אור ברסלב
בעניין הנחלות בארץ ישראל פרק ג' - ידבר מענין נחלת בני גד ובני ראובן

בעניין הנחלות בארץ ישראל

פרק ג' - ידבר מענין נחלת בני גד ובני ראובן

פרק ב' - ידבר מענין נחלת בנות צלפחד והמסתעף

א . פרשה נוספת ישנה בספר במדבר, והיא מאירה רעיון זה מהכיוון הנגדי. וזוהי פרשת בני גד ובני ראובן, שבאו אל משה רבינו, ובקשו ממנו את ארץ יעזר וגלעד לאחוזה. והנה רז"ל דרשו עליהם "נחלה מבוחלת [מבוהלת קרי] בראשונה, ואחריתה לא תבורך". פי' לפי שלקחו נחלתם בראשונה, על כן "אחריתה לא תבורך", כי הלכו בראש כל גולים, שנאמר: "ויגלם לראובני ולגדי" וכו' (כלי יקר). ובבעה"ט כתב: ח' פעמים הוזכרו בני גד ובני ראובן בפרשה זו, וזהו נחלה מבוהלת, וכו', מבוחלת כתיב, בחי"ת, בשביל ח' פעמים שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה, אחריתה לא תבורך, שגלו ח' שנים קודם לשאר השבטים, עכ"ל.

ב . ודברי המדרש צריכים ביאור והרחבה, וכדי להבינם, נעתיק בזה דברי התורה הקדושה בפרשה זו מלה במלה, ונתבונן בהם.

ג . בסוף פרשת מטות (במדבר פרק ל"ב) מספרת התורה: (בפסוק א) "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה, (פס"ב) ויבואו בני גד ובני ראובן, ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן, ואל נשיאי העדה לאמר. (ג) עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען. (ד) הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה". עד כאן לשון הכתוב, וכאן יש בתורה פרשה סתומה, כלומר, יש בספר תורה הפסק של תשע אותיות. ואח"כ התורה ממשיכה. "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך, יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעבירנו את הירדן". וזהו סוף דבריהם של בני גד ובני ראובן, ואז מגיעה תשובתו של משה רבינו: "ויאמר משה לבני גד" וכו'. נשאלת השאלה, מה מקומה של הפסקה זו. למה הפסיקה התורה בפרשה סתומה, -באמצע- דבריהם של בני גד ובני ראובן. אם יש לכך מקום, היתה התורה צריכה להפסיק בפרשה, בסוף דבריהם, לפני תשובתו של משה. והדברים צריכים לביאור.

ד . וראיתי תירוץ שתירץ הגר"ח קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא" בשתי שורות. ואני אבאר דבריו וארחיבם, ואוסיף את שנתחדש לי בענין. דהנה בירושלמי פ"ק דביכורים איתא. דארץ בני גד ובני ראובן אין מביאין ממנה ביכורים. כיון שבפרשת ביכורים כתוב "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'". ודרשו, "אשר נתת לי", ולא שלקחתי מעצמי. נמצא אם כן, דבבקשתם של בני גד ובני ראובן, הפסידו הם לארצם, דין הבאת ביכורים.

ה . והנה - בני גד ובני ראובן תלמידי חכמים היו, וגם הלכות ביכורים למדו מפי משה רבינו ע"ה. וכשלמדו אצלו לימוד זה של "אשר נתת לי, ולא שלקחתי מעצמי" מסתברא, שגם משה עם כל ישראל, ובני ראובן וגד בתוכם, אף אחד עוד לא ידע בדיוק, לאיזו ארץ הכוונה. ומאוד יכול להיות שכשבקשו, חששו מהענין. ולכן מתחלה לא בקשו את הארץ לאחוזה, בבקשה מפורשת. כי אם באו, וספרו למשה רבינו סיפור. "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה". גמרו לומר, ושתקו. --------- והפסיקה כאן התורה בפרשה סתומה, שהיא הפסק ריוח של תשע אותיות, לרמז שכאן הם שתקו, ולא דברו יותר.

ו . שתקו, וחיכו שמשה רבינו, יבין מעצמו את בקשתם, כי חבל להפסיד ביכורים. ומשה רבינו, הרועה הנאמן, הנושא את ישראל כאשר ישא האומן את היונק. ואשר אזנו קשובה, ולבו פתוח, לכל צרכי עם ישראל, הוא ודאי הבין רצונם, האזין לשתיקתם. אלא שאם הקב"ה לא אמר לו, סימן, שזה לא המקום. ואולי, זו לא השעה. בכל אופן, - עכשיו, את זה, לתת מעצמי, ודאי שעוד לא. אבל אולי צריך לשאול את הקב"ה, אולי צריך פה "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", אולי צריך פה – "ויקרב משה את משפטם לפני ה'". גם זה עוד לא!!!

ז . יש דבר הגיוני ומסתבר מאוד. שכאשר באים כאלה, שרצונם חזק מאוד להתקרב להקב"ה. כגון, אנשים טמאים -שאינם יכולים- לעשות הפסח, ולכן הם פטורים מלעשותו. אנשים אלו, אם הם בכל זאת רוצים בקרבת אלקים זו, והם באים ומבקשים אותה, ומתמקחים על כך. אם התקרבות זו צריכה להיות ע"י משה, סביר מאד הוא שמשה לא יעכב, אדרבה ינסה לעזור וישאל בהי"ת. והם, בינתיים יעמדו עד שישמע משה, "מה יצוה ה' לכם".

ח . או אם יש נשים שהן מאוד רוצות ג"כ לזכות בנחלה בארץ ישראל, והן רוצות הקירוב האלוקי שזה נותן. וניכרים דברי אמת מתוך דבריהם, שאין הן מבקשות ממון, אלא כל מטרתן "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". את הקירוב האלקי שזה נותן, את זה הן מבקשות. בשני מקרים אלו ברור למשה שהוא לא יעכב, אלא אדרבא, "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".

ט . כי כשמישהו רוצה להתקרב להי"ת זו חובתו של משה רבינו לעזור לו. לא כן כשמישהו מחפש ומבקש ממון. -כאן, אצל בני גד ובני ראובן, לא היה את אותו כח מניע אדיר, אותו רצון עצום, להתקרבות להי"ת. לתורתו, לאחת ממצוותיו, לזכות לקיים מצוה על אף שאני פטור בה. כל זה לא היה,- וא"כ מהיכי תיתי, שאני אקריב הענין להי"ת.

י . וא"כ מה היו צריכים בני גד ובני ראובן לעשות ?? -לדרוש מעצמם, את מה שהם דורשים ממשה רבינו. -הם-, מצפים ממנו שיבין את שתיקתם. הם - צריכים להבין, שהוא הבין אותה. ואז -הם, צריכים להבין את, -¬שתיקתו שלו-. ולהבין, שזה לא שהוא לא רוצה, אלא שעכשיו, כנראה שהקב"ה לא רוצה עדיין. אולי- מאוחר יותר, ואולי- בכלל לא, ואולי- לכשנהיה ראויים. ולבסוף נתברר בדיעבד, שמלכתחלה שלהם היתה. אלא שכדי לקבל אותה עם כל דיני ארץ ישראל שלה, הם היו צריכים להיות במדרגה רוחנית יותר גבוהה, ובמעשיהם קלקלו את קבלתם וקלקלו את נחלתם. שכשהעין רואה, והלב כבר חומד, אז השכל מוצא לו, תירוצים ופשטים אחרים. ואז השכל המשוחד אומר; שלבקש ולקבל ממשה, זה עדיין נקרא "אשר נתת לי", וזה לא נקרא שלקחתי מעצמי. כי הלא אנו רק מבקשים, והנתינה היא של משה רבינו.

יא . לכן כיון שאף אחד אינו מבין אותם, או שאף אחד אינו -רוצה- להבין אותם, הם נאלצים לבקש. וכשהם מבקשים - לבסוף הם באמת גם מקבלים. אבל בבקשתם, נפלטות מהם מילים, שמגלות את המניע החזק הסוחף אותם. והוא -נתנו עיניהם בממון-. ולכן גם נפלטו מפיהם -מילים-, שיתכן ומלכתחילה לא רצו לומר אותם. "ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן"

יב . וכאן, כשמשה רבינו שומע משפט זה, הוא לא יכול להשאר שליו, ולעבור על כך בשתיקה. יוצאים מפיו דברי תוכחה קשים מאוד. כמדומה שזו אחת התוכחות הגלויות החריפות ביותר, שנאמרו מפי משה, כלפי חלק מבני ישראל. (פרט לתוכחות שבפרשת בחוקותי ובפר' כי תבוא אשר מפי הגבורה אמרן). והוא מתחיל בשאלת תמיהה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"? אתמהה ??!! והוא מוסיף ומאשים. "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'". ואח"כ עולה לשפה קשה יותר, ומשוה אותם למרגלים הרשעים. "כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ". ומשה מפרט להם מעשי אבותיהם. - "ויעלו עד נחל אשכל ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה'". ודברי תוכחתו מחריפים ונעשים קשים עוד יותר, בהזכירו את חרון הקב"ה, "ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמר, אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי".

יג . משה ממשיך, ומוצא צורך, להזכיר את היוצאים מן הכלל "בלתי כלב בן יפנה הקניזי ויהושע בן נון כי מלאו אחרי השם". וכנראה רצה לרמוז בזה לכל השבט, ובעיקר לאלה בשבט, אשר יראת ה' בלבבם, למען ידעו ויבינו. כי כמו שם במרגלים, גם כשכל העדה טעתה אחרי המרגלים, ורק שניים היו שלא טעו, ורק הם מלאו אחרי ה'. הם, לא נענשו בעוון הכלל, אלא נכנסו לארץ כמו כל הצעירים מבן עשרים שנה, שלא היו בחטא מרגלים. ולא עוד, אלא ששני אלה נטלו חלקם של מרגלים בארץ, וקמו תחתיהם לחיים. (כמ"ש רש"י בפרשת שלח במדבר פי"ד פסל"ח).

יד . כך גם פה במקרה זה. אם יש בכם יוצאים מן הכלל, אשר אינם נוטים ונכנעים לדעת הרוב, האומר "אל תעבירנו את הירדן",- אלא ממלאים הם אחרי ה'. לאלה אני קורא,קומו אמרו את דבריכם ברבים, בפני כל קהלכם. ואולי תגרמו לכל שבטיכם לשנות דעתם ולנטות אחריכם, בכל אופן לא תפסידו מכך מאומה, ואפילו תרוויחו מזה.בדומה לכלב ויהושע שנטלו חלקם של מרגלים. ואין משה רבינו נרגע, עד שהוא מאשים אותם, כיורשים רשעות, "והנה קמתם תחת אבותיכם", ומכנה אותם בביטוי חריף ונורא "תרבות אנשים חטאים".

טו . בני גד ובני ראובן. שמלכתחלה, כנראה לא עלה בדעתם, להעדר מהמלחמה על כיבוש ארץ ישראל, אלא רק בקשו "אל תעבירנו את הירדן". בהעברת הכלל ישראל, כל הגוי כולו. כי אנו יכולים כבר להתישב ולהתנחל,- כאן, כעת, כבר עכשיו. אמנם על כל מלחמה שיהא צורך בנו, ודאי נבוא. כמו בכל מלחמה שמגייסים, "כל יוצא צבא בישראל," אזי גם יוצאי הצבא שמתוכנו יבואו. בדיוק כמו שהשתתפנו עם כל עם ישראל, במלחמת מדין.

טז . ברם, עכשיו כשהם שומעים האשמות כה חמורות ממשה רבינו, הם קולטים,- שבמדה מסויימת היתה להם טעות. והם רוצים עכשיו, קודם כל-, לטהר ולנקות עצמם מחשד. ובנוסף לכך, הם גם רוצים לתקן את כל מה שאפשר. ואת זה יעשו על ידי הצעתם בקשתם העכשוית, והיא - להתגייס למלחמת כיבוש ארץ ישראל, בצורה התנדבותית, שלא היו חייבים בה קודם לכן. ורק אח"כ לבקש, אולי בכל זאת, "יֻתַּן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה".

יז . והדברים רמוזים במילים: "ויגשו אליו ויאמרו" דלכאורה המלה "ויגשו" מיותרת, הרי שם עמדו ושמעו דברי תוכחתו, וא"כ מנין ולאן נגשו, ולמה נכתבה המלה, "ויגשו"?!

יח . אלא, ביאור הדברים כך הוא, וכעין מה שכתב בעל הטורים אצל: "ויגש אליו יהודה", וכדמשמע מפרש"י שם. דלשלושה דברים נכנס, - לדבר קשות, לפיוס, ולמלחמה. והוא דומה להכנת יעקב אבינו, לפגישתו עם עשיו. [וממנו למדו], שהתקין עצמו לג' דברים, - לדורון, לתפלה, ולמלחמה. אף כאן, בני גד ובני ראובן "ויגשו אליו". לתפלה, למלחמה, ולדורון. התפלה היא, עצם הבקשה. ואח"כ -דורון ומלחמה. הם נאבקים ונלחמים, על טיהור שמם. "ויאמרו, גדר¬¬¬¬ֹת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". יש לנו בעיה הקב"ה נתן לנו ברכה, "מקנה רב", ועלינו למצוא לו מקום מרעה, וכבר אמרנו זאת קודם לכן "ולעבדיך מקנה", וזו כל הסבה. ולכן, ורק לכן "גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו". הטף שאינו יוצא למלחמה, הוא יישאר לרעות הצאן. אבל אנו ודאי נצא ונצטרף למלחמה, -וכבר כעת-.

יט . ואף דורון אנו נותנים כאן עכשיו. אם גם עד עתה הבנו, כי לכל מלחמה שעם ישראל יצא, אנו נבוא אחריכם. נצטרף לכלל, ולא נפרוש ממנו, כאן אנו מוסיפים יותר מזה. -"ואנחנו נחלץ חושים", כבר עכשיו. -"לפני בני ישראל", ולא אחריהם. ראשונים נהיה בכל מלחמה, ראשונים בכל קרב. ולא נסתפק במלחמה בלבד, אלא --"עד אשר אם הביאונום אל מקומם". נחכה-, לירושה וישיבה, של כל הכלל ישראל. לא נסתפק בכבוש, אלא נשאר גם לחילוק. ולכן "לא נשוב אל בתינו, עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". ברור לנו "כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה". אבל אנו מבקשים את התמורה, כבר עכשיו, "כי באה" באה הטעם בבי"ת - זמן עבר, וערש"י] כבר קודם לכן, "באה נחלתנו אלינו מעבר לירדן מזרחה".

כ . ומשה רבינו מקבל את כל דבריהם, ומקבל גם את התנדבותם. וחלק מהתנדבותם, הופך להיות -תנאי-, לקבלתם את ארץ סיחון ועוג. "אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ, את הירדן לפני ה'. עד הורישו את אויביו מפניו. וכו' והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'". אמנם להשאר עד אחר חלוקה, בזה לא התנה את קבלתם את ארץ סיחון ועוג, אף שגם זה היה כלול בהתנדבותם בחדא מחתא. כלפי זה, ביקש מהם רק לקיים הבטחתם, ואמר על כך: "והיוצא מפיכם" --שאמרתם שתשארו גם עד סוף החלוקה,- זה "תעשו".

כא . אלא שבקשה זו באה בסוף התוכחה העיקרית. משה רבינו מעמיד כאן ומבהיר להם את מצבם. ראו לאן הגעתם, הכל נבע אצלכם מדבר אחד, -נתתם עין בממון. זה מה שהביא אתכם להפסיד ביכורים, וזה מה שאתם עדיין מחזיקים בו, ולא טהרתם ממנו ממנו גם אחרי התנדבותכם. אכן אתם מוכנים לעבור, וגם ל"החלץ חושים לפני בני ישראל". אבל, עדיין אתם מקדימים ממון לנפשות. ולכן גם כשבאתם אלי לתקן המעוות, הקדמתם "גדרות צאן נבנה למקננו פה" ורק אח"כ "וערים לטפנו". לא כן בָּנַי, לא זו הדרך תלכו בה, אלא, קודם כל "בנו לכם ערים לטפכם", ורק אח"כ "וגדרות לצנאכם".

כב . לצאנכם ל"נ כאן, אלא "לצנַאֲכֶם", והסבה, כי בדרך כלל כתיב מלא בא לחזק הדבר. וכן, הוספת אות כלשהי, מורה על מילוי תוספת או חוזק. לעומתו גירעון אות, או כתיב חסר, מורה חולשה ותשישות ומגרעת. וכנראה שגם שינוי סדר האותיות וסירוסן, מורה על מגרעת או חסרון כלשהו. ואם כן "צאנְכם" הם הצאן הבריאות והחזקות, ואלו "צנַאֲכם" הצאן החלשות והפחותות יותר, וכ"מ ברש"י "ירקרק" ירוק שבירוקים וכו' שם. וכן ייסד הפייטן על הפסוק "ואין רודף אתכם", מדכתב "רודף" מלא עם וי"ו, ואלו בפסוק "ושנת גאֻלַי באה", נכתב "גאֻלַי" חסר, בלא וי"ו. ועל כך ייסד הפייטן מלא "רודפתי" וחסרה שנת "גאֻלַי". ואחרי שתתעלו במדרגותיכם הרוחניות, שתדעו גם מקומו של הממון, -אז אני באמת מצפה מכם,- שגם "היוצא מפיכם"' שהבטחתם להשאר גם שבע שיחלקו, שאמרתם: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו". גם את זה-- "תעשו", כיון שיצא מפיכם. וכן עשו!

כג . ורצה משה רבינו ע"ה, ללמדם לקח ולאלפם בינה, איך להתייחס ההתייחסות - הנכונה - לממון. ועל כן הוא אומר ורומז, אמנם כן, אנו בוטחים בה', ויודעים שרק הוא שומר עלינו, וכי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". ובכל זאת אין סומכין על הנס. ועל כן "בנו לכם ערים לטפכם", ואתם מעצמכם הבינותם כי יש לבצר אותן. כי אסור לסמוך על הנס. כמו שאמרתם קודם "וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ". אבל לא רק לזאת צריך לדאוג, אלא גם לממון צריך לדאוג. וצריך אני ללמדכם לא לזלזל בו אלא לשמור עליו. כי ה"ממון" (גי' = 136) הוא "סולם" (גי' = 136) מוצב ארצה. יסודתו בארציות הארץ, אבל וראשו מגיע השמימה, אפשר לעשות עמו חסד, ומעשים טובים, ולהציל נפשות, שדברים אלו מגיעים לרום שמי מעלה. וע"כ אסור לזלזל בו, ולבזותו, אלא צריך לשמור עליו.

כד . וכשראיתי איך התנהגתם במלחמת סיחון ועוג, שממנה העשרתם, וממנה, הגיע לכם כל העושר והמקנה הרב אשר לכם. (וכדאיתא בילקוט שמעוני בפרשה זו, ל"ב. ס"א,) "ומקנה רב היה לבני ראובן". זש"ה כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים". לא ממה שאדם יוצא ועמל לסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר אלא אפילו פורש לספינה והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים אינו נעשה עשיר, מהו "ולא ממדבר הרים", אמר רבי אבא כל הרים שבמקרא הרים, חוץ מזה שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו, ומה הקב"ה עושה נוטל מזה ונותן לזה, שאלה (מגידונית) [מטרוניתא] את ר' יוסי בן חלפתא, לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו. (אמר לה לששה, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו', אמרה לו ומאותה שעה עד עתה מה הוא עושה, אמר לה) יושב ועושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה. תדע לך כשבקש שיתעשרו בני ראובן ובני גד, הפיל את המדינים. מה כתיב למעלה "וישבו בני ישראל את נשי מדין" ואחר כך "ומקנה רב". אמר שלמה "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ וגו' כי עת ופגע יקרה את כולם", וכן אמר ירמיה "ואל יתהלל חכם בחכמתו וגו'". שלש מתנות אלו נבראו בעולם, חכמה וגבורה ועושר, וכיון שלא באות מן הקב"ה סופן להפסק ממנו. שני חכמים עמדו בעולם. בלעם מאומות העולם ואחיתופל מישראל, ושניהם אבדו מן העולם, וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את המקנה וישבו להם מעבר הירדן לפיכך גלו תחלה שנאמר "ויגלם לראובני ולגדי". "ומקנה רב" את מוצא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו (כתוב בפרשת וירא אליו) "והנה קמתם" כתיב לב חכם לימינו זה יצר טוב ולב כסיל לשמאלו זה יצר הרע שהוא נתן בשמאלו, דבר אחר לב חכם לימינו, אלו הצדיקים שהן נותנים לבם לתורה שהיא נתונה בימין, שנאמר "מימינו אש דת למו". ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. שחבבו ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה "גדרות צאן נבנה למקננו פה" ואחר כך "וערים לטפנו", אמר להם משה אינו כך אלא "בנו לכם ערים לטפכם" ואחר כך "וגדרת לצנאכם", זש"ה "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כתיב "וילך ראובן בימי קציר חיטים" וכתיב "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה" וכו'.

כה . אמר רבי אבא וכו' ומה הקב"ה עושה נוטל מזה ונותן לזה וכו'. יושב ועושה סולמות מעלה לזה ומוריד לזה, תדע לך כשבקש שיתעשרו בני גד ובני ראובן הפיל את המדינים, מה כתיב למעלה "וישבו בני ישראל את נשי מדין", ואח"כ "ומקנה רב."

כו . כאשר ראיתי איך נהגתם שם, - כי בביזת סיחון נאמר "בזזנו לנו" ל' ביזה, שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו. וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים, והיתה בזויה בעיניהם, ומקרעים ומשליכין בהמה ובגדים, ולא נטלו כי אם כסף וזהב. לכך נאמר "בזונו לנו", לשון בזיון. כך נדרש בספרי בפרשת וישב ישראל בשיטים (במדבר כה) ל' רש"י.

כז . ועל כן כשראיתי איך נהגתם בביזת עוג, אשר "בזותם" לכם ולא "בזזתם". הבנתי, כי צריך אני לאלפכם בינה, וללמדכם לשמור על הממון. כי מי יודע אלו מצוות אתם יכולים לקיים בממון זה, ולכן אני אומר לכם: "בנו לכם" וכו' "וגדרות לצנאכם" גם לצנאכם, גם לצאן החלשות יותר, לא רק לטף ולנשים, גם "לצנאכם", תבנו גדרות לשמור עליהם, לימדו מסבא קדישא יעקב אבינו עליו השלום, שחזר על פכים קטנים. כי צדיקים, ממונם חביב עליהם יותר מגופם, לא שבאמת חביב עליהם, רק ששומרים על ממונם מאוד, כראוי, כדי לנצלו למצוות גדולות.

כח . ובכן שמרו על הממון, אל תשחיתו ותבזבזו אותו. אבל שימו אותו בדירוג הנכון, אל תקדימו אותו לטף. כל אדם חייב לשמור על ממונו, ועל כל ממונו, ולכל ישראל הנני מלמד זאת תמיד, כי הלא "דין פרוטה, כדין מאה", זו הלכה בכל דיני ממונות, ובכל התורה כולה. אבל אל תתנו עיניכם בממון, אסור שהממון יעביר אדם על דעתו, אסור שבגלל הממון, יפסיד האדם מעלות ודרגות רוחניות שיש לו, או שהוא מסוגל להגיע אליהן.

כט . ואכן, כתלמידים נאמנים, וכצדיקים שחוזרים בתשובה, קלטו בני גד ובני ראובן, את המסר שמשה רבינו מעביר להם. ולכן בתשובתם "ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמור, עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה", ולכאורה היתה התורה צריכה לעצור כאן. הכל כבר נאמר כאן! ומה יש עוד להוסיף?!! ולא כן, התורה ממשיכה וכותבת לנו, את פירוט דבריהם, מה שאמרו אח"כ: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו, יהיו שם בערי הגלעד. ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר". לא לחנם נכתבו הדברים אלא ללמדנו, כי הם קלטו הדברים, הבינו אותם, ותקנו את עצמם, ולכן דברו עכשיו בסדר הנכון. קודם טפנו, אח"כ נשינו, ורק לבסוף, מקננו וכל בהמתנו.

ל . והערה נוספת יש כאן, כי בכל הפרשה התורה מזכירה אותם בל' רבים, "ויבאו בני גד ובני ראובן", "ויאמרו", "ויגשו אליו ויאמרו". ורק כאן בתשובתם זו למשה, כתבה התורה "ויאמר, בני גד ובני ראובן", "ויאמר" בלשון יחיד, ורש"י במקום מעיר ומפרש "כולם כאיש אחד". והדברים צריכים ביאור, וכי מה היה עד כאן. וכי עד עכשיו בשני קולות דברו??

לא . והתשובה ברורה, וכבר אמר שלמה ע"ה בחכמתו כי "לתאוה יבקש נפרד". כשבני אדם הולכים אחר תאות לבם, יכולים מאתיים וחמישים איש מעדת קורח לבוא אל משה, וכולם מבקשים אותו דבר, כולם רוצים כהונה גדולה, גם אנחנו רוצים להקטיר לה' בבית מקדשו, למה רק אהרן אחיך. ושלמה המלך ידע להגדיר אותם היטב, נכון שכולם מבקשים אותו הדבר, אבל כשכל אחד מבקש מתאוות לבו, הרי כל אחד נפרד מחבירו. אין הם מבקשים לקבל מאהרן לכולם, אלא כל אחד מהם רוצה לעצמו בלבד. כל אחד רוצה, שהוא ורק הוא יהיה הכה"ג. והוא מוכן שבמחיר זה, כל האחרים ימותו. לא רק אהרן, אלא גם כל חבריו שמשתתפים אתו, ועומדים לצדו במחלוקת. וגם כאן, כשבני גד ובני ראובן באים לבקש מלוי תאות לבם, הרי זו נפְרָדוּת, יש כאן רבים ואין כאן כאיש אחד. ורק כשהם חוזרים בתשובה, וכל דברי תשובתם למשה, באים לבטא את הסכמתם לעשות רצון ה', כנאמר למשה מפי הגבורה--. בטאה כאן התורה את תשובתם במלה אחת --"ויאמר", בלשון יחיד,

לב . לרמוז לנו, כי כאן הם היו כבר כולם, כאיש אחד. הם לא בקשו כאן מילוי תאות לבם, הם כוונו כולם כאחד יחד, לעשות רצון אבינו שבשמים. וכשיחד כזה מתחזק-, והוא מתחזק, באופן שכל הרצונות הפרטיים נעלמים, אז רצון היחד הוא רצון אחד, והוא נהיה כמו רצון יחיד, כי היחד המוחלט יוצר יחיד.

לג . נקודה נוספת נפלאה, נבחין בדבריהם של בני גד ובני ראובן.לאחר חזרתם בתשובה שלימה, אותה תשובה שנרמזת בתורה במלה אחת "ויאמר בני גד ובני ראובן", "ויאמר" בלשון יחיד. לאחר חזרתם בתשובה נבחין בעוד שינוי לשון שהם משנים בדבורם.

לד . דלכאורה יש להעיר ולהקשות שהרי מיד לאחר תוכחתו הקשה והחריפה של משה רבינו, כש-"ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו "פּה", הם קוראים למקום "פּה" שהרי פה הם עומדים, בארץ סיחון ועוג, ועדיין לא באו לערבות מואב, - שם שנה להם משה רבינו את התורה כולה, מי"א בשבט ואילך. -ועל כן, לגדרת הצאן שהם רוצים לבנות בארץ סיחון ועוג. הם אומרים: "נבנה למקננו פּה".

לה . וצריך עיון, למה כמה שורות אחרי כן הופך – אותו מקום – להקרא בפיהם, "שם". שבסיום הפרשה "ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמור, עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה, טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו, יהיו שם בערי הגלעד". והדברים צ"ב.

לו . וביאור הדברים צריך לומר על פי מה שנוהגים להסביר בישיבות מאמר חז"ל (ברכות ד' ע"ב) "איזהו בן עולם הבא, זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית". וכן מ"ש בעוד מקומות בש"ס ובמדרשים על אנשים מסויימים שהם: "בן עולם הבא". (כגון: שבת קנ"ג ע"א, ובבא בתרא י' ע"א. ועוד). והביטוי צריך ביאור, למה לא כתבו: מי הוא הזוכה לעולם הבא, וכיו"ב, מהו הביטוי "איזהו בן עולם הבא".

לז . ונוהגים העולם להסביר ולומר: דמי שנוהג בעולם הזה בהנהגות אלו – הוא כבר עכשיו, "בן עולם הבא". לא רק, שעתיד לזכות בעוה"ב. (עֶר אִיז אַ דוֹרטִיגֶער) הוא אמנם גר כאן בעוה"ז, אבל הוא אינו מקומי, אין הוא מאנשי המקום הזה, הוא מאנשי ה"שם", הוא, בן עולם הבא. ועל דרך זה נאמר לבאר גם בענינינו. דבתחילת דיבורם כשבקשו את ארץ הגלעד, ראו את עצמם גם כמקבלי נחלה בארץ הגלעד וכתושבי המקום. ולכן אמרו "נבנה למקננו פה". ר"ל, פה בארץ הגלעד בה אנו עומדים עתה, ובה אנו רוצים לנחול ולהתגורר בעתיד.

לח . ברם, אח"כ כשכבר קבלו כל תוכחתו של משה רבינו ושבו בתשובה שלימה. עתה הם כבר רואים את עצמם, "אנשי ארץ ישראל". הם יגורו בה ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק, הם יהיו שם המובילים בכל מלחמה, ואולי גם המובילים במלחמתה של תורה. בהיותם בני פמליתו של יהושע בן נון. הם כאילו אמרו למשה, קח לך את המפתח של ארץ הגלעד למשך ארבע עשרה שנים. אנו, מרגע זה ואילך, רואים עצמנו מתגוררים בארץ ישראל. אנו, כאלו כבר עברנו את הירדן, ומתגוררים בעברו המערבי. ורק "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו", הם – "יהיו שם בערי הגלעד", בעברו המזרחי של הירדן. בנחלה שאתם בנתיים שומרים אותה לנו לעתיד. אנו כבר עברנו לצדו המערבי של הירדן. מבחינתנו – ערי הגלעד הם: "שם".

תוכן העניינים

בעניין הנחלות בארץ ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה