בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן כד
ולענין מש"כ בסי' ל"ט (דף מ"ז ע"ב) להסתפק בתקע קול אחר לגמרי בין תקיעה לתרועה או דתקע בשופר פסול אי מקרי הפסק כעת נ"ל דאם התוקע כיון לשם תקיעה לצאת בו וגם השומעין כוונו לשם תקיעה בוודאי הוי הפסק וכ"ש הוא מתקע שברים במקום שצריך לתקוע תרועה או להיפך דהוי הפסק אבל אם לא כוון לתקיעה כלל רק לשיר בעלמא וגם השומעין לא כיוונו לצאת בו דידעו דהוא שופר פסול או דידעו שהוא קול אחר שאינו מהקולות שצותה התורה לתקוע בר"ה פשוט דהשומעים בוודאי יצאו דהשמיעה לא הוי הפסק והתוקע בעצמו אפשר דהוי הפסק דלא גרע מדיבור ואכן בדיבור גופא ג"כ לא מצינו דיהיה הפסק דיהיה צריך לחזור ולתקוע דלא הוי הפסק אלא לענין ברכה אבל לא לענין התקיעות ולכן נראה דתקע קול אחר או בשופר פסול ולא נתכוון לצאת בו לא הוי הפסק כן נ"ל ומיהו עדיין הדבר צ"ע באחרונים ואכמ"ל:
ולענין מה שכתבנו בסימן מ"ב (דף מ"ט ע"א) אי ווידוי שעיר המשתלח מעכב. אגב דאיירי בדיני ווידוי של שעיר המשתלח ראיתי להזכיר בכאן מה ששמעתי מפי מר אחי ז"ל שמאוד היה רע בעיניו המנהג שנהגו כמעט בכל תפוצות ישראל ביוה"כ בתפילת מוסף בסדר עבודה כשמסיים הציבור והש"ץ לנוסח הווידוי דוכך היה אומר מתחילין כל הקהל לומר כל אחד ואחד בפני עצמו נוסח והכהנים והעם העומדים בעזרה וכו' ומתוך שא"א לצמצם שיסיימו כל הקהל כאחת לנוסח היו כורעים וכו' א"א כלל שיפול כל העם על פניהם כאחת רק זה מקדים וזה מאחר זה קם וזה נופל וזה דבר מגונה מאוד ואין זה מדרך הכבוד וההידור לעשות כן אפילו לפני מלך ב"ו וק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ונוסף לזה שהש"ץ עומד ואין נופל כלל על פניו בעת שהציבור נופלים רק לאחר שהציבור נופלים על פניהם מתחיל הש"ץ לומר נוסח והכהנים והעם בניגון הנהוג ונופל גם הוא על פניו בעצמו וזהו נגד הדין שכל הקהל נופלים על פניהם והוא אינו נופל ונראה ככופר ח"ו [ואף שיש לחלק ולומר דלא דמי לנוסח עלינו שאנו אומרים ואנחנו כורעים ומשתחווים. ולכן מי שאינו כורע בוודאי מחזי ככופר ח"ו. אבל בסדר עבודה אינו אלא סיפור דברים בעלמא דהכהנים והעם שעמדו בעזרה היו כורעים ומשתחווים כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא מפי כהן גדול. רק דהמנהג הוא לכרוע וליפול על פניו לעשות זכר למקדש ולכן אף מי שאינו כורע ונופל על פניו לא נראה ככופר אבל מ"מ כיון שכבר המנהג לכרוע וליפול על פניהם בוודאי גם בזה שייך נראה ככופר]. ובאמת המנהג הזה שהש"ץ אינו נופל על פניו בעת שהציבור נופלים נמשך מדברי הרמ"א בהג"ה בשו"ע סי' תרכ"א שכ' דהש"ץ אינו כורע בעלינו ובהכהנים והעם בר"ה וביו"כ כדי שלא יבוא לעקירת רגלים. ולכן גם האידנא דלא נהגו כן אלא גם הש"ץ כורע בעלינו עם הציבור וכמש"כ הלבוש והובא בט"ז שם מ"מ נשאר המנהג שלא יפול על פניו עם הציבור בשוה אבל באמת הוא מנהג בטעות דמאחר דאנן נוהגין שגם הש"ץ כורע ונופל צריך ליפול ע"פ עם כל הצבור ביחד כמו שכורע בעלינו ולכן הנהיג מר אחי ע"ל בבית תפילתו שהיה מתפלל ביוה"כ [כי דרכו ז"ל היה בסוף ימיו שהיה עושה מנין בתוך ביתו בשבתות וביו"ט ובימים נוראים מפני שהיה דרכו להאריך בתפלתו ולהתפלל מתוך עומקא דליבא באימה ובכוונה עצומה ונתקיים בו מקרא שכתוב כל עצמותי תאמרנה וגו' וביחוד בר"ה וביו"כ היה מתפלל באימה וביראה ובבכיה רבא ולא רצה שהציבור ימתינו על תפילתו וחשש מאוד לטירחא דציבורא ולכן היה מתפלל בציבור בביתו והוא בעצמו היה יורד לפני התיבה כל החמש תפילות ותיכף אחר שסיים נוסח וכך היה אומר היה מתחיל לומר נוסח והכהנים והעם בניגון והציבור היו אומרים עמו בלחש הנוסח הזה וכשהיה מגיע להיו כורעים היו נופלים כל הקהל על פניהם עמו בשוה ומאוד היה משתוקק להנהיג כן בשאר בתי כנסיות ובתי מדרשות ובאמת שכן ראוי לעשות לכל רב ומנהיג הקהילה להנהיג כן בבית מדרשו אם אפשר בקל לתקן זה באופן שלא יבואו לידי מחלוקת ח"ו. ואגב דאיירי בסדר עבודה ראיתי להעתיק בכאן מה שכתבתי על גליון הרמב"ם ז"ל שלי בה' עבודת יוה"כ בפ"ב הלכה וא"ו על מש"כ שם הרמב"ם וז"ל נמצאת למד שהוא מתוודה ביום זה ג' פעמים וכו' ומזכיר את השם בכל ווידוי מהן ג' פעמים וכו' ובכולן מזכיר את השם ככתבו שהוא שם המפורש בראשונה היה מגביה את קולו בשם כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים עכ"ל וכתבתי על זה בגליון וזה לשוני ירושלמי יומא פ"ג הל' ז' בראשונה היה אומרו בקול גבוה משרבו הפרוצין היה אומרו בקול נמוך ע"כ ומה שנרשם על דברי רבינו (קדושין דף ע"א) וכן הכ"מ והלח"מ ציינו להש"ס דקידושין והא ליתא כלל דרבינו לא כיון לזה כלל דהא התם לא איירי בשם שהיה אומר הכה"ג ביוה"כ רק בשם של י"ב אותיות וגם לא הוזכר שם כלל דצריך לאומרו בקול נמוך ולא אמר שם רק דאין אומרין אותו לכל אדם רק לצנועים ע"ש ולכן הדבר פשוט דהרמב"ם כיון להירושלמי שהבאתי ובזה נסתלק קושיית הלח"מ עליו וק"ל ומה שמסיים רבינו ומבליעו בנעימות הוא ג"כ שם בירושלמי אלא צ"ע בירושלמי משמע שהבליע בנעימות הכהנים והרמב"ם שינה הלשון וכבר העיר בזה הלח"מ. אמנם הסמ"ג בהל' עבודת יוה"כ עשין ר"ט העתיק ללשון הירושלמי אות באות. ומה שנרשם שם על דברי הסמ"ג (חידושין דף ע"א) טס"ה וצריך לציין ירושלמי יומא פ"ג] ומש"כ הרמב"ם עוד ובשלושת הווידויים היה מתכוון וכו' כתב ע"ז הסמ"ג וז"ל והפייט יסד כי בשלשת הווידויים היה מתכוון לגמור את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו ואינו בתלמוד ואולי בשום מדרש הוא עכ"ל הסמ"ג: