי' ק"ד) תפס זה לסברא מוחלטת וברורה אבל שאר פוסקים מסתפקים בזה ג"כ. א"כ הרי בכה"ג בספק פירור ודאי כולם מודו דאין חשש. מכל הלין ברור דעל זה הזמן אין שום חשש כלל. מצד כל הסברות שבררנו. אך נשאר לנו לדון על הזמן ביאת הצוקער לתוך הפארמעס שבזמן הזה יש לן לחוש ולומר שמא טבלו הנכרים שם פתן בעת שמגיסים בהסכינים בהפארמעס למעלה בשפתן דאז שום בישול אח"כ אין לו ואם נפל פירור יש לחוש שנשאר שם:

בהנה לכאורה י"ל דכיון דכאן הוה ספק מגע ספק אם נגע הנכרי בפתו לתוך הצוקער ספק לא נגע. א"כ הרי אמרו בש"ס (נדה פ"ק דף ג' ע"א) דבר מוחלט ר"ש גמר לה מתחלת טומאה מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע ברה"ר טהור ה"נ וכו' ואפילו רבנן דפליגי לא חלקו רק בסוף טומאה אבל זה הלכה ברורה כשמש דבתחלת טומאה ספיקא טהור ברה"ר. והלא הכא רה"ר הוה דאפילו שלשה אנשים לבד מקרי רה"ר מכ"ש במקום זאוואד ששם עוסקים עד אלפים פועלים וכיון שרק ספק נגע נימא ספק טומאה ברה"ר טהור. ועיין ש"ס (נזיר ד' נ"ז ריש שני נזירים) דתלתא הוו רה"ר ועיין (תוס' פ"ק דנדה. ועיין פ"ק דפסחים ד' י"ט) דעזרה רה"ר היא וד"ל:

ג אמנם מזה עצמו יוצמח לנו לאסור הצוקער דהנה מה דרצינו לומר כמו דספק טומאה בתחלתה ברה"ר טהור הנה כבר חילקן הש"ס (בחולין ד' מ"ג ע"ב) וז"ל הש"ס וליטעמיך נדמי' לספק טומאה ברה"ר אלא התם הלכתא גמירי לה מסוטה ופירש"י שם בין לענין טומאה ברה"י בין לענין טהרה ברה"ר אינו אלא הלכתא גמירי לה מסוטה ואין טעם בדבר ולא גמרינן לה מינה דכי גמירי לה בסוטה דוקא וטומאה דכוותה עכ"ל רש"י. הלא החליט לן הש"ס דאיסורא מטומאה לא ילפינן. ואך יהי' נשאר לנו לומר היתר על דרך זה פשוט. כיון דהוה ספק נוקמא על חזקת כשרות או חוקת הגוף. והעמד דבר על חזקתו קיי"ל גם לענין איסור כידוע בכל התורה כולה דמעמידין כל דבר על חזקתו הראשונה. כמו לענין נשחטה הותרה. וחזקת חי. וחזקת פנויה. וחזקת כשרות דאנשים. וכמ"כ חזקת חטים. וחזקת טבל. והיינו שמעמידין הבהמה או האדם או האשה או החטים וכל הדברים דכמו שהיו בעת שנולדו או דבאו לעולם כן נמי השתא כן ולא יצאו מחזקתן. וה"נ נרצה לומר לענין הצוקער דכיון דספק הוא שמא נגע הנכרי בפתו אצלו אוקמינן על חזקתו כמו שבשעה שנעשה הפיסאק או שנתבשל בהאפאראט כנ"ל הי' אז כשר לפסח כן נמי השתא ולא איתרע בי' מילתא שיהי' יוצא מהכשירו וד"ל:

ד ונהי דיש לחלק הענין ולומר דעד כאן לא מצינו העמד דבר על חזקתו רק כמו חזקת חי למשל דאם נרצה לומר שמת הרי אותו הדבר העצם שידענו מקודם שהי' חי אנו רוצין לומר שהוא בעצמו איתרע בדבר עצמי ומת שפיר אמרינן אוקמא על חזקתו. אבל כה"ג אפילו אם נימא שנתערב שם פירור הרי לא אמרינן שעצם חומר הצוקער נתחמץ רק שנפל בו מין אחר ודבר אחר גרמו לאסור אבל הצוקער לעולם בחזקתו כן י"ל לכאורה. (ועיין בש"ס בכורות כ"ז א'. לענין חלת חו"ל ועיין פסחים צ"ה ע"ב ועיין כריתות יו"ד. ועיין תוס' חולין ד' י"א א'. ד"ה חטאת) ודו"ק. אבל אחר העיון הרי רואין אנו שזה תלוי בפלוגתת האחרונים. דהנה הרמ"א ז"ל (ביו"ד סי' צ"ו סי' א') כתב דאם יש ספק אם נחתך הצנון בסכין של איסור אזלינן לקולא. והשיג שם הש"ך על הרמ"א וביאר שם הכו"פ דברי הרמ"א משום דאוקמינן הצנון על חזקת היתר והעמד דבר על חזקתו דלא נחתך בסכין של איסור יעוי"ש. הרי דעת הכו"פ דאפילו אם הריעותא מחמת דבר אחר אפ"ה כיון דעכ"פ כשנחוש להריעותא יצמח איסור לההיתר נהי דאינו מחמת עצמו עכ"פ יהי' אסור שפיר גם כה"ג מוקמינן על חזקתו (והשו"ת תולדות יצחק סי' י"ז) השיג על הכו"פ. וביאר להדיא כחילוק הנ"ל דדוקא היכא שהריעותא מחמת עצמו אוקמינן על חזקתו אבל היכא שהריעותא מחמת דבר אחר לא. יעוי"ש. א"כ בנ"ד בהצוקער לדעת הכו"פ יש לומר על הצוקער דנוקמא על חזקתו. כמו בכל היתר שנרצה לחוש פן נתערב בו איסור. ולהתולדות יצחק לא נימא על הצוקער אוקמא על חזקתו כיון שאנו חוששין רק לתערובת פירור.

ב והנה באמת יש להעמיק בזה דלכאורה לפי"ז הסברא א"כ נימא גם באם ספק נגע במת או בשרץ וכיוצא לימא דלא שייך כה"ג לומר חזקה דהא הטומאה באה מחמת המת והשרץ. ולא טומאה מגופה ונבוא לחלק ח"ו דבספק טומאה מגופו כגון זב וש"ז וכיוצא כה"ג דוקא מוקי אחזקתו ולא בטומאה מחמת ד"א הא דבר קשה דהרי (בריש נדה ג' ע"א) מה תחלת טומאה ספק נגע ספק לא נגע טהור ומפרשי רבנן התם הטעם דגברא בחזקת טהרה קאי עיי"ש. הלכך צ"ל סברא זאת תמתק רק בסברת התוס' (דכתובות נ"ג ע"ב ד"ה תרווייהו) דאם נעשה מעשה איתרע החזקה. ועיין נוב"י (מהד"ת חאהע"ז סי' נ"ח. ועיין מל"מ פ' כ"ה מטומאת מת ה' י"ד. ועיין ספר אבני שוהם כלל וסי' ט"ו שהאריך בזה). ויובן דוקא סברת התולדות יצחק ודו"ק:

ו אמנם ראיתי שיש מקום לסברא הא' ג"כ. והיינו לא דנימא כנ"ל דמחמת ד"א חלוק הוא לא רק על דרך זה היינו כי בשלמא בטומאה הרי האדם שהי' טהור עכשיו אתה רוצה לטמאותו. פי' לא רק השרץ טמא אלא גם האדם טימא לזה מהני חזקת טהרה דאדם. אבל באו"ה הרי ההיתר גם עתה מותר דטכ"ע לאו דאורייתא והיתר לא נהפך לאיסור א"כ עדיין רק האיסור אסור רק אנן אסורין לאכול התערובות מחמת טעם של האיסור אבל לא שנתהפך עצם ההיתר לאיסור כמו טהרות בשרץ שהם בחוש נעשו טמאין וד"ל. וכן באמת מבואר (בש"ש שמעתא ג' פ"ז) סברא זו. והיא מיוסדת על דברת התוס' (יבמות פ"ב ע"א). ועיין ג"כ בישועות יעקב (חיו"ד סוף סי' כ"ח. וסי' קכ"ז) ולזאת כוון נמי התולדות יצחק או כנ"ל דבסברת המעשה איתרע החזקה:

ז אך השתא דאתינא להכי לדון בזה סברת העמד דבר על חזקתו הרי יש לן לכאורה איסורא טובא בדין הצוקער. דהא קיי"ל (בחולין נ"ג) ובכל הראשונים והפוסקים דהלכתא כשמואל דחוששין לספק דרוסה ולא אמרינן בספק דרוסה העמד הנדרס על חזקתו. והנה התוס' (פ' ד"א ד' ל' ע"ב. ובתוס' חולין מ"ג ע"ב) הוקשו באמת למה חיישינן לספק דרוסה. ולמה לא מוקמינן על חזקתה. ובדרוסה הרי ודאי יש חזקה טובה. דלבד החזקה מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן. ועיין ר"ן פ"ק דחולין בשיטת רבינו שמשון ודו"ק) הלא יש לנדרס חזקת הגוף גמור. ועיין תוס' חולין נ"ג) דבשעה שנולד לא הי' אז נדרס כלל. ועיין (ביו"ד סוף סי' ע"ט) דארס הדורס להאם אינו מזיק להעובר ודו"ק. א"כ קשה מאוד למה לא אמרינן אוקמא על חזקתו. ותירצו התוס' שם משום דשכיח לאיסור. דדרוסה שכיח שידרוס הדורס הנדרס. יעוי"ש היטב. וא"כ כיון דבדרוסה לא אמרינן אוקמא על חזקתו משום דשכיח כ"ש הכא בהצוקער דלדעת התולדות יצחק לא שייך גם בלא"ה לאוקמי על חזקתו. כ"ש כעת די"ל סברת התוספת דכאן נמי שכיח שיטבילו הנכרים פתן ביערת הדבש:

ח ונימא דזה הענין הוא הסברא והחומרא של (החתם סופר חלק או"ח סי' קל"ה) שכתב שם לאסור הצוקער משום דנודע שהנכרים טובלין פתם ביערת הדבש ונימא שהח"ס נמי איירי בספק ורק משום דשכיח אחז הענין לאוסרו רק מצד ספק לחוד. אבל האמת עד לעצמו דיש לברר בבירור כשמש אשר הח"ס לא אמר בספק רק באופן שהי' בזמן הח"ס בירור כמעט שהנכרים טובלים פתן כגון שאכילתן בכל יום בעת עשיית הצוקער לטבול הפת בהצוקער בלי שום מוחה. וחוק ניתן להם אז בימיו מן האדונים שיאכלו הנכרים וישבעו מן הצוקער כרצונם. אבל בימינו האלה אשר לא ניתן רשות שם בהזאוואדין שיאכלו והמה כמתגנבים חלקם בלא ראות. לטבול פת כל דהו בתוך הצוקער. וחששא בעלמא. בכה"ג ודאי דשרי ולא חיישינן להכי כלל:

ט והט נא אזניך ושמע דהנה ידוע דאפילו בספק דרוסה דהחליטה ההלכה דחיישינן וכהתוס' משום דשכיח. הרי אפ"ה אין זה רק בודאי עאל אבל ספק עאל קיי"ל דכשר ואין חוששין. והסבירו הפוסקים כולם דרק היכא דאיתרע קצת החזקה כגון דעאל ארייא בינייהו או נמצאת צפורן בגבו של אחד מהן דהוחל מעשה המטריף. דרגלים לדבר שדרסן. אלא שאנו מסופקין אם דרסן דרוסה האוסרת (עכ"ל הרשב"א בחידושיו לחולין מ"ג) אבל ספק עאל הרי לא הוחל בה מעשה המטריף עדיין שפיר אוקמינן על חזקתו. ועיין היטב (שו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' כ"ב) שהסביר היטב הענין הזה ועיין (פמ"ג נ"ז) שהסביר לומר ספק ביאה פלוגתא דר"א ורבנן וקיי"ל כרבנן דספק ביאה טמא ורק משום דכיון דלא ראינו שהוחל בה מעשה המטריף שוב לא חיישינן. וא"כ הדברים ק"ו מה דרוסה דכל הפוסקים מודים דחיישינן לספק. אפ"ה בספק עאל. פי' שלא ידענו שהוחל בה מעשה המטריף לא חיישינן מכ"ש הכא בהצוקער אשר יש כמה וכמה הברות להתיר בלא"ה כאשר אבאר פשיטא דאפילו כשיש איזה סברא לחששא הוא רק היכא שידענו שנפל פת לתוכו אבל כל שלא ראינו שנפל פת לתוכו אינו כלום דהוה כמו ספק עאל בדרוסה ממש. וד"ל. ועוד דהרי אפילו נימא דשכיח שיטבלו הנכרים פתם מי דמי הך שכיחא דהא להך שכיחא דהתם. התם כשראינו הדורס שנכנס הרי שכיח שידרוס הנדרס באופן הדריסה הנאסרת כאשר הסביר הרשב"א לעיל. ולסברת התוס' וד"ל. אבל הכא נהי דשכיח מי נימא דשכיח שישאר שם פירורין. אנן לא אמרנו רק ששכיח שיטבלו שם הנכרים פתם. אבל לא אמרנו מעולם שיהי' שכיח שישאר שם פירורין ואדרבה בש"ס (פסחים יו"ד ע"ב) אמרו בש"ס דתינוק דרכו לפרר. הרי רק תינוק דרכו בכך אבל לא אדם גדול כהפועלים וזה ברור ואמת. וכיון שכן אפילו אם הי' נראה לן בעין שטבל חתיכת פת בתוך הצוקער ג"כ י"ל ודאי מדרך הלימוד שלא נחוש לפירור שמא נשאר שם דאוקמינן על חזקתו. ומכ"ש וק"ו בנ"ד דלא ראינו מעולם שטבל הרי לא ראינו שהוחל בו מעשה המטריף הרי דמי לספק עאל דלכ"ע אין שום מיחוש דהעמד על חזקתו:

י וע"כ החתם סופר איירי בראינו דאיך יחלוק על דבר פשוט כזה דבלא ראינו שטבל לא יאמר שום אחד שניחוש לספק. ואך אחר העיון ראיתי איך שהגאון הח"ס נשמר בזה והסביר לנו דרק בכה"ג איירי דברור לן הי' שטובלין בלי ספק. דהלא ראשית נקט שם בלשונו ושמא ודאי טובלין הרי כתב לשון ודאי. ועוד דהרי מסיק שם לעיין במג"א (סי' תמ"ז ס"ק י"ג). והתם מדין פת שנפל לתוך היין וכו' והרי התם הרמ"א בעצמו וכל הפוסקים ע"כ רק בה"ג דודאי נפל הפת לתוך היין אז אם לא סיננו קודם פסח אסור בשתי' אבל אם יש ספק אם נפל פת מעולם פשוט וברור לכל הרואה בדיני הלכות פסח שבסי' תמ"ז דמעולם לא חיישינן בדיעבד שמא נפל ודו"ק. א"כ בררנו בעז"ה דבכה"ג שלא ראינו שטבלו אמרינן לא טבל וכשר. ועוד אפילו טבל הרי אנכי הרואה מעשה המאשינעס שחוטבין מכל פארמע סמוך לשפתה העליון ששם מגיסין כל הצוקער בערך על עוביו טפח בעומק הפארמע ומשליכין זה הצוקער על ווטארע סארט. וזה ידוע לכל שהצוקער גם בעת חומו הגדול ובעת שנשפך גם מן האפאראט גם טרם בואו להפארמע גם אז קרוש הוא ועב ואין לו שם צלול מעולם וכאשר הח"ס בעצמו שם כתב והעיד כך. וגם ידוע לי בבירור אשר הטבע של הצוקער אשר תיכף ומיד בכל רגע נקרש ונתעבה בכל רגע יותר אשר בערך רבע שעה נעשה כחומר עב צוקער הזה. וא"כ אם אפילו טבלו בעת ההגסה דבר מה הרי לא נפל הפירור למטה דהוא עב ואין זה דמי ליין. וא"כ ע"כ נשאר ק למעלה בשפת הפארמע ששם לבד למעלה מגיסין ולא מטה. א"כ הרי יצא ודאי הפירור בעת החטיבה שחוטבין כל הפארמעס בראשן טרם עלייתן להשאשניע. וד"ל. ולכן מכל הלין מילין יקירין וגם יש הפסד ממון ישראל אשר אנכי הראיתי בעז"ה ראי' מש"ס (פ"ק דנדה ד' ט' ע"ב) וז"ל הש"ס שם מאי שעת הדחק איכא דאמרי שני בצורת הוו. ואיכא דאמרי שם טהרות אפישא לעבידא. ופירש"י שם שני בצורת הוו ואיכא הפסד מרובה חששו עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דקורא הש"ס להפסד ממון שעת הדחק. ובסי' (תנ"ג סעי' ד') כתב המחבר להדיא דבשעת הדחק מותר לקנות קמח מן השוק. וכתבו הט"ז והמג"א, שם דהטעם דלא מחזקינין איסורא מספק ואע"ג דהמג"א שם הביא דבמקום שרגילין לרחוץ החטין אין קונים דהוי כדגן שנטבע ואפ"ה גם בזה התיר הט"ז שם סק"ג. ומטעם ספק ספיקא ספק לתתו ספק לא לתתו ואת"ל לתתו שמא לא לתתו בדרך שנתחמץ יעויי"ש בפמ"ג ה"נ ממש בצוקער הזה יש הס"ס הזה ספק טבלו ואת"ל טבלו שמא לא טבלו בדרך שנתחמץ פי' שלא נשאר שם הפירור וד"ל. וכיון שבנדון דידן נמי יש שעת הדחק דהא יש הפסד ממון שרי:

יא וכבוד אחי הרב הגאון החריף ר' ברוך עסמאן הראה לי ראי' מש"ס חולין ד' מ"ט ע"ב) דלאיסורא דרבנן אמרינן התורה חסה על ממון של ישראל. דאמרו בש"ס התם רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה דקשה למה דייקו לומר ואיסורא דאורייתא הי' להם לומר סתם רב ואיסור אלא ודאי דרק באיסורי דאורייתא לא מועיל סברת ממון ישראל אבל באיסורי דרבנן שפיר אמרינן התורה חסה על ממונם של ישראל:

תוכן העניינים

ברוך השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה