פרק ד' - ידבר בהבדל שבין בני גד ובני ראובן ובנות צלפחד, בבקשת הנחלה והמסתעף
א . את חתימת הפרשה, חתמה התורה בספר משנה-תורה, הלא הוא ספר דברים. הספר החותם את כל התורה כולה, ובו שונה משה רבינו ע"ה בקצרה את כל התורה כולה, בשביל דברים שנתחדשו בה. וכך גם פרשה זו חותם כאן משה רבינו. ומחדש ומאיר בה דברים נוספים.
ב . ואלו דבריו בסוף פרשת דברים, כשמשה רבינו חוזר ומונה שם את הכיבושים של ארץ סיחון ועוג, הוא אומר שם: "ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא" והוא אומר עליה: "נתתי לראובני ולגדי". ואז בסוף הדברים, חוזר משה רבינו ומזכיר שם את תנאו המפורסם, תנאי בני גד ובני ראובן. כדי להזכירו לבל ישכחוהו לדורות, וכדי להבהיר עכשיו לדור זה, כי כל הנתינה היא על תנאי זה. וכמ"ש בשלהי במדבר "אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן וכו', ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה, ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בארץ כנען".
ג . וכך אומר כאן משה רבינו בסוף פרשת דברים (פרק ג' פסוק י"ח) "ואצו אתכם בעת ההיא לאמר", ופירש"י: לבני ראובן וגד היה מדבר "ה' אלוקיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל".
ד . ואחרי שמשה גמר להזכיר את שהיה בעת ההיא , הוא ממשיך ואומר להם בדברי תוכחתו העכשויים, פסוק י"ט: "רק נשיכם טפכם ומקנכם ידעתי כי מקנה רב לכם, ישבו בעריכם אשר נתתי לכם". ובפסוק כ' "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם, וירשו גם הם את הארץ אשר ה' אלוקיכם נתן להם בעבר הירדן ושבתם איש לירושתו אשר נתתי לכם".
ה . הנה דבריו אלו של משה צריכים ביאור, מה היתה כוונתו בדברים אלו? אם להוכיחם נתכוין, מה התוכחה שבדברים? ואם אין זו תוכחה, לשם מה אמר את פסוק י"ט הנ"ל "רק נשיכם טפכם ומקנכם וכו' ישבו בעריכם וכו' ". למה אמר זאת, והלא מעצמם יבינו שעליהם לעשות כן. וגם בלעדי דבריו היו מושיבים הנשים והטף בערים. וכי ישאירום בשדה כשיש ערים בנויות?!! וא"כ למה אמר להם משה רבינו דברים אלו, וכי סיפורי מעשיות על העתיד בא הוא לומר להם?
ו . ועוד כמה נקודות יש בפרשה זו, שצריכות ביאור והבהרה. דהנה הפרשה בסוף מטות (במדבר לב) מתחילה ב-"ומקנה רב היה לבני ראובן", ורק אח"כ מזכירה את "ולבני גד" שהיה צעיר מאחיו הגדול. אבל כל זה רק בפסוק הראשון. כי משם ואילך מקדימה התורה את בני גד לבני ראובן, בכל הפרשה. והלא דבר הוא ???
ז . עוד יש להתבונן, דהלא המדרש בכמה מקומות דורשם לגנאי, על אשר נתנו עיניהם בממון. כפי שנזכר בדברי המדרש רבה בפרשת מטות, ושם בדברי הילקו"ש, ובדברי המדרש תנחומא. ולעומת זאת בסוף התורה, בברכתו של משה לבני גד בפרשת וזאת הברכה (דברים ל"ג כ'), כשהתורה אומרת שם: "וירא ראשית לו"-, כותב שם רש"י: ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ, "כי שם חלקת מחוקק",- כי ידע אשר שם בנחלתו, חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה. "ספון" אותה החלקה ספונה וטמונה מכל בריה. שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו. "ויתא" גד; "ראשי עם", - הם היו הולכים לפני החלוץ בכבוש הארץ לפי שהיו גבורים, וכן הוא אומר "ואתם תעברו חלוצים לפני אחיכם" (דברים ג' י"ח), "צדקת ה' עשה",- שהאמינו דבריהם , ושמרו הבטחתם, לעבור את הירדן, עד שכבשו וחילקו. ע"כ לשון רש"י. רואים שכאן רש"י דורש את בני גד לשבח. והדברים צריכים ביאור,
ח . עוד צ"ב. דהמלה "מקניכם", באה לומר לשון רבים.לא רק מקנה אחד, אלא מקנים רבים שלכם. ואכן היא כתובה תמיד במלואה עם יו"ד הרבים. "מקניכם". וגם ביהושוע, כשחוזר שם הנביא כמעט על כל אותן מילים של התורה (יהושע א' י"ד), "נשיכם טפכם ומקניכם, ישבו בארץ אשר נתן לכם משה בעבר הירדן" וכו'. הנה כתובה שם המלה "מקניכם" במלואה עם יו"ד הרבים, וכך בכל המקומות בתנ"ך. ואלו כאן בספר דברים, זה המקום היחיד בו נשמטה יו"ד הרבים. ונכתב "רק נשיכם טפכם ומקנכם" וכו'. וזה לא ענין של כתיב חסר או מלא, אלא השמטה מכוונת של יו"ד הרבים, והדברים צ"ב .
ט . עוד צ"ב מה שאמר להם "ידעתי כי מקנה רב לכם" - מה רצה לומר בזה. ולמה אמר משפט זה רק עכשיו בספר דברים, בדברים שנאמרו בשנת הארבעים "בעשתי עשר חדש באחד לחדש". למה לא אמר להם מילים אלו בסוף תשרי, מיד אחרי מלחמת עוג (שהיתה בכ"ג באלול כדלקמן) כשהם באו ובקשו את ארץ סיחון ועוג.
י . והנראה לומר בזה. דהנה קודם כל עלינו לברר, בשני שבטים אלו בבני גד ובבני ראובן, מה היה חלקו של כל אחד מהם, בבקשתם המשותפת אל משה. מי הגה ראשון את הרעיון של "יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה".
יא . והנה בילקוט שמעוני מטות (במדבר פר' לב) כתב (ומקורו, בבראשית רבה פרשה עב) וזה לשונו "ומקנה רב היה לבני ראובן" זש"ה "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כתיב "וילך ראובן בימי קציר חיטים", וכתיב "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה", עכ"ל. וביאור דבריו כתב הרב אברהם יוסף וולף זצ"ל. (בספרו התקופה ובעיותיה / חינוך, שער א'-והגדת לבנך, פרק הלמוד והחנוך עמ' ט"ז י"ז) כי אותה תכונה שהיתה טבועה עמוק באישיותו של ראובן, והיא- שכשראה דבר הפקר בשדה -דודאים, התכופף אליהם והרימם לקחתם לעצמו. אותה תכונה, היא זו שעברה בתורשה לבני בניו אחריו, והיא היא שהביאה אותם לכך, שכש-"ויראו את ארץ יעזר וכו' והנה המקום מקום מקנה", אזי- ..."ויגשו אליו ויאמרו וכו' יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה". וזו כוונת המדרש שקשר בין שני הפסוקים.
יב . ולפי"ז נראה לומר דמי שהתעוררו תחלה לבקש את ארץ סיחון ועוג לאחוזה, אלה היו בני ראובן. שהוא בכור הבנים, ויתכן שחשבו כי מצד המוסר מגיע לו לחלוק ראשון, כמו שאנו נוהגים לכבד במשפחה את האח הגדול, נוסיף לכך את תכונתם הטבעית שהוזכרה לעיל, ואת העובדה שהיה להם מקנה רב, נבין מיד למה היו הם הראשונים לכל בית ישראל, להתעורר לבקש את ארץ הגלעד לאחוזה.
יג . אלא שכאן הפריע להם משהו, הם לא הרגישו עצמם בנוח לבוא בבקשה זו. דהנה במדבר היו כל בני ישראל במדרגה כה גבוהה, שבני ראובן עצמם התביישו לבקש זאת ממשה רבינו. כי הלא במדבר, אשר "לחם אבירים אכל איש" אף אחד לא עמד לבקש ממשה רבינו ברכה על פרנסה. מסתבר שהרבה ואפילו כולם, עמדו שם לבקש ממשה רבינו. מי על סיעתא דשמיא בלימוד התורה, ומי על הצלחה בחינוך הילדים. האחד על זיווג הגון לבן משפחה, והאחר על רפואה שלימה לבן משפחה. על הכל ביקשו, חוץ מפרנסה.
יד . כי זו היתה מצויה, ודרגת השפע שהיתה מצויה בפת -ר"ל במן- , דרגת השפע היתה לפי מדרגתו הרוחנית של האדם. לצדיק הבוטח בה' הגיע המן ליד הדלת, לבינוני, בקצה המחנה. ולרשע, מחוץ למחנה. והיה רשע שכל עוד לא חזר בתשובה, לא מצא את דרכו חזרה למחנה, כי כשנסה לחזור ולהכנס לתוך המחנה, תעה בדרכו בתוך הענן שהקיף את המחנה. והלך בתוכו, מגשש ומחפש את דרכו כעוור באפילה. וכך יכול היה להסתובב בתוך הענן כל היום, כדי לנסות להכנס למחנה, ולבסוף שוב היה מוצא עצמו מחוץ למחנה. וזהו עניין הרשעים שהענן היה פולט, שרק כשחזרו בתשובה שלימה כראוי להם, מצאו את דרכם חזרה למחנה.
טו . וכאן בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בעומדם בשערי ארץ ישראל, אחרי שכבר נכבשה לפניהם ארץ סיחון ועוג, והם יודעים כי בעוד פחות מחצי שנה, ייכנסו לארץ. כי הם יודעים שנגזר עליהם להיות במדבר ארבעים שנה ולא יותר (במדרש רבה פ' חוקת פי"ט, מלחמות סיחון עשו באלול, ועשו הרגל, ואחר הרגל מלחמות עוג, וכתב בראש יוסף דהיינו כג בתשרי - סדר הדורות) והם יודעים שכשיכנסו לארץ כנראה ייפסק המן ויצטרכו לדאוג לפרנסה ולכלכלה, ללחם ומזון. אבל בינתיים, יש מה לאכול ואין דאגות, אדרבה אסור לדאוג למזון וגשמיות, ומי שדואג הוא חסר בטחון, ולמחרת רואים זאת במן שלו, ובמי הבאר שהוא טורח עבורם. וראובן רואה את הארץ, את ארץ (יעזר ואת ארץ גלעד) סיחון ועוג. היא קורצת לו, היא נראית בעיניו מתאימה לו מאוד, אבל הוא מתבייש לבקש אותה. הוא מוכן להיות הראשון, לקבל חלק בארץ, הוא מוכן כנראה גם להיות הראשון, לקבל חלק בביזה כשמחלקים אותה. אבל לבקש הראשון, להיות בדור המדבר, דור אוכלי המן, להיות בדור זה הראשון שדואג לגשמיות, הראשון שדואג למאכל למקנה,- זה ראובן אינו מוכן להיות. בכל אופן לא בצורה הזו, ולכן הוא מחפש מישהו,שותפים, לצרף אותם לבקשה הזו.
טז . וכשהוא חושב ומחפש לעצמו שותף, הוא מבחין שמתוך כל שבטי בני ישראל, שהשתתפו במלחמות סיחון ועוג, רק שניים מבחינים כי "המקום מקום מקנה" הוא , ורק לשני אלה מקנה רב. והשני הזה הוא שבט גד, שכנו לדגל, שהרי גד על דגל מחנה ראובן חנו. ועוד מבחינים זקני שבט ראובן, כי אצל זקני שבט גד, יש משיכה מסוימת למקום הזה. אצל זקני בני גד, לקבל נחלה עכשיו בראשית הכיבוש - בארץ סיחון ועוג, הוא דבר בעל עדיפות מסוימת. וגד נותן להבין, שהסיבה היא רוחנית, אבל אינו מגלה את הסיבה. ואכן אצל גד האמת היא כזו, כפי שהתורה מעידה עליו..."וירא ראשית לו", למה? "כי שם חלקת מחוקק ספון". וכפי שהוסיף בשפתי חכמים, משום ששם נקבר איש האלוקים, והיה בטוח שיבואו עמו לעולם הבא. נמצא א"כ, דמה שבני גד בקשו כאן הוא דבר רוחני טהור, עוה"ב הם בקשו. אבל גד מסתבר שלא מגלה סיבתו זו לאף אחד.
יז . צא ולמד מהא (כתובות ק"ד ע"א) דבפטירתו של רבי אמרו, מי שיאמר מת רבי ידקר בחרב. ולכן גם בני גד לא רצו להעלות רעיון כזה לאחרים על שפתותיהם, ומסתמא גם לעצמם דברו על כך רק ברמז. ולכן למשה עצמו ודאי שלא אמרו על כך דבר, וגם לראובן לא גלו סבה רוחנית זו, בפרט שחששו שמישהוא אחר ירצה חלקה זאת מסבה זו עצמה. ואכן הם היו קרובים לכך שבני ראובן יקחו מהם חלקה זו, שהלא בסוף בני ראובן קבלו את מישור העיר נבו, כמו שנזכר בתורה (במדבר פל"ב ל"ח) "ובני ראובן בנו וכו' ואת נבו ואת בעל מעון וכו'". ורק את ההר שלידה שנקרא "הר נבו" מרחק ארבעה מיל בין שני המקומות לדברי הגמ' בסוטה י"ג: רק את ההר קבלו בני גד.
יח . וא"כ כל מה שהיו מוכנים בני גד לגלות לבני ראובן היה דבר אחד, שהם דוקא מעונינים ליטול עכשיו בראשית חלוקת הארץ, והם מעונינים בארץ סיחון ועוג, והסבה לכך מבחינתם היא סבה רוחנית טהורה ונקיה. לבני ראובן זה הספיק, הם מצאו כאן את השותף המתאים, את מי שיעשה להם את המלאכה, את מי שיתן להם את הכיסוי המוסרי לבקשתם.
יט . ולכן בני ראובן שולחים את בני גד קדימה לבקש ממשה את הנחלה הזו. וזו הסבה שהתורה מתחילה את הענין (במדבר פל"ב) במילים "ומקנה רב היה לבני ראובן" כי הם היו הראשונים שבאו ורצו לקחת כמבואר לעיל, ורק אח"כ מזכירים "ולבני גד עצום מאוד". אבל אח"כ כשהם באים לבקש ממשה רבינו, ובכל הפרשה בשיחה עם משה רבינו, בויכוח ובבירור עם משה רבינו, בני גד הם הראשונים. כי הם באמת אלו שאמרו למשה, הם אלו שבקשו ממשה, והם אלו שנהלו אתו את כל הויכוח והמשא ומתן, כאילו נשלחו לכך על ידם. בני ראובן היו מעונינים בכך, שבני גד שמטרתם היא טהורה ורוחנית, הם אלו- שיבקשו זאת עבורם כמבואר לעיל.
כ . ברם, כדי שבני גד יעשו דבר זה עבור בני ראובן. היה על בני ראובן להשקיע כאן מאמץ . כי לבני גד אין את אותה תכונת מציאה שיש לבני ראובן. לא מצאנו בהם בבני גד שהיה להם לירש מאביהם, את תכונת המציאה שירשו בני ראובן מאביהם. אלמלא בני ראובן יתכן שאצל בני גד הדברים היו נשארים בבחינת "וירא ראשית לו" וכו', "וירא" בלבד בלא שום פעולה נוספת בנושא.
כא . ואשר על כן, בני ראובן שלהם כן היתה אותה תכונת מציאה, שכשהם ראו את ארץ סיחון ועוג הם ראו ורצו לבקש. הם היו צריכים לשכנע את בני גד לבקש זאת, הם היו צריכים לדחוף את בני גד לעשות פעולה זו.
כב . אבל יש להם בעיה איך עושים את זה, איך מביאים את בני גד שיבקשו מעצמם , הלא אי-אפשר לומר לבני גד, שכיון שיש לכם מקנה עצום מאוד, א"כ צריך לדאוג לפרנסה עבורו, אתם צריכים ארץ מקנה, לומר זאת בפירוש- לא בא בחשבון. גם לא לרמוז ברמז. יש רק דבר אחד שהם יכולים לעשותו, והוא להסב את תשומת לבם של בני גד לכך. שיסתכלו על הארץ ויבחינו, האם הם רואים בה משהו מיוחד שלא ראו אותו עד כה. ואכן בני גד ראו והבחינו יחד עם בני ראובן, כי מכל בני ישראל, רק להם מקנה רב. ומכל בני ישראל, רק שני שבטים האלו מבחינים כי הארץ "ארץ מקנה היא". אחרים לא רואים זאת. (מאוד דומה למה שהיה בעקידה כשאברהם אבינו הולך עם יצחק לעקידה, ופתאום אברהם אבינו רואה מרחוק שכל העננים זזים ורק על הר אחד קשור ענן אחד. והוא מבין שזהו גילוי שכינה. ואז הוא פונה ליצחק ושואל אותו, האם אתה רואה משהו?! ויצחק גם הוא רואה את הענן. וכשהוא פונה לישמעאל בנו, ולאליעזר עבדו - זה אליעזר הדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים- שניהם עונים כי אין הם רואים דבר. ומסקנתו של אברהם אבינו עליו השלום ברורה, אנחנו רואים כי זה נוגע לנו, אתם אינכם רואים, כי זה לא שייך לכם, כל העניין. א"כ אתם יכולים להשאר כאן "עִם החמור" מהשמיים לא הראו לכם, כי זה לא נוגע לכם כלום).
כג . ויש לדייק את לשון הכתוב שלא נאמר "ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד" כי מקום מקנה הוא. אלא כך נכתב- "ויראו את ארץ וכו' והנה המקום מקום מקנה".
כד . אלא שהדברים נכתבו במילים ובלשון "והנה" "המקום מקום מקנה". וזה דומה לאדם שראה דבר אחד, ואח"כ דבר שני, ואח"כ שלישי, וכו' וכו' וכו'. ואז פתאום בבת אחת וברגע אחד הוא מבחין, כי כל המאורעות שהוא ראה אותם שהם ארעוהו, הנה עכשיו הוא מבחין שהכל מהלך נפלא של השגחה פרטית מאת ה' לסובב אותו, ולעזור לו ולתמוך בו, או ח"ו נגדו, מ"מ הוא רואה ומבחין שכל הענינים מנוהלים בדיוק רב מלמעלה.
כה . זה בדיוק מה שקרה לבני גד ולבני ראובן. פתאום היה נראה להם כי רואים הם השגחתו יתברך, רואים הם כי מאת ה' היתה זאת , שלהם מקנה יותר משאר בני ישראל, ורואים ומבחינים, כי הארצות אשר נכבשו לפני בני ישראל הן ממש מתאימות להם, כי "ארץ מקנה הוא", ולהם מקנה. והם שמים לב, כי מתוך כל שבטי ישראל, רק הם הבחינו בכך, וכל שאר בני ישראל לא שמו לב לכך, א"כ ודאי השגחה פרטית ברורה ביותר יש כאן. כי הכל מאת ה' היתה זאת. ולהם מיועדת ארץ זו. וכנראה שזה אחד הדברים שממריץ ומעורר אתם לבקש, "יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה".
כו . ואכן יתכן מאוד, שלו הם היו באים אל משה רבינו, רק בצורה זו, מספרים לו על מה שנראה להם פתאום כהשגחה פרטית עבורם, ועל כן הם שואלים אותו: האם גם הוא רואה את הדברים כך באותו מבט, ואז ממילא יתן להם ארץ זו לאחוזה, או שמא הוא רואה אחרת את פני הדברים. שמא לדעתו, מבחינת השגחתו יתברך אין זה מגיע להם, ואז ממילא מוותרים הם על העניין. ומאוד יתכן כי לו היו באים אל משה רבינו רק בצורת המבט הזו, אז יתכן שבסופו של דבר היו מקבלים ארץ זו לאחוזה בלא שום תנאים, ובלי להפסיד שום דבר, לא ביכורים ולא משהו אחר.
כז . אלא שהדברים התפתחו, ואחרי שהעין רואה, והאדם אינו שליט ברוח יצרו לכלוא את הרוח, אז הלב חומד. וכיון שנתנו עיניהם בממון, אז לא כשואלים הם באו אל משה רבם, אלא כתובעים, כמי שדורש את מה שמגיע לו, ולכן המשיכו הדברים להתפתח כפי שהתפתחו.
כח . והדברים מדוייקים היטב בלשון המקרא. כי הנה בשלושה מקומות בתורה, באים אנשים מבני ישראל אל משה רבינו במדבר, ומבקשים נחלה בארץ ישראל. האחת, פרשת בנות צלפחד. השניה, כשבאים בני יוסף ומציגים את הבעיה שתיווצר באם יותר לבנות צלפחד להנשא לכל שבט שתחפוצנה בו. והשלישית, הלא היא פרשת בני גד ובני ראובן.
כט . והנה אם נתבונן בלשון המקראות נראה, כי יש הבדל חד, בין הצורה שבה באים בני גד ובני ראובן אל משה רבינו. לבין הצורה שבה באות בנות צלפחד, ובאים בני יוסף. כי אצל בנות צלפחד כתוב בתורה כך: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, למשפחות מנשה בן יוסף, ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה". ובפסוק ב' "ותעמדנה, לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה, פתח אהל מועד לאמר". לא מופיעה אצלן מלה כמו "ותאמרנה" או "ותדברנה" אל משה. יש "ותקרבנה", יש "ותעמדנה", הן מתקרבות ועומדות בשקט ובצניעות, הן אינן מדברות לפני שיפנו אליהן. והמלה היחידה המבטאת שהן מבקשות תשובה לדבריהן, היא – שבסוף עמידתן, לפני תחלת דבריהן, כתובה המלה "לאמר". כלומר: אנו מבקשות תשובה לדברינו.
ל . הלשון העיקרי הכתוב בענינן בתורה, ואשר הוא מבטא את צורת עמידתן שם, ואת היותן מצפות לתשובה כלשהי, הוא הביטוי "לפני". "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה". הן כאלו עומדות שם, ורק מציגות את הבעיה לפני משה ולפני ולפני. הבעיה כאלו אינה נוגעת להן.
לא . האם הבעיה באמת אינה נוגעת להן כלל?! האם אין הן מצפות לקבל משהו, בעקבות שאלתן? ודאי שכן! הן מצפות ומקוות שייענו לבקשתן. אלא שלמרות הנטיות והשאיפות הטבעיות שיש לאדם לממון ולרכוש, הן בנות צלפחד התעלו מעל לרצונותיהן, ולעצמן לא ביקשו דבר. אמנם אמרו "תנה לנו אחוזה". אבל כל כוונתן היתה בגלל "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו".
לב . ובמדרש איתא, דיותר מזה הן טענו ודרשו. אנו מוכנות שתתייבם אמנו לייבם, ואם ייולד לה בן, והוא הלא יירש הכל, ועי"ז יקום שם אבינו על נחלתו, "בתוך אחי אבינו", אזי אין אנו מבקשות כלום, ואנו מוותרות על כל הנחלה.
לג . זו היתה גישתן לענין, וכדי לבטא רעיון זה מציגה אותן התורה, במילים "ותעמדנה לפני משה, ולפני אלעזר, ולפני וכו' ". כיון שזו היתה כל מטרתן, להגיע לאמת הצרופה בלבד, נגיעה אישית אין להן בענין, הן כאלו אינן צד בכל הענין. כי הן באמת התעלו, מעל לנגיעותיהן האישיות, והשאיפה הרגילה שיש לאדם לצבור הון, זו היתה מהן והלאה, ולכן לא נכתב אצלן, ותבאנה ותאמרנה וכד',וודאי שלא נכתב- ותגשנה, אלא רק "ותעמדנה לפני" וכו'
לד . מעניין שאצל בני יוסף גם כן, כתוב הלשון בתורה, בצורה מאוד דומה. (במדבר ל"ו) "ויקרבו ראשי האבות, למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחת בני יוסף, וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל". בולט כאן מאוד שהמלה והלשון המבטאים את גישתם ונגיעתם לענין היא, שהם באים ומגישים את הענין "לפני" גדולי ישראל, להחלטתם ולהכרעתם של מנהיגי האומה. אמנם הם מבארים את הענין, ולכן- "ויאמרו את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל וכו'". הם אומרים את הדברים "וידברו" , הם מציגים את הבעיה, והם אלו המנתחים אותה. אבל ברגע שגמרו לומר את דברם, הם הפסיקו להיות צד בענין. כי ברגע שהם התעלו מעל לנגיעותיהם האישיות, ואין להם פה רדיפת ממון כלשהי, אלא כל בקשתם ושאיפתם -לשם שמים,- כי אז, מוכנים הם לקבל כל הכרעה של משה רבינו, ולכן עיקר תפקידם מתבטא רק בזה שהם הציגו את הבעיה, והגישוה להכרעה של כח התורה, ולכן מתאימה כאן ההשתמשות בביטוי "לפני".
לה . וכמדומה שגם לגבי מלה נוספת בענין,אפשר לומר את אותו רעיון. גם המלה "ותקרבנה", הכתובה בראש פרשת בנות צלפחד (במדבר כ"ז א'). וגם המלה "ויקרבו", הכתובה בראש בקשתם של בני יוסף. שתיהן נותנות להבין את אותו ענין, שגם אם יש כאן אנשים, שיש להם רצונות ומשאלות לב, למרות זאת, הם מוכנים להיות , לא בטוחים בצדקתם, והם גם מבינים שההכרעה צריכה להיות בידיו של משה רבינו. כי אנו עלולים להיות משוחדים. אנו מדברים מתוך נגיעות אישיות ולכן מאוד יכול להיות שאנו טועים, ולכן הם אינם נגשים למאבק גם לא באים ותובעים, הם רק מתקרבים, למשה ולראשי האבות, מתקרבים בצעד מהוסס כלשהו, מתקרבים ועומדים. כי אולי אין אנו צודקים, אולי אנו מדברים רק מתוך רדיפת ממון. לכן אנו רק נתקרב ונעמוד, ולכשישאלונו- נענה ונאמר דברינו.
לו . לא כן בני גד ובני ראובן. אצלם כתוב בתורה (במדבר) "ויבואו בני גד ובני ראובן". הם באים בצעד בוטח ותובע. "ויאמרו אל משה". הם אינם, רק מגישים את הבעיה להכרעתם של הגדולים מהם. אלא הם גם אומרים את דעתם, ותובעים שייענו לבקשתם, וכל זה "משום שהיו עשירים גדולים, והיה להם מקנה רב, וחבבו את המקנה" (ילקוט שמעוני הנ"ל).
לז . עוד נקודה מענינת, יש לדייק כאן בלשון הכתוב. גם אצל בנות צלפחד, וגם אצל בני יוסף, כשהם באים לבקש בקשותיהם. קודם התורה קוראת בשמותם: "ותקרבנה בנות צלפחד", ואחר כך התורה מייחסת אותם בייחוס מפורט "בן חפר בן גלעד בן מכיר מן מנשה, למשפחות מנשה בן יוסף". כך גם אצל בני יוסף. קודם התורה אומרת במי המדובר "ויקרבו ראשי האבות". ואח"כ ממשיכה התורה ומייחסת אותם עד לאבי השבט: "למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה, ממשפחת בני יוסף" וכו' . וצריך ביאור סיבת הדברים.
לח . וכבר עמד בזה רש"י בענין, שם בבמדבר פ' כ"ז פס' א' וז"ל: "למשפחת מנשה בן יוסף", למה נאמר, והלא כבר נאמר "בן מנשה". אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר: "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: "תנה לנו אחוזה". וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ופרט לך הכתוב באחד מהם לייחסו לשבח, ה"ז צדיק בן צדיק. עכ"ל רש"י הקדוש.
לט . ועל פי הדברים האלה, ולאור דברי המדרש שהוזכרו לעיל לגבי ראובן ובניו, אף אנן נענה אבתרייהו. אכן יוסף חבב את הארץ, וחביבות ומסירות זו הוריש לבניו אחריו. וחינוך זה של אבי השבט יוסף הצדיק, המשיך לעבור בתוך השבט ולהגיע לבני הבנים, וכלל בתוכו גם את בנות בני הבנים. והוא זה שהנחה והוביל אותם, והוא היה היסוד המניע בכל בקשותיהם העכשויות. וכל בקשת בני יוסף, רק משום חבת ארץ ישראל נגעו בה. לו היה מדובר כאן בכסף וזהב בלבד, יתכן שבני יוסף לא היו מגלים מחשבותיהם מלבא לפומא. אבל הלא מדובר כאן בארץ ישראל, ואשר בני יוסף יודעים שחשיבותה לגבי דברים שונים, היא - רק כאשר יושביה עליה. כגון, שלא ימנו ישראל לשמיטין וליובלות, רק לאחר ירושה וישיבה, שישבו כל שבט ושבט בנחלתו, ושיהא כל אחד מכיר נחלתו ושבטו. ולכן הם חושבים, שהעובדה שחלק מנחלת השבט ...ילך על ידי ירושת האשה לשבט אחר, זה יפגום בענין נעלה זה, הצורה של כל ישראל יושבים על אדמתם. [וכפי שנראה, מדברי התורה "כן מטה בני יוסף דוברים". שהסכים הקב"ה עמהם. וכך ביאור הדברים מפורש בדברי זְקֵני המהר"ל מפראג בפירושו "גור אריה" לתורה]. וכיון שכל מטרתם מתוך אהבת ארץ ישראל באה. לכן ייחסה אותם התורה, -בכל המקומות בהם באו בבקשות למשה רבינו, שענינם הנחלות בארץ ישראל. וייחסה אותם תמיד דרך כל האבות,- גלעד, מכיר, ומנשה, ועד יוסף הצדיק. שנדע כמה "יפה כח הבן", וכמה כל זה נובע "מכח האב".