בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן כב
מה שכתבתי בסי' כ"ה (דף ל"ג ע"א) לתמוה על רש"י ז"ל במשנה דפסחים ל"ה דמשו"ה אין יוצאין בתרומה משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר אלא משום חמץ יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ופשוט דכוונתו דמתני' ר"ש הוא דס"ל דאין איסור חל על איסור ואין בו איסור חמץ ותמהתי שם דהא חמץ הוי איסור מוסיף ומודה ר"ש באיסור מוסיף כדאיתא (ביבמות ל"א) ע"ש. וזה טעות שפלטה הקולמס דבאמת דיבמות שם לר' יוסי אמרינן כן דמודה באיסור מוסיף אבל לר"ש אדרבה מבואר שם דאפילו איסור מוסיף לית ליה ומסוגיא ודפסחים דף ל"ה) נמי מוכרח דס"ל כן דאמר שם דאין יוצאין בטבל לר"ש משום דאינו חל איסור חמץ על טבל ואף דחמץ הוא איסור הנאה ולדעת התוס' (בחולין ד' ק"א) דאיסור הנאה הוי איסור מוסיף וע"כ דר"ש לית ליה איסור מוסיף. ומיהו בלא"ה פירש"י צ"ע דלא כ' הטעם במשנה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכמו שכ' בעצמו בגמ' גבי דמאי שם ע"ב וכבר עמד ע"ז הצל"ח ז"ל. ואמנם אנכי כתבתי במק"א ליישב דס"ל לרש"י ז"ל דמצוה הבאה בעבירה לא שייך רק בדבר שאסור באכילה לכל ישראל כגון ערלה וכלאי הכרם וטבל אבל בתרומה דמותר לכהנים והא דאסור לישראל אינו מצד פחיתות הדבר דאדרבה משום דיש בו קדושה וזר האוכל אינו ראוי לזה ואינו מונח פחיתות במאכל רק באדם האוכל לא שייך מצוה הבאה בעבירה דמצוה הבא בעבירה נלמד מקרא דהקריבהו נא לפחתך דאינו מדרך כבוד להקריב לגבוה דבר הגזול או דיש מום משום דהוא מאוס לגבוה ונלמד מזה דה"ה דבר שאסרה התורה באכילה ג"כ הוא מאוס לגבוה ולמצוה אבל בתרומה לא שייך מאוס דאדרבה יש בו קדושה יתירה ומה דהאדם אינו ראוי לזה לא איכפת לן וגם במע"ש והקדש שלא נפדו ג"כ אינו מצד מצוה הבאה בעבירה דהא במאכל אינו מונח פחיתות וחסרון ולכן לא הזכיר רש"י במשנה כלל מחמת מצוה הבאה בעבירה רק משום דלא חל איסור חמץ על מע"ש והקדש כמו בתרומה וזהו דבמשנה ברפ"ז דברכות לא חשיב דזר שאכל תרומה אין מזמנין עליו. והא דאין מזמנין על מי שאכל מע"ש והקדש שלא נפדו היינו משום דכיון דאסור לכל אדם לא מקרי מאכל כלל וס"ל לחז"ל דקרא ואכלת ושבעת וברכת מיירי באוכל דבר הראוי לאכילה לשום אדם אבל בתרומה עומדת לאכילה לכהנים. והא דאמרינן (בעירוכין ד' ד') דסד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן וכו' היינו לענין צירוף דסד"א דלא ליצטרף בהדי כהן אבל פשיטא שחייב בבהמ"ז ודו"ק. ועפ"ז שכתבנו יתיישב מה שהקשה בשאג"א בסי' צ"ז גבי טבל של מ"ע דליכא אלא לאו למה לא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת וכן הקשה מהא דר"פ גיד הנשה דליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דגיד ולפי מש"כ לק"מ דדבר שאסור באכילה אין החסרון מצד עבירה רק דהמאכל הוא מאוס למצוה ** (כיון שמאוס למצוה אינו מקיים העשה בזה כלל ולא שייך דאתי עשה ודחי ל"ת) והא דמקשה בירושלמי דקידושין דלמה לא אכלו מצה מן החדש וליתי עשה ולידחי ל"ת י"ל דחדש שאני דאינו מאוס כלל דהא יש לו היתר לאחר זמן ובמק"א הארכתי בזה יותר וכאן אין מקום להאריך והנלע"ד כתבתי בעז"ה