אור ברסלב
בעניין הנחלות בארץ ישראל פרק ז' - יבאר היאך ומניין העשירו בני גד ובני ראובן, ועושרם של בני-מנשה

בעניין הנחלות בארץ ישראל

פרק ז' - יבאר היאך ומניין העשירו בני גד ובני ראובן, ועושרם של בני-מנשה

פרק ה' - ידבר בהבדל שבין בקשת בני גד ובני ראובן לבין מה שקבלו בפועל והמסתעף

[פרק זה נתבאר ונתחדש לי בס"ד בשנת ה' תשס"ג לבריאה. כשנה לאחר כתיבת ששת הפרקים הראשונים. וכיון שהוא יחידה אחת מושלמת, יבואו בו כל הדברים הנחוצים לשלמותו למרות שבחלקם כבר נכתבו לעיל].

א . עוד נ"ל בזה מהלך נפלא לבאר מניין היה לבני גד וראובן כל העושר של המקנה הרב והעצום הזה? ויסודם של דברים בנוי על שבעה דיוקים.(ובסופו נבאר בזה שני פסוקים תמוהים בספר יהושע).

ב . הדיוק הראשון דהילקו"ש כתב מה....וז"ל (הביאונהו לעיל פ"ג...) תדע לך, כשבקש הקב"ה שיתעשרו בני גד ובני ראובן, הפיל את המדינים לפניהם...מה כתוב למעלה... "וישבו בני ישראל את נשי מדין" וכו'...ואח"כ "ומקנה רב" עכ"ד.מבואר בדברי הילקו"ש דכל העושר של "ומקנה רב" שהיה לבני ראובן וגד, זה היה ממה שהפיל את המדינים לפניהם. והדברים צריכים ביאור, דהלא המלקוח חולק, מחצה לאנשי המלחמה ומחצה לעדה, ואחרי הורדת מכס מכל מחצה, חולק השאר בשוה בין כל השבטים. וא"כ איך התעשרו שני שבטים אלה יותר מהאחרים. (וא"א לומר דבני גד וראובן ידעו לגדל המקנה טוב יותר, או שהם קנו בכסף השלל, המקנה של שאר ישראל, וע"י כך העשירו. דלשון הילקו"ש לא משמע כן.)

ג . עוד צ"ב (דיוק שני) דבפרק לא פס' יא כתוב: "ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה". ופרש"י שם עפ"י המדרש מלמד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות . שנאמר: "את כל השלל ואת כל המלקוח." ועליהם מפורש בקבלה "שִנַיִך כעדר הרחלים וגו', אלו אנשי המלחמה שבך שכולם צדיקים" (ספרי מ"ב). אמנם צ"ע (דיוק שלישי) למה כפלה התורה, תיבת כל, די היה לכתוב המלה "כל" פעם אחת, וצ"ע.

ד . ולכאורה קשה עוד, דבהמשך כתיב: "וַיָבִאוּ, אל משה, ואל אלעזר הכהן את השבי ואת המלקח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב אשר על ירדן ירחו". ושם התורה השמיטה את המלה כל. שהרי התורה כתבה "ויקחו את כל השלל" וכו'. ויָכלה מיד לכתוב "ויבִאו אל משה ואל" וכו' "אל ערבות מואב" וכו', בלי לפרט את מה הביאו. כי ברור שאת מה שלקחו, את זה הביאו. ובולט הדבר, שהתורה פרטה וכתבה את מה הביאו, בשביל להשמיט את המלה "כל" שלוש פעמים. "וַיָבִאוּ וכו' "את השבי" בלי המלה כל. "ואת המלקח" בלי המלה כל "ואת השלל" בלי ה-כל. והדברים צ"ב.

ה . עוד יש לדקדק בזה - דיוק ד'-דתיבת "ויבִאו" שהיה משפטה להכתב עם יו"ד אחרי הבי"ת, ויביאו. נכתבה כאן בצורה יוצאת מן הכלל בלא יו'ד "ויָבִאו אל משה ואל אלעזר וכו' את השבי" וכו'. והדברים צריכים ביאור.

ו . עוד יש לדקדק בזה דיוק ה', מצאתיהו בכלי יקר, דלָמָה שינה המקרא בלשונו ואמר "ומקנה רב" אצל "בני ראובן", ואלו אצל "ולבני גד" אמר "עצום מאוד". ואי אפשר לומר, דהעצום מאוד קאי אתרוייהו, דא"כ לערבינו ולתנינהו, מקנה רב ועצום היה לבני ראובן ולבני גד. עכ"ד.

ז . דיוק שישי, הזכרנוהו לעיל (פ"ד י'-יט') ונזכירנו כאן בקצרה, מפני היותו נצרך מאוד להבנת הענין. דלמה התחילה התורה הפרשה ב- "ומקנה רב היה לבני ראובן", ואחריו "ולבני גד עצום מאד". ואח"כ בכל הפרשה, גד קודם לראובן. ולבסוף בגלות, הקדים שוב ראובן לגד, "ויגלם לראובני ולגדי." (דה"א ה' כו') למה?

ח . ודיוק שביעי גם הוא הוזכר לעיל. (פרק ד......) דכאן תוקפים כולם את גד וראובן. "נחלה מבוהלת" קוראים לבקשתם. על שניהם, אמרו במדרש...., עיניהם נתנו בממון, וכיו"ב. ואילו לפני מותו, משה רבינו בברכתו לגד אומר: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון". ופרש"י שם: ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כבוש הארץ. לפי שראה ברוה"ק אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה. והדברים צריכים ביאור.

ט . וביישוב הדברים נתחיל בדיוק החמישי, למה בתחילת הפרשה הקדימה התורה ראובן לגד, ובכל הפרשה אח"כ הקדימה גד לראובן. ומפני שהדברים נחוצים כאן אחזור בשנית על עיקרי הדברים שתירצנו לעיל. (פרק ד' אות יא' ואילך)

י . דראובן שהיתה לו התכונה, שכשרואה דבר שמוצא חן בעיניו הוא מתכופף להרימו, כמ"ש אצלו בדודאים. אותה תכונה עמדה לזרעו, שכשראו מקום שמצא חן בעיניהם, עמדו ובקשוהו. אלא שהם התביישו להיות הראשונים במדבר -שמבקשים על פרנסה, ולכן צירפו את גד אליהם. משום שלגד היה פה חשבון רוחני טהור, שזקני גד ראו ברוח הקודש, כי אותה אדמה שהם רואים עתה לפניהם, "שם חלקת מחוקק ספון". שם תהא קבורתו של משה רבינו המחוקק, לאחר פטירתו. ולכן הם רוצים לקבל חלק זה בנחלה. וכן מפורש בספורנו שם (דברים .....) וכיון שהחשבון של גד הוא רוחני, -שלחו בני ראובן את בני גד, שהם-- יבקשו את הבקשה עבורם. ולכן התחילה התורה את הפרשה בבני ראובן. שהיו ההוגה והיוזם, אבל בהמשך, בשיחה ובמשא ומתן עם משה רבינו, בני גד קודמים לבני ראובן.

יא . אמנם בגלות כשנזכר בנביא "ויגלם לראובני ולגדי" שבשביל ח' פעמים שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה "אחריתה לא תבורך" שגלו ח' שנים קודם לשאר השבטים. שם -נזכר ראובן תחלה כי ממנו היתה העצה והיוזמה.(והאבן עזרא, והרמב"ן, הכלי יקר ובעה"ט ואחרים, פירשו באופן אחר, ודרך איש ישר בעיניו).

יב . והנה כשלקחו את השלל כדי להביאו למחנה ישראל, בתחילה ודאי לקחו את כל השלל ואת כל המלקוח" כיון שצדיקים היו ולא נחשדו.... לשלוח יד בביזה שלא ברשות. ברם כשהתחילו לשאתו, ראו -שבחלק מהשלל, הטירחה לא שוה את דמיה. כיון שהיו בשלל גם צאן ובקר זקנים וחולים. והטיפול בהם עיכב את הבאת כל השלל כל כך, שההפסד של הטיפול והזמן, היה יותר משווי השלל הזה. שבאופן כזה באבידה פטורים מהשבתה. (רמב"ם פי"ג מאבידה הט"ז, זה לשונו שם: וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו. מטפל בו שלושה ימים מכאן ואילך מוכרן בבי"ד. עכ"ל)

יג . וגם ממליטות עם ולדותיהן היו שם, כיון שמלחמת סיחון היתה באלול (כמ"ש לעיל פ"ד מהמד"ר פרשת חוקת פי"ט, "מלחמת סיחון עשו באלול, ועשו הרגל, ואחר הרגל מלחמת עוג וכו', סדר הדורות) וא"כ מלחמת מדין שהיתה אח"כ, עשו בערך בכסלו, ואב הוא החודש שבזמננו הצאן מתעברות בו. וא"כ זמן לידתן בכסלו, שזמן עיבורה של בהמה דקה ה' חדשים.(ועיי' ברע"ב ראש השנה פרק א' משנה..) ודבר זה ביררתי אצל רועי בקר שכשהדרך הרגילה מהמרעה אורכת כעשרים דקות, אזי בזמן ההמלטה, כשהן מטופלות בולדותיהן הדרך אורכת למעלה משעתיים

יד . וכיון שהממליטות עם וולדותיהן בימים הקרובים ללידתן אינן שוות הרבה, שהלא הממליטה כיולדת חולה היא, והעגל הרך שזה עתה נולד, גם הוא בתוך ל' להמלטתו. נפל הוא, רך וחלש הוא, ואם לא יטופל בעדינות הראויה, מיד ימות. אמנם כן, יכול הוא לרעות בהרים עם אמו לינק מחלבה, ולגדול, אבל אם יכניסוהו למחנה ישראל, טלטול הדרך, וחלוקת הבהמות בין אנשי הצבא,וכל הנעשה בהם, -כל אלו- בהכרח יפרידו וולדות מאמותיהם, ועלולים לגרום למותם. ולכן כל אלה כרגע אינם שווים הרבה.

טו . והיו שם גם מנהיגי העדרים, שכדרכם של הבהמות והחיות החזק שבעדר הוא המנהיג. והוא,- מקבל מרות ושלטון בקושי רב. ועד שמכניסים אותו תחת מרותו של הבעלים החדש לוקח זמן רב, הרבה הרבה יותר מאשר בהמה רגילה.. כי הלא כל הצאן ובעיקר הבקר אשר "ידע שור קונהו". לאלפו וללמדו מיהו הבעלים החדש. והיכן הוא "אבוס קונהו". כל הבהמות לומדות זאת רק בדרך הכח, ע"י שהבעלים החדש מכה הבהמה בגבה, מכה חזקה בידו או במקל.ומעמידה על אֵבוסה ומקומה החדש. פעמיים ושלוש. ואז הבהמה מבינה כי זהו הבעלים החדש, ולו יש להכנע .

טז . וכשהתחילו אנשי הצבא לקחת למחנה את כל אלו, ראו שהטיפול בבודדים אלו מעכב את הבאת כל המלקוח, ויפסידו את כל העדר הרגיל הגדול. ולכן השאירו בנ"י את כל אלה -הפקר בהרים. ובהפקר זה היו כל הזקנים, החלשים, והחולים, הממליטות וולדותיהן, והחזקים ביותר מנהיגי העדרים. ובעיקר עוד הרבה הרבה שנפוצו אל ההרים, כדרך הצאן כשאין להם רועה.והיה הפסד עצום בטורח לאסוף אותם. והיה כל זה מכוּוָן מאת ה', כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן.

יז . ובהבאה בפועל, את כל אלה לא הביאו אל המחנה. ולכן כשדברה התורה על ההבאה בפועל, -השמיטה התורה שלוש פעמים את המלה "כל", וגם המלה "ויבִאו" נכתבה בחוסר יו'ד, ללַמֵד -שההבאה חסרה היתה.

יח . ואחרי שגמרו בני ישראל לחלק את כל המלקוח שהובא למחנה, לפי החלוקה שצוה הקב"ה. אזי נזכרו בני ראובן במה שנשאר בהרים. בני ראובן שכאמור יש להם התכונה שכשרואים משהו וזה מוצא חן בעיניהם, הם מתכופפים להרים. כשהם נזכרו בצאן שנשאר בהרים .

יט . הם ביקשו לחזור לָהָרים ולקחת כל זה. אלא שנזקקו לעזרה. וכדי לתת מכות חזקות כאלו, לבהמות כה רבות, ובעיקר למנהיגי העדרים. בשביל זה צריך היה ראובן, את עזרתם של בני גד, עליהם נאמר "וטרף זרוע אף קדקד". ופרש"י שם עפ"י המדרש, הרוגיהם ניכרים שבמכת חרב הם מורידים הראש עם הזרוע. ולהם יש הכח לתת המכה החזקה, הנחוצות לכל בהמה ובהמה כדי להכניעה.

ולכן אספו בני ראובן את המקנה ה"רב, ואלו בני גד אספו את המקנה ה"עצום" (והמלה "מאוד" יתכן שהולכת על שניהם. כלומ' לבני ראובן היה "מקנה רב, מאוד", "ולבני גד—עצום-, מאוד")

כ . ומבואר לפי כל הנ"ל למה נכתבה בתחלה פעמיים "כל", ולמה הושמט אח"כ ג' פעמים. ולמה נכתבה תיבת "ויבִאו", חסר יו"ד הרבים. ולמה התחיל בראובן, ואח"כ הקדים גד. ולמה שיבח משה רבינו את גד, לפני מותו, ואיך העשירו בני גד ובני ראובן, ממה שהפיל את המדינים לפניהם. ומבואר למה לבני ראובן "מקנה רב", ואלו לבני גד "עצום מאוד" (.-------------------)

כא . עתה אחרי כתבי כל הנ"ל נוכל לבוא לבאר שני פסוקים קשים בספר יהושע. ונקדים ונסכם, דמתוך שניים וחצי השבטים שלקחו נחלתם. מעבר לירדן מזרחה, היו בני גד ובני ראובן עשירים מאוד "מקנה רב היה לבני ראובן, ולבני גד עצום מאוד" וכל העושר הרב והעצום הזה לא היה מהשלל הרגיל של מלחמת מדין, אלא ממה שנשאר הפקר משוטט בהרים, אחרי המלחמה, וכמ"ש לעיל. "ר"ל ממה שהפיל את המדינים לפניהם", כלשון הילקו"ש. ולאלה היודעים שדרך עדרי הצאן להכפיל עצמם בכל שנתיים, כיון שכל נקבה יולדת בכל שנה, ויש גם כמה תאומים ואפי' שלישיות, ונקרא שמם "עשתרות" ע"ש שמעשירות את בעליהן, א"כ עתה לאחר ארבע עשרה שנים של כיבוש וחילוק כששניים וחצי השבטים חוזרים הביתה, היחיד שחוזר בידיים ריקניות יחסית זה שבט מנשה.

כב . הוא אמנם חוזר הביתה עם שלל, אבל כמו כל השבטים ולא יותר". כי ואכלת שלל אויביך" נצטוו בו ישראל, לעומת ראובן וגד שיש להם מקנה יותר מאשר לכולם . ברם כל סיבת ישיבתו של מנשה בעבר הירדן היתה, משום שהיו בהם גדולי תורה, ראשי ישיבות, ורצה משה רבינו שהם יאירו מחשכי ארץ באור כוח התורה שלהם, זאת בנוסף לכך, ש“וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת-הָאֱמרִי אֲשֶׁר-בָּהּ” (במדבר לב לט), וש-"יאיר בן מנשה" לכד "חוות יאיר", "ונובח הלך וילכד את קנת ואת בנותיה", וכל אלה יתייחסו לשבט מנשה, כמ"ש הכל לעיל.

כג . והנה בספר יהושע תחלת פרק כ"ב כתב וז"ל: "(א)אז יקרא יהושע לראובני ולגדי ולחצי מטה מנשה: (ב)ויאמר אליהם, אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה עבד ה', ותשמעו בקולי לכל אשר צויתי אתכם: וכו' (ד)ועתה פנו ולכו לכם לאהליכם אל ארץ אחזתכם אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן: וכו' (ו)ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם". וכאן יש הפסק פרשה (פתוחה בנ"ך המיוחס לכתר, וסתומה בנ"ך קורן)

כד . ואח"כ באים שני הפסוקים הבאים שוב כפרשה נפרדת וז"ל הנביא: "(ח) ולחצי שבט המנשי נתן משה בבשן, ולחציו נתן יהושע עם אחיהם מעבר [קרי – בעבר] הירדן ימה, וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם: (ט) ויאמר אליהם לאמר, בנכסים רבים שובו אל אהליכם, ובמקנה רב מאד, בכסף ובזהב ובנחשת ובברזל, ובשלמות הרבה מאד, חלקו שלל איביכם עם אחיכם".וכאן קשות כמה תמיהות,

א. כיון שבפסוקים הקודמים כבר כתב, שבירך יהושע ושלח את "לראובני ולגדי" – וגם את - "ולחצי שבט מנשה". וכתב "ויברכם יהושע וישלחם" וכו', על כל שניים וחצי השבטים. א"כ למה חזר כאן על ברכה ושילוח לשבט מנשה לבדו, ולמה שינה הלשון. שבברכתו שניים וחצי השבטים , הברכה קודמת לשילוח, ואלו בברכתו למנשה לבדו הברכה אחרי השילוח.

כה . ועו"ק – (תמיהה ב') למה נצרך לומר להם "בנכסים רבים שובו" וכו'. וכי תעלה על הדעת ששלל כלשהו ישאירו כאן, ולא יקחוהו עמהם לבתיהם.

כו . ועו"ק (ג') למה נכתב כאן "ויאמר אליהם לאמר" דתיבה זו משמעותה בדרך כלל, לאמר הדבר למישהו אחר, וכדומה. ואם כן, מהו ה"לאמר" שנכתב כאן?

כז . ועו"ק (ד') דלאחר שכתב "בנכסים רבים שובו" וכו', לא היה צריך לפרט הנכסים, דאטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל, וכאן כתב הנביא בפרוטרוט, "ובמקנה רב מאוד, בכסף, ובזהב, ובנחשת, ובברזל, ובשלמות הרבה מאד". מה שאין דרכו בכל הנביא.

כח . גם צריך ביאור שבתורה אמר "ומקנה רב היה לבני ראובן" וכו', ואלו כאן אמר למנשה לשוב הביתה "ובמקנה רב מאד"

כט . ועו"ק (ה) דלאחר כל אלה צום יהושע, חִלקו שלל איביכם עם אחיכם". למי בדיוק צריך לחלוק, ולמה? והלא שלל מלחמת ל"א מלכים כולם בזזו, ומסתמא חלקו בשוה ככל דיני חלוקת שלל מלחמה המבואר ברמב"ם .

וכל הדברים צריכים ביאור רב.

ל . ובביאור הדברים נקדים דברי המדרש (הבאתיו לעיל) הובא בילקו"ש (יהושע פכ"ב סי' לא) א"ר יודן שבט ראובן וגד היו בני פמליא של יהושע, ולווה עמהם עד הירדן, וכיון שראו שנתמעטה בני פמליא שלו, חזרו וליוו אותו עד ביתו, הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה, הה"ד: "ויאמר אליהם לאמר "נכסים רבים שובו לאהליכם, ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב" וגו'".

לא . והנ"ל בזה, דדברי מדרש זה, הם רק היסוד להבנה ולהרחבת הדברים, ולתיאור מה שקרה בפועל, דהנה שינוי לשון נוסף אנו רואים בפרשה זאת, דבסוף דבריו של יהושע לשניים וחצי השבטים, פכ"ב פס"ו נכתב "ויברכם יהושע" קודם, ואח"ז "וישלחם", ואח"כ כאלו מעצמם "וילכו אל אהליהם". ואלו בשני הפסוקים שכותרתם "ולחצי שבט המנשה", שם השילוח לאהליהם הוא של יהושע, הם לא הלכו מעצמם לאהליהם, כמש"ש פס"ז "וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם". ועוד שינוי - שרק אח"כ "ויברכם".

לב . ועל כן נלענ"ד, דתחלה לווה עמהם (ר"ל אותם) יהושע עד הירדן, וכמובן כל הדרך דברו בלימוד, וידעו כי עוד מעט נפרדים הם ממנו, מהמורה דרך, מהמנהיג, מראשון מעתיקי השמועה, והתאמצו בכל כוחם לברר כל ספקותיהם ולהציעם לפני הרבי – יהושע בן נון, וכמובן כל הדרך, יהושע מחזקם ומעוררם להתחזק בשמירת התורה והמצוה, ומעוררם בתוכן הדברים – הם שמונת הפסוקים שנכתבו בספרו פרק כ"ב פסוקים א-ח. וחוץ משיחות אלה שנעשו עם הכלל, ומסתברא גם עם יחידים, שמתוך היכרות אישית קרובה של י"ד שנים ידע יהושע כי הם נצרכים לכך. כי הלא כמנהיג הוא צריך לדעת להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד. חוץ משיחות אלה חשבו כולם על רגע הפרידה ההולך וקרב. וחשבו השבטים על הרגע בו יפגשו עם בני משפחותיהם, וכשהגיעו לירדן, כמובן שוב "ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם". ועברו השבטים את הירדן.

לג . וכדרכו של עולם, אצל אנשים שבמשך י"ד שנים הם היו בני פמליא אחת, ונקשרו ביניהם קשרי אהבה, וידידות, יהושע עם אנשיו נשארים לעמוד ליד הירדן, ולהתבונן ולהסתכל על אחיהם השבטים עד שיעלמו מעיניהם, (וכמ"ש כן במרדכי .............. דכך יש לנהוג) ולנופף להם לשלום נפנוף יד אחרון, - אולי במפגש האחרון שביניהם עלי אדמות – ואז השבטים כשעברו את הירדן "וילכו אל" – לכיוון - "אהליהם", גם הם כדרכו של עולם סובבו מדי פעם ראשם אחורנית, לראות את הרבי מנופף להם לשלום, וגם הם יחזירו לו הנפת יד לשלום.

לד . ברם – הם עלו מן הירדן, לא הרחיקו, וזקן בית יוסף אמר לאשר על ביתו – זקני מנשה שהם היו התלמידי חכמים והראשי ישיבות שבהם, המה ראו – את יהושע עומד עתה עם פמליא קטנה, כן תמהו – וכי זה כבוד התורה, והלא עד עכשיו היה יהושע יוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא, לגיון של מלך היינו לו, כארבעים אלף חלוצי צבע היו הפמליא הקבועה שלו (יהושע ד' י"ד). ועתה עומד הוא ליד הירדן עם פמליא קטנה, אפי' אם עמד שם עשר אלף איש אין זה כבוד התורה, ומאוד יתכן שעמד שם עם לא יותר ממאה איש ואולי עם פחות מזה.

לה . ודווקא זקני מנשה, הת"ח, אלה שמתורתם למדו והבינו שצריך לעזור לכל אחד ולתת לכל נצרך "די מחסורו אשר יחסר לו". ולפעמים זה הכבוד ההכרחי והמעמד החברתי, שאחד זקוק לו. הם אלה שהבינו, שאת התורה ודאי צריך וחייבים לכבד, ואם את הרב שכשמחל על כבודו כבודו מחול, אותו יש לכבד, הרי שאת המלך, -שכשמחל על כבודו אין כבודו מחול-, ודאי חייבים לכבד, ובלי שום ויתור, שהרי אין כבודו מחול. וכשהם ראו שיהושע עומד שם עם פמליא קטנה ומנופף להם לשלום, וחסר בכבוד שמגיע לו מן הדין, הם פשוט נעמדו ויאמרו איש אל אחיו, נתנה ראש ונשובה ארצה כנען.

ויהושע בן נון, ופמליתו עומדים על שפת הירדן עומדים ורואים עומדים ותמהים.

לו . וראשי בני מנשה זקניו ושוטריו עוצרים את כל שבטם, ואח"כ פונים גם לראובני ולגדי ועוצרים גם אותם וחוזרים כולם לכיוון הירדן.

ויהושע ופמליתו עומדים ורואים.

לז . וחוזרים השבטים לירדן, עוברים אותו, באים ליהושע ומשתחווים לו כדין מלך, ומסבירים לו למה חזרו, וחוזרים כולם ומלווים את יהושע לביתו. ובדרך כמובן כל הזמן שוב מדברים בלימוד שוב חוזרים על כל התורה עד כמה שאפשר, שוב מחזקים ומעוררים כל קבוצה וכל יחיד עד כמה שאפשר. ברם המחשבה הנוספת שמלוה עכשיו את יהושע, היא – ההתפעלות מבני מנשה, שבגללם חזרו כולם, והמחשבה, איך אוכל להשיב להם כגמולם, וחיפוש הדרך איך להשיב להם כגמולם הטוב. זו המחשבה שמאוד מטרידה את יהושע, כי הלא גם הוא אָמון על כבוד לומדי התורה, ועל כל הכרת הטוב, וככל שמתקרבים לביתו של יהושע, ומתקרב רגע הפרידה, ופתרון הבעי' של יהושע אינו נראה באופק, מחשבה זו יותר מלחיצה, נו – מה עושים, איך אשיב גמולם להם?

לח . וכשהם כבר נפרדים ומן הסתם גם בנשיקות ודמעות נפרדו, ויהושע חוזר אז על הלכות דרך והנהגות איך תלמיד חכם חוזר מהישיבה הביתה, וההנהגה של ר' חייא שכשחזר מהישיבה הביתה הביא מתנה לאשתו (...............) גם הנהגה זו נשנתה כאן, וידע יהושע שהאשה מחכה להם בבית, וידע שגם הם כבר מתגעגעים לחזור הביתה ולהפגש עם האשה, ולכן "וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם", והבין יהושע, כי אם יבואו הם לנשותיהם הביתה בידיים כמעט ריקות, עם השלל הרגיל בזמן שבני ראובן חוזרים למקנה רב, וגד לעצום מאוד, שהיה להם, ואלו בני מנשה חוזרים לכלום, הבין יהושע כי יהא בזה חילול ה' גדול מאוד, ואז אז מתפרץ מפיו "ויברכם" אבל איזו ברכה זאת, גדולה מן הראשונה. שברכה ראשונה היתה "ויברכם יהושע" שיהיו מבורכים בעתיד, ברם זו שנתנה כאן, בפרטיות לבני מנשה [ורק אח"כ הורחבה גם לאחרים] זו היתה ברכה שעכשיו בדרך הביתה, אתם בני מנשה תראו הנהגה ניסית של הקב"ה עמכם, אחרי "וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם", השילוח אל האהל, לאשה – של יהושע היה, ורק אח"כ "ויברכם".

לט . והברכה מה היתה "ויאמר להם", וגם "לאמר" את הברכה לאחרים, אמר להם. כי כשתתקיים הברכה, אל תסתירו הדברים, ספרו לכולם מניין בא לכם העושר, ואיך, כדי שיתרבה כבוד התורה ולומדיה, וזוהי ברכתי להם.

מ . "בנכסים רבים שובו אל אהליכם". כי קורא הדורות מראש, הכין עבורכם נכסים רבים מאוד, מאשר השליכו ז' עממים בהחפזם, והסתירם הי"ת י"ד שנים מעין כל, כי שמרם לכם, עין לא ראתה זולתם, אלקים עשאם למחכי לו. וכמו שהסתיר חלק גדול ממקנה מדין, עד שלא חזרו בני גד ובני ראובן לקחתו, אחרי חלוקת המלקוח (כמבואר לעיל) ובהרים ובמדבריות של מדין חכה להם מקנה זה, כך לכם מחכה. אבל להם חכה מקנה רב, ואלו לכם מחכה, "ובמקנה רב מאד". ולכן יתגלו גם אוצרות של "בכסף ובזהב, ובנחשת". וכיון שלבנות בתיכם אתם צריכים עתה, שמר לכם הקב"ה גם "ובברזל". ובאשר לנשותיכם, שממתינות לכם בנאמנות כבר י"ד שנים, וראויות הן למתנה כלשהי מכם. עבורן הכין לכם הקב"ה "ובשלמות הרבה", ולא סתם הרבה, אלא – "הרבה מאד". ואין צריך לפרט, כי יהיו שם כאלה בגדי צבעונין שהאשה שמחה בהם. ולא שמלה אחת יפה לכל אשה היתה כאן, כי יש דבר שהוא יותר מהשמלה היפה ביותר, וזהו שמלות הרבה, שיש בהן שמלות יפות, שתהא העין תוהה על ריבוי הדורון.

מא . ואחר שגמר לברך את בני מנשה, פנה גם לראובני ולגדי ואותם בירך בְּ-וגם אתם תרויחו מכך ותתעשרו, כלומר גם הם נתברכו, ברם כטפלים לבני מנשה. וז"ש המדרש: "הברכה האחרונה גדולה מן הראשונה", דעל כולם קאי.

מב . ואח"כ כשאמר לבני מנשה חִלקו שלל אויביכם עם אחיכם התכוין לראובני ולגדי, ורמז בזה ענין נפלא מאוד. שלא אמר חַלְּקו, אלא "חִלְקו". שאם היה אומר חַלְּקו בחית פתוחה, ולמ"ד שואית דגושה, הוא מבנין פִּיעל שמשמעותו לחלק לאחרים. וזה שייך בבי"ד כשמחלקים בין שניים, או כשמישהו מחלק משלו לאחרים, אבל השותפים עצמם, אינם מחלקים ביניהם כי אם חולקים, בבנין קל.

מג . וזהו שאמר יהושע לבני מנשה, אמנם יכולים אתם לחַלֵּק משלכם חלק לאחיכם, וגם בזה יהיה קידוש ה' גדול, ברם – לעולם ירגישו בני גד ובני ראובן את עצמם, בושים מכם, זו הבושה שבקבלה . זו שמעוררת את המקבל לִכְפּור בטובה, ואפי' לשנוא הנותן, וכמובן שלא ישמע המקבל לדברי הנותן.

מד . ולכן, לא כן תעשו, אלא "חִלקו שלל אויביכם עם אחיכם" שכיון שמשה רבינו קרא לכם לנחול בעבר הירדן מזרחה, אחד השיקולים העיקריים היה, שרצה לשתול בתוכם גדולי תורה, אשר יבוא אליהם העם, לדרוש אלקים, ואליהם ישמעו, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. וצריך שיהיו דבריכם נשמעים לעבודתו יתברך.

מה . ואשר על כן, כה תעשו להם, חִלקו עמהם את שללכם. במאור פנים אמרו להם, הלא בני חבורה אחת אנחנו, וכי כך עושים לבני לויה, שאנו ניקח לעצמנו, את כל מה שה' המציאנו. הלא נחלוק עמכם את שללֵנו אשר נתן לנו ה' אלקינו, חָלוק תַּחְלְקו עמנו, כחלק המוצאים אותו וכחלק בני הלוייה, יחדו יחלוקו וכשהחלוקה תיעשה על ידכם בצורה מכַבֶּדת ונאצלת כזו, א' יהיה בזה קידוש ה' עצום, כנ"ל. ב' וגם יהיו הם מעתה שומעים למוסריכם, ולדברי תוכחותיכם.

מו . וצ"ל דאמנם כל שניים וחצי השבטים הללו היו בני פמליא של יהושע, לגיון של מלך הם היו (אזנים לתורה פר' מטות) ברם עיקר בני פמליא שלו היו חצי שבט המנשי אותם אלה שמשה ביקש מהם להצטרף לנחלה זו בגלל שהיו בהם בני תורה וראשי ישיבות (כמ"ש לעיל פ"ו אות א' בשם הנצי"ב) ושגם זאת היתה שהם "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה" וגם יאיר בן מנשה הלך "וילכד את חוותיהם" וכו'. "ונבח הלך וילכד את קנת" וא"כ גבורים היו, וכל אלה גרמו שיהיו הם עיקר בני הפמליא של יהושע.

מז . וע"כ נ"ל לומר דאמנם כולם ראו שנתמעטו בני פמליא של יהושע, ברם הם היו אלה שנתעוררו לכך שצריך לחזור וללוותו עד הירדן, והראובני והגדי, הסכימו אח"כ עם וליוו עמם את יהושע לביתו כי הלא בני תורה הם, ויודעים להעריך ולכבד מה זה כבוד התורה של יהושע, מעתיק השמועה ממשה רבינו אליהם, והמלך עכשיו, שמצווים לכבדו, ושאין כבודו מחול, כל דקדוקים אלו צמחו מתוך הבני תורה של חצי המנשי, שגם היו עיקר בני הפמליא שלו.

מח . וכשלוו כולם את יהושע לביתו ונפרדו ממנו עכשיו בשנית, וגם הוא בירכם עכשיו בשנית, נכון הוסיף לכולם בברכתו, ולכולם כנראה אמר, שכל מה שבירכתי אתכם קודם, אין בזה די אלא יוסף ה' על ברכתי הראשונה ככם אלף פעמים.

מט . ברם לחצי המנשי נתן יהושע דעתו, כי הנה שני אלה חוזרים למקנה רב שלפני י"ד שנים היה לבני ראובן, ולבני גד עצום מאוד, וכיון שהצאן דרכו להכפיל עצמו כל שנתיים שהרי כל נקבה יולדת בד"כ כל שנה, ויש גם תאומים ושלישיות.

נ . וראה יהושע שהיחיד שחוזר הביתה עם נכסים בינוניים בהחלט, זה מנשה, התלמידי חכמים, א"כ יהא בזה חילול ה' גדול, יתר על כן הלא היינו דאמרי אינשי "בעל המאה הוא בעל הדעה". ואם צירפם משה רבינו כדי שהם יהיו המורים לעם לבני גד ולבני ראובן, את המעשה אשר יעשון, צריך שגם יהיו בעלי מאה. ולא סתם בעלי המאה, אלא עשירים הרבה, יותר מבני גד וראובן, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודתו יתו"י.

נא . וכל המבט והמסקנא הזו של יהושע נבעו מהפרידה והשילוח ששלחם לאהליהם, ולכן אם בדרך כלל יש קודם דברי ברכות ופרידה, ואחרי כן השילוח וההליכה הביתה. כאן, "שלחם יהושע אל אהליהם" ואח"כ "ויברכם". כי בכל הדרך שהם ליוו את יהושע חזרה לביתו, הטרידה את יהושע המחשבה, במה אוכל לגמול עמהם עם בני מנשה, את זה, - שהם, וראובני, וגדי, חזרו ללוותני. ועד רגע הפרידה לא מצא יהושע מנוח לנפשו, מתוך הרגשת האסירות תודה. והבין בפרידה, שעתה עליו לשלח אותם הביתה, "אל אהליהם". כי האשה מחכה לבעל אחרי פרידה של ארבע עשרה שנים.

נב . אז, ורק אז, כשהם כבר מסתובבים לחזור אל המשפחה, - "אל אהליהם", אל האשה הביתה. חושב יהושע, – איזו מתנה הם מביאים לאשה, אחרי פרידה ארוכה שכזו, הלא הם היחידים שחוזרים הביתה, בידים כמעט ריקות. ואז, מתפרצת מפיו הברכה. כי אז הבין יהושע, כי עליו לעשות מעשה ולהעשיר אותם. ולכן דבריו אלה, בתורת ברכה אֲמָרָם, ודבריו אלה, בתורת ציווי אֲמָרָם.

תוכן העניינים

בעניין הנחלות בארץ ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה