חלק - א · מג. הקללות שמביא אדם על עצמו בעון השנאה
תַּנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם, וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. (שבת לב:)
הֲרֵי רוֹאִים אָנוּ כַּמָּה רָעוֹת גּוֹרֵם הָאָדָם לְעַצְמוֹ עַל יְדֵי הֶעָוֹן הַמַּר הַזֶּה. וְהִנֵּה, אִלּוּ יִפְגַּע אָדָם אֶחָד בִּבְנוֹ הַקָּטָן לְהַכּוֹתוֹ, הֲלֹא יִתְקוֹטֵט וְיָרִיב עִמּוֹ וְיִשְׂנָאֵהוּ שִׂנְאַת מָוֶת, וְאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ, שֶׁגּוֹרֵם לָהֶם סִבַּת מָוֶת, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָזֶה כְּלָל, וְאֵינֶנּוּ מִתְבּוֹנֵן עַד הֵיכָן עֲוֹנוֹ מַגִּיעַ - אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ! אַיֵּה שִׂכְלוֹ וְאַיֵּה דַּעְתּוֹ? שֶׁבְּעַצְמוֹ גּוֹרֵם לְכָל זֶה.
וְעַל כֵּן, מְאֹד מְאֹד צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵעָוֹן זֶה, וּבְכָל רוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ יִתְרַחֵק מֵעָוֹן זֶה, וְיִהְיֶה לוֹ טוֹב בָּזֶה וּבַבָּא. (אהבת ישראל, ח"ח)