אור ברסלב

בנין שלמה חלק ב· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן ז

סימן ו

מה שכתבתי בסימן ט"ז (דף י"ט ע"ב) להביא ראיה דבהמת שותפות ישראל עם עובד כוכבים ג"כ נוהג מצות שביתת בהמה בשבת מהא דמקשינן (בפסחים דף ס"ו ע"ב) גבי קרבן פסח והלא מחמר הוא ואף דיש חלק לגבוה באמורין דאף לר"י הגלילי דס"ל דק"ק ממון בעלים הוא מ"מ האימורין וודאי קדשי קדשים הוא ולא מקרי ממון בעלים וכדאיתא (בב"ק דף י"ג ע"ב) ע"ש. והעיר ע"ז חכם אחד דהלא הגמ' שם מסיק מקודם דעדיין לא קדשו הבהמות לשם פסח עד שהביאו לעזרה דאנ"ה היה אסור להניח הסכין בצמרו משום עבודה בקדשים ויפה העיר לכאורה ואכן לענ"ד מ"מ איכא ראיה דנהי דלא נתקדשו בקדושת פה מ"מ הא גמר בלבו להקדיש אח"כ לפסח וכבר אמרינן בשבועות דף כ"ו) דגבי קדשים גמר בלבו נמי מהני והוי נדר גמור דכתיב כל נדיב לב עולות ואף דעדיין אינו חל הקדושה על הבהמה רק דמחוייב לקיים מה שגמר בלבו ולהקדישו מ"מ לא גרע מהפקר ויאוש דהא כבר נתייאש מהאימורין דהא מחוייב לקיים נדרו ולהקדישו. מיהו בלא"ה איכא למדחי הראי' בתרי אנפי דחדא דכיון דבידו לשאל על הקדשו מקרי שלו דמינו דאי בעי מתשיל עליה ממונו הוא וכמו דס"ל לר"א (בפסחים דף מ"ו ע"ב) לענין חלה טמאה דעובר עליה בבל יראה משום דהואיל ואי בעי מתשיל עליה וא"כ לענין שביתת בהמה נמי י"ל דגם בהמת הקדש ואפילו אם הקדישה לשם חטאת ואשם עובר משום שביתת בהמה לר"א משום הואיל ואף דקי"ל דאין נוהג דין שומרין בהקדשות ולא פליג ר"א ע"ז ולכאורה למה לא מקרי רעהו מטעם הואיל וכמו דמקרי לך לענין חמץ ונהי לר"א לשיטתו לא קשיא דהא ס"ל דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות ועי' בש"ך סי' רנ"ה ס"ק מ' מ"מ קשיא לדידן. י"ל דלענין ד"מ דהוא דבר הנוגע בין אדם לחבירו שאני דיכול המוחזק לומר דמי יימר דתשאל על הקדשך וכיון דהשתא הוא הקדש פטור השומר לשלם. ועוד דלענין תשלומין לא שיימינן רק כפי שהדבר שוה עכשיו וכיון דעכשיו לאו ממון הדיוט הוא אינו משלם וגם א"צ לישבע אבל איסור הנוגע בין אדם למקום כגון לענין בל יראה או שביתת בהמה שפיר אמרינן הואיל. (והא דאמרינן (בפסחים דף ה' ע"ב) דבחמץ של גבוה אינו עובר בבל יראה ולא אמרינן הואיל כבר העירו בזה התוס' ובפסחים דף מ"ו ע"ב) ותי' על זה ב' תירוצים ע"ש ועוד י"ל דמיירי בחמץ של בה"ב וכבר הוא ביד הגזבר והקדש שמסר ליד גזבר אינו בשאלה] ובפרט לפי מה שכ' בספרי סימן כ"ה דבחמץ של לחמי תודה וכיוצא בו בגוונא דיש בו היתר אכילה לבעלים מקרי שלו לענין בל יראה אפילו לרבנן דס"ל דקדשים קלים לא מקרי ממון בעלים מ"מ לענין בל יראה מקרי שלו ע"כ צריך לפרש דהא דאמרינן דאתה רואה של גבוה מיירי בחמץ שהקדישו לבעה"ב ומסרו ליד גזבר ובכה"ג אינו בשאלה אבל בדבר שישנו בשאלה שפיר דמקרי שלו מצד הואיל.

ועוד י"ל דהא מבואר בש"ס בריש מעילה דהאימורין אין נעשים קדשי קדשים דיהיה חייב עליהן קרבן מעילה עד שיזרוק הדם דבקדשי, קדשים הזריקה מוציא הבשר מידי מעילה ובקדשים קלים מביא האימורין ליד מעילה ע"ש וא"כ קודם השחיטה והזריקה עדיין כולה ממון בעלים הוא לר"י הגלילי ושפיר מקשה מחמר הוא וראיה לדברינו מהא דתניא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו לרבות ק"ק דהוא ממון בעלים ומשמע דמחייב לשלם דמי כולו אם כפר ונשבע הרי דבחיים נחשבת כולו כממון בעלים וכל זה ברור

שוב אחר כותבי זה הוגד לי דבשו"ת בית אפרים להגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל בחלק או"ח סי' נ"ג מדבר ג"כ מענין זה אי מחמר נוהג גם בבהמת אחרים או לא והנה עיינתי שם וראיתי שהוא ז"ל אדרבה מייתי ראיה מסוגיא דפסחים הנ"ל להיפך דאיסור מחמר ג"כ אינו נוהג רק בבהמה שלו [וכמו שהביא שם בשם אליהו רבא שכ' בשם הלח"מ ודלא כהר"ן] מדלא מקשה שם הגמרא מיד והלא מחמר אלא נטר מלהקשות עד לאחר שמסיק הש"ס דלא הקדישו לבהמות עד שהביאום לעזרה וע"כ דס"ל להש"ס בפשיטות דמחמר אינו נוהג בבהמת הקדש ע"ש ואמנם לענ"ד נראה דאינו הכרח כל כך די"ל דקושיא דקעביד עבודה דקדשים עדיפא ליה להקשות דהוא איסור דאורייתא משא"כ איסור מחמר י"ל דוודאי דגם המקשן ידע דאינו אלא מחמר כלאחר יד ועיקר קושיית המקשן היה דהגם דאינו אלא מדרבנן מ"מ הא גם איסור שבות לא התירו בק"פ היכי דמצי למעבד מע"ש וכמו דתנן במתני' (שם דף ס"ו ע"א) והלכך קושיא דעבודה בקדשים עדיפא ליה להקשות ברישא ותדע דע"כ צ"ל כן דאל"כ עדיין תקשה דאפילו דמחמר אינו נוהג בבהמת הקדש מ"מ פסח קדשים קלים הוא וקי"ל כר"י הגלילי דק"ק ממון בעלים הוא לענין כופר בפיקדון ולענין נזקין ולש"ד וא"כ פשוט לכאורה דה"ה לענין שביתת בהמה נחשב כשלו ואף דהאימורין קדשי קדשים הוא והו"ל כבהמת השותפות וכמש"כ בחיבורי מ"מ הגאון בעל בית אפרים ז"ל לא דיבר מענין שותפות הדיוט והקדש וא"כ עדיין תקשה דלמה לא מקשה מיד והלא מחמר הוא אלא וודאי כדאמרינן דקושיא דעבודה בקדשים עדיפא ליה. וגם מה שכ' שם בספר הנ"ל להוכיח עוד דאינו נוהג בשל אחרים מהברייתא (דיומא ד' ס"ז) דמתחלה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין וכו' חזרו והתקינו שיהא קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו ע"ש ולכאורה היאך התקינו כן ולא חשו לאיסור מחמר ואף דאינו אלא מחמר כלאחר יד ואפשר דלא גזרו במקום צורך רבים מ"מ לכה"פ הוי ליה להש"ס להקשות ולתרץ כן וכמו דהקשה בש"ס דפסחים הנ"ל אלא וודאי דמחמר אינו נוהג בבהמת קדשים אלו תוכן דבריו ז"ל. אמנם גם זה יש לדחות די"ל דכיון דעיקר קשירת לשון זהורית בראש שעיר המשתלח יש לו סמך בדברי קבלה וכמו דתנן בשבת בפרק ר"ע דף פ"ו ע"א) מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח שנאמר אם יהיה חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ומאחר דלפי תקנה הראשונה שהיו קושרין הלשון של זהורית על פתח האולם היה מגיע מזה צער גדול לכל ישראל אם לא היה מלבין ולכן היה נראה להם להתיר איסור מחמר כלאחר יד משום זה דלא גרע מהא דתניא (בכתובות ד' ס' ע"א) ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן וא"כ הדברים ק"ו דמה התם דאיסור מפרק הוא מלאכה דאורייתא וחייבין עליה סקילה ומ"מ במפרק כלאחר יד התירו אפילו במקום צערא דיחיד וא"כ כ"ש איסור מחמר דאינו אלא איסור לאו ובמקום צער דכולהו ישראל דוודאי יש להתיר במחמר כלאחר יד וזה דבר פשוט וא"צ לפנים ובפרט אם נאמר דאיסור מחמר אינו נוהג כלל ביוה"כ וכמו שהאריך שם בזה הגאון הנ"ל דוודאי אין מקום לראיה זו. ומה שהביא שם עוד ראיה מהמשנה (דמכות ד' כ"א ע"ב) דיש חורש תלם אחד וחייב עלה משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכו' ולכאורה הא איכא נמי משם מחמר ביו"ט אלא וודאי דבמוקדשין אינו נוהג איסור מחמר ובזה יישב עוד קושיא אחרת בהא דאמרינן בסוגיא שם דמידי דאיתא בשאלה לא קתני ע"ש. ואני תמה דהא כל עיקר יסוד תשובתו שם הוא בדין אי איסור מחמר נוהג ביוה"כ ושאלה זו אינו אלא אם נחליט הדבר דביו"ט אינו נוהג איסור מחמר אז שייך לחקור אם יוה"כ דמי לשבת או דדמי לשאר יו"ט אבל אם נתפוס דביו"ט נוהג איסור מחמר לא שייך לחקור היאך הדין ביוה"כ דפשיטא דלא גרע מיו"ט וכיון שתופש שם באותו תשובה כהדעה דאינו נוהג ביו"ט היאך מביא ראיה מהך מתני' דמחמר אינו נוהג בהקדש הא מתני' דהתם הא מיירי להדיא ביו"ט:

ובפרט לפי מה שהעלה השאג"א בסימן ע"ג דמצוות שביתת בהמתו בוודאי אינו נוהג ביוה"כ לדעת הסוברים דשביתת בהמתו אינו נוהג ביו"ט ומ"מ לא חשיב הש"ס (בחולין ד' ק' ע"ב) דשבת הוא איסור כולל לגבי יוה"כ מצד מצוות שביתת בהמתו דנוהג בשבת ואינו נוהג ביו"כ משום דלמאן דלית ליה בהמה ועבד לא שייך ביה מצוות שביתת בהמה ועבדים דהא אינו נוהג אלא בשלו ולגבי דידיה לא הוי איסור כולל. ואף שי"ל דמ"מ הוי שבת איסור כולל למאן דאית ליה בהמה ועבד ממילא נחשב איסור כולל אפילו למאן דלית ליה. ועוד י"ל דאפילו למאן דלית ליה בהמה מ"מ הא בידו לקנותו מ"מ לא נראה לו להשאג"א לחלק בזה ע"ש. ומיהו איסור מחמר דנוהג גם בבהמות אחרים כמש"כ הר"ן דעתו ז"ל שם בפשיטות דנוהג מחמר ביוה"כ דאל"כ היה שבת איסור כולל נגד יו"כ מצד איסור מחמר כ"כ השאג"א שם ולפ"ז לפי דעת הגאון המחבר בעל בית אפרים הנ"ל דרוצה להביא ראיה מהברייתא דיומא דמחמר אינו נוהג רק בשלו וכדעת האלי' רבא שהביא שם בתשובה ממילא תו אין לנו ראיה דמחמר נוהג ביוה"כ דהא עיקר טעמו של השאג"א הנ"ל דמחמר נוהג ביוה"כ ר. מצד דתופס בפשיטות כדעת הר"ן דמחמר נוהג גם בבהמות אחרים אבל לפי מה שתופס עתה הגאון בבית אפרים הנ"ל דלא כר"ן טפי י"ל דאינו נוהג מחמר ביוה"כ כמו שאינו נוהג העשה דשביתת בהמתו ביוה"כ ועפ"ז אין מקום מה שהקשה דהיכא הניחו לשון של זהורית על ראש השעיר המשתלח ולא חשו מצד איסור מחמר ולפי הנ"ל אין מקום לקושיא זו דהא לפי דעת זו אין איסור מחמר נוהג כלל ביוה"כ ודו"ק והנלע"ד כתבתי בעז"ה

ולענין מש"כ שם באותה תשובה לפרש בהא דמשני בריש פ' המוציא תפילין הכא בשיירא עסקינן היינו משום דבשיירא לא גזרו על תחומי בהמה וכלים כמו דפטירי מעירובי חצרות ודלא כפרש"י ז"ל. הנה שוב אחר ההדפסה מצאתי בריטב"א שם שפי' כן בשם הראב"ד ות"ל שכוונתי לדעתו ז"ל. ומעתה יש לי יסוד ועמוד ברזל לסמוך עליו בכל מה שחדשתי שם בריש התשובה דהרי מפורש יוצא לנו מד' הריטב"א ז"ל הנ"ל דגם הראב"ד ז"ל ס"ל כן דבשיירא לא גזרו על תחומין של בהמה וכלים:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה