אור ברסלב

בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן כג

סימן כב

החיים והשלום ישפות ה' לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי עוז ה"ה הרב המופלג בתורה ירא וחרד על דבר ה' ותורתו כש"ת מוהר"ר אברהם נ"י מגיד משרים דח"ק עשירי קודש דפ"ק ווילנא

ע"ד אשר ביקש ממני זה כמה לעיין בסדר נוסח מעמדות ולהגיה שיהא אליבא דהלכתא. וכבר עברו עידן ועידנין ועדיין לא מלאתי בקשתו הנה יאמין לי כי היו לי עכובים וסיבות אשר בעבורם לא יכולתי לשלם מוצא שפתי אשר הבטחתי לכת"ר נ"י אמנם כעת לא רציתי לעבור עוד על בל תאחר ואתו הסליחה על העבר ומתוך שהזמן קצר והדברים ארוכים בזה לא באתי להגיה פה רק בסדר המוסף של ר"ה ועוד באיזה מקומות מפוזרים ועוד אראה בימים יבואו אם יגמור ה' בעדי לעיין בסדר מעמדות בכלל אי"ה וזה החלי בעז"ה במוסף דר"ה ואח"כ הביאו למוסף דר"ה וכו' והקריבו מנחתם ונסכיהם וכו'. נראה דחסר בנתים וכן צ"ל והקריבו מנחתם ונסכיהם וממתינים עם ניסוך היין של ר"ח עד שיגמרו מוסף של ר"ה ואז היה מנסך שתי הניסוכין בבת אחת. והשיר אומרים הרנינו ואם חל ביום חמישי אומרים הסירותי כצ"ל. והיינו חצי פרק האחרון של מזמור הרנינו [וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ו מה' תמידין ומוספין (הל' ט') איברא דדברי הרמב"ם תמוהין מאד דהוא נגד סוגיית הש"ס בר"ה (ד' ל' ע"ב) דשם איתא דבשחרית לא היו אומרים הרנינו אלא הסירותי מסבל ובמוסף היו אומרים הרנינו. והיותר תימה אצלי על הלח"מ שם דהביא לד' הגמ' על ד' הרמב"ם הנ"ל ולא הרגיש דדברי רבינו הוא נגד הגמ' דהרמב"ם כתב דבמוסף היו אומרים חצי פרק האחרון ובגמ' איתא דבתמיד של שחר היו אומרים חצי פרק האחרון ואולי דהרמב"ם היה לו גי' אחרת בגמ' וצ"ע. עוד מבואר שם בגמ' דאם באו עדים אחר תמיד של שחר אז היו אומרים הרנינו גם בשחרית והרמב"ם לא הביא זה וכבר הרגיש בזה הלח"מ ז"ל שם ונשאר ג"כ בצ"ע]:

בסדר תמיד של בין הערבים שאומרים בר"ה צריך להוסיף בסוף השיר שהיו הלוים אומרים בשעת הניסוך קול ה' יחיל מדבר כצ"ל. וכ"ה בגמ' וברמב"ם שם וגם מה שנרשם שם דיאמר בר"ה סדר מוסף דראש חודש עד השתחויות לעם טס"ה דבר"ה א"א לומר הנוסח דדברו הלוים בשיר במוסף דר"ח דהא בר"ה לא היו אומרים שיר של הניסוך דר"ח בפני עצמו רק היו מנסכין בבת אחת לאחר שהקריבו להמוסף דר"ה ואז היו אומרין להשיר של ר"ה על שניהן ולכן טס"ה וצ"ל דיאמר עד ושלשה רביעית ההין לשבעת הכבשים. בסדר עבודת התמיד של כל יום ויום ותקעו אלו בחצוצרות ונגנו אלו בנבלים וכינורות טס"ה וכצ"ל ותקעו הכהנים בחצוצרות ודברו הלוים בשיר ונגנו המנגנים בנבלים וכיורות והמנגנים מהן היו לוים ומהן היו ישראלים המשיאין לכהונה הגיע לפרק תקעו וכו' כצ"ל [וכן מבואר ברמב"ם בפ"ג מה' כלי המקדש הלכה ג' ע"ש וכן צריך לומר בכל המוספין. ומה שכתב שם בסדר המוספין של חג הסוכות דהמיוחסין שבישראל המשיאין לכהונה מכין בחליל לפני המזבח טס"ה דלא מצינו חילוק בין חליל לשאר כלי שיר לענין זה וכן מבואר ברמב"ם בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' ב' דבכל הכלי שיר היה הדין כן [ודלא כמו דמשמע ברש"י במשנה (דעירוכין דף י') דפירש הפלוגתא על החליל דווקא וצ"ע ואולי דרש"י ז"ל סובר דהלוים דהיו מזמרים בפה הם הם המזמרים בכלי וכן משמע במשנה דעירוכין סופ"ב דלא קחשיב רק י"ב לוים וכיון דכן א"א לפרש הפלוגתא רק על החליל. אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל שם דהלוים שהיו מזמרים בפה היו אחרים. והא דתנן דאין פוחתין מי"ב לוים היינו לוים המזמרים בפה אבל אינך המנגנים בכלי לא היה לוים כלל רק ישראלים המשיאין לכהונה ומהם לא קמיירי מתני' כלל והא דצריך י"ב לוים היינו משום דלהמנגנים היה צריך י"ב תקנו גם להלוים י"ב שיהיו מנגנים בפה. והתוס' יו"ט ז"ל שם לא דק בזה במח"כ ודו"ק ועכ"פ לדעת הרמב"ם ז"ל אין חילוק בין החליל לשאר כלי שיר] וגם מש"כ בהנוסח דלא היה רק מהיוחסין שבישראל ג"כ אינו אמת דברמב"ם מבואר דמהן היו לוים ולכן כן צ"ל הכהנים וכו' והלוים דברו בשיר בפה ועוד לוים אחרים ומהן ישראלים מיוחסין שהיו מנגנים בכלי שיר וגם היו מכין בחליל לפני המזבח כל שמונת ימי החג כצ"ל. בסדר מוסף ר"ה שחל בשבת ובשר שעיר נאכל לערב וכו' ליום ולילה עד חצות וזה אינו מדוקדק דכיון דאינו נאכל רק לערב א"כ אינו נאכל ליום ולילה רק ללילה בלבד עד חצות. ובסדר מוסף ר"ח שחל בשבת השמיט באמת לשון זה וכתב סתם ונאכל לפנים מן הקלעים יעו"ש ולכן צ"ל דנאכל בלילה עד חצות כצ"ל:

ועוד ראיתי לכתוב מה שכתוב בסדר המעמדות בסדר עבודת קרבן פסח וז"ל ולוים בדוכנם וישראל במעמדם קורין את ההלל טס"ה וכך צ"ל ולוים בדוכנם קורין את ההלל וישראל במעמדם כצ"ל [וכ"ה בתוספתא דפסחים פ"ד וברמב"ם פ"א מה' ק"פ הל' י"א דלוים קראו את ההלל עוד שם שחט השוחט וקבל המקבל צ"ל שחט השוחט וקבל הכהן את דמו וכו' כצ"ל. עוד שם ובשבת מפשיטין עד החזה. זה אינו דקי"ל דחול ושבת שוין בזה דהלכה כחכמים ועיין היטב בלח"מ פ"א מה' קרבן פסח והלכך צריך למוחקו. ע"ש על כל קריאה תקעו וכו' צריך להוסיף והחליל היה מכה לפני המזבח. גמרו כת אחת וכו'. בסדר אכילת הפסח ותוחב כרעיו ובני מעיו בשפוד למעלה מפיו של הפסח וזהו שיטת רש"י והרע"ב בפ"ז דפסחים אבל שיטת הרמב"ם אינו כן רק דהיו תלוים בצידו ורש"י והרע"ב בעצמם חזרו בהם בפ"ב דביצה ופרשו שם כדעת הרמב"ם וכמש"כ התוס' יו"ט שם ולכן נ"ל דטפי עדיף לומר בלשון הרמב"ם בפ"ח מה' ק"פ הל' י' תוחבו מבית פיו עד בית נקובתו ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה. כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו כצ"ל. עוד שם ושניהם אינן נאכלין אלא צלי אש זה ט"ס דחגיגה נאכלת אפילו שלוק ומבושל אליבא דרבנן וקי"ל כרבנן וגרם הטעות הזה מלשון הרמב"ם בפ"ח מה' ק"פ הלכה ד' אבל הרמב"ם קאי התם על פסח ראשון ושני וע"ז אמר ושניהם וכו' אבל לא מיירי בחגיגה כלל ולפיכך צ"ל והפסח אינו נאכל אלא צלי אש. ע"ש ואינו נאכל בשתי חבורות טס"ה וצ"ל והאוכל מן הפסח אינו נאכל בשתי חבורות כצ"ל וכ"ה ברמב"ם ברפ"ט מה' ק"פ וע"ש בכ"מ ודו"ק. ע"ש לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו שלא יבוא בהן לידי תקלה הנה באמת לשון זה הוא לשון הרמב"ם (בפ"י מה' ק"פ הל' ב') אבל דברי הרמב"ם צע"ג וכבר נתלבט הרבה בדבריו המשנה למלך שם ואחר כל האריכות כתב לבסוף דדברי הרמב"ם תמוהים ואינם עולים כפי סוגיית הגמ' עכ"ל ולכן נ"ל דטפי עדיף לומר כלשון הברייתא ולפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו מפני התקלה כצ"ל וקמי שמיא גליא אם הפי' הוא כמו שפי' הרמב"ם ז"ל או כמו שפי' רש"י ז"ל ומה לנו להכניס עצמינו במחלוקת ובפרט שפרש"י ז"ל נוחין יותר בפי' הגמ' וכמו שכ' שם המל"מ ז"ל שם. עוד שם הפסח נאכל עד עלות השחר נראה לי דאין לומר כן דהא כמה פוסקים ראשונים פסקו כר"א בן עזריה דמה"ת אינו נאכל אלא עד חצות ולכן טפי עדיף לומר והפסח נאכל עד חצות כצ"ל ולשון זה עולה לד"ה. בסדר מוסף דחג הפסח הביאו המוספים פרים שנים ואיל אחד בני שתי שנים וצ"ל פרים שנים בני שתי שנים ויום אחד ואיל אחד. ובסדר מוסף של יום ב' דסוכות צריך ג"כ להגיה במה שנדפס שם בעבודה תמה לומר פסוקי המוספים של תורה של סוכות וכמו שאנו אומרים בתפילת מוסף ובסדר העבודה של מוסף יום ב' כתוב שם בזה הלשון אחר תמיד השחר בשעה ששית הביאו לקרבן מוסף שנים עשר פרים וכו' וזה טעות דמוכח דמאחר שאין מזכירין במוסף של יו"ט של סוכות פסוקי המוספין של יום ב' רק אומרים פסוקי המוספין של יום הראשון של חג כדי שלא יבואו לזלזל ביו"ט שני ולפיכך אין אנו מזכירין ספיקא דיומא כלל ביו"ט שני. וכן כאן בפסוקי המוספים של תורה לא תקנו לומר מוסף של יום השני רק אומרים כדאתמול מטעם הנ"ל וא"כ היאך מסיים ע"ז דהביאו לקרבן מוסף פרים שנים עשר והוא סותר תוך כ"ד למה שאמר בתחלה והקרבתם עולה פרים בני בקר שלשה עשר ולכן הדבר פשוט דטס"ה וצ"ל אחר תמידי השחר בשעה ששית הביאו פרים שלשה עשר הכל כדאתמול ביום הראשון. וביום א' דחוה"מ צ"ל בתחלה וביום הפני פרים בני בקר שנים עשר עד ומנחתם ונסכיהם ותיכף אחר זה צ"ל סדר העבודה המתחלת אחר תמיד השחר בשעה ששית הביאו לקרבן מוסף שנים עשר פרים עד הנשארו אחד אחד ואח"כ צ"ל השקום ובקרום הנדפס בסדר עבודת מוסף של יום ראשון של חג עד מכין בחליל לפני המזבח. ואח"כ צ"ל השיר שהלוים אומרים הבו לה' בני אילים עד במהרה בימינו אמן ואח"כ צ"ל פסוקי המוספין של יום השלישי של סוכות דהיינו וביום השלישי פרים עשתי עשר וכו' עד ומנחתה ונסכה ואח"כ צ"ל אחר תמיד השחר בשעה ששית הביאו אחד עשר פרים עד לשלשה משמרות אחרות ואח"כ השקום ובקרום וכו' עד מכין בחליל לפני המזבח ואח"כ צ"ל השיר שהיו המים אומרים ולרשע אמר אלהים עד יה"ר שיבנה במהרה בימינו אמן וכן בכל יום ויום מיומי דחוה"מ צריך להזכיר לספיקא דיומא בפסוקי התורה וכן בסדר נוסח עבודת המוסף וכמו שכתבנו בסדר עבודת מוסף של יום ראשון של חוה"מ וכל זה שכתבנו היינו ליושבי חו"ל אבל בארץ הקדושה בכל המקומות שאין עושין אלא יום אחד יו"ט ואין שם ספיקא דיומא שם צ"ל בכל יום ויום פסוקי המוספין של תורה השייכים לאותו היום בלבד ולומר אחריהם סדר עבודת המוסף של אותו היום. ועוד ראיתי להגיה בסדר שמחת בית השואבה מה שכתוב שם ובידיהם כדים של שמן של עשרים ושמונה לוגין וטס"ה וצריך להגיה של שלשים לוג שמטיל לכל ספל וכ"ה במשנה (בסוכה דף נ"א) ומה שכתוב שם עוד וכל שבעת ימי החג מנסכין המים עם ניסוך היין [ונדפס שם נקודה בנתיים] של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו. וזה משולל הבנה דמשמע דניסוך המים עם היין ביחד הי' במוסף ובשחר הי' בניסוך המים לבד וזה אינו אמת דאדרבה עיקר ניסוך המים בכל שבעת ימי החג לא היה רק בתמיד של שחר בעת ניסוך היין של התמיד ולכן ברור דצריך להגיה כמו שכתוב ברמב"ם בפ"י מה' תמידין ומוספין הלכה ו' כל שבעת ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח ודבר זה הלכה למשה מסיני ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדו כצ"ל. וגם מה שכתוב שם רבינו נוסח זה בערב יו"ט הראשון של חג היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה וכו'. אף שכן הוא ברמב"ם בפ"ח מה' לולב הלכה י"ב מ"מ הדבר צ"ע דהרי במשנה (בסוכה דף נ"א) איתא בכל הספרים במוצאי יו"ט הראשון ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול וכו'. וכן בפירוש המשניות להרמב"ם ג"כ הועתק במוצאי יו"ט הראשון של חג. וכן בנוסח המשנה שבירושלמי ג"כ הגירסא במוצאי יו"ט הראשון ירדו לעזרת נשים ומתקנין וכו' ותמהני על הכ"מ ועל שאר נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל שלא הרגישו בזה והדבר צ"ע.

יותר לא ראיתי להאריך כעת. וה' שנותיו בטוב יאריך. ויחדש עליו שנה טובה וברכה בר"ה הבע"ל בכלל אחינו ב"י. כחפצו ורצונו ורצון ונפש אהובו וידידו המברכו בברכת כהנים. הצעיר מפרחי כהונה שלמה ברי משה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא:

יום ה' ה' דסליחות כ"ו אלול ואף את בריתי אזכור לפ"ק:

ואיידי דאיירינן לעיל בדין אכילת הפסח דאינו נאכל בב' מקומות וכמו דתנן (בפסחים דף פ"ו) שני חבורות שהיו אוכלין וכו' אלו הופכין את פניהן הילך ואוכלין וכו' ואמרינן דמתניתין רבי יהודה היא דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות יכול יהא האוכל בשתי מקומות תלמוד לומר בבית אחד יאכל ורבי שמעון פליג עליה שם וסבירא ליה להיפך ע"ש ואמרינן דפליגי בזה דרבי יהודה סבר דיש אם למסורת ויאכל כתיב ומשמע דקאי אגברא ורבי שמעון סבר דיש אם למקרא ויְאָכְל קרינן ומשמע דקאי אפסח וע"ש בפרש"י ולכאורה צריך להבין נהי דסבר ר"י דיש אם למסורת מ"מ לא על חינם קרינן יאכל בקמ"ץ ובכל מקום בגמ' אמרינן דאהני מקרא ואהני מסורת ועוד הקשו התוס' דכאן אמרינן דר' שמעון סבר דיש אם למקרא ובפ"ק דקידושין דף י"ח) סבר ר"ש בעצמו דיש אם למסורת וכן בסוכה אמרינן לחד לישנא דר"ש נמי סבר דיש אם למסורת וכן הקשו התוס' (בסנהדרין דף ד) ד"ה כולהו ונשארו בקושי' ונ"ל ליישב הכל בחדא מחתא. והנה ליישב בתחלה מה שהערנו לעיל דלמאי איצטריך המקרא לר"י נ"ל בפשיטות דבא לרמז על ב' דברים א) י"ל דאי הוי הכתיב והקרי יאכל בחול"ם הוי אמינא דאינו מחוייב לאכול בבית אחד אלא שיעור אכילה דהיינו כזית אבל כשאכל כזית במקום אחד יכול לאכול מכאן ואילך אפילו בכמה מקומות דכיון דכבר יצא בכזית ראשון ואי בעי לא הוי אכיל כלל והכי משתמע קרא דבבית אחד יאכל שיעור אכילה מה שמחוייב לאכול דהיינו כזית ויותר מזה לא מיירי התורה כלל וממילא דאי בעי לאכול יותר אוכל אפילו בכמה מקומות ובאמת אינו כן דאף דפטור ויוצא בכזית מכל מקום אי רוצה לאכול יותר צריך לאכול הכל במקום אחד וכמו שמשמע בסוף פסחים דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אפילו שאר דברים גזירה משום פסח הרי דכל הפסח אסור לאכול בב' מקומות וזה שפיר הוצרך לרמז לנו הקרי יאכל בקמץ כלומר דאף דהחיוב תלי אגברא מ"מ תלי נמי אפסח דהיינו דכל הפסח יאכל האוכל בבית אחד דדווקא ואפילו יאכל כמה זיתים מ"מ צריך לאכול הכל במקום אחד דלא תליא בשיעור אכילה דידיה אלא באכילה דפסח וזהו דקרינן יְאָכַל כלומר דכל הפסח יאכל במקום אחד אך המסורת בא להורות דלא נימא דאפילו לשני בני אדם לא יאכל הפסח בשני מקומות קמ"ל המסורת יאכל כלומר דהאוכל יאכל במקום אחד אבל הפסח עצמו מותר להאכל בשני מקומות ע"י ב' בני אדם וזה נ"ל ברור:

והב') נ"ל לומר דהנה לכאורה יש להסתפק לפי מה דקי"ל דהחיוב לאכול במקום אחד אינו אלא על האוכל ולא על הפסח מעתה יש לנו לספק באותן אנשים הפטורין מלעשות הפסח כגון נשים למ"ד דאף בראשון רשות או כגון חגר או סומא לפי דעת התוס' בריש פסחים גבי מעשה דר"י בן בתירה דכל הפטור מראי' פטור מפסח אם הם בכלל איסור זה שלא לאכול בב' מקומות דאפשר דדווקא מאן דאיתא במצות אכילה איתא נמי באיסור האכילה בב' מקומות אבל מאן דליתא במצות דבבית אחד יאכל ליתא נמי באיסור אכילה בב' מקומות הנלמד מדיוקא דהך קרא. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל דאף לאחר שיעור אכילה מ"מ צריך לאכול במקום אחד דחיובא מוטל על הפסח דהפסח לא יאכל האוכל בב' מקומות א"כ אפשר דה"ה באנשים ונשים הפטורין וא"כ י"ל דעל זה נמי מרמז לנו המקרא יאכל בקמ"ץ להורות דהפסח עצמו לא יאכל בב' מקומות אף דהיה האוכל מי שיהיה מ"מ הפסח לא יאכל בב' מקומות ע"י אדם אחד דחיובא אפסח נמי קאי וא"כ אין נ"מ מי הוא האוכל והיינו דצריך מקרא ומסורת כנ"ל. ודע שנסתפקתי הא דקי"ל דאסור לאכול בב' מקומות עד כמה הוא שיעור מקום דלכאורה נראה כיון דמקומו של אדם הוא ד' אמות א"כ כל בתוך ד' אמות מקרי מקום אחד ואין אסור לאכול אלא חוץ לד' אמות ולמ"ד דכל הבית כולה כד' אמות דמי מותר בכל הבית ולפי דעת זו א"ש הא דכתיב בבית אחד יאכל ואף דתליא במקום מ"מ כתיב בית דכל הבית חשוב כמקום אחד:

אמנם במג"א בסימן תע"ח כתב דעיקר תליא בשולחן אחד משמע שדעתו דכל על שולחן אחר מקרי מקום אחר אף תוך ד' אמות וכן להיפך והנה מה שדעתו נוטה דעל אותו שולחן בעצמו מקרי מקום אחד אף שהשולחן הוא ארוך מאוד לזה הסברא מחייב דעל אותו שולחן בעצמו מקרי הכל מקום אחד אף שהוא חוץ לד' אמות. אבל לאידך גיסא מה שמשמע מדבריו דעל שולחן אחר מקרי מקום אחר אף שהוא בתוך ד' אמות צל"ע אמאי הא קי"ל בכל דוכתא תוך ד' אמות כמקום אחד דמיא **(ומש"כ כ"מ בגמ' לכאורה אינו ראיה די"ל שהחבורה השניה היא חוץ לד"א)** ואפשר דלפי מש"ל לעיל דהחיוב אפסח קאי והלכך לענין שיעור מקום משערינן נמי בפסח ואף דגבי אדם האוכל נחשב כחד מקום משום דמקומו של אדם הוי ד' אמות מ"מ לענין דבר הנאכל דהיינו הפסח הוא מקום אחר דגבי כלים וחפצים ושאר דברים לא מצינו דד' אמות הוא מקומו ולכן תליא בשולחן דכל בשולחן אחד מקרי מקום אחד לענין הפסח וכל דבר הנאכל בשולחן אחר מקרי מקום אחר ואף שהוא תוך לד' אמות כנ"ל ליישב ד' המג"א. ואפשר דע"ז רמז לנו המקרא להורות דשיעור מקום תליא בפסח ולא שיעור מקום של אדם האוכלו. הנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה