בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן יד
ולענין מה שכ' בספרי בהלכות פסח בסי' כ"ה (ד' ל"ב ע"ב) להוכיח מן הירושלמי כדעת הנו"ב ז"ל במהד"ק סימן כ' דבגזל חמץ ועבר עליו הפסח כיון דקי"ל דיכול לומר דהרי שלך לפניך ממילא מותר החמץ בהנאה לכל העולם דאין כאן למי לקנוס ע"ש שהארכתי בזה וראיתי לכתוב בכאן מה שנ"ל ליישב מה שהעיר על ד' הגאון הנו"ב הנ"ל בספר ראשי בשמים להגאון אב"ד דק"ק אניקשט נ"י בסימן י"א דהא אכתי שייך קנס להגזלן במה דנאסר החמץ בהנאה לענין דיצטרך לצאת יד"ש ולשלם דמי מעליא [בימים הקדמונים] דאף דקי"ל דאומרין באיסורי הנאה הש"ל מ"מ לא גרע מהזיק שאינו ניכר דחייב לצאת יד"ש מיהת אבל השתא אם נאמר דמותר בהנאה א"צ לצאת יד"ש כן העיר הגאון הנ"ל. ואכן לענ"ד נראה דמלבד דאין זה ברור דבהיזק שאינו ניכר חייב לצאת יד"ש [ומה שהביא ראיה לזה מהא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת ובגיטין ד' נ"ג ע"ב) דחייב לצאת יד"ש וגם אנכי הבאתי מכבר ראיה זו והובא על שמי בס' פרחי האביב להרה"ג מו"ה ישראל חיים נ"י הגאב"ד דק"ק נ"ש מ"מ יש לדחות דהתם שאני דמיירי דיודע דיפסול הפרה והמים עי"ז וכמו דמבואר שם בש"ס ובהשגות הראב"ד בפ"ז מה' חובל ומזיק ע"ש דמכוין לעבור במזיד ולגרום לחבירו היזק וכן בנפל גמלו ולא העמידה כיון דנתקל פושע הוי כמזיד אבל בשוגג גמור י"ל דגם לצאת יד"ש פטור] ואמנם אף אם נחליט הדבר דחייב לצאת ידי שניהם מ"מ אין זה קנס לגזלן דמי יכריח לו לשלם לצאת יד"ש דכל עיקר הקנס אינו אלא לחשוד להשהות את החמץ שלו כדי להנות ממנו אחר הפסח וכיון דחשדינן לזה אלאו דבל יראה משום הפסד ממון כ"ש שיעבור על מצות חכמים שתקנו שחייב לשלם לצאת יד"ש וטפי הו"ל להקשות דכיון שחייב לצאת יד"ש אפשר דמהני תפישה כמו בקם ליה בדרבה מיניה דס"ל לרש"י דמהני תפישה [בימים הקדמונים אבל האידנא אסור לתפוש בלתי רשות הממשלה הרוממה יר"ה] א"כ הו"ל לאוסרו בהנאה כדי שירא דשמא יתפוש ממון הנגזל. ומיהו באמת נ"ל דאף דנימא שהוא מותר בהנאה לכל העולם מ"מ לגבי הגזלן חשבינן ליה לאיסור הנאה לענין שחייב לצאת יד"ש באמת וגם מהני תפישה וראיה לזה דהא בלא"ה תמוה מש"כ הנו"ב דאין כאן קנס להגזלן במה דנאסר אותו בהנאה כיון דיכול לומר הרי ש"ל ולכאורה הא נ"מ גדולה להגזלן בזה לענין אם בא אחר ושרפו לאחר הפסח דאם נימא דאסור בהנאה פטור השורף לשלם דלא מקרי ממון ואינו חייב רק לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי משא"כ השתא דמותר בהנאה בוודאי צריך לשלם דמים מעליא. ועוד בלא"ה תמוה דהא בהדיא אמרינן (בב"ק ד' צ"ט ע"א) דאם בא אחר ושרפו לאחר המועד לרבנן פטור הרי בהדיא דאסור בהנאה וכבר הרגיש הנו"ב בעצמו שם מקושיא הלזו ודחק ליישב דהא דמחלק רבה שם בין ר"ש לרבנן לא מיירי רק לר"י דסבירא ליה דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה ולדידיה הוא דמחלק בין ר"ש לרבנן. אבל לפי מה דקי"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו אינו אסור רק מצד קנס גם לרבנן חייב לשלם משום דליכא קנס בכה"ג ומשו"ה השמיט הרמב"ם ז"ל למימרא זו משום דמילתא דפשיטא הוא דחייב ממון מעליא ולא הוצרך להזכירו ואני תמה על הגאון בעל נו"ב ז"ל הפלא ופלא דאדרבה דלפי דבריו הו"ל להביא להא דרבה דהא לפי זה יש נפקותא בין אם שרפו במועד לשרפו אחר המועד ונהי דבדין אם שרפו לאחר המועד ס"ל דהוי מילתא דפשיטא מ"מ הו"ל להביא הך חידושא דאם שרפו במועד פטור משום דהכל מצווים עליו לבערו דהא זה חידוש דין גדול ואלמלא דאמר רבה כן לא הוי שמעינן ליה מסברא אבל באמת אחר העיון בזה נ"ל דאין מקום כלל להקושיא שהקשה הנו"ב על עצמו דבאמת י"ל דוודאי כל דבר שיש לקנוס בזה להגזלן צריך לקונסו דהא הוא עבר באמת בבל יראה והלכך לגבי הגזלן חשבינן החמץ כמו שאסור בהנאה לכל העולם וממילא אם שרפו אחר פטור אפילו אם שרפו לאחר המועד ואין חילוק באמת בין אם שרפו במועד לשרפו אחר המועד רק לר"ש דס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל לדידן דקי"ל כרבנן פטור לעולם ומשו"ה השמיטו הרמב"ם ז"ל למימרא זו לגמרי דלדידן אין בזה שום חידוש דין דהמזיק איסורי הנאה פטור והחידוש אינו רק לר"ש דס"ל דחייב לשלם ולדידיה איכא חידושא דמ"מ אם שרפו במועד פטור אבל לדידן אין כאן חידוש וממילא גם לענין לצאת יד"ש מחוייב הגזלן לשלם דמים מעליא ואף דהנגזל מותר להנות מן החמץ מ"מ לגבי גזלן חשבינן כמו דהחמץ אסור בהנאה לכל וחייב לצאת יד"ש דכל מה שיש לקנוס להגזלן קנסינן ונסתלק קושיית הגאון בעל ראשי בשמים נ"י. אך בזה יש נפקותא בחמץ זה משאר חמץ שעבר עליו הפסח דבחמץ שלו שעבר עליו הפסח ראו חז"ל שצריך לאסור החמץ לכל העולם בהנאה דאם נתיר לאחרים לא יהיה תועלת בקנס דאכתי יש לחוש דירצה להשהות בשביל שיהנו בו קרובו או אוהבו דאין לך אדם בישראל שאין לו אוהבים וקרובים וכדאי לו לעבור בשביל קרוביו ואוהביו דאף אם יצטרך להפקיר החמץ תיכף יבואו קרוביו ואוהביו ויזכו מן ההפקר וכ"ש אם נימא דלא קנסו בנו אחריו כמו בשאר קנסות בוודאי ישהה בשביל בנו ולא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו הא ליתא דיש לחוש דיעשה קנוניא עם אוהביו וקרוביו דיזכו מן ההפקר ואח"כ יתנו לו חלק מן החמץ והב"ד לא ידעו מזה:
ולא דמי כלל לצורם אוזן הבכור ומת דלא קנסו בנו אחריו דהתם לא שייך דעשה זה בשביל בנו דהא כל זמן דהוא בחיים אסור לשחוט ע"ז המום לכל אדם אף אם ירצה ליתן הבכור במתנה לאדם אחר וזהו דאמרינן דהצורם אוזן הבכור ומת דמשמע דבחיים אסור לכל העולם דאם נימא דלאחרים מותר יעשה מום בידים כדי שיכול ליתן אותו במתנה לאחר ויפטור מטיפולו אבל זה לא שייך למיחש דיעשה מום בידים דיהיו תועלת לבנו לאחר מיתה דזה אין אדם חשוד כלל שיעשה איסור בשביל שיהנה בנו לאחר מיתה וכ"ש בטימא טהרותיו של חבירו דוודאי לא שייך לקנוס לבן דבזה לא שייך כלל דיטמא בשביל בנו דהא בנו לא ירויח בזה רק דלא יתחייב לשלם אבל בחמץ כיון דבחיים בוודאי צריך לאסור החמץ לכל העולם ממילא גם לאחר מיתה אסור דלא שייך להטיל איסור הנאה על החמץ על זמן:
וכל זה בחמץ שלו אבל בגזלן דהחמץ צריך להחזיר ולא שייך דישהה בשביל קרוביו וכן לא שייך דיעשה קנוניא עם קרוביו והלכך כיון שקונסין להגזלן דאסור להנות מן החמץ בכל מיני הנאות שיוכל להגיע לו ן החמץ די בכך ותו לא ישהה חמץ הגזול דמה בכך דהחמץ מותר בהנאה לכל אדם מ"מ לגבי הגזלן חשבינן החמץ כמו שהוא אסור בהנאה לכל העולם והלכך אם שרף אחר פטור ואפילו אם שרף לאחר הפסח וכן דאם רוצה לצאת יד"ש צריך לשלם להנגזל דמים מעליא והגם שהחמץ מותר בהנאה להנגזל ואפשר דמותר אף באכילה מ"מ לגבי הגזלן חשבינן כמו שהוא אסור בהנאה משום דלהגזלן צריך לקנוס כל מה דיש לקנסו כן נ"ל בדין זה ודברי הנו"ב בעצמו שלא כתב כן תמוה לכאורה ומצוה ליישב דבריו ולפי מש"כ נסתלק ג"כ קושיית המקור חיים שהקשה דלמה חמץ חמיר מצורם אוזן הבכור דלא קנסו בנו אחריו ותי' דחוק ולא נהירא לי כלל ואכן לפי מש"כ אין מקום לקושייתו כלל. והנלע"ד כתבתי בעז"ה:
ושוב ראיתי להנו"ב שכתב שם באמת דגבי חמץ נמי אם השהה החמץ ואח"כ מת לא קנסו בנו אחריו וכמו בצורם אוזן הבכור דאינו חשוד לעבור בשביל בנו ואכן טפי הדעת נותן כפי מש"כ לעיל:
ולענין מש"כ לעיל ליישב קושיית הגאון בעל ראשי בשמים נ"י דבזה שיהיו חייב לצאת יד"ש אין זה קנס דמי יכריחו לצאת יד"ש דלא מיבעיא אם הגזלן אינו רוצה לעשות תשובה ואינו רוצה להחזיר הגזילה כלל ורק דהב"ד מוציאין מידו על כרחו דוודאי אין קנס בזה דהא לצאת יד"ש אין הב"ד יכולים להכריחו והוא בעצמו אינו רוצה לצאת יד"ש אלא אפילו אם הגזלן בא לעשות תשובה מעצמו ורוצה להחזיר הגזילה מעצמו ואם נימא דחייב לצאת יד"ש ולשלם דמי מעליא בוודאי יקיים מ"מ אין תועלת בזה על להבא דאם ניחוש דשמא לשנה הבאה ירצה להשהות עוד אין הקנס הזה יועיל לו דבשביל זה ימנע מלעבור דכיון דחיישינן דירצה לעבור על ד"ת ה"נ ירצה לעבור על מצוות השבת הגזילה אך י"ל דחיישינן דשמא בין אדם למקום הוא חשוד אבל על עבירות שבין אדם לחבירו אינו חשוד דרע לשמים אינו רע לבריות:
ואף לרבא דס"ל דמומר אוכל נבלות להכעיס ג"כ פסול לעדות דהתם שאני דגזה"כ הוא דאל תשת רשע עד אבל בעיקר הסברא י"ל דמודה רבא ומיהו קצת יש להעמיד קושיית הגאון הנ"ל נ"י דמי לא עסקין נמי דאם הגזלן עשה תשובה גם לענין איסור בל יראה והכל רואין דהוא בעל תשובה גמור ואינו עושה ברמאות וברור לכל דוודאי לא ישוב לכסלה עוד באופן שאין שייך לחוש על להבא ומ"מ הדבר פשוט דהחמץ אסור בהנאה לאחר הפסח משום קנס ובכה"ג אין הקנס אלא על מה שעבר דבשביל שעשה עבירה ועבר אבל יראה קנסינן ליה במה שנוכל ובכה"ג שפיר הקשה דנקנוס אותו דיהיה החמץ אסור בהנאה לכל העולם ובשביל זה יהיה צריך לשלם באמת דמי מעליא אם ירצה לצאת יד"ש ושפיר מקשה. ואכן כבר כתבתי לעיל דקושיתו אינה אלא לפי מה דמשמע מד' הנו"ב בעצמו דגם לגבי הגזלן חשבינן החמץ כדבר המותר בהנאה ורק דהגזלן בעצמו אסור להנות מן החמץ אבל לענין חיוב תשלומין חשבינן החמץ כדבר המותר בהנאה גם לגבי הגזלן ונפקא מיניה דאינו חייב לצאת ידי שמים ולשלם דמי מעליא ואם בא אחר ושרפו לאחר הפסח חייב לשלם לגזלן גם לרבנן משום דהחמץ בעצמו הוא ממון גמור כיון דמותר בהנאה לכל העולם וע"ז יתכן שפיר קושיית הגאון הנ"ל נ"י דלמה לא נקנוס אותו גם לזה אבל באמת לולא דברי הנו"ב הייתי אומר דלגבי הגזלן חשבינן החמץ באמת. כמו שהוא דבר האסור בהנאה וחייב לצאת יד"ש ולשלם דמי מעליא וכן אם בא אחר ושרפו פטור לרבנן ועפ"ז נסתלק קושייתו. וגם א"ש בזה במה דהשמיט הרמב"ם מימרא דרבה דאם בא אחר ושרפו משום דאין חילוק בין שרפו במועד לשרפו לאחר המועד רק לר"ש אבל אנן דקי"ל כרבנן לעולם פטור ולפיכך השמיטו והנלע"ד כתבתי בעז"ה.
ובעיקר דברי הנו"ב שם דס"ל בפשיטות דהנגזל אינו עובר בבל יראה משום דחמץ אינו ברשותו ולא דמי לפקדון דמקרי ברשותו דשאני פקדון דיכול להקדישו ולמוכרו אבל בנגזל דאינו יכול להקדישו ה"נ אינו ברשותו לענין בל יראה הנה מדברי הרמב"ן בליקוטיו (בפסחים דף ל"א) משמע להיפך דאדרבה עיקר הקנס הוא לבעלים הראשונים והיינו להנגזל ואפשר דטעמו משום דלהגזלן לא שייך קנס משום דלא מצינו דקנסו אלא על חמץ שלו אבל על חמץ של אחרים דמקבל עליו אחריות איכא פלוגתא באמת בירושלמי אם קנסו אותו לאחר הפסח והובא בקוצר בח"י בסי' ת"מ ולהך מ"ד דלא קנסו ע"כ צ"ל דהקנס הוא להנגזל או די"ל דהרמב"ן ג"כ ס"ל כסברת הנו"ב דלהגזלן לא שייך קנס כיון דיכול לומר לו הש"ל והלכך מפרש דע"כ הוא הקנס להנגזל כן נ"ל בכוונת הרמב"ן ז"ל] והוציא מזה דלר"ש דקנס אחר הפסח משום דעבר בבל יראה אפי' בהשהה בשוגג או באונס ג"כ קנסו דהא הנגזל בוודאי אנוס הוא דאין בידו לבערו ואעפ"כ אמרינן דאסור בהנאה לאחר הפסח וא"כ הדבר מוכרח דהרמב"ן ס"ל דהנגזל עבר בבל יראה הגם דאינו ברשותו ודלא כהנו"ב זצ"ל ומאוד תמיהני על הגאון המחבר בעל ראשי בשמים נ"י דהביא ג"כ לדברי הרמב"ן בליקוטיו הנ"ל ולא הרגיש כלל דדברי הרמב"ן ז"ל הוא סתירה גדולה על דברי הנו"ב במש"כ בפשיטות דהנגזל אינו עובר בבל יראה ורק הביא מזה אדרבה דהרמב"ן סובר כסברת הנו"ב דלא שייך למקנס הנגזל בשב"ל הגזלן ומ"מ מפרש בסוגיא כפשוטו דהחמץ נאסר באמת ודלא כהנו"ב ז"ל אבל זה לא הרגיש דהרמב"ן חולק על עיקר הדין וס"ל דהנגזל ג"כ עובר בבל יראה. וגם מה שכתב בסברת הנו"ב דלא שייך למקנס הנגזל בשביל הגזלן וגם הרמב"ן ס"ל כן דבריו תמוהין דהיכן מצא זה ברמב"ן דהא י"ל בפשיטות דהרמב"ן ס"ל דלהגזלן לא שייך לקנוס כלל וכדעת הירושלמי דלא קנסו אלא על חמץ שלו והקנס אינו אלא להנגזל מהיפך להיפך מדברי הנו"ב והנו"ב דס"ל להיפך דלהנגזל אינו עובר והגזלן עובר הוצרך לחדש סברא זו דלא שייך לקנוס להנגזל בשביל שעבר הגזלן אבל הרמב"ן י"ל דס"ל בפשיטות דבשביל הגזלן לא שייך קנס וכן משמע בפשטות לשונו שכ' והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים ומשמע דס"ל בפשיטות דלהגזלן לא שייך קנס. ואכן צ"ע קצת דמ"מ הו"ל להביא ד' הירושלמי הנ"ל דהא בירושלמי איכא פלוגתא בזה בחמצו של עכו"ם שקיבל עליו ישראל אחריות ועבר עליו הפסח ולא ביערו אי אסור בהנאה או לא ולמ"ד דאסור בהנאה אינו ראיה מהך מתני' דקנסו גם על שוגג ואנוס דהא י"ל דאסור בהנאה מצד הגזלן דהוא מזיד ולא שוגג והראיה אינו אלא למ"ד דמותר בהנאה והקנס אינו אלא להנגזל ואז יש ראיה דקנסו על שוגג ואנוס וכל זה היה לו להרמב"ן ז"ל לבאר והדבר צ"ע:
וגם בעיקר סברת הנו"ב שכ' דכיון דחמץ אינו ברשות הנגזל לא שייך בל יראה גביה וכמו דמקרי אינו ברשותו לענין מכירה והקדש ה"נ לא הוי ברשותו לענין בל יראה לענ"ד אין הדבר מוכרח דהנה כבר הבאתי בספרי בסימן כ"ה בשם שו"ת תשובה מאהבה סימן מ"ב דאף בחמץ של איסורי הנאה ג"כ עובר בבל יראה משום דבלא"ה חמץ אינו ברשותו דהא אסור בהנאה וצריך לבערו ואעפ"כ עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו לענין בל יראה וא"כ ה"ה אף אם החמץ היה איסור הנאה מקודם הפסח דמה לי חד איסור הנאה ומה לי תרי ע"ש וא"כ גם לענין הנגזל י"ל כן כיון דכל חמץ ג"כ אינו ברשותו ואעפ"כ עבר וא"כ מה בכך דאינו מונח ברשות הנגזל:
ובר מן דין י"ל דלענין בל יראה לא בעינן דיהיה ברשותו רק דיהיה שלו דלא מעטינן מלך רק של אחרים ושל גבוה והא דאמרינן שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו ואלו הן חמץ משש שעות ולמעלה הרי דמקרי חידושא מה שעובר אע"ג דאינו ברשותו י"ל דשאני איסור חמץ האסור בהנאה לכל העולם וצריך לבערו ואינו יכול להנות ממנו ולכן לא מקרי לך כמו באתרוג של תרומה טמאה דלא מקרי לכם אבל לענין הנגזל הא יכול להנות ממנו דהא יכול להוציא בדיינים שפיר מקרי לך:
וראיה לזה מהא דמדמה חמץ לבור ברשות הרבים ולכאורה הא לא דמי לבור דהא בור חייב אפילו בדבר שאינו שלו אבל חמץ הוא שלו ורק שאינו ברשותו אבל בחמץ שאינו שלו אינו עובר בבל יראה באמת אלא וודאי דאיסור הנאה ובפרט איסור הנאה של חמץ דצריך להשביתו שפיר מקרי שאינו שלו ודמי לבור:
ובזה נעמוד על המכוון במש"כ רש"י (בפסחים ד"ו ע"ג) ד"ה דלאו ברשותיה פירש ע"ז דאינו שלו ולכאורה תמוה דהא אינו שלו ואינו ברשותו הם שני דברים נפרדים וכמבואר בב"מ דף ז' ע"א) במימרא דר"י דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו ע"ש והיאך פירש"י על אינו ברשותו דהיינו אינו שלו אלא וודאי דמזה ראיה למה שכתבנו בעז"ה דאיסור הנאה של חמץ בוודאי מקרי אינו שלו וכל זה ברור: