ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן ד
פתיחה להלכות שבת
להבין בטוב טעם ודעת החילוק שבין פסיק רישא ולא ימות למלאכה שאינה צריכה לגופה. הנה נודע בשערים פלוגתת הרמב"ם והרשב"א וסייעתו. דהרמב"ם (פ"א מהלכות שבת) פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב. וכר' יהודא. והרשב"א וסייעתו פוסקין דפטור כר"ש. וצריך להבין לכל מר כדאית ליה. להר"ם צריך להבין אם סובר בדין פסיק רישא דחייב וסובר במלאכה שא"צ לגופה נמי דחייב היאך שיטתו בפסיק רישא ולא ניחא ליה דלכאורה לא גרע ממלאכה שא"צ לגופה דהא לא ניחא ליה הכוונה שאינו צריך לתכליתה ולא יותר. או דילמא דיש לחלק ביניהן. וכן להרשב"א וסייעתו הרי בודאי המה נפלאו דבפסיק רישיה חייב ובמלאכה שא"צ לגופה פטור הרי גם פסיק רישא אינו מתכוין ולא צריך לה. אפ"ה כיון דאי אפשר מבלעדי שתיעשה המלאכה חייב א"כ במלאכה שא"צ לגופה נמי נימא כן דע"כ המלאכה נעשית ולמה פטור. ולפענ"ד נראה דביאורי הענינים כך הוא דהנה עיקר הדבר שאסור מן התורה לעשות מלאכת מחשבת בשבת הוא משום כמאמר הכתוב וביום השביעי תשבות פי' מאותן המלאכות שאתה עושה מהן בחול תשבות מהן ביום השביעי וממילא בעינן רק אותן המלאכות שעושה אותן בחול בכוונה להשלים חפצו לאיזה תכלית רצונו. והנה נראה בכל פרטי עשיית מלאכה. הנה הזורע הרי מחשבתו והשלמת רצונו של האדם הזורע הוא שיהיה במציאות בעולם חטים ושעורים וחרצן וכדומה ויפיל אותם על הארץ הנחרשה ויתגדלו ויתרבו מזה מאה שערים. אבל אם לא היה החטים במציאות כלל לא היה נשלם חפצו ורצונו. וכמו כן המכבה שמבואר בש"ם (סוף פרק ב' דשבת) ענין מלאכת הכיבוי שצריך להפחם אז הוא חייב א"כ הרי רוצה שתהיה מתחלה הנר דולק והוא יכבנה ליהנות מהפחם וד"ל. וכיוצא בזה המה כל המלאכות. והנה ניחזי אנן ההפרש שבין פסיק רישא למלאכה שא"צ לגופה דפסיק רישא דמי לכל עושין מלאכה נכונה כמו הנועל פתח ביתו ונמצא צבי שמור בתוכו הרי מתכוין הוא לנעול פתח שהוא פתוח ורוצה שיהיה כן וכל מגמתו משתווה למגמת המתכוין לצוד. התם כוונתו לנעול והכא כוונתו לנעול. וכמו כן החותך ראש העוף כדי לצחק בו את הקטן שהקטן רוצה בראש עוף החי וממילא רוצה הוא נמי במציאות הדבר שיהיה עוף ויחתוך ראשו ממש כמגמתו וכוונתו של השוחט עוף משא"כ מלאכה שא"צ לגופה הרי אם לא היה הדבר במציאות כלל הרי ג"כ היה נשלם חפצו ורצונו. ואך כעת שיש מציאות לדבר ההוא ממילא הוכרח לעשייה זו כמו המעביר קוץ ד' אמות ברה"ר כדי שלא יזוקו בו רבים. וכמו החופר גומא וא"צ אלא לעפרה אם לא היה נצרך לו לעפר כלל היה נשלם רצונו וחפצו. אך אונס הצטרכותו לעפר הכריחו לזה. אבל לא שיהיה כן שלא יהיה לו עפר ויצטרך לחפור גומא ודו"ק היטב. משו"ה ס"ל להרשב"א וסייעתו דפטור דלא דמי לפסיק רישא דהתם עושה כסדר העושין ואלו במלאכה שא"צ הרי אונס דבר אחר הכריחו לזה. וכמו כן בין פסיק רישא דניחא לי' לפסיק רישא דלא ניחא ליה נמי י"ל החילוק הזה דבעושה פסיק רישא דלא ניחא ליה גרע ממלאכה שאינה צריכה דהתם עכ"פ בתר האונס שמכריחו רוצה הוא בתכליתה ואלו בפסיק רישא דלא ניחא ליה הרי סוף המעשה לא ניחא ליה כלל. אדרבה סוף המעשה היא נגד רצונו והיפוך מעשהו ובזה סוברים כ"ע כהערוך דפטור. ודו"ק היטב: