אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן ס

סימן נט

דרשה לבר מצוה

והיה ביום שבת קודש פ' ראה ז"ך מנחם אב.

וכללתי בדרשה זו איזה חידושים השייכים לסדרה הלזו.

הנה הדרכי משה באו"ח סימן נ"ג כתב וזה לשונו כתב מהרי"ל מי שנעשה י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות ש"ץ בערבית בליל שבת לפי שאנו מוסיפים מחול על הקודש בע"ש והוספה לא שייכה בשנות הנער ומאחר שמתפללין מבעוד יום לא יתפלל עכ"ל. וכן הוא בשו"ע בדברי הרמ"א בהג"ה בסימן הנ"ל סעיף י'. ופשוט הוא דכוונתו דאף דלענין שבת יחשב התוספת ללילה דהא תוספת שבת דאורייתא מ"מ כיון דלשאר דברים עדיין יום הוא וממילא עדיין קטן הוא דהא אינו נעשה גדול רק בלילה ועדיין יום הוא וא"כ ממילא לא לא שייך גביה תוס' שבת דהא עדיין אינו מצווה אפילו על השבת גופא כל זמן שהוא קטן [רק מצד חינוך מדרבנן הוא מחוייב אבל לא מה"ת] וכ"ש בתוס' דאינו מצווה ולכן אינו יכול להוציא לאחרים בק"ש וברכותיה ובקדיש דאין קטן מוציא לגדול בתפלה או בשאר ברכות.

ולכאורה יש לעמוד ולהעיר על דברי הרמ"א ז"ל אלו במאי דאינו אוסר לקטן זה רק מלירד לפני התיבה ולהוציא אחרים י"ח דמשמע דהוא לעצמו יכול להתפלל בינו לבין עצמו בתוס' שבת ויוצא בה י"ח וא"צ לחזור ולהתפלל עוד בלילה. ולכאורה הא אף לעצמו אינו יכול להוציא דהא עכשיו הוא קטן ופטור מק"ש ותפילה מה"ת ובלילה יעשה בר חיוב מה"ת ויתחייב בק"ש ותפילה מן הדין והיאך יכול לצאת יד"ח בתפלה שהתפלל בזמן שהוא פטור

ובשלמא בק"ש יש לומר דנקטינן כרש"י דק"ש שעל המטה עיקר והא שקורין בבהכ"נ הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת וא"כ בלא"ה אין אנו יוצאין יד"ח בק"ש זו ושפיר יהיה יוצא יד"ח בק"ש שעל המטה כשאר בני אדם. וכן מה שצריך לצאת ידי קידוש היום ועיקר קידוש הוא בתפילה דקידוש על היין הוא מדרבנן ג"כ לא קשיא דהא דאמרינן דקידוש היום הוא בתפילה היינו דיוצא ג"כ בתפילה לחוד אבל וודאי דבקידוש על היין נמי יוצא ידי חובת קידוש של תורה וא"כ יהיה יכול לצאת ידי קידוש בקידוש שעל היין שיקדש בלילה [אך זה יצא לנו דין חדש דמי שנעשה בר מצוה בשבת אסור לו לקדש על היין רק עד שיהיה וודאי לילה דאל"כ לא יהיה יוצא בקידוש וצריך לחזור ולקדש בלילה פעם שנית ופשוט הוא]. אבל עדיין קשה דהיאך יוצא יד"ח תפילה וברכות ק"ש בהא שמתפלל ביום בתוס' שבת ונהי דמתפלה לא קשיא כ"כ דהא קי"ל דתפילת ערבית רשות ואף דבליל שבת בוודאי חובה משום קידוש היום מ"מ כיון שמקדש בלילה על היין כבר יהיה יוצא במצוות קידוש וא"כ לא נשאר התפילה עליו שום חיוב רק כמו בחול] ואינו חיובא והלכך לא איכפת לן במה שמתפלל בעוד שאינו בר חיובא כיון דאף בלילה ליכא חיובא לתפילת ערבית אבל מברכת ק"ש בוודאי קשיא דהאיך יוצא באמירה שאומר מבעוד יום דהא בברכות ק"ש בוודאי איכא חיוב מדרבנן מיהת והאיך יוצא באמירה שאומר בעוד שהוא קטן:

ואין לומר כיון דברכת ק"ש אינו חיוב רק מדרבנן וקטן ג"כ מחוייב מדרבנן מצד חינוך דהא ליתא דהא תנן (במגילה דף י"ט) הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ואמרינן בגמרא דאפילו בקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא לאחרים לרבנן דפליגי עליה דר"י וכתבו התוס' שם דאף דמגילה ג"כ אינו אלא מדרבנן אעפ"כ אינו יכול הקטן להוציא לגדולים יד"ח משום דגבי קטן אינו אלא תרתי מדרבנן דמגילה מדרבנן וחינוך דקטן ג"כ אינו אלא מדרבנן ואפילו במצוה דאורייתא ולגדול הוי חד מדרבנן ולא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד מדרבנן ואם כן הכי נמי היאך יכול לצאת ידי חובתו בברכות שאומר מקודם דהא מתחילה תרתי מדרבנן ובלילה כשנעשה גדול יהיה מוטל עליו חיוב של חד מדרבנן ולא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד דרבנן:

וליישב זה נקדים בתחילה מה שיש להעיר בפרשת השבוע שקרינו היום והוא בקרא דלא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לד' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו ויש לעמוד על מקרא הזה בכמה דקדוקים ומתחלה יש להעיר דלכאורה כוליה קרא דלא תאכלו כל נבלה מיותר הוא לגמרי דכבר כתיב בפ' אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה וא"כ כבר יש לנו אזהרה ולאו על אכילת נבלה ותרתי קראי למה ותו דמ"ש דהתם לא כתיב כל נבלה והכא כתיב כל והך כל לאתויי מאי ותו דהכא במשנה תורה מסיים הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ולא מסיים כן בקרא דפ' אמור הנ"ל ובין לר' אבהו דאתא לגר אשר בשעריך להיתר הנאה ובין לחזקיה דבא להורות דצריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי כל זה היה צריך לאשמעינן שם בפ' אמור ולמה נטר עד הכא. ותו הך ואכלה הוא מיותר דמאי איכפת לן אם יאכל הגר הנבלה בעצמו או דיתן לאחר וכמו דכתיב גבי נכרי או מכור סתמא. ועוד צריך להבין הסמיכות מה דסמכה התורה איסור בשר וחלב לאיסור נבלה הא סמוכין ניתנו להדרש ובפרט במשנה תורה דאף ר"י דלא דריש סמוכין בכל התורה כולה מ"מ במשנה תורה דריש וא"כ צריך להבין לענין מאי אתא להורות סמוכין אלו. והנה ליישב ד' הערות הראשונות הנ"ל יש לנו לתרץ בחדא מחתא בעז"ה דהנה ידוע מחלוקת ר' ישמעאל ור"ע (בחולין דף י"ח) דר"י סבר דבמדבר הותר להם בשר נחירה והא דכתיב כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה כשיכנסו לארץ [וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שחיטה וסבר התם דר"ע לא פליג ע"ז ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"ש] ולפי זה מה דנאמר באוהל מועד דנבלה וטרפה לא יאכל והך בוודאי נאמר גם לדור המדבר ע"כ צ"ל דר"ל נבלה דמתה מאליה או דנהרגה שלא ע"י נחירת סימנין וא"כ א"ש דלא כתיב שם כל נבלה דהא אם נתנבלה ע"י נחירת סימנין או דלא נשחטה כדין ואף דלאחר שבאו לארץ גם היא נקראת נבלה ואסורה מכל מקום במדבר היה מותר לכן שפיר לא כתיב שם כל נבלה דהא יש כמה נבלות שאסרה תורה כשנכנסה לארץ ואז היה מותר וגם לא הוצרך למיכתב לגר אשר בשעריך להיתר הנאה לפי מאי דקי"ל כחזקיה (בפסחים דף כ"א) דכל מקום דכתיב לא תאכל ולא תאכלו לא משמע אלא איסור אכילה בלבד אבל במשנה תורה שנאמרה בערבות מואב לבאי הארץ שאז נצטוו על שחיטה הוצרך הכתוב להזהיר להם שנית על איסור נבלה ולכתוב כל נבלה לרבות אפילו בהמה שנשחטה שלא כדין כגון דשהה או דרס או ששחט בסכין פגום ג"כ הוי נבלה ומוזהרין עליה בלאו דנבלה. ובזה ניחא ג"כ מה דהוצרך לסיים הכא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי והוא ע"פ מה דאיתא בשו"ת חת"ס ביו"ד סי' י"ט שהקשה לו מופלג אחד דהיכי כתיב או מכור לנכרי גבי נבלה דהא בכלל כל נבלה גם בנתנבל בשחיטה בכלל וא"כ האיך מותר למכור הבני מעים לנכרי הא אסורה משום אבר מן החי ובנבלה ליכא מי איכא מידי ודעת המהרש"ל ביש"ש באמת דבהמה שנשחטה בסכין פגום וכדומה אסור למכור הבני מעים ותירץ הגאון בעל חת"ס הנ"ל דהנה ראוי לעמוד על לשון חז"ל שאמרו אין מזמנין לא"י אבני מעים ולא אמרו אין משיטין מעים והיינו משום דבשר של אבר מן החי דעומד לאכילת אדם שפיר אמרו דאין משיטין לבני נח דחיישינן שמא יאכלנו אבל בני מעיים אדרבה אמרו חז"ל אוכליהן לאו בר אינש ואחז"ל טוי בר אוזא ושדי בני מעיה לשונרא ואמרינן סוף קנים מעיו לנבל בני מעיו לכינורות וכיון דאיכא למתלי בשום היתר תו ליכא לפני עור כמבואר ס"פ הנזיקין ומש"ה נקטו חז"ל בלשון אין מזמנין ובזה ניחא מאי דגבי נתינה דגר כתיב בהדיא ואכלה וגבי מכירה דא"י כתוב או מכור סתם והיינו משום דגר תושב בוודאי קיבל עליו השבע חצות דבני נח ולא יאכל אבר מן החי א"כ נוכל ליתן לו הנבלה כמות שהיא לאכילה והוא בוודאי יחוש לעצמו ולא יאכל הבני מעים מחמת איסור אבר מן החי מה שאין כן במכירה דנכרי דאינו נזהר באיסור אבר מן החי לא התירה התורה רק למכור לו סתמא דתלינן דוודאי לא יאכל בעצמו משום דאוכליהן לאו בר אינש אבל למכור לו בהדיא לאכילה וודאי אסור משום לפני עור כל זה כתוב בשו"ת חת"ס הנ"ל וע"פ דבריו ז"ל עולה לנו כמין חומר בעז"ה במאי דלא כתב זה בפ' אמור משום דכל זה לא שייך רק בפרשה ראה דמיירי בנתנבלה בשחיטה ושייך איסור אבר מן החי בבני מעיים אבל בפרשה אמור לא יתכן כל זה כלל ולכן לא הוצרך הכתוב שם לסיים לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ובזה מיושב כל הד' הערות הנ"ל שהערנו לעיל ודו"ק. אך אכתי פש גבן לבאר דלאיזה דרשה נצרך הסמוכין דבשר וחלב לנבלה והנה באמת בחולין (דף קט"ו ע"ב) מפיק ר"א מסמוכין אלו דבשר וחלב אסור בהנאה מדכתיב לא תאכלו כל נבלה וסמיך ליה לא תבשל גדי אמרה תורה כשתמכרנה לא תבשלנה ותמכרנה אבל עדיין קשה לתנא דבי רבי ישמעאל דמפיק לבשר וחלב דאסור באכילה ובהנאה מג' פעמים לא תבשל אמאי לא למד מהסמוכין כמו דלמד ר' אליעזר ועוד דתקשה לדידיה דסמוכין אלו למאי אתי והנה באמת במכילתא פ' משפטים איתא דמפקינן מסמוכין דנבלה שנוהג בו"ח בין בארץ בין בחו"ל בין בפני הבית בין שלא בה"ב לפי שאומר שם הכתוב בתחילה ראשית ביכורי אדמתך לא שמענו אלא אלא בזמן שהביכורים נוהגים שם נוהג בשר בחלב לכך אצטריך הקישא דנבלה וידוע דסתם מכילתא ר"י היא ועוד דדריש שם איסור אכילה והנאה מג' פעמים לא תבשל והך דרשא ר"י הוא דסבר כן בגמ' הנ"ל וא"כ לפי זה ניחא דנצרך לר"י הסמוכין להך דרשא שנוהג בחו"ל והא דל דריש מסמוכין אלו גם לאיסור אכילה והנאה נראה משום דמשמע שם במכילתא דר"י דמפיק ליה לאיסור אכילה והנאה מג' פעמים לא תבשל ס"ל דגם בחיה ועוף נוהג בו"ח ופליג על ר"ע משום דר"ע דמפיק מהך ג' קראי למעט חיה ועוף היינו משום דמפיק שם לאיסור אכילה והנאה מקראי אחרינא ואייתר ליה ג' קראי דלא תבשל למעט בהמה טמאה וחיה ועוף אבל לר"י דמפיק מג' קראי אלו לאיסור אכילה והנאה תו לית ליה יתורא למעט בהמה טמאה וחיה ועוף. א"כ י"ל כיון דקי"ל קולא וחומרא לחומרא מקשינן ניחא ליה טפי ללמוד לאיסור אכילה והנאה מג' קראי הנ"ל כי היכי דתיקום הלכתא דחיה ועוף ג"כ נוהג איסור בו"ח מה"ת ודו"ק [ולא שייך בזה אין היקש למחצה דהא דרשת ר"א דדרש מסמוכין אלו דלא תבשלו ותמכרנו אינו מענין היקש כלל רק מתורת סמוכין ודו"ק]:

ואמנם אכתי איכא למידק על תנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל דלא מפיק איסור הנאה לבו"ח מק"ו דערלה כמו דמפיק איסי בן יהודה בחולין שם ונהי דמאי דמפיק איסי בן יהודה גם לאיסור אכילה לבשר וחלב מג"ש דטריפה י"ל דר"י לא קבלה הך ג"ש מרבו דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו אבל כיון דכתיב שני פעמים לא תבשל וידעינן איסור אכילה מקרא דלא תבשל גופא תו לא איצטריך לא תבשל השלישי לאיסור הנאה דהא יכולין ללמוד מק"ו דערלה וא"כ לא תבשל השלישי למה ותו איכא למידק על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' דשבק כל הלימודים דמפקינן בגמ' הנ"ל לאיסור אכילה והנאה לבשר וחלב וכתב הלימוד הנזכר במדרש ויקרא רבה וז"ל הרמב"ם שם לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צ"ל אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת עכ"ל נה כבר תמהו עליו כל נושאי כליו דהאיך שבק גמרא דידן ונקט הלימוד הנזכר במדרש רבה ועיין בלחם משנה מה שדחק ליישב:

וליישב כל הנ"ל בטוב טעם ודעת נקדים המשנה דסוף קדושין ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו' ומסיים שם מצינו שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי ע"כ והנה תמה המהרש"א ז"ל ביבמות בסו"פ נושאין על האנוסה דא"כ היאך נשא אברהם להגר המצרית שהרי היא היתה מצרית ראשונה ועתידה התורה לאוסרה והוא באמת תמיהה עצומה לכאורה ומה שתירץ המהרש"א ז"ל דלא קיים כל התורה רק אחר שמל ויצא מכלל בני נח אבל קודם המילה עדיין לא יצא מכלל בני נח אפילו להחמיר ואז עדיין לא קיים וכשנשאה בהיתר נשאה לכך אף אחר שמל דאז קיבל עליו לקיים כל התורה כולה מ"מ לא גירשה כיון שנישאת לו בהיתר לא היה מחוייב לגרשה כן תי' המהרש"א ז"ל שם והנה אף שקצת יש להביא סמוכין לדבריו דכעין זה מצינו (ביבמות דף ס"א) דכהן הדיוט שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג דקי"ל דיכנוס כיון שאירסה בהיתר וא"כ בנד"ד נמי דכוותיה אבל מ"מ תי' תמוה מאוד דהא שרה אמר לו גרש האמה הזאת ואת בנה וקיים לדבריה וגירשה וכמו דכתיב וישלחה [ובתרגום ירושלמי איתא דפטרה בגט]. וראיה לדבריו דהא כתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ואם איתא דלא גירשה א"כ קיחה מנין דלשון קיחה בתורה היינו קדושין וא"כ היאך נשאה פעם שנית אחר שמל דכתיב ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ופרש"י דקטורה זו הגר וזה היה זמן רב אחר המילה וא"כ קושיית המהרש"א ז"ל עדיין כראי מוצק:

ואמנם לדברינו יתיישב קושיית המהרש"א ז"ל בפשיטות דהנה ריש המאמר של המשנה דקדושין הנ"ל הוא ר' נהוראי ומשמע דסיומא של המשנה דאמר דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה ג"כ מד' ר' נהוראי הוא וא"כ י"ל דר' נהוראי אזיל לשיטתיה בזה דהנה תנן בסוף נזיר דנזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנאמר ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער וגו' מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר והנה תמה הגאון בעל נו"ב ז"ל בספרו דורש לציון בדרוש ה' דא"כ היכי טמא עצמו לאגג דהא נזיר אסור להטמא למתים ואף למ"ד דקברי נכרים אינן מטמאין באוהל מ"מ במגע ובמשא כו"ע מודין דמטמאין וכמו דמבואר (ביבמות דף ס"א) והכא כתיב וישסף שמואל את אגג בגלגל וכתב רש"י דחתכו לד' חלקים ע"ש [והא אין לומר דשיסף אותו בפשוטי כלי עץ דכבר הביא שם הגאון מהור"ש ז"ל בהגהותיו דזה א"א לומר דבילקוט איתא דחתך אותו לזתים והאכילו לבנות יענה וזה א"א כי אם בחרב. ומיהו לדעת בעל ספר יראים שהובא במ"ל בפ"ה מה' טומאת מת דכהן ונזיר אינו מוזהר על מגע עבודת כוכבים א"ש ואכן דברי הספר יראים תמוה מהש"ס דריש נזיר בהא דמביא שם הש"ס ראיה דנזיר שמשון מותר לטמא למתים ע"ש ודו"ק] וע"ש בספר דורש לציון מה שדחק ליישב. ואכן שמעתי מפי מר אחי ז"ל דיש ליישב ע"פ דברי התוי"ט שם במשנה שעמד על לשון הרמב"ם ז"ל בהלכות נזירות שכתב דהאומר הריני נזיר כשמואל הרמתי הרי הוא נזיר עולם ואם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות ומביא קרבן טומאה ותמה התוי"ט דכיון דנזירות שמואל ילפינן מג"ש מנזירות שמשון מנ"ל דהוי נזיר עולם דילמא הוי נמי נזיר שמשון דאינו מגלח לעולם וגם אינו מביא קרבנות ותי' התוי"ט שם דהא זה פלוגתא דתנאי ברפ"ד דשבועות בכל דבר הנלמד בג"ש ממקום אחר אי אמרינן דון מינה ומינה או דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא דר"מ הוא דסבר התם דדון מינה ומינה ולפי דברי ר"מ שם באמת גם שמואל היה דינו כנזיר שמשון אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו דדון מינה ואוקי באתרא הכא נמי אמרינן דדון מינה מה התם נזיר אף הכא נזיר ואמנם אוקי באתרא והיינו כמו דכתיב גבי שמואל גופא ונתתיו לה' כל ימי חייו והיינו דהיה נזיר עולם ולא נזיר שמשון כ"כ התוי"ט. וע"פ דבריו ז"ל י"ל דהמשנה עצמה בא לתרץ קושיית הדורש לציון ז"ל דהנה ראוי לעמוד על לשון המשנה דאמרה דנזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי ומה כדברי הו"ל דברי רבי נהוראי אבל להנ"ל י"ל דכוונת המשנה כך הוא דנזיר היה שמואל וא"ת אם היה נזיר היאך טימא עצמו לאגג וע"ז אמר כדברי רבי נהוראי דהיינו רבי מאיר וכדאמרינן (בעירובין דף י"ג) דלא רבי נהוראי שמו אלא ר' מאיר שמו] דס"ל בשבועות שם דדון מינה ומינה וא"כ ה"נ גבי שמואל אמרינן דדון מינה ומינה דמה התם היה מותר להטמא למתים אף הכא נמי היה מותר להטמא למתים ושפיר היה יכול להטמא עצמו לאגג משום דשמואל נמי נזיר היה דינו כנזיר שמשון כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל וכבר הבאתי זה לעיל בשמו בסי' י"ג:

ואכן יש להקשות לכאורה דהא מסקינן (בנזיר דף ד') דהא דנזיר שמשון מותר להטמא למתים גמרא גמיר לה והנה אף שהתוס' פרשו שם דגמרא גמיר לה קאי על הא דכתיב ויך את הפלשתים ויקח את חליצותם דמתחילה קטל להו ואח"כ לקח את חליצותם וא"כ הוא דבר המפורש בכתוב אבל הרמב"ם כתב דדבר זה מן הקבלה ומשמע דעיקר הדין דנזירות שמשון מותר להטמא למתים הוא הלכה למ"מ וא"כ הדבר תמוה דהאיך למד ר' נהוראי משמשון על שמואל הא קי"ל בסוף פ"ז דנזיר (דף נ"ז ע"א) דאין דנין ק"ו מהלכה ודעת רש"י ז"ל (בשבת דף קל"ב) דלאו דוקא דק"ו אין דנין מהלכה אלא אפי' גזירה שוה ושאר י"ג מידות שהתורה נדרשת אין למידין מהלכה דלא ניתן תורה שבע"פ להדרש בי"ג מידות וא"כ האיך למד ר' נהוראי ג"ש מורה מורה משמשון דשמואל היה מותר להטמא למתים הא אין דנין ג"ש מהלכה וע"כ צ"ל דר' נהוראי חולק על האי כללא וס"ל באמת דדנין כל י"ג מידות מהלכה וכמו דס"ל לר' יהושע בידים פ"ג מ"ב שלמד שם דכל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות מכתבי הקודש שהם מטמאין את הידים וכמו שכתב הגר"א ז"ל שם באליהו רבא דטעמא דר' יהושע הוא דס"ל דדנין ד"ת מדברי סופרים [ומיהו מש"כ שם דכ"מ במשנה דנזיר הנ"ל דאמר לר"י יפה אמרת אלא דכן אמרו הלכה והיינו דאמר לו יפה אמרת דבעלמא דנין ק"ו מהלכה אלא שכן אמרו הלכה גבי רביעית דם גופא שאע"פ שמטמא באוהל אין הנזיר מגלח עליו צל"ע דבגמ' לא משמע כן ומצוה ליישב]:

והשתא דאתית להכי דר' נהוראי ע"כ ס"ל דדנין ק"ו מהלכה מעתה יש לנו ישוב מרווח לקושיית המהרש"א ז"ל הנ"ל דהאיך נשא אברהם להגר דהרי עתידה תורה לאסור אכן להנ"ל לק"מ והוא בהקדם להא דתנן ביבמות בפרק הערל (דף ע"ו) דעמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם והנקבות מותרין מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד ג' דורות אחד זכרים ואחד נקבות ר"ש מתיר את הנקבות מיד אר"ש ק"ו הדברים ומה במקום שאוסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים איסור עולם אינו דין שנתיר את הנקבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה ובגמ' שם מבואר התשובה משום דאיכא למימר דעריות יוכיחו דאינו אסור אלא עד ג' דורות ואעפ"כ עשו את הנקבות כזכרים ופרש"י כגון בת בתו ובת בנו דאינו אסור רק עד ג' דורות ואעפ"כ אסרה תורה בת הבת כבת הבן] ודחי הגמ' מה לעריות שכן כרת חלל מחייבי עשה יוכיח כגון חלל שנולד מבעולה לכה"ג שאין בו רק עשה גרידא כמו מצרי ואדומי ואעפ"כ עשו בו את הבת כבן ור"ש לא ס"ל דיש חלל מחייבי עשה דראב"י הוא דסבר כן ביבמות ד' ס' ור"ש ס"ל כרבנן דפליגי עליה ולפיכך ליכא תשובה על הק"ו:

ולכאורה תימה דהתינח לרב אשי ביבמות שם דמוקים לפלוגתא דראב"י ורבנן דפליגי אי יש חלל מחייבי עשה דרבנן סברי דאין חלל מחייבי עשה וראב"י ס"ל באמת דיש חלל מחייבי עשה אבל לרב שם דכו"ע ס"ל דאין חלל מחייבי עשה וטעמא דראב"י דסבר שם דאנוסת חבירו לא ישא ואם נשאה הוולד חלל משום דס"ל כר"א דפנוי על הפנויה עשאה זונה וכבר נעשה אצלו חייבי לאוין ולפיכך ס"ל דהוולד חלל אבל מחייבי עשה לא מצינו כלל דס"ל דהוולד חלל כן סבר רב התם. וא"כ לדידיה לא מצינו פירכא על ק"ו ותקשה לרבנן דאמאי לא דרשי ק"ו דר"ש להתיר את הנקבות מיד:

ואמנם באמת נראה דטעמא אחרינא יש בזה במאי דלא דרשי ק"ו דהנה באמת שם (דף ע"ו) מסקינן דהא דעמוני ולא עמונית לאו מקרא שמעינן ליה מדכתיב עמוני דא"כ נימא נמי מצרי ולא מצרית וגם ליכא למימר משום דאין דרכה של אשה לקדם דהא אינו תי' דמ"מ היה להם לקדם נשים לקראת נשים אך עיקר הטעם משמע דהוא הלמ"מ דעמוני ולא עמונית דיתרא הישמעאלי אמר דכך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומשמע דשמואל קיבל איש מפי איש הלכה למשה מסיני דעמוני ולא עמונית דהא מקרא גופא ליכא הוכחא כלל [וכ"כ להדיא הרמב"ם פי"ב מה' איסו"ב הל' י"ח דהוא הלמ"מ] וכ"מ בירושלמי ביבמות פ"ח ה"ה וכמש"כ הק"ע שם ועפ"ז נודע לנו הטעם דאמאי לא דרשי רבנן הק"ו משום דאין דנין ק"ו מהלכה וצריך לומר דהא דאמרינן שם (דף ע"ז ע"ב) דרבנן אמרי דיש פירכא על הק"ו לא אמרי זה רק לפי דבריו של ר"ש דלמד ק"ו מהלכה מ"מ על הק"ו בעצמו יש פירכא אבל לרבנן בעצמם ליכא למידרש ק"ו כלל משום דאין דנין מהלכה וכן כתב הקרבן עדה בשירי קרבן להדיא דהיינו טעמא דרבנן דלא דרשי ק"ו משום דאין דנין ק"ו מהלכה [אלא שהקשה שם דא"כ מ"ט דר"ש דלמד ק"ו. ואמנם לפי מה שכתבתי י"ל דס"ל כר' יהושע דידים הנ"ל דס"ל באמת דדנין ק"ו מהלכה):

והשתא דאתית להכי דהך פלוגתא דר"ש ורבנן לענין נקבות של מצרי ואדומי אם מותרין או לא תליא אי דנין ק"ו מהלכה או לא מעתה יש לנו תירוץ מרווח על קושיית מהרש"א ז"ל דאם קיים אברהם אבינו כל התורה כולה האיך נשא מצרית ראשונה אכן לפי שאמרנו לק"מ דהא כבר אמרנו בתחילה דמאן הוא המ"ד של המימרא זו ר' נהוראי דהא בריש המשנה מתחיל ר' נהוראי אומר ומסתמא הך סיומא נמי ר' נהוראי אמרה וא"כ הדבר פשוט דר' נהוראי לשיטתו אזיל דס"ל בנזיר דדנין מהלכה וכיון דדנין מהלכה שפיר ילפינן ק"ו מעמוני ומואבי דגבי מצרי ואדומי נמי הנקבות מותרות מיד ושפיר היה יכול לישא להגר דהנקבות מצרית נמי מותרות לבוא בקהל כמו בעמון ומואב:

וכעת נחזור על הראשונות במה שהתחלנו להעיר על הרמב"ם ז"ל דהשמיט לכל הדרשות של הגמ' והמכילתא ונקט הדרשא של המדרש רבה וכן קשה על מה דהשמיט הדין דלא אסרה תורה אלא דרך בישול [ומה שתירץ שם בלחם משנה דסמך ג"כ על דרשה של ר"י אך מכיון שכבר כתבו התוס' בריש איזהו נשך דדבר שנלמד מאם אינו ענין ליכא מלקות ולהכי הוצרך גם לדרשא של המדרש רבה לא נהירא כלל דא"כ לכה"פ הו"ל להזכיר גם דרשת שת ר"י כיון שעיקר הדבר נלמד מג' לא תבשל רק דלענין מלקות ילפינן בק"ו מבישול א"כ הו"ל להזכירו ובפרט כיון דבאמת מק"ו מבישול ג"כ א"א למילף למלקות דהא אין עונשין מן הדין וכמו דמקשה הש"ס (בסנהדרין דף ע"ו) וכי עונשין מן הדין ואף דאביי משני התם דזה עדיף מק"ו דהוי גילוי מילתא בעלמא מ"ח הא רבא פליג שם ואמר דילפינן בג"ש דהנה הנה וא"כ הכא דליכא לימוד אחר מנ"ל דאיכא מלקות באכילה וע"כ דסמך נמי אדרשה דר"י וא"כ הו"ל להזכיר דרשות ר"י] והם באמת תמיהות עצומות על הרמב"ם ז"ל. ואמנם לפי דברינו הנ"ל דאיכא פלוגתא דתנאי אי דנין ק"ו מהלכה יהיה עולה לנו דברי הרמב"ם כמין חומר בעז"ה והנה מה שלא הביא דרשת ר' ישמעאל נ"ל פשוט דהמעיין במכילתא נראה דכל הני דרשות שדרש ר' ישמעאל מהג' פעמים לא תבשל היינו לפי שיטתו דחיה ועוף ג"כ מה"ת ולא היה צריך למכתב ג' פעמים גדי דהיה סגי באחד ומגדי דכתיב לגופיה נמי הוי ממעטינן בהמה טמאה הלכך כל הני תלתא קראי למה לי וע"כ אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה או לשאר דרשות שדריש במכילתא שם אבל לר"ע דקי"ל כוותיה דחיה ועוף מדרבנן וצריך ג' גדי למעט חיה ועוף וא"כ לית לן יתורא דקרא דכיון דצריך ג' גדי ע"כ צריך למיכתב ג' לא תבשל וא"כ י"ל דכולהו לא אתי לאזהורי רק אבישול לחוד ותרי קראי אחרינייתא דמייתרי לא אתי רק לדיוקא דחיה ועוף מותרין לבשל וא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא דחיה ועוף מד"ס אינו יכול להביא דרשת ר' ישמעאל דלר"ע לא מייתרי קראי כלל. וגם מה דלא מביא דרשת איסי בן יהודה דיליף ק"ו מערלה נראה פשוט ליישב דהא לכאורה כבר הערנו לעיל דלמה לא למד ר"י מהך ק"ו דאיסי וא"ר קרא השלישי מיותר ואף דאמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ הא אמרינן בקדושין דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן. אבל הדבר פשוט דלק"מ דהנה באמת לכאורה ראוי לעמוד על הק"ו דאיסי בן יהודה דיליף ק"ו מערלה דאסור בהנאה וקשה לכאורה דהא ערלה דכתיב בקרא לא מיירי רק בא"י דערלה בחו"ל הוא הלמ"מ וא"כ התינח דבשר וחלב אסור בהנאה בא"י אבל בחו"ל מנין דהא איכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי דעל בשר וחלב בחו"ל יליף מערלה של חו"ל קשה טובא דהא ערלה בחו"ל הלכה ואין דנין ק"ו מהלכה וע"כ צ"ל דאיסי סבר באמת דדנין ק"ו מהלכה וכדעת ר' יהושע ור' נהוראי ור"ש שאמרנו לעיל ואין לתמוה במה שהקשו התוס' שם על ר"ש דס"ל דבשר וחלב מותר בהנאה דלמה לא למד איסור הנאה מק"ו דערלה כמו דדריש איסי. ולכאורה מאי קושיא דהא אין דנין ק"ו מהלכה דמכל מקום שפיר הקשו התוס' דהא ר"ש בעצמו ס"ל ג"כ דדנין ק"ו מהלכה ושפיר היה יכול ללמוד ק"ו זה ומיהו בלא"ה הקשו התוס' שפיר דהא מ"מ קשה דלמה לא למד ק"ו דבא"י מיהת אסור בהנאה ומד' ר"ש משמע דמתיר בהנאה אפילו בא"י פשוט הוא] ועל פי זה ניחא ג"כ במה דר"י לא דריש ק"ו זה ולא הוי צריך לג' לא תבשל משום דר"י ג"כ לשיטתו אזיל בר"ה (דף ט') דלמד מקרא דועניתם את נפשותיהם לתוס' שבת ויו"ט והקשו התוס' דלמה לא למד מהלכה של שביעית דהא ר"י בעצמו ס"ל במ"ק דעשר נטיעות הלמ"מ דמותר בתוספת שביעית ומדאצטריך הלכה למישרא ילדה מכלל דזקנה אסורה וא"כ יכול למילף לשבת ויו"ט משביעית ותירצו דר"י סבירא להו דאין דנין מהלכה [ומד' התוס' דלשם נמי מוכח דס"ל כרש"י דלאו דווקא ק"ו הוא דאין דנין אלא אפילו כל י"ג מידות לא ילפינן דהא התם ר"ע דיליף לתוס' שבת ויו"ט מתוס' דשביעית לאו מק"ו יליף לה אלא רק מבנין אב ודו"ק] וא"כ לא יכול למילף מערלה דהתינח בא"י אבל בחו"ל מנא ידעינן דהא אין למידין ק"ו מהלכה והלכך הוצרך למילף מג' לא תבשל והיינו דהוצרך רחמנא קרא השלישי כדי ללמוד דאפילו בחו"ל אסור בהנאה דאי מק"ו לא הוי ידעינן רק בארץ ישראל:

והשתא גם דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל עולה כהוגן דהוא נמי לשיטתו אזיל דפסק בפ"ז מה' נזירות הלכה ו' כר"א ור' עקיבא דאין הנזיר מגלח על רביעית דם והיינו משום דאין דנין ק"ו מהלכה והלכך לפי מה דס"ל להרמב"ם בעצמו כר"ע דחיה ועוף מד"ס וגם ס"ל דאין דנין ק"ו מהלכה ליתא לדידיה שום לימוד רק דרשת המדרש רבה דילפינן מכ"ש דבישול דכיון דאסרה תורה בישול כ"ש דאסרה תורה אכילה והנאה וכמו גבי בת דלא אסרה התורה בפירוש ואעפ"כ ידעינן דאסור מכח כ"ש (ומה שקשה לכאורה דא"כ מנ"ל דאיכא מלקות על אכילה דהא אין עונשין מן הדין וגבי בת הא אמר רבא דאתיא הנה הנה יבואר במק"א אי"ה]:

ובזה יתיישב נמי במה שלא הזכיר רבינו דאינו אסור אלא דרך בישול כיון דבאמת כל ג' קראי מיירי בבישול גרידא ואכילה נלמד מיניה במכ"ש מנ"ל דאינו חייב על אכילה רק דרך בישול וא"כ י"ל דרבינו סובר באמת דכבוש ומליחה נמי הוא מה"ת דהא אם נבלע ע"י כבוש ומליחה נמי איכא ק"ו זה דמה לבשל כאחד אסרה התורה כ"ש לאכול אותם כאחד ומה לי אם נבלע בתוכו ע"י בישול או דנבלע ע"י מליחה הרי אוכל בשר וחלב ביחד [וגם לפי שכ' הלח"מ דהרמב"ם נמי סמיך אדרשא דר"י דיליף מג' קראי ג"כ ניחא במה דלא הביא דאינו אסור אלא דרך בישול דהא באמת כבר תמה האור חדש (בפסחים דף מ"ז) דמנ"ל דאינו אסור אלא דרך בישול דילמא מבעיא ליה קרא להורות דאסור אפילו שלא כדרך אכילתו או שלא כדרך הנאתו אבל ה"ה דאפילו ע"י כבוש ומליחה נמי אסור ונ"ל דזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דהשמיט זה ומיהו טעמו של הטור והשו"ע יבואר לקמן בסמוך אי"ה]:

ואכן כל זה להרמב"ם אבל להטור והשו"ע דהביאו בפירוש לדברי ר"י דמפקינן מקראי דלא תבשל וגם כתבו דאינו אסור אלא דרך בישול ונ"ל דטעמם דאף דקי"ל כר"ע והג' גדי אינו מיותר מ"מ קרא דלא תבשל מ"מ מיותר הוא דהיה יכול הכתוב למכתב הג' מיעוטים הכל בקרא אחד וע"כ דלדרשה אתי ולענין קושיית האור חדש נ"ל באמת לומר דהם נמי סמכי אדרשה דאיסי דמפקינן מג"ש ומק"ו אך כיון דקי"ל דאין עונשין מן הדין וצריך קרא דלא תבשל הב' למילף מיניה על אכילה [ואף דעל ג"ש עונשין מ"מ גבי טרפה גופא ליכא מלקות לר"י הגלילי משום דהו"ל לאו הניתק לעשה וכמו שכתב התוס' (ביומא דף ל"ו ע"ב) בד"ה לאו] ומ"מ בקרא דלא תבשל לחוד ג"כ לא סגי דהא כתבו התוס' בר"פ איזהו נשך דדבר שנלמד מאם אינו ענין ליכא מלקות והלכך צריך לשניהם וכמו שכ' הרמב"ם בריש הלכות מאכלות אסורות דהא דאין עונשין מן הדין היינו בדבר שממקום אחר ליכא למילף אף לאיסור עשה אבל אם יש לימוד מאיזה מקום אחר אפי' לאיסור עשה תו ילפינן מק"ו אף לעונש דאל"כ ק"ו למ"ל דהא לאיסורא איכא לימוד ממקום אחר ע"ש וא"כ בנד"ד נמי כיון דנלמד איסורא מלא תבשל תו ידעינן מלקות על אכילה מג"ש דטרפה ומדכתיב בלשון לא תבשל ידעינן דאסור אפילו שלא כדרך אכילתו אכן כל זה באכילה דאיכא מלקות אבל על הנאה דליכא מלקות לא הוי צריך קרא דלא תבשל הג' דהא לענין איסור איכא למילף מערלה וא"כ כולי קרא דלא תבשל הג' אתי להורות דאינו אסור רק דרך בישול דעל שלא כדרך הנאתו ממילא ידעינן כיון דלא כתיב אכילה בגופיה וכמו דאמרינן בפסחים כ"ה) ושפיר כתבו הטור והשו"ע דאינו אסור אלא דרך בישול ומיושב קושיית האור חדש הנ"ל דעל שלא כדרך הנאתו ידעינן מק"ו דאיסי ועכ"פ מוכרח דהם ז"ל סבירא להו דדנין ק"ו מהלכה דאל"כ האיך ידעינן איסור הנאה בחו"ל:

והשתא דאתית להכי נבוא ליישב ד' הרמ"א בהג"ה בקטן שנעשה בר מצוה בשבת שהערנו לעיל דמאי אייריא דנקט שאסור לו לירד לפני התיבה בתוספת שבת דהא אפילו לעצמו אינו יכול להתפלל ולצאת בו ידי חובתו כיון דאז עדיין יום הוא והוא עדיין קטן ואף דתפלה מדרבנן מ"מ לא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד מדרבנן ואכן כעת יתיישב דברי הרמ"א היטיב ויש לומר דהרמ"א לשיטתו אזיל בזה דכ' ביו"ד בסי' פ"ז ג"כ דבשר בחלב אינו אסור מה"ת אלא דרך בישול וכבוש ומליחה אינו אלא מדרבנן ונ"מ דמותר בהנאה וקשה קושיית האור חדש הנ"ל דמנ"ל הא הא צריך קרא לשלא כדרך הנאתו וע"כ כמו שתרצנו דסמך אק"ו דאיסי וקרא השלישי מיותר לגמרי ולא אתי רק לאשמעינן שאינו אסור אלא דרך בישול [דלמלקות לא צריך קרא דהא על הנאה ליכא מלקות ואשלא כדרך הנאתו לא צריך קרא ואף דילפינן מערלה ובערלה אינו אסור אלא כדרך הנאתו מ"מ כיון דלא כתיב לשון אכילה בגופיה ממילא שמעינן דאסור אפילו שלא כדרך הנאתו וכמו דאמר אביי בפסחים כ"ה להדיא וא"כ ע"כ כל עיקר קרא דלא תבשל השלישי לא אתא רק להורות שאינו אסור באכילה ובהנאה אלא דרך בישול] וא"כ מוכרח מזה דקי"ל דדנין ק"ו מהלכה ועפ"ז מיושב היטיב דברי הרמ"א כיון דס"ל דדנין ק"ו מהלכה אין מקום לעיקר הקושיא דהנה הא דפשיטא להו להתוס' במגילה י"ט דתרתי דרבנן לא מפיק חד דרבנן יש לדחות לכאורה די"ל כמש"כ הר"ן ז"ל דמשו"ה אינו יכול הקטן להוציא לגדול בקריאת המגילה משום דמגילה דברי קבלה הוא ודברי קבלה כד"ת דמיא ולא אתי דרבנן ומפיק לגדול דחייב מדברי קבלה אבל לעולם דתרתי מדרבנן מפיק חד דרבנן. אך לכאורה י"ל דמ"מ יש להוכיח כן מהא דאינו מוציא גם לנשים מדתני סתמא דקטן אינו מוציא לאחרים ומשמע דאף לנשים אינו מוציא והרי הוכיחו התוס' ובפסחים מ"ג) דנשים אינן חייבות רק מדרבנן גרידא ולא מדברי קבלה דאף דאמרינן דנשים חייבות בקריאת המגילה שאף הן היו באותו הנס אינו אלא סברא מדרבנן והוכיחו זה מהא דצריך קרא דנשים חייבות באכילת מצה מהא דהוקש לאכילת חמץ ולא מפיק ליה דחייבות באכילת מצה מחמת הסברא דאף הן היו באותו הנס אלא וודאי דמשום זה לא היו חייבין רק מדרבנן וצריך הקישא לחייבן במצה מד"ת וכיון שכן שפיר הוכיחו התוס' דלא אתי תרתי מדרבנן ומפיק חד מדרבנן מהא דאינו מוציאין אפילו לנשים [ואף דאם נימא דמגילה ד"ק הוא קטן נמי חד מדרבנן הוא מ"מ נ"ל דלא דמי לאשה דאשה אף שבקריאת המגילה אינה חייבת רק מדרבנן מ"מ יש מצות שמחוייבת מה"ת כגון מצה ושמחה והקהל וגם כל מצוות שאין הזמן גרמא אבל קטן בכל מצות שבתורה אינו מחוייב רק מדרבנן מצד חינוך וא"כ קטן לגבי אשה מקרי תרתי מדרבנן דאף בקריאת המגילה עצמה שניהם הוי חד דרבנן מ"מ בשאר מצות גרע קטן מאשה ודו"ק]:

ואכן באמת יש לנו עוד תירוץ דלמה צריך קרא לחייב נשים במצה משום דאל"ה הוי ילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות דמה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות ותו אין לנו הכרח דסברא דאף הן היו באותו הנס הוא סברא דרבנן דשפיר י"ל דהוא סברא דאורייתא והא שצריך קרא לחייב נשים במצה היינו משום דאל"ה הוי ילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות ובטל הוכחת התוס' דתרתי מדרבנן לא מפיק חד מדרבנן:

אך דיש לדחות זה דא"א לומר דצריך קרא משום דהוי ילפינן מחג הסוכות דהא אמרינן (בסוכה כ"ח) דהא דנשים פטורות מסוכה בליל ט"ו הוא הלכה למ"מ וקי"ל דאין דנין מהלכה וא"כ בלא"ה א"א למילף מחג הסוכות וע"כ צ"ל הא דצריך קרא לחייב נשים במצה משום דסברא שאף היו באותו הנס הוא סברא דרבנן וא"כ שפיר קמה וגם נצבה ראיית התוס' על מקומה דתרתי דרבנן אינו יכול להוציא חד מדרבנן מהא דאינו יכול הקטן להוציא לנשים בקריאת המגילה:

ואמנם כל זה אי ס"ל דאין דנין ק"ו מהלכה אבל הרמ"א ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל ביו"ד סי' פ"ז דדנין ק"ו מהלכה וכמו שמוכח מהא שכתב דאינו אסור מה"ת אלא דרך בישול א"כ שפיר י"ל דתרתי מדרבנן מוציא חד דרבנן והא דקטן אינו מוציא לנשים היינו משום דנשים ג"כ חייבות בקריאת המגילה מד"ק מסברא דאף הן היו באותו הנס דהסברא היא סברא גמורה מה"ת והא דצריך קרא גבי מצה ולא יליף מאף הן היו באותו הנס היינו משום דאי לאו קרא הוי ילפינן מחג הסוכות ואף דהוי הלכה מ"מ הא הרמ"א לשיטתו אזיל וס"ל דדנין מהלכה ולכן להתפלל בעצמו בוודאי יכול אף מבעוד יום בתוס' שבת משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן אך דלאחרים אינו יכול להוציא דהא דאחד יכול להוציא לחבירו בק"ש ותפילה היינו מצד ערבות אבל קטן לאו בר ערבות ואף דמחוייב מדרבנן מצד חינוך מ"מ חיוב דערבות לא הטילו עליו והלכך לאחרים מ"מ אינו יכול להוציא:

ועל פי שאמרנו יתיישב לנו ג"כ מה שתמה הגאון מהרי"ב ז"ל שם בקדושין על מימרא דרב (ביומא דף כ"ח ע"ב) דקיים א"א כל התורה כולה וכו' דמאי אשמעינן רב בזה הא משנה ערוכה היא ונשאר בצ"ע ואכן לדרכינו י"ל דטובא אשמעינן בזה ואזיל לשיטתו בזה דהנה ראוי לחקור למאי נ"מ בזה אי קיים אברהם אבינו כל התורה כולה או לאו. ואמנם באמת נראה דנ"מ טובא לדינא דהנה המג"א בסי' רכ"ה ס"ק א' כתב בשם ספר אחד שמצוה לאדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה וכ"כ המהרש"ל ביש"ש בסו"פ מרובה ואמנם צריך לבאר דהיכן מצינו מקור לזה בש"ס והנה המהרש"ל בעצמו הביא ראיה גדולה לזה מהא דאמרינן (בקדושין ל"א) דרב יוסף מתחילה הוי עביד יומא טבא מאן דאמר ליה דהלכה כר"י ואחר ששמע להא דר"ח דגדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה אמר אדרבה מאן דאמר ליה דאין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן הרי דעשה סעודה לאחר שנתוודע לו דהוא מצווה ועושה דשכרו יותר גדול אם מקיים וא"כ כשנעשה בר מצוה דנעשה מכאן ואילך מצווה ועושה בוודאי ראוי לשמוח באותו היום ולעשות סעודה על מה שזכה להיות מהמצווים ועושים. ואמנם צריך להבין דמנ"ל לר' חנינא הא דגדול המצווה ועושה וצ"ל דר"ח למד זה מאברהם אבינו דקיים כל התורה כולה וכבר כתבנו לעיל דקיים אף קודם שמל וכדעת המזרחי ודלא כהמהרש"א] ותקשה למה לא מל מעצמו ג"כ מקודם כמו דקיים שאר המצוות וע"כ משום דידע ברוה"ק שעתיד הקב"ה לצוות לו על המילה ולכן המתין עד שציווה לו הקב"ה משום דגדול המצווה ועושה ומזה הוכיח ר' חנינא שפיר דגדול המצווה ועושה דאם איתא דשאינו מצווה ועושה שכרו יותר גדול א"כ לא מל עצמו מתחילה וא"כ נ"מ טובא לדינא בהא שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה דמזה אנו יודעין דגדול המצווה ועושה וא"כ ממילא צריך לעשות סעודה כשנעשה הנער בר מצוה:

ואמנם ע"ז קשה קושיית המהרש"א ז"ל דאם קיים כל התורה כולה היאך נשא להגר וע"כ צ"ל דס"ל כר"ש דיבמות דהנקבות של מצרי ואדומי ג"כ מותרות משום הק"ו. ואכן קשה דהא איכא פירכא על הק"ו מחלל של חייבי עשה וע"כ צ"ל דהמשנה דקיים א"א כל התורה אתיא כרבנן דפליגי עליה דראב"י דס"ל דאין חלל מחייבי עשה וא"כ לדידן דקי"ל כראב"י דהא ידוע דהלכה כראב"י בכל דוכתא דמשנת ראב"י קב ונקי א"א לומר דקיים אברהם אבינו כל התורה דא"כ היאך נשא להגר דהא לראב"י איכא פירכא על ק"ו וא"כ מוכרח לומר דהך משנה דלא כהלכתא וא"כ אינו מוכרח דגדול המצווה וכו' וממילא אינו מוכרח דצריך לעשות סעודה כשנעשה הקטן בר מצוה ואמנם כל זה לרב אשי דס"ל דראב"י ס"ל דיש חלל מחייבי עשה ור"ש ורבנן פליגי בזה אבל לרב לשיטתו דס"ל דאף ראב"י ס"ל דאין חלל מחייבי עשה וא"כ ליכא פירכא על הק"ו וע"כ דטעם דרבנן הוא משום דאין דנין מהלכה שפיר י"ל דהלכה כמשנה זו דקיים והא שנשא להגר הוא משום דקי"ל כר"ש דדנין ק"ו מהלכה וזהו דקמ"ל רב דקיים כל התורה כולה כלומר דרב בא לאשמעינן דהמשנה הוא כהלכתא ונ"מ לענין סעודת בר מצוה ונמצא דהך דינא אי צריך לעשות סעודה או לא תליא אי דנין ק"ו מהלכה או לא. ולפי מה שכ' לעיל בשם הגמ' (דעירובין י"ג) דר' נהוראי הוא ר"מ יש הוכחה רבתי ממקום אחר דס"ל לכה"פ דדנין היקש מהלכה והוא מהא דתניא במכות י"א ספר שתפרו בפשתן פליגי בה ר"י ור"מ חד אומר כשר וחד אומר פסול למ"ד פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין הלמ"מ לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין ואידך וכו' ומבואר שם דפליגי אי דנין היקשא מהלכה ועי' בס' מלא הרועים במה שנסתפק למ"ד דכשר אי מטעם דע"ז ליכא הקישא או מטעם דאין דנין היקש מהלכה ועכ"פ מ"ד דפוסל ס"ל בוודאי דדנין היקשא מהלכה. והנה אף דכאן לא נסתיים מאן הוא המכשיר ומאן הוא הפוסל מ"מ ממשנה דפ"ק (דמגילה דף ט') תסתיים דר"מ הוא הפוסל דהא תנן התם דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון וכו' ואמרינן בגמ' הא לתופרו בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין והיינו כדעת הפוסל גם בס"ת ואי אמרת דר"י הוא הפוסל וע"כ מתני' ר"י הוא וזה א"א לומר דהא ר"י סובר בברייתא דאף ספרים אינן נכתבות אלא אשורית וגם בס"ת לא התירו רק יונית משום מעשה דתלמי המלך ובמתני' אומר בהדיא להיפך דכל הספרים נכתבים בכל לשון וא"כ מוכח דמתני' הוא בר פלוגתא דר"י ומן הסתם בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ בכל דוכתא וא"כ מוכח דר"מ הוא דפוסל וכן העלה מר אחי הגאון זצ"ל בספרו ראשית בכורים (דף כ"ג ע"ב) דע"כ מתני' ר"מ היא ור"מ הוא הפוסל רק שכתב ליישב גם הסוגיא דמכות דלא אמר תסתיים היינו אליבא דרב דבתפילין גופא לא ס"ל דנאמרה הלכה לתופרן בגידין אבל לדידן דקי"ל דאיכא הלכה בתפילין ע"כ דר"מ ס"ל דדנין מהלכה והא ליכא למימר דדווקא היקש דעדיף מג"ש דנין דהא ליתא דהא רש"י כתב הטעם (בשבת קל"ב) דלא נתנה תורה שבעל פה להדרש בי"ג מידות וכיון דחזינן דר"מ לא ס"ל האי כללא לענין היקש ה"ה לג"ש וק"ו וזה דלא כדעת בעל מלא הרועים:

ולפי מה שכתבנו נעמוד על המכוון בסוגיא דמכות הנ"ל דגרסינן התם ספר תורה שתפרו בפשתן פליגי בה ר"י ור"מ אי דנין היקשא מתפילין ואח"כ אמר דאמר רב דחזינא ליה לתפילי דבי חביבי דתפירי בכיתנא דלכאורה היא סתירה לכל דברי הפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה הנזכר שם מתחילה דפליגי בס"ת שתפח בחוטי פשתן אי ילפינן מתפילין אי לא ומשמע להדיא דבתפילין פש דבעינן לתופרן בגידין דווקא ורב אמר דתפילין גופא נמי כשר בפשתן וא"כ במאי פליגי ר"מ ור"י ועיין בספר ראשית בכורים שם מש"כ לתרץ בזה ואכן לפי הנ"ל י"ל דלרב היה קשה דכיון דמן המשנה דמגילה הנ"ל מוכח דר"מ הוא הפוסל וכמו שכתבנו לעיל וע"כ דר"מ ס"ל דדנין היקשא מהלכה ור"י ס"ל דאין דנין וא"כ מ"נ תקשה עליה דרב דס"ל ג"כ דדנין ק"ו מהלכה והיינו כר' מאיר ותקשה דהא אמרינן ובעירובין דף מ"ו) דר"מ ור"י הלכה כר"י וא"כ הו"ל לפסוק דאין דנין ויהיה מוכרח מזה דרב ל"ל להני כללי דעירובין הנ"ל וע"ז בא מסדר הגמרא ואמר דמכאן אין ראיה דפליג על הכלל ובא לדחות דע"כ לא פליגי כדאמרת אי ילפינן מתפילין או לא דהרי חזינא לתפילין דבי בר חביבי דתפירי בכתנא הרי דבתפילין עצמו כשר בפשתן וא"כ ע"כ דפליגי בפלוגתא אחריתי והיינו משום דמס' ס"ת שהיה לראשונים ז"ל [ונדפס זה מקרוב בספר כרמי שומרון] איתא באמת דבס"ת עצמה נאמרה הלכה למ"מ דצריך לתופרה בגידין וא"כ י"ל דר"מ ור"י פליגי בזה גופא אי איכא הלכה בס"ת או לא וא"כ אפילו אם נימא דר"י הוא המכשיר ור"מ הוא הפוסל מ"מ י"ל דדנין מהלכה והא שמכשיר באמת היינו משום דליכא שום הילכתא לא בתפילין ולא בס"ת ושפיר י"ל דקיים א"א כל התורה ודו"ק. ועוד דמעתה אין תסתיים מהמשנה דאם נימא דר"מ הוא הפוסל בס"ת ומכשיר בתפילין ע"כ צ"ל דהמשנה תנא אחריתי הוא דפוסל בשניהם ואם נימא דר"מ הוא המכשיר ונמצא דהכשיר בשניהם בוודאי י"ל דהמשנה כר"מ והא דאמר לתופרן בגידין זה וזה שוין ר"ל להיפך דכמו דתפילין כשר בפשתן ה"נ בס"ת:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה