ברוך השם· רבי משה רוטמן
חידושי אורח חיים · סימן ב
נשאלתי לענין פרשיות של תפילין שנמצא כתוב הד' רבתי דאחד" נקלף הדיו מעל הקלף ועומד באויר ויש חלל הנראה לעינים בין הדיו שנתייבש כל כך ואין לו דיבוק להקלף אלא בראש הד' לצד שמאל ומעט ברגלו וכשהיו משימין קש קטן ודק בין הדיו העב להקלף היה נכנס בתוך החלל שבין הדיו להקלף וגם אין רישומו ניכר כלל על הגויל. היאך הדין אם מותר להכשירו ולהעביר עליו דיו ולא יפסלו משום שלא כסדרן והא בהא תליא אם זה מיקרי אות יכולין לתקנו. ואם צריך להתיקון דוקא אזי יפסול משום שלא כסדרן והיאך ניעבד בהו:
והשבתי לענ"ד נראה דיש לדון עליהם קודם תיקונם אם יש להכשירם. ואמרתי דהלא ידוע דאין כתיבה כשירה נקראת אלא כשהדיו כתוב על העור ממש ואינו נפרד ממנו כלל וגם שיכנוס הדיו בתוך הקלף זהו דוקא היא דרך הכתיבה. וכיון שהלמ"מ הוא שכותבין בדיו על העור כדאיתא במסכת סופרים א"כ בעינן שיהא הכתיבה בדרך זה. וקצת ראיה לזה הבאתי מהא דאיתא (שבת דף פ' ע"א) אמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור מ"ט דבעידנא דמפיק לה לבתרייתא בציר לה שיעורא דקמייתא ופירש"י כיון שבעת הוצאת אות השני כבר נתייבש הדיו שבאות הראשון עיי"ש. והלא לכאורה קשה הא רש"י ז"ל סובר כאן בראש העמוד דהמוציא דיו יבש נמי חייב בשיעור הלח א"כ מאי גרע לנו שנתייבש אפ"ה יצויר שלא נבלע כלל הדיו בהנייר וכיוצא ורק נתייבש הדיו מנפשיה וא"כ למה פסק דינא דלעולם פטור אלא הטעם דממ"נ אם נתייבש ולא נבלע כלל ולא נחסר הדיו בכמה שהיה צריך לבלוע בדבר הנכתב לא הוי דבר לחייבו דהא לאו כתיבה היא כנ"ל דדרך כתיבה הוי שנבלע מהדיו לתוך דבר הנכתב עליו. ואלא דנבלע א"כ חסר ליה משיעורו כפירש"י הנ"ל ולא חזי שוב להצטרף וכמאן דליתא דמי ושוב לית לנו למימר כתיבתן זו הנחתן דממ"נ לא הוי כתיבה. ובזה יש ליישב מה שהיה קצת קשה לי למה נקטו בש"ס לישנא דהוציא אות אחת "וכתבה מה לי אם כתבה בדין חיוב הוצאה. הא יצויר אם הוציא דיו והניחה ברה"ר ע"ג מקום ד' הואיל דהסברא דנפטר הוא רק מצד יבוש הדיו כסברת רש"י הנ"ל וא"כ כתבה למאי נ"מ. אבל לפי הנ"ל אתי שפיר דאל"כ יוקשה נהי דנתייבש אפ"ה יצויר שלא נחסר כלל רק מצד האויר והחום נתייבש והרי קיי"ל המוציא דיו יבש נמי חייב. לכן דייקו הם בלשונם לומר "וכתבה וא"כ נחוץ לסברא דכתיבתן זו הנחתן וא"כ ממ"נ אם נתייבש מצד הכתיבה הרי נחסר ואם מצד האויר והחום הלא לא הוי כתיבה ולא הוי הנחה נמי כנ"ל נכון ולפ"ז אלו הפרשיות הם פסולין דהא י"ל דאין זה דרך כתיבה. וכל זה הוא בדרך חידוד קצת. ונעתיק עצמינו לברר זה ממקום אחר. דהנה בפרק הבונה (שם דף ק"ד ע"ב) כתב ע"ג כתב פטור מאיסור שבת. ובגמרא שם אמר רב חסדא מתניתין דלא כר' יהודא דאי ר' יהודא הא אמר ר"י היה צריך לכתוב את השם וטעה בשם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו. וחכמים אומרים אין שם זה מן המובחר. ובירושלמי מבואר דחכמים חולקים על ר"י בכל הדברים ולאו דוקא משום זה אלי ואנוהו פסלו את השם אלא משום שהם סוברים דכתב ע"ג כתב אינו כתב כלל ולא שייך נמי לחייבו משום כותב והא דאמרי רבנן אין שם זה מן המובחר לא אמרו זה אלא לשיטת ר' יהודא עיין ב"י באהע"ז (סוף סימן קל"א) שהביא דברי הירושלמי:
והנה (בפרק ב' דגיטין דף י"ט) איתא איתמר המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. ומהו לעשות גבי גט על עדיו שלו לכתוב להם בסיקרא והם יחתומו בדיו א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ונפסק הדין בשו"ע (אהע"ז סימן ק"ל וסימן קל"א) דהיכא דנמצא הגט כתוב שלא לשמה אין תקנה להעביר עליו בקולמוס לשמה. דכתב על גבי כתב לא הוי כתב אפילו היכא שהכתב האחרון הוא מתקן יותר. ולא כרב אחא בר יעקב שכתבו התוס' משמו בפ"ב דגיטין דהיכא שהכתב האחרון מתקן כ"ע מודים דהוי כתב אלא כרב חסדא דלא מחלק בזה. ואפילו דיו ע"ג סיקרא הוי נמי ספק מגורשת לכל הדברים כדאיתא בב"י (שם סימן ק"ל) עי"ש:
והשתא ניחזי אנן מ"ט דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב ומה היא הסברא בזה. ואין לומר משום שהכתב העליון אינו ניכר משום שהכתב התחתון ביטלו הא ליתא דיוקשה אדרבה נימא דהכתב העליון מבטל להתחתון ועוד היכא שכבר נתיישן כתב התחתון ואז דבר ברור דניכר כתב העליון ואפ"ה לא הוי כתב וכמו דאיתא בש"ס דאפילו דיו ע"ג סיקרא ג"כ לא הוי כתב גמור רק ספק מגורשת. וא"כ אנו צריכין להבין מאי טעמא דלא הוי כתב העליון כתב גמור. ולא מצאתי ביאור דבר זה:
אך אמרתי דבר נכון ומתקבל וכללא רבתי בדין כתב ע"ג כתב דהנה הלא לכאורה יוקשה על דין זה מאוד. איך אנו פוטרין כתב ע"ג כתב מסקילה ומפני מה לא נדמה דבר זה להא דאמרו (בב"ק דף נ"א ע"א) אחד חפר בור עמוק י' טפחים ובא אחר והשלימו לעשרים והשלישי לשלשים כולן חייבין ואוקמינן לל"ק דכרבנן נמי אתיא דכיון דבראשון נמי היה שיעור מיתה קרינן בכולן והמת יהיה לו. וכן נפסק הדין בר"מ (פרק י"ג מהלכות נזקי ממון) ובשו"ע (חו"מ סימן ת"י) ולא אמרינן מאי קא עביד בתרא הא בלאו הכי אפילו בלא מעשיו הרי מת השור ממעשה ראשון לחודיה אפ"ה כיון דבמעשה שני נמי יש שיעור מיתה כולן חייבין וה"נ נימא כן כיון דכל אחד עשה שיעור שלם למה אמרינן דכתב התחתון הוי כתב יהיו שני הכתיבות בשם כתב ויצוייר שפיר דבמעשה שני נמי אפילו אם היה שיעור העמידה כדי שימחוק הכתב הראשון אז יעמוד האות מתיקון השני וא"כ למה נפטור אותו ודו"ק:
ועוד קשה קושיא רבתי ממ"נ אם אנן פסקינן כרבנן דכתב השני אינו כלום ונפטר מקרבן לעולם וכן גט שנכתב שלא לשמה לא מהני העברת קולמוס א"כ אנו סוברין דכתב התחתון הוי עיקר ומבטל לכתב העליון וכדפירש"י. א"כ היאך כתב הב"י (ביו"ד בסימן רע"ו) בשם הנימוקי יוסף דאם זרק זהב על גבי אות הנכתב בדיו דפסול ויגנז. ופסקו כן הש"ך והט"ז (שם בסימן רע"ו) אפילו בשאר הס"ת ולא באזכרות בלבד וכתבו הטעם משום דכתב העליון מבטל לכתב התחתון א"כ הוי תרתי דסתרי דלפ"ז הם סוברים כר' יהודא ולא כרבנן דכתב העליון עיקר. ולכן אמרתי בזה דהענין כך הוא לפענ"ד דהנה אם עושה דבר אשר בענין עשייתו יש איסור או אפילו אם היתר הוא אלא שיש נ"מ בשאר הדברים לענין איזה דבר אז בעינן שתהא המעשה נעשית באופן אשר דרכו של הדבר ההוא להעשות כן. כגון המוציא מרשות לרשות בעינן שיוציא כדרך המוציאין ולא בראשו או במרפקו רק אם דרך שלו להוציא כך. וכן אשה הרואה דם דטמאה היא בעינן דוקא שתראה כדרך כל העולם היינו שהדם יצא דרך רחמה ויגע בכותלי הרחם ולא יצא הדם עם שאר דבר כגון חתיכה או שפופרת וכיוצא. או יולדת שהתורה טימאה אותה בעינן שתלד כדרך כל המולידות ולא דרך דופן. וכן בכל דבר שיש מצוה בעשייתו כגון עשיית ציצית שיעשה כדרך עשייה ולא מהב"פ. וכן אכילת איסור או אכילת מצוה בעינן כדרך אכילה דוקא ושיגע בגרונו ויהנה ממנה. מלבד היכא שהתורה מיעטא להדיא. וזהו כלל אמיתי בתוה"ק. וא"כ לענין כתיבת ס"ת ותו"מ שצותה לנו התורה שיכתוב ס"ת ותו"מ כדרך כתיבה. ורק הלמ"מ באה ומיעטה לנו איזה דברים שיפסלו בהן אפילו אם הם דרך כתיבתן כגון סמים הצובעים אסור לכתוב בהם. ודוקא יכתוב בדיו. וכן בעינן קלף דוקא ולא דיפתרא וכה"ג. אבל בתחלת הדבר בעינן שתהא כתיבתן כדרך הכותבים וכדרך הכתיבה על זה האופן יהיו נכתבים גיטי נשים או ס"ת ותו"מ. והנה זה ידוע אשר אופן הכתיבה העיקר שהאות יהיה כתוב על הנייר ושיהא נראה לנו מבחוץ. זהו אופן הכתיבה. והנה לפ"ז בעינן נמי בדין כתיבת ס"ת ותו"מ או לענין הכותב בשבת. ולענין גיטי נשים ומגילה שיהא האות נכתבת על הנייר או על הקלף דוקא ולא יהיה מקודם שום כתיבה על הקלף כי אין זה דרך כתיבה לכתוב על הכתב רק לכתוב על דבר חלק. וכן בעינן להיפוך שיהיה האות כתובה ונראה לנו מבחוץ ולא יהא מכוסה בדבר עב שאינו נראה מבחוץ הכתיבה של האות כי אין זה דרך כתיבה שלא יוכל לקרוא את מה שכתב:
ולפ"ז אין שום תמיה כלל על הא דאנן פוסקין בכתב ע"ג כתב דפטור לענין שבת לדידן אפילו אם הכתב ניכר הרבה בדיו ע"ג סיקרא אפ"ה בחיוב קרבן ליכא וכן בגט נמי היא ספק מגורשת. ולכן ודאי דבס"ת נמי הוה אותו הדין דפסולה אע"ג דסיקרא לא הוא העיקר כתב אפ"ה הדיו הנכתב עליו למעלה נמי לא הוה כתב. וראיה לזה מדברי הר"ן והרמ"ה לענין מסרטין דבפ"ב דגיטין דכתבו דל"ל מסרטין בשריטה על הנייר דא"כ הוה חקיקה כתב ומבטל אח"כ כתב העליון אע"ג דבגט כתיב וכתב ולא וחקק אלמא דאין הא בהא תליא כיון דהוה כתב שאם יש לנו לומר הסברא הנ"ל דאין דרך של אדם לכתוב על כתב הנכתב יהיה איזה שיהיה ודו"ק. ורק עכ"פ בדיו ע"ג סיקרא דהדיו ודאי עדיף הוא מסיקרא לענין כל הדברים הן לגוף הכתיבה שהוא שחור וגם יותר מתקיים וכן לדין התורה יש כמה דברים שהדיו כשר והסיקרא פסול לכן יש סוברים לומר דזה ג"כ דרך כתיבה היא להעביר בדיו ע"ג כתב שאינו ניכר כל כך ומבטל הדיו להסיקרא אשר אין שמו נקרא עליו. ולכן עכ"פ ספיקא הוה ונפסלה לכהונה כיון דהדיו חשוב מאוד נגד הסיקרא. ודרך כל אדם לתקן את הנמצא כתוב אצלו בסיקרא ולהעביר עליו בדיו כדי שיעמוד ימים רבים. אבל אם העביר דיו על גבי דיו או סיקרא ע"ג סיקרא בזה אין סברא כלל ובודאי פסול מה"ת הוא. ולכן אינה מגורשת כלל אפילו לכהונה. וכן בשבת נמי פטור לגמרי הוא כיון דאין דרך כתיבה כלל בכך לכתוב כתב ע"ג כתב כזה כי לא נקרא כתיבה רק הכותב בדיו ע"ג נייר חלק. וכן אם האות מכוסה בזהב או בשאר דבר הפסול לכתיבת ס"ת ותו"מ אז גם האות התחתון נפסל מכשרותו ולא קשה קושיתינו הנ"ל. דאע"ג דאנו סוברין כתב התחתון מבטל כתב העליון אפ"ה יש לסבור נמי דכתב העליון מבטל לכתב התחתון ושניהם בחדא מחתא הם דטעמא מאי אמרינן דכתב התחתון מבטל להעליון לפי הנ"ל הוא משום דאין דרך כתיבה לכתוב ע"ג כתב ה"נ כתב העליון מבטל לתחתון משום דבעינן דרך כתיבה שיהיה האות נראה כדי לקרותו וזה ברור. ולכן לא יוקשה נמי מבור של שני שותפין דכולן חייבין דהתם לא בעינן רק שיעשה בור כדרכו כראוי וכיון שכן עשה גם השני אע"ג דבלא"ה היה מת אפ"ה כיון דבלאו הראשון נמי היה מת ע"י השני שחפר י' טפחים לכן שניהם שווים בזה. אבל הכא הראשון עשה כראוי והשני לא עשה כלום כי אין דרך כתיבה בכך. ומעתה לפ"ז ברור הוא הדין דאות הנכתב ואינו דבוק לקלף אלא רובו עומד מלמעלה ואויר בין האות להקלף אין זה דרך כתיבה ופסול:
אך זאת נסתפקתי אם זה אמרינן דוקא בתחלת הכתיבה או בעינן דוקא שיהא כדרך הכתיבה אבל בנידון דידן שבעת הכתיבה היה האות דבוק להקלף רק מצד יושן הפרשיות נקלף מהקלף אפשר לומר דכשר כיון דהאות שלם ואין שום דבר מפסיק בין הדיו להקלף. וכמו שאנו רואים חילוק הזה בין בשעת הכתיבה לענין אחר הכתיבה בדין מוקף גויל בשו"ע (או"ח סימן ל"ב) דהרב המאירי והרבה פוסקים סוברים דהיקף דגויל לא בעינן רק בשעת כתיבה ולא אחר הכתיבה. עיין בב"י (סימן ל"ב) ד"ה וא"ת דודאי ל"ד כלל דבשלמא דין ה"ג דלא ידעינן זאת מסברא רק משום דכתיב וכתבתם ודרשינן כתיבה תמה שיהא כל האות מוקף גויל בזה הוא דיש לחלק דע"כ לא רבי קרא רק בעת הכתיבה כיון דדבר זה לא תלוי בענין הכתיבה כלל דהא אנן חזינן דבגט דכתיב בו וכתב ובעינן נמי שלא יהא כתב ע"ג כתב וכל. חומרי דיני כתיבה אפ"ה לא בעינן גביה כלל דין היקף גויל. וכן אפילו בס"ת בפירוש כתב המרדכי בפרק הקומץ רבה דרק מלמעלה בעינן היקף גויל. אבל בזו השאלה ק דקא אתינא עלה מצד שאין זה דרך כתיבה נ"ל ברור דפסול גם אם נעשה כך זמן רב אח"כ דכמו בזרק זהב ע"ג האות פסול גם אם עשה כן זמן רב אחר הכתיבה מטעם הנ"ל דכיון דאינו דרך כתיבה מבטלו להתחתון ה"נ בזה הדין. ואל תשיבני למה כותבין על עור עוף טהור אע"ג דאית ביה נקבים ואין הדיו עובר על הקלף במקום האות הא ודאי ל"ק כנ"ל דכיון דכל עיקר הפסול הוא רק משום שאין זה דרך כתיבה א"כ בעור של עוף טהור כיון דהנקבים שבעור קטנים כל כך שיכולים לכתוב ולא יעבור הדיו ע"י הנקב שבו א"כ דרך כתיבה הוא לכתוב עליו. ושפיר ודאי כשר ויפה הוא הדבר הזה. ולפענ"ד נראה עוד לפוסלן גם מטעם אחר דכיון דאין הדיו מדובק להקלף רק שעומד באויר לכן יש לפוסלן מטעם שאין האות הזה מוקף גויל כלל. והא אנן פסקינן (בשו"ע או"ח סימן ל"ב) ובאחרונים שם שיש לחוש לחומרת הירושלמי שאם אין האות מוקף גויל כלל דהיינו שניקב האות כל תוכה ואין להצטרף כלל אז אנו פוסלין גם אחר הכתיבה עיין שם היטב. אם כן הא הכא נמי אין שום היקף גויל כלל בדבר זה כיון שעומד באויר. כנלפע"ד. והי' בזה שלום וה' יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות. אור ליום ו' עש"ק ה' בלק תרכ"ה: