בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה
סימן יא
לענין מש"כ בעז"ה בסי' כ"ג (ד' כ"ט ע"ב) די"ל דמש"כ בירושלמי בפסחים בפ' כל שעה דאמר ר' יוחנן דהעושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה משום שאין הל"ת שבו מחוור דהיינו משום דהוי שלא כדרך הנאתו ומשום הכי אינו מחוור וכמו דאמר ר"י באמת בש"ם דילן בפסחים דף כ"ד ע"ב) ודלא כפי' כל המפרשים שם בירושלמי. הנה כעת בעת הדפסה ראיתי דמסוף דברי הירושלמי שם דמקשה דמתניתא פליגא על ר"י דתניא סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שאסור באכילה אלא מה ת"ל ולא יאכל את בשרו להודיע שהוא אסור בהנאה ור"י פתר ליה בשקדמו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו ע"ש ואם כן משמע דר"י סבירא ליה דמותר בהנאה לגמרי [ובש"ס דילן (בבא קמא ד' מ"א) איתא בברייתא דמגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו דאסור באכילה ונראה דהירושלמי ס"ל בפשיטות דלאחר שנגמר דינו לא מהני ליה שחיטה כלל לטהרו מידי נבלה וא"כ עדיין תקשה פשיטא דאסור באכילה ולמה ליה לא יאכל. ובש"ס (דסנהדרין ד' קי"ב ע"א) מבעי' ליה לענין בהמת עיר הנידחת אי מהני ליה שחיטה משום דלפי חרב כתיב וס"ל להירושלמי דה"ה בשור שנגמר דינו להריגה דכתיב סקול יסקל השור אפילו אם שחטו נחשב לסקילה ואינו מטהר מידי נבלה כלל ואף דר' יוחנן בירושלמי שם ס"ל דשור הנסקל מותר בהנאה מה"ת מ"מ כיון דמצוותו בסקילה אף השחיטה נחשב כסקילה ומילתא דמבעיא ליה להש"ס דילן פשיטא ליה להירושלמי ועפ"ז עולה לנו תי' מרווח על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות עובדי כוכבים הלכה י"ב שמשמע שם מדבריו דבהמת עיר הנדחת ששחטה מטהר מידי נבילה ותמה עליו הפר"ח בס' מים חיים דהרי בגמ' מבעיא ליה בזה ולא איפשיטא ועי' בספר נחל איתן להגאון בעל משכיל לאיתן שדחק ליישב דברי הרמב"ם ע"ש היטיב. ואכן לפי מש"כ א"ש בהקדם מה שמסיים הרמב"ם ז"ל שם כמו בשור הנסקל ולכאורה צריך להבין דלאיזה ענין מדמה לה לשור הנסקל דלענין איסור הנאה בגופה כתיב. אכן לפי מש"כ הדבר פשוט דסבירא ליה ז"ל דאף דבגמ' דסנהדרין מיבעיא לן בזה אי מטהרה מידי נבלה מ"מ כיון דגבי שור הנסקל ג"כ כתיב סקול יסקל ואעפ"כ ס"ל להש"ס דילן (בב"ק ד' מ"א ע"א) דמטהר מידי נבלה דהא אמרינן שם בהדיא דאם שחטו קודם שנגמר דינו מותר באכילה וקרא דלא יאכל את בשרו אתי לשחטו לאחר שנגמר דינו דאסור באכילה הרי דפשיטא ליה להש"ס דילן דהשחיטה מטהר מידי נבלה מדאיצטריך קרא ללמד דאסור באכילה וא"כ ה"ה לבהמת עיר הנידחת דאין סברא לחלק בינייהו כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. ובפ"מ ובק"ע הגיהו בד' הירושלמי דצ"ל דשחטוהו לאחר שנגמר דינו. והפ"מ פירש דקודם שנגמר דינו היינו קודם שסקלו השור וקרו ליה קודם שנגמר דינו ואכן לפי מש"כ אין צורך להגיה] וגם מדבעיא ר' זעירא קומי ר' אבוהו הכא את אומר הכין והכא את אומר הכין ע"ש. וכן מהא דמבעיא ליה שם גבי ערלה מכל זה מוכח דס"ל להירושלמי אליבא דר' יוחנן דליכא איסור הנאה כלל מה"ת גבי חמץ ושור. הנסקל דס"ל דגם היכא דכתיב לא יאכל בקמ"ץ ג"כ לא משמע לן איסור הנאה וג' מחלוקת בדבר ע"ש היטב בירושלמי:
והן אמת דמד' בעה"ט בה' חמץ ומצה משמע דמפרש בד' הירושלמי כמו שכתבתי בעז"ה מהא דמסיים שם הבעל העיטור דמש"ס זון משמע דערלה דמי לשאר איסורין ע"ש משמע דס"ל דהירושלמי מיירי לענין העושה איספלנית בדווקא משום דהוי שלא כדרך הנאתו וכמו דס"ל לר"י בש"ס דילן ואך בערלה מסתפק ליה להירושלמי אי היה לוקה אפילו שלא כדרך. הנאתו משום דאיסור עשה בוודאי איכא ולכן כתב הבעה"ט דמש"ס יין משמע דערלה הוי כשאר איסורין לענין זה דלא היו לוקין עליהן רק כדרך הנאתן וכוונתו להא דאמרינן (בפסחים דף כ"ה) דמר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה וא"ל דאימור דאמרי רבנן וכו' והשיב דמידי דרך הנאה קא עבידנא ע"ש אלמא דס"ל דשלא כדרך הנאה אינו אלא איסור דרבנן ואפילו בערלה. ואכן איני יודע דהיאך יפרנס הבעל העיטור לסוף דברי הירושלמי בזה והדבר צ"ע: