פרק ה' - ידבר בהבדל שבין בקשת בני גד ובני ראובן לבין מה שקבלו בפועל והמסתעף
א . נשוב לבני גד ולבני ראובן. ונחזור בקצירת האומר, כדי להמשיך ולבאר, ולהוסיף על הערימה, את אשר אלקטה נא בשבלים כעמיר מאחרי הקוצר ויש מאסף, מאשר הניחו לי גדולי הקוצרים בעלי אסופות, את אשר לא פירשוה עלי ספר, וחתום הוא באוצרותם. ומהם אדלה פנינים, כי מהם ישקו העדרים, וזה אשר יעלה לחלקי, אם יגמור ה' בעדי.
ב . אשר בני גד ובני ראובן, כאמור לעיל, לא הגישו הבעיה לפני משה, ולא בצעד מהוסס התקרבו. אלא "ויבואו", כתובע הבא לדין, "ויאמרו", כבעל דין שדורש תשובה לתביעתו, וכך אומרת לנו התורה שם (בבמדבר פ' ל"ב) . "ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר, עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה, ושבם ונבו ובעון הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה" וכאן ההפסקה המפורסמת בת התשע אותיות, הפרשה הסתומה, שנידונה כבר לעיל, הרומזת על שתיקתם, ולמה שתקו. כמבואר בפרוטרוט לעיל (ריש פרק ג')
ג . מ"מ הם שתקו, וגם משה רבינו שתק. וכשהם קלטו שמשה שותק, כי אין הוא רוצה להבין, וכך עִמו אלעזר הכהן וכל נשיאי העדה. -(כי הלא אם היה מישהו שהיה מסכים אתם, היה מקום לרמוז על כך איכשהו בתורה) אז הם הבינו, שכנראה האחרים חושבים אחרת מאתנו. ואם כן יש להתחנן, לבקש בתחנונים. ואם חסד וטובה אנו מבקשים, יש לבקש זאת רק ממשה רבינו, שלמשה, -אולי- יש את הכח לעשות לפנים משורת הדין. למישהו אחר-- ודאי שאין טעם לפנות. כי הקב"ה צוה על חלוקת הארץ מי יהיו המנחילים. "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ". "אלעזר הכהן ויהושע בן נון, ונשיא אחד נשיא אחד ממטה, תקחו לנחול את הארץ"(במדבר ל"ד י"ז) ואח"כ כתב(פס' כ"ח). "אלה אשר צוה ה' לנַחֵל את בני ישראל בארץ כנען" ואם אלה הם המנחילים, מישהו אחר, ודאי לא יוכל לעשות דבר. רק משה רבינו אולי הוא, שהוא מעליהם, הוא אולי יוכל לעשות לפנים משורת הדין, כלפי שבט מסוים.
ד . ולכן שפתם משתנה פתאום לגמרי, והם פונים "אם נא" - לשון בקשה. "מצאנו חן בעיניך", נמצא חן בעיניך -כי מתחננים אנו. ויחונו נא אותנו, מתנת חנם. "יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה" וכו', וכבר עמדנו לעיל (פרק ג') על המילים שנפלטו מפיהם, בהמשך דבריהם שם, שאמרו: "אל תעבירנו את הירדן", ואיך הוכיחם משה על מילים אלו.
ה . אבל הבה ונתבונן במילים שאמרו, אחרי ששמעו, את תוכחתו של משה , כאשר הם נגשים לויכוח עם משה רבינו. כי הם הלא רוצים לנקות את .עצמם הם רוצים להיות "נקיים מה' ומישראל". והנקודה הזו להיות "נקיים מה' ומישראל", ודאי מכוונת אותם חזק מאוד לכל אורכו של וויכוח זה. וא"כ הבה ונתבונן אלו דברים הם אומרים למשה רבינו, מה הם מבטיחים לו, ובאלו מילים הם משתמשים ??!!
ו . הם מעונינים להבהיר בצורה מאוד ברורה, שאין הם מתכוונים להתנחל לפני שאר בני ישראל. ולכן, עכשיו אין הם רוצים לבנות לעצמם "פה", שום בנין חזק ורציני.
ז . אדרבה, הם אומרים, אנו "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". אנו נהיה האחרונים להתנחל. ועד שבנ"י, לא יתנחלו "איש נחלתו", נהיה אנחנו אִתָּם, בארץ ישראל. ועד אז "לא נשוב אל בתינו". ומה שנעשה כאן עכשיו, זה רק המינימום ההכרחי, המבנה החלש ביותר.
ח . ולכן התחילו - בבניה החלשה ביותר. ורק אחרי שאמרו "גדרות צאן נבנה למקננו פה", הזכירו גם "וערים לטפנו". וכשהזכירו ה"ערים לטפנו" לא אמרו כי יבצרו אותן. וכל זה כדי לשכנע, שאין הם מבקשים להגיע לנחלה, לפני שאר השבטים. את ההתנחלות, שלהם, את בניית בתיהם הפרטיים, לכל אחד כפי צורכו ועושרו. את זה הם יעשו, אחר "התנחל בני ישראל איש נחלתו".
ט . ועל אף שידעו כי אכן כך יעשו, ואת הערים שיבנו עבור הטף, אותן יבצרו מיד, וכמו שאמרו "וישב טפינו בערי המבצר". אבל הזכירו כל זה רק אחר גדרות הצאן.
י . ואמנם חז"ל במדרש מבקרים אותם על כך, שהקדימו הממון לנפשות. והם מגדירים אותם כמי שחבבו את הממון יותר מהנפשות (עיין מדרש: רבה, תנחומא, לקח טוב, סוף פרשת מטות) אבל יש נקודה תמוהה בהתנהגותם, הלא - לא טפשים היו, וא"כ למה דברו בצורה כל כך גלויה , שגילתה כל צפונות לבם. יכלו להסתיר הדבר ולדבר באופן שחבתם לממון, לא תתגלה כל כך גלוי, ולמה לא עשו כן.
יא . אלא שדבריהם אלו "... גדרת צאן נבנה וכו'" "וערים לטפנו", דבריהם אלו היו כבר אחרי תוכחתו של משה רבינו, אחרי שכבר קרא להם "תרבות אנשים חטאים". ועיקר האשמתו היא "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'". והם היו עכשיו באמצע המאבק לטיהור שמם, כמש"כ לעיל.
יב . הם נאבקים עכשיו על התדמית - אותה יקבלו בעיני כל עם ישראל. הם נאבקים לשכנע, שאין דעתם להשאר כאן, אלא "נחלץ חֻשים לפני בני ישראל". זהו מאבק על להיות "נקיים מה' ומישראל". ולכן הם באים ומדגישים בפני משה רבינו כמה דברים.
יג . קודם כל הם רוצים להדגיש, את הארעיות שבישיבתם עכשיו, מעבר לירדן מזרחה. וכי הם מבינים שאין זה הוגן שהם יתנחלו ויתיישבו בישיבת קבע, קודם לשאר בני ישראל. ועל כן הם נותנים לאחרים להבין. כי ידוע להם כבר עכשיו, שבני ישראל יצטרכו לעמוד בארץ כנען, בשבע שנים של כיבוש , ובשבע של חילוק, (או כפי שהם נקראים במקום אחר "ירושה וישיבה"). ועל כן אם אנו מבקשים ליטול עכשיו את ארץ סיחון ועוג, שכל ישראל השתתפו בכיבושה, אם כן מן הדין הוא שאנו נשתתף ונעזור בכבוש ארץ כנען לכלל בני ישראל. כל זה פשוט וברור מצד הצדק המוסרי, וממדת היושר, ולרגע לא חשבנו אחרת. אלא שכמבואר לעיל שתי התנדבויות הם הוסיפו מעצמם.
יד . ההתנדבות הראשונה היא שבמלחמת כיבוש ארץ ישראל הם ילכו ראשונים קדימה. אמנם ראשונים למצוה, אך גם ראשונים למפגש עם האויב, עם כל הסיכון שבדבר. [ואכן מי שנהרג מבני ישראל, בכל אותן שבע שנים של מלחמת כיבוש ארץ ישראל, היה מאותם אנשי החלוץ שהלכו לפני העם. אמנם נכון שבכל אותן שבע שנים, נהרג לישראל רק אדם אחד בלבד, היה זה יאיר בן מנשה שנפל במלחמת העי - אבל ערכו היה רב, הוא היה שקול כנגד שלושים וששה איש. כנגד רובה של סנהדרין. ולכן כתוב אצלו (יהושע פרק ז' פס' ה) "ויפול מן העם ביום ההוא, כשלושים וששה איש".] ויש בהתנדבות זו של בני גד ובני ראובן , מן היושר והמוסר. שכיון שבנושא הכיבוש, הלא הם היו הראשונים שנהנו מזה, לכן הם רוצים עתה להיות, גם נדיבים בדבר זה של כיבוש. וכהכרת הטוב על כך, לתת לכלל ישראל את התנדבותם שלהם, בנושא הכיבוש. והוא - "ואנחנו נחלץ חֻשים" במלחמה, "לפני בני ישראל", להיותנו ראשונים במלחמה, לטובת בני ישראל. מדה טובה כנגד מדה טובה.
טו . התנדבות השניה היא, שהם יישארו בארץ גם אחרי שבע של כיבוש, עד לאחר שבע של חילוק. שבענין זה - אפילו מצד היושר והמוסר, אין להם שום התחייבות. כי הלא אין הם נוטלים קודם לשאר ישראל. כי מה שהובטח להם, - על תנאי הובטח. ורק לאחר שיקיימו את תנאם, "אם תחלצו לפני ה' למלחמה" וכו', ונכבשה הארץ לפניכם." - אז - "ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה" נמצא, שאין הם חולקים ונוטלים קודם לכולם.
טז . שמא תמצי לומר, והלא סוף סוף בפועל הם לקחו קודם לכולם, ואת טפם ונשיהם, וצאנם ובקרם, הלא הושיבו כבר עכשיו, בערים בגלעד?! לכן, הם נאלצו להזכיר קודם, את הבניה הארעית ביותר שלהם, את גדרות הצאן. ולא יכלו להתחיל עם מה שיבנו לטף ולנשים שהרי רצונם להדגיש כי זו אינה התיישבות והתנחלות קבע, אלא כמגורי עראי ייחשבו. כי לבנות, רק "גדרֹת צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו". ולא דיברו על הגדרת למקנה הבקר. [שלא כמו בסוף פר' ויגש (בראשית מז, יז- יח). כשהמצרים מביאים את מקניהם אל יוסף,שם נזכר מקנה הצאן, ומקנה הבקר, ומקנה הבהמה] כאן אצלנו, גדרות לבקר ובהמה, לא הוזכרו כלל.
יז . יתר על כן , דיוק נפלא נוסף יש כאן בפרשת דברים. כי ה"גדרֹת צאן" אשר מבקשים בני גד ובני ראובן לבנות, נזכרות כאן בצורה שונה מאשר בכל התנ"ך. שם נזכרת מלה זו -מלא וא"ו ["הגדרות" בדה"ב כ"ח י"ח. "בגדרות",ירמיה מ"ט, ונחום ג' י"ז. "גדרוֹת" שמואל א' כ"ד ד'.] ואִלּו כאן, פעמיים נכתבה המלה "גדרֹת" חסר ו'. "גדרֹת צאן נבנה למקננו פה". והדברים צריכים ביאור. ונראה לומר דהטעם הוא על הדרך שביארנו. כי בני גד ובני ראובן, באו להדגיש ולהבליט בזה דבר חשוב להם מאוד. והוא, שהם כאמור יבנו "גדרת" רק ל"צאן" ולא לבקר בגלל הארעיות שבבניה זו. ולא רק זאת, אלא גם ה"גדרת" שכבר יבנו ל"צאן". גם אלה יהיו מהסוג החלש ביותר, גם אלה יהיו רק המועט ההכרחי לשמירת הצאן. ואולי התכוונו בזה לשמירה פחותה הנזכרת בריש הכונס (ב"ק נה) דהיינו מחיצה שעומדת ברוח מצויה בלבד, וברגע שתנשוב רוח שאינה מצויה, מחיצה זו תיפול. ובמחיצה ארעית כזו הסתפקו.
יח . וכל זה הם מדגישים יבנו רק ל"צאן" אבל מקנה הבקר ומקנה הבהמה, לאלו נדאג רק כשנחזור לבנות את בתינו שלנו. עכשיו אין בונים להם, ואין אנו דואגים להן. מההנהגה של הקב"ה עִם עַם ישראל במדבר, מהשמירה המופלאה של ענני הכבוד שבמדבר. ארבע מארבע רוחות השמים, אחד מעליהם ואחד מתחתיהם. וזה שהולך לפניהם מיישר לפניהם הרים וגבעות. וזה שאחריהם, שקבל על שפת ים סוף כל החיצים ובליסטראות של המצרים וזרקם חזרה. מכל אלה הבינו בני גד ובני ראובן, שהם לא יצטרכו לשמור על הבהמות והבקר. הבהמות הגסות יגֵנו על עצמן בס"ד, גם בלי גדרות כלשהן, ואם תותקפנה על ידי דובים וזאבים, הן כבר תבאנה הביתה, והדובים בקרניהן. וכמו שנזכר בגמ' (תענית דף כ"ה ע"א) אצל ר' חנינא בן דוסא שבאו עיזיו בערב הביתה והביאו דובים בקרניהם.
יט . ואכן משה רבינו קבל אז את דבריהם, והסכים עמהם, ובתשובתו אמר להם "בנו לכם וכו'" "וגדרת לצאנכם", שוב "וגדרת" חסר ו'. כי מסכים הוא משה רבינו שאין הם צריכים לבנות יותר מאשר גדרת חלשות, כאלו שעומדות רק ברוח מצויה. אלא שמשה הוסיף אז עוד יותר, ואמר להם: כי הגדרת שאני אומר לכם לבנות, גם הם אינן, אלא - "לצנאכם"-, הצאן החלשות [וכמ"ש לעיל בפרשת מטות]. שהצאן החלשות, בטבעו של עולם צריכות טיפול מצד הבעלים . לטפל בגידולם וברפואתם. לאלה, אמר משה, תבנו את ה"גדרות צאן". לא כן הצאן הבריאות. ועל אחת כמה וכמה מקנה הבקר והבהמה. לכל אלה, אין אתם צריכים לדאוג לא מפני גנבים, לא מפני שודדים, וגם לא מפני מזיקים, להם ידאג הקב"ה, כי "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר". ואם ה' ישמר העיר "שוא לכם משכימי קום, מאחרי שבת" בשמירתן.
כ . ברם כל חילופי הדברים הללו בין משה רבינו לבין בני גד ובני ראובן. מה הם מבקשים , ומה יקבלו , מה יבנו, ואיך יבנו, איפה, ולמי בדיוק. כל השיחה הזו נכתבה שם בספר במדבר סוף פרשת מטות. ונתקיימה אז, כנראה זמן קצר אחרי מלחמת עוג, כחצי שנה לפני פטירת משה רבינו ע"ה. [אחרי כ"ג בתשרי ב' פת"ח לבריאה, ראש יוסף על רבה פר' חוקת פי"ט בשם סדר הדורות הובא לעיל פ"ד אות טו ], וכנראה גם נתקיימה שם בארץ סיחון ועוג. מדאמרו "נבנה למקננו פה". אבל כאן בספר דברים בחתימת התורה כשמשה רבינו עומד סמוך לפטירתו, אחרי יא בשבט שנת ב' פת"ח לבריאה. כשמשה רבינו מסכם את הדברים, וכשהוא נותן ההוראות האחרונות לעם ישראל לפני מותו. כאן משה רבינו אומר להם דברים שעד עכשיו לא אמרם, וכך הוא מגלה להם כאן, פן שונה ונוסף של הפרשה.
כא . וכך הוא אומר להם בדבריו (דברים ג' חי) "ואצו אתכם בעת ההוא לאמר" [לבני גד ולבני ראובן היה מדבר" רש"י] הנני חוזר - בני היקרים - על אותם צוויים שציויתי אתכם אז, לפני כחצי שנה, אותן צאן [ולא בהמות] שאתם דאגתם להן, ועליהן אמרתם "גדרת צאן נבנה למקננו פה וכו'" ואני הסכמתי עמכם רק ביחס לצאן החלשות, ועליהן אמרתי "בעת ההוא", בנו לכם וכו' וגדרת לצאנכם"-החלשות, כמ"ש לעיל. כי הן בטבעו של עולם, צריכות טיפול, ולכן להן תבנו "גדרת צאן", וזה נכון ומתאים היה אז, כשאמרתי זאת "בעת ההיא". אבל עתה, "התייצבו וראו את ישועת ה' אשר עשה לכם". כי גם "לצנאכם" לצאן החלשות האלו, אין אתם צריכים לדאוג. כי הלא "ויתן ה' אלוקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן ואת כל עמו". ושמא צריכים אתם לדאוג משרידי צבאו וחייליו, גם מאלו אין אתם צריכים לדאוג ולפחד. כי... "ונכהו עד בלתי השאיר לו שריד".
כב . ויותר מזה גם "ערים לטפכם" אין אתם צריכים לבנות. כי -... "ונלכוד את כל עריו בעת ההיא, לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם ששים עיר כל חבל ארגב ממלכת עוג בבשן". שמא תאמרו, אבל צריכים אנו לבצר את הערים הללו. – וכמו שאמרתם אז "וישב טפנו בערי המבצר, מפני יושבי הארץ". לא כן בני, כי גם זה קבלתם מן המוכן, "כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתיים ובריח". לא נפלו החומות במלחמה, ולא נהרסו הביצורים בקרבות, והכל מוכן ומזומן עבורכם, רק בואו והושיבו בהן את טפכם, וכל זה "לבד מערי הפרזי הרבה מאד". שם תוכלו להושיב את "צאנכם" החלשות.
כג . ואת כל אלה אני נותן לכם, כי עכשיו אני מבין שזה היה רצונו של הקב"ה מלכתחילה שאתם תקבלו ארצות אלו. ואכן "ידעתי כי מקנה רב לכם", מלפני זמן רב ידעתי זאת, אלא שלא ראיתי צורך ושימוש לידיעה זו. אבל עכשיו אני מדגיש זאת, כיון שכעת אני גם יודע ומבין, למה נתן לנו הקב"ה את כל אלה. והוא - כדי שאני אתן לכם. את אותן ערים, ואת אותן ארצות.
כד . ועכשיו אתם רואים ומבינים. שגם אם לא הייתם מבקשים את ארצות סיחון ועוג, ממילא הייתם מקבלים אותן. אלא שאולי זה היה קורה רק עכשיו אחרי י"א בשבט, ולא לפני ג' חודשים, בסוף תשרי. ובזה שדאגתם קודם, רק הפסדתם. וכל מה שאתם חושבים שדאגתם לצורך, כל זה היה מיותר. כי "נשיכם" וגם "טפכם ומקנכם" [מקנכם חסר יו"ד] אותן צאן החלשות, הם "ישבו בעריכם אשר נתתי לכם". ומסתבר שאת הנשים והטף,תושיבו בערים הבצורות, ואת הצאן בערי הפרזי.
כה . ובכל מקרה -לבנות- אינכם צריכים כלל וגם לא לדאוג לכלום, כי קבלתם הכל מן המוכן. "ששים עיר כל חבל ארגוב", "כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה דלתיים ובריח, לבד מערי הפרזי הרבה מאד".
כו . הנה כי כן רואים אתם את השגחתו הפרטית של הקב"ה. דאגתם לנשים, לטף, ולצאן. והבעתם דעתכם, דאגתכם, בחינת חכם הרואה את הנולד. והראה לכם הקב"ה, שהוא דאג לכם, יותר משדאגתם אתם לעצמכם.
עבור הטף והנשים רציתם לבנות
ערי חומה גבוהות ובצורות
והראה הקב"ה שאין צורך לעשות
יש ששים ערי חומה גבוהות מוכנות.
חשבתם לצאן לפחות גדרות
לאלה החלשות המסכנות המטופלות
והראה הקב"ה שמיותרות הדאגות
כי ערי פרזי הרבה מאוד לצאן נכונות
ומהדאגה המיותרת תפיקו לקחים
שדברי בקשותיכם כולם מיותרים
ושבחלוקת הארץ הייתם מקבלים
את אותה הארץ ללא דבורים
פרק ו' - בבני מנשה ובנותיו- מעשיהם, כבושיהם, ונחלותיהם.
א . הנה אחת הקושיות המתעוררות לכל לומד את הענין היא, איך הגיעו לכאן חצי שבט המנשי. והלא כל הענין מתחיל בכך ש- "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד וכו'", ולכן "ויאמרו"... יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה", ולכן נתן להם משה רבינו את ארץ סיחון בגלל בקשתם, בתנאי המפורסם דבני גד ובני ראובן. אבל שבט מנשה, איך הגיעו לכאן.
ב . וכבר עמד בזה הנצי"ב מולוז'ין, ב"העמק דבר" על התורה סוף פרשת דברים (ג', ט"ז). ואעתיק בזה תורף דבריו (אמצע פסוק ט"ז). ואלו דבריו: יש להתבונן עוד. שהירבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה, הרבה -לפי ערך שני שבטים אלו, וגם לא התנה עמם תנאי בני גד ובני ראובן. הן אמת, שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכּדֻהָ. מכל מקום אין זה טעם ליתן להם בשביל זה. כמו שלא נתן לשלוחי ישראל לרגל את יעזר, ולכדו בנותיה, ומכ"מ לא ניתן להם בנות יעזר, דבשליחות ישראל נעשה. ואמאי ניתן הגלעד למכיר, וחבל ארגוב שישים עיר ליאיר. ועל כרחך יהיה בזה כוונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעבה"י.
ג . ונראה, דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט, כמש"כ לעיל בשם אדר"נ. ע"כ השתדל להשתיל בקרבה גדולי תורה, שיאירו מחשכי ארץ באור כח [התורה] שלהם, וכתיב "מני מכיר ירדו מחוקקים", היינו גדולי תורה, ראשי ישיבות. כמו שמפורסם בסנהדרין (ה') על הא דכתיב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים, וכן היה בכל דור. וכבר פירשו ביבמות (ס"ה:), ד"מני מכיר" ג"כ היה משבט יהודה. היינו: זרע "יאיר בן מנשה" היו מבני יהודה. כמבואר בדה"א (ב' כא-כב), שהיה בן שגוב בן חצרון בן פרץ. והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבה"י, ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי איתא בירושלמי בכורים (פ"א), שאין מביאין ביכורים מעבר הירדן, משום דכתיב "ארץ זבת חלב ודבש", - ולא עבה"י. תני - "אשר נתת לי ה'", ולא שנטלתי מעצמי. מאי ביניהון, א"ר אבין חצי שבט מנשה ביניהון. מ"ד "אשר נתת לי ה'" ולא שנטלתי לי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו'. פי', שלא נטלו כ"א ע"י בקשת משה. ומסתמא ע"פ ה' עשה. ע"כ תורף דבריו של הנצי"ב.
ד . והנה, מה שהוכיח מהא דמרגלים דיעזר לא ניתן להם בנות יעזר, למרות שהם לכדוה.- לענ"ד אינה הוכחה. דבתרגום יונתן ב"ע כתב: דמרגלים דיעזר היו- פינחס וכלב. והנה, פינחס לא נטל חלק בארץ, דמשבט לוי היה שלא נטלו חלק בארץ. וכלב, הלא כבר קבל לחלקו את חברון. ויותר מזה לא קבל, כי יחד עם יהושע, שקבל עפ"י בקשתו, את תמנת סרח אשר בהר אפרים. נעדרו שניהם, מהחלוקה הכללית של "אך בגורל יחלק את הארץ". ולא קבלו בה שניהם דבר. (ב"ב קכ"ג א'. רש"י במדבר כ"ו נ"ה "אך בגורל", יצאו יהושע וכלב וכו').
ה . ועוד נלע"ד. לשון המקראות מוכיח, דבני מכיר קבלו את הגלעד, מפני שלכדוה. הוכחה א' אביא, מדמשמע כן לשון הנביא ביהושע (י"ז א'). "ויהי הגורל למטה מנשה, כי הוא בכור יוסף, למכיר בכור מנשה אבי הגלעד, כי הוא היה איש מלחמה, ויהי לו הגלעד והבשן". המילה "כי" נכתבה בפסוק פעמיים,- ובשניהם היא נתינת טעם, וביאורה - בגלל. קודם אמר טעם, למה נקרא הגורל ע"ש מנשה, ונתן טעם- "כי הוא בכור יוסף" (הגר"א שם). ואח"כ אמר למה נתן למכיר את הגלעד והבשן. ונתן טעם- "כי הוא היה איש מלחמה".
ו . וכן מפורש שם ברד"ק: וז"ל "כי הוא בכור יוסף", כלומר לפי שהיה הוא בכור יוסף ומכיר היה בכורו והיה איש מלחמה זה גרם לו שבאה לו הנחלה בארץ הגלעד. - כי בני גד ובני ראובן שאלו אותה הארץ מפני שהיה להם מקנה רב והיא היתה ארץ מקנה. אבל חצי שבט מנשה, לא היה לו אלא מפני גבורתו של מכיר שלכד הארץ. וזו הברכה היתה לו מפני שהיה אביו בכור יוסף, והוא היה הבכור גם כן, ובעבורו רמז משה בברכתו "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו". מבואר בדבריו דמכיר קיבל את הגלעד מפני שלכדה, דלא כהנצי"ב.
ז . עוד נ"ל, דכן משמעות לשון המקרא גם בבמדבר, בסוף פרשת בני גד ובני ראובן. דאחרי שבפסוק ל"ג (פרק ל"ה) נכתב באופן כללי, אלו ארצות קיבלו: "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה וכו', את ממלכת סיחן וכו' ואת ממלכת עוג וכו'", - התחיל בפסל"ה לפרט הנתינות. וכתב: "ויבנו בני גד את דיבן ואת עטרת" וכו'. ואצל בני ראובן כתב: "ובני ראובן בנו את חשבן ואת אלעלא" וכו'. ברם, כשהגיע לפרט את מה שקבלו בני מנשה, הפסיק בפסוק שלכאורה אינו מענין הפרשה. וכתב קודם, "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכְדֻהָ ויורש את האמרי אשר בה", ורק אח"כ אמר: "ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה" וכו'. על כרחך, משום דהלכידה היא הסבה לנתינה.
ח . ועוד נלע"ד, דכן מוכח לשונו של מקרא נוסף שם. דהנה כשמשה רבינו נענה לבקשתם נכתב שם: "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף" וכו'. וקשה, דהלא אין דרך המסַפֵּר לומר תיבת "להם", ולפרט במי המדובר. כי בדרך כלל מלת "להם תתייחס לאלה שעסקנו בהם עד עכשיו. ועל כרחך, דתיבת "להם" נכתבה, בגלל חצי שבט מנשה שנוספו עכשיו בסוף הפרשה. ועדיין קשה, שהיה יכול לכתוב כל המקרא בלא תיבת "להם". "ויתן {להם} משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון" וכו'.
ט . והמבואר בזה, דבני מנשה, כיון שהם כבשו הארצות הללו לטובת כל בני ישראל, בגלל חבוב ארץ ישראל שהיה להם, וכמ"ש להלן (אות י'), לכן הם עמדו שם בנתיים, ושמרו על ארצות אלו כמו כל כובש, אבל הם המתינו לדבר ה' מפי משה רבינו, לשמוע מה יעשה בה בארץ הלזו. ובכל כיבושיהם, לא היתה להם שום נגיעה פרטית או חשבון ממוני אישי. וכמו שביארנו כך לעיל (סוף פרק ד'), לגבי "ותקרבנה בנות צלפחד", ולגבי "ויקרבו ראשי האבות וכו' ממשפחות בני יוסף". וכיון שגם זאת היתה בהם, שהיו גדולי תורה כדברי הנצי"ב, לכן ראה משה רבינו ראוי ונכון לצרף אותם לבני גד ולבני ראובן, בחלוקת ארץ סיחון ועוג. וזה מה שבאה התורה לחדש במלת "להם". - "ויתן להם משה", פירוש- לנוכחים במקום. ופורט - "לבני גד ולבני ראובן", - בגלל בקשתם. "ולחצי שבט מנשה בן יוסף, [דלכן ייחסו אחר אבי השבט] - בגלל שהיו מחבבים את הארץ, לרמוז שלכן הם הלכו כאן, לכובשה לשם שמים, והם אלה שעמדו כאן. וגם היו בהם מחוקקים ת"ח ראויים להרביץ כאן תורה, ובגלל כל הסבות הללו,קבלו כאן עכשיו נחלה. וכ"כ המלבי"ם, (דברים ג' יד) "יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב" וכבשו בעצמו,- "ויקרא אותם על שמו" וכו', ולכן זכה בהם מצד שכבשם בגבורתו, עכ"ד. ומיושב הכל בס"ד.
י . אמנם עוד לנו דברים אודות מנשה בן יוסף, ובניו ומעלתם, ובנותיו ומעלותיהן: ונפרש בזה את שכבר נרמז לעיל. דהנה, בפרשת פינחם (במדבר כז), נכתב בתורה "ותקרבנה בנות צלפחד, בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, למשפחת מנשה בן יוסף" וכתב שם ברש"י (וכ"ה בילק"ש), וזה לשונו: למה נאמר, והלא כבר נאמר "בן מנשה", אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ שנאמר: (שמות יג, יט) "והעליתם את עצמתי מזה אתכם". בנותיו חבבו את הארץ שנאמר: "תנה לנו אֲחֻזָה". וללמדך שהיו כלם צדיקים. שכל מי שמעשה אבותיו סתומים, ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק, וכו'. עכ"ל. מבואר בדבריו, דאותה מעלה מעולה, שהיתה אצל יוסף הצדיק, - חבוב ארץ ישראל - אותה מעלה עברה בירושה לבניו אחריו, ומכוחו באה להם. ונמצאת היא אצל שבט מנשה, יותר מאשר אצל בני אפרים, [שאצלם לא נזכר כך בתורה. ומה שנאמר במדרש שיצאו 30 שנה לפני בני ישראל ממצרים לילך לארץ ישראל, לאו משום חיבוב הארץ? אלא מפני שדחקו את הקץ] ואצל בנות מנשה, יותר מאשר אצל הזכרים.
יא . והדבר מובן, שהרי נשות אותו הדור צדקניות הן, שבזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, (סוטה יא: במ"ר ג, ד). וכשרוצה המדרש לתאר צדקותן של נשות אותו הדור, לעומת האנשים שבדור. שהיו הנשים גודרות, את שאנשים פורצים. מביא המדרש את בנות צלפחד, כדוגמא לכל נשות הדור, שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים: "נתנה ראש ונשובה מצרימה". והנשים אומרות: "תנה לנו אחוזה". וזהו גם "שלח לך אנשים" - ומבואר בכלי יקר להבנתך - אנשים, לדעתי (דעת הקב"ה), היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ,כי לא יספרו בגנותה.
יב . ואכן אם נתבונן. מאז שיעקב אבינו ברך את שני האחים מנשה ואפרים, "וישם את אפרים לפני מנשה", (בראשית מ"ח, כ'). נמצא כמעט בכל התנ"ך, את אפרים לפני מנשה. כך בתחלת ספר במדבר, בשמות הנשיאים שהוזכרו שם למנות את ישראל. כך בתחלת הספר (א', לב - לה), במנין עצמו, אפרים קודם למנשה. כך בדגלים (במדבר ב, יח כ), כך בקרבנות הנשיאים, סוף פרשת נשא. וכך גם בשלוח המרגלים, ריש פר' שלח.
יג . יתר על כן, הרמב"ן (במדבר א' ל"ב), על הפסוק "לבני יוסף לבני אפרים תולדותם למשפחתם" כתב, וז"ל: -הקדים אפרים למנשה כי היה בעל [ה]דגל, והוא הבכור ואחיו משנהו, כברכת יעקב. ע"ש בהמשך דבריו מש"כ בענין. וגם הנביא אומר, (ירמיה ל"א, ח), "כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא".
יד . ברם כל זה מתאים ונכון, עד שמגיעים לענין של, נטילת נחלה בארץ ישראל. במקומות הללו כמדומה שבכולם, נזכר מנשה קודם לאפרים. בפרשת פינחס (פרק כו), במנין של "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות" וכו', נזכר שם מנשה קודם לאפרים. בפרשת מסעי (במדבר ל"ד, יז), כשנכתבו "שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ", יחד עם "אלעזר הכהן ויהושע בן נון", ונאמר שם "ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחל את הארץ", גם שם נשיא מנשה נזכר, קודם לנשיא מאפרים. וגם ביהושע, כשהוא מחלק בפועל את ארץ ישראל, נכתב (בפרי"ד ד') "כי היו בני יוסף שני מטות מנשה ואפרים", ושם (ט"ז, ד') "וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים".
טו . יתרה מזאת. למרות שהרמב"ן שהובא לעיל, נתן את הבכורה לאפרים לעומת מנשה. בכל זאת, שם ביהושע (י"ז, א'), בהמשך החלוקה של ארץ ישראל נכתב: "ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף". נשארה א"כ הזכרת הבכורה -לפחות בדבר אחד- על שבט מנשה. -בנטילת נחלה בארץ ישראל-. וכל זה, משום חבוב ארץ ישראל שהיתה אצלם/אצלן, כנלע"ד.
טז . ולא בכדי הוא זה, שכשבאה התורה לתאר אריכות ימיו של יוסף הצדיק. נכתב בתורה (סוף ספר בראשית), "וירא יוסף לאפרים בני שלשים", דבר המתאר אריכות ימים בלבד. ברם לגבי מנשה, הביטוי הוא: "גם בני מכיר בן מנשה יֻלדו על ברכי יוסף". "יולדו", ר"ל - חונכו על ברכי יוסף. וכוונתו,- דאת אותו חבוב ארץ ישראל שהצטיין בו יוסף הצדיק, את זה הוא העביר בחינוכו, לבני מכיר בן מנשה, [ועוד נעמוד בזה להלן].
יז . ולפי"ז יתבאר עוד דבר מוקשה. דהנה כשנענה משה רבינו לבקשת בני גד ובני ראובן, נכתב בתורה: (במדבר ל"ב, ל"ג), "ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחון מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן" וכו', [וכבר ביארנו לעיל אות ד'] למה צירפו כאן את המנשי. אבל קושיא נוספת יש כאן. בלשון המקרא משמע, שהיחידים שקבלו כאן חוץ מבני גד ובני ראובן, היו חצי שבט המנשי. וכשתדקדק אודות יאיר בן מנשה ונבח שנזכרו שם, תמצא באבן עזרא, ואעתיק בזה מהרמב"ן שצעד בעקבותיו, ואלו דבריו:
יח . "ויאיר בן מנשה", האיש הזה יתייחס אל משפחת אמו, בעבור שלקח אחוזתו עמהם, כי בדברי הימים א' (ב', כ"א כ"ב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה, ואמו בת מכיר בן מנשה. דכתיב: "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד, והוא לקחה והוא בן ששים שנה, ותלד לו את שגוב, ושגוב הוליד את יאיר. ויהיו לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד". ובהמשך שם, "ויקח גשור וארם את חוות יאיר מֵאִתָּם את קנת ואת בנותיה ששים עיר, כל אלה בני מכיר אבי גלעד". ומזה נראה, שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה,- בן יאיר. ולכן יקראו גם כן "חוות יאיר". ע"כ ל' הרמב"ן. וא"כ קשה, איך זה שכשמשה רבינו בא להנחיל כאן לחצי שבט המנשי, ומסתמא ע"פ ה' עשה כן, כמו כל חלוקת ארץ ישראל שהיתה על פי ה'.. וא"כ איך הוא נותן כאן לאדם שהוא משבט יהודה. גם ההדגשה החוזרת, "לחצי שבט מנשה בן יוסף", צריך ביאור. דלעיל (במדבר כ"ז, א') אצל "ותקרבנה בנות צלפחד" וכו', שנכתב שם כלשון הזה, "למשפחת מנשה בן יוסף". פירש"י (הובא לעיל פרק זה אות י) דחזר ויחסן אחר אבי השבט, משום חבוב ארץ ישראל שירשו ממנו. וכאן הלא מדובר בבן לשבט יהודה. ולמה יוחס בתורה ל"מנשה".
יט . ואשר נראה ברור. דבני מנשה הלכו כאן ראשונים, לכבוש את ארץ ישראל, במסירות נפש, (יבואר להלן אות י') מתוך חבוב ארץ ישראל שהיה להם. וזוהי אותה מעלה מעולה. החבוב למעולה שבארצות, שאותה העביר להם יוסף אבי השבט, ובה חינך על ברכיו את בני מכיר בן מנשה. ולכן הודגש כאן "ולחצי שבט מנשה בן יוסף". - ומסתבר, כי "בני מכיר בן מנשה", אשר "יֻלדו על ברכי יוסף",- הם - גלעד, ואחותו אשת חצרון. ואשר על כן לא נזכרה בשמה, בדה"א (ב', כ"א) כשמסופר שלקחה חצרון לאשה. אלא נקראה בשם, "בת מכיר אבי גלעד". כי זהו יחוסה, ולכן בא אליה חצרון.
כ . והיה בשידוך שלו איתה, משום - כל הנושא אשה לשם שמים. תכונה ומעשה, שנזכרו אצל בנו של חצרון, "כלב כן יפנה הקניזי". כשנשא אשה - לשם שמים, - את מרים אחות אהרן ומשה, (כמבואר בסוטה יב:).
ומאד מסתבר, שאת אותה תכונה ירש כלב מאביו חצרון, שהיו נשואי חצרון לשם שמים - בבואו "אל בת מכיר אבי גלעד, והוא בן ששים שנה". והנישואים הללו היו במצרים, כחמישים ותשע שנים אחרי ירידתם למצרים [והם עוד לא ידעו איך ייצאו מפה, ורק מסורת היתה בידם מאבותיהם, "ואלקים פקד יפקד אתכם," ולוי בן יעקב עוד חי. ועדיין לא התחיל השעבוד. אבל חצרון בן פרץ בן יהודה, שהיה מהמשפחות החשובות והמיוחסות בישראל, הבחין בחושיו הדקים, שיש כבר בבני ישראל כאלה שלוטשים עינים לכיוון המצרי, בנתיים הם רק הולכים לבתי תיאטראות ובתי קרקסאות של המצרים, אבל מחר יאמרו בניהם, העוד לנו חלק ונחלה בבית ישראל סבא, מצרים אנחנו ואבותינו זה שנים, וראה חצרון - שהיה מהמשפחות המיוחסות והחשובות שבעם ישראל - ,כי כשל כח הסבל, והעם מתיאש מהגאולה. וחיפש להעמיד תולדות, מאשה שחונכה על ברכי חבוב ארץ ישראל, כדי שגם בניו יהא להם חבוב ארץ ישראל. וזה אשר יציל את העם, הדרדרות רוחנית נוספת. וזה אשר אולי יקרב את הגאולה, כשיופיע בעם הרצון העז.- לראות את הארץ, להכנס אליה, ולקיים המצוות התלויות באדמתה.
כא . ולכן חפש אשה, שיש לה חבוב ארץ ישראל. ואשר שפתיה מסתמא פעמים רבות רחושי מרחשין, לַשְמִיעַ קול תפילה ותקוה, מענין הבטחת זְקֵנָהּ יוסף הצדיק לפני מותו, "ואלקים פקד יפקד אתכם". שזה אשר אמר יוסף לאחיו, בנשימה אחת עם הצווי, "והעליתם את עצמותי מזה אתכם". ואת בניו ואת ביתו אחריו, ודאי שחינך בדרך זו, והיו שגורים על לשונם אמרות ה' אמרות טהורות מענינים אלו.
כב . וזו הסבה, שנשאה חצרון. ולכן לא נכתב שם בדה"א (ב כא), בתחילת ספור נשואיו עמה, ויקח אשה את בת מכיר אבי גלעד. רק נכתב בלשון, שנראית- כלשון בלתי נקיה. "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד". ולא כן הדבר, אלא שכיון שכל כוונתו בנשואין אלו היתה לשם שמים, להעמיד תולדות כמותה, אשר יירשו ויינקו ממנה, את אותו חבוב ארץ ישראל, שהיא ירשה מיוסף. לכן זה הלשון בתחלת ספור הנישואים, כדי שנבין מה היה רצונו בזה, להעמיד תולדות כמותה. ורק אח"כ נכתב אצלם לשון קיחה, שהוא לשון נישואין, בגמ' בקידושין. להודיענו שגם נשואים טובים ובצורה מכובדת היו אלה. וכתב "והוא לקחה והוא בן ששים שנה".
כג . ברם, הנה כשנתן משה את ממלכת עוג, לחצי שבט מנשה. כתבה התורה, "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדה ויורש את האמרי" וכו', ואח"כ "ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה" וכו'. ולכאורה קשה, דהלא "בני מכיר" היה רק גלעד, ולמה נכתב "וילכו", "וילכדֻהָ", לשון רבים. וע"ק דכיון ד"בני מכיר" היה הלוכד, למה נתן את הגלעד למכיר אביו, למה לא נתנה לגלעד בנו.
כד . ואשר נראה בזה, דאף שגבור חיל היה גלעד, וכשנאמר ביהושע (יז א) "למכיר בכור מנשה אבי הגלעד, כי הוא היה איש מלחמה". ה"איש מלחמה" א"גלעד" קאי. והוא היה הלוכד, כמבואר בקרא, ב"וילכו בני מכיר כו', גלעדה וילכדה". ומ"מ, עיקר החבוב של ארץ ישראל, שבגללו הלכו "בני מכיר גלעדה וילכדֻהָ", וכל הדחיפה לכך, זה בא ממכיר אביהם. כי אם את בני מכיר בן מנשה, חינך יוסף על ברכיו לחבוב אר"י, את מכיר אביהם ודאי חנך. וה"גם" שנכתב שם: "גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף", לרבות בא, שגם בני מכיר חינך, ואת מכיר בנו, ודאי חינך. ובזה יפה כח האב מכח הבן, כנלע"ד.
כה . ואשר על כן כשדחף מכיר בן מנשה - בגלל חבוב אר"י שלו - את בנו גלעד ש"הוא היה איש מלחמה", ללכת ללכוד את הגלעד. לא רק אותו הוא דחף, אלא את כל צאצאיו הוא דחף.אכן מסתבר, שזה התחיל בגלעד. א' - כי "הוא היה איש מלחמה". ב' - כי נראים הדברים, שאת חבוב ארץ ישראל, קלט גלעד יותר מכולם. ועל כן נמצא את אביו כמה פעמים מתייחס אל בנו "מכיר אבי הגלעד", כשזה נוגע בענין שיש בו משום חבוב ארץ ישראל. (דה"א, ב' כ"א. יהושע י"ז א') אבל זה המשיך אצל כולם. וא"כ לא פלא שלהליכה זו, הצטרף אליהם "יאיר בן שגוב", שהוא בן חצרון מאשתו "בת מכיר אבי גלעד", - בגלל החינוך הזה - חבוב אר"י, שהוא קיבל מסבתא זו.
כו . ולכן, כשמשה רבינו מוסיף כאן לנוחלים עכשיו בארץ סיחון ועוג, את חצי שבט המנשי - דהיינו את כל המתייחסים למכיר בן מנשה. בגלל שאכן היו בהם ת"ח כמ"ש הנצי"ב, ובגלל שהם היו בין הלוכדים את המקום. ודאי ראוי לצרף עמהם לנחלה, את יאיר בן שגוב משבט יהודה, [שנקרא כאן יאיר בן מנשה], בזכות אֵם אביו, ובזכות מעשיו שנבעו מהחינוך שקבל וירש ממנה. שהיא היתה "בת מכיר אבי גלעד", משבט "מנשה בן יוסף". וכמובן - צריך כאן ליחסו כך "יאיר בן מנשה". להדגיש שזוהי סבת נטילת הנחלה כאן עכשיו.
כז . ברם נראה, שבזכות אותה מעלה, שהיתה לבני מכיר בן מנשה. ואשר בגללה הם הלכו במסירות לכבוש שטחים מאר"י בעבור כל עם ישראל, בלא שום כוונה לצבור רכוש כמ"ש לעיל. בזכות חבוב זה של אר"י, הם זכו לעוד דבר נפלא.
כח . דהנה, מאמרים רבים נמצאים בש"ס ובמדרשים, העוסקים בדברים שיקרו לעתיד לבא. כגון: עתידה אר"י, שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, (שבת ל:). עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול, (כתובות קיא:). עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, שיקבעו בארץ ישראל, (מגילה כט א). ועוד רבים בלשון זה.
כט . והנה פשוט, דכל לשונות אלו קאי, על הזמן שלעתיד לבוא, איך יראה העולם בגמר התיקון. ולפי"ז גם מאמרם: עתידה ירושלים וכו', וארץ ישראל ככל העולם כולו, (פסק"ר פ' דשבת ור"ח ב, ילק"ש ישעי' רמז תק"ג), -גם הוא קאי אגמר התיקון. וודאי אין הכוונה להתפשטות וכיבוש שטחים גרידא, אלא צ"ל דהכוונה היא, שבכל העולם כולו ינהגו, חלק-ואולי כל- מצוות התלויות בארץ. -כשמיטה ויובלות, ותרומות ומעשרות, והבאת העומר וביכורים. וזה יהא תיקונו, של העולם כולו, כשיוכלו להביא מרוב אדמותיו קרבנות להי"ת.
ל . יוצא אם כן, שמי שהרחיב את גבולות אר"י, בקדושתם המלאה, מעבר לירדן מזרחה, כבר בשנת אלפיים פת"ח לבריאת העולם. ותיקן כבר - אז, על חלק מהעולם, את התיקונים שעתידים להיות לכל העולם, בגמר התיקון. - זהו, "חצי בני מכיר למשפחותם" (יהושע יג לא). -הם. והנלוים עליהם בקשרי חתון. כמו יאיר בן מנשה הנ"ל, - ונבח, שהיה כנראה בנו, (רמב"ן סוף מטות). והכל בזכות חביבות היתרה שחבבו את ארץ ישראל.
שהרי אם משה רבינו, היה נותן את כל ארץ סיחון ועוג, רק לבני גד וראובן, בגלל בקשתם. אזי היתה כל ארץ עבר הירדן פטורה מבכורים, לפי אותו ירושלמי שהובא לעיל (פ"ג אות ב'). ורק בגלל שמכיר קבל את גלעד, בגלל שבניו לְכָדֻהָ. ויאיר בן מנשה לכד את "כל חבל ארגב" וקבלו, "עד גבול הגשורי והמעכתי". לכן זכו כל המקומות הללו, להכלל כבר עכשיו, בבל דיני מצוות התלויות בארץ, ובתיקון שלעתיד לבוא,יתוקן בו כל העולם, ומביאים מהם כבר היום בכורים.
לא . והדברים מאד מדוייקים, בל' הפסוק בדברי הימים א'. שבפרק ה', כשמתאר הכתוב את הנחלות שמעבר הירדן מזרחה, ומפרט שם, היכן התיישב כל אחד. שינה הכתוב לשונו, בתיאור התיישבות בני מנשה, מאשר בשני השבטים האחרים.
שאצל ראובן כתוב: (ח') "הוא יושב בערוער, ועד נבו ובעל מעון. ולמזרח ישב עד לבוא מדברה". ובהמשך (פס' יא), אצל "ובני גד לנגדם ישבו בְּאֶרץ הבשן עד סלכה". ואלו אצל בני מנשה כתוב: (ה' כ"ג), "ובני חצי שבט מנשה ישבו בָּאָרץ, מבשן ועד בעל חרמון" וכו'.
רואים שהכתוב רוצה להדגיש, כי ישיבתם של בני מנשה, היא כבר היום בָּאָרץ. במעלה הגדולה של ארץ ישראל, יותר מאשר מקום ישיבת בני גד ובני ראובן.
לב . ומעתה נראה לומר יותר מזה. דהנה במאחז"ל שהובא לעיל הלשון הוא: עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל, ואר"י ככל העולם כולו. (ילקו"ש ישעיה רמז תקג, פסק"ר פ' דשבת ור"ח ב'). ומאמרם ז"ל עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה, עד שתהא מגעת עד שערי דמשק, (ספרי דברים א. ובשהש"ר ז, י,). וצ"ב, למה נקט דווקא שערי דמשק, שהיא בגבול צפון של אר"י, למה לא נקט משהו מהדרום, או מהמזרח.
לג . ונ"ל דבכונה אמרו כן. ורצו לבטא בזה עוד דרגה עילאית אליה יגיעו בני מנשה, עם דרגת חבוב אר"י שהיתה אצלם.
דהנה, "ארם דמשק" שבנביא - שהיא "סוריא" בל' הגמ',- מחוץ לארץ היא. ורק בגלל כיבוש יחיד, של דוד המלך שכבשה,- יש עליה דיון, אם שמיה כיבוש או לאו. והשבט שהיתה נחלתו אשר בבשן, גובלת בסוריא/דמשק, זהו שבט מנשה. ורצו א"כ חז"ל, לבטא בזה רעיון נפלא.
לד . אשר בני מנשה, שעם חבוב אר"י שלהם, זכו כבר היום- לתקן את ארצם בתיקון הסופי של כל העולם. הנה לעתיד לבוא, תתוקן ארצם בתיקון - עוד יותר גבוה. ותתעלה ארץ בני מכיר בן מנשה, לדרגת העיר ירושלים. וייאכלו בה - מעשר שני, וקדשים קלים, וקרבן פסח, - הנאכלים היום - לפנים מחומת העיר ירושלים תבנה ותכונן. ועינינו רואות, במהרה בימינו, אמן, וכן יהי רצון.