אור ברסלב

בנין שלמה חלק א· רבי שלמה הכהן מווילנה

סימן מח

סימן מז

ראיתי לחקור חקירה חדשה דהא דקי"ל דכל המצות אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן כגון בלולב וד' מיניו שאם הפכו ונטלו לא יצא וכמו דאיתא בפ' לולב הגזול (דף מ"א) ובפרק לולב וערבה (דף מ"ה ע"ב) אי דווקא שהפכו מלמעלה למטה אבל אם זקוף דווקא וראשו למעלה אבל אם שני ראשין שווין לא יצא והנה מצאתי להדיא בהגהות מהרל"ח בסי' תר"ל שכ' להדיא כסברא הראשונה שכתבתי לענין סוכה דהנה הטור ז"ל שם כתב דיש מדקדקין כשעושין דופן מקנים להעמידן דרך גדילתן וכמו גבי לולב וכו' ומסיים ע"ז הטור וא"צ כיון שהדפנות כשרין מכל דבר ע"כ וכוונתו דאף דאינו מעמיד דרך גדילתו מ"מ לא גרע מאם עשה הדופן מדבר שאינו גידולו מן הארץ כלל וכתב ע"ז בהגהות מהרל"ח ואין להקשות לאותן המדקדקין הא הסכך לא הוי דרך גדילתו [וכוונתו דהא בסכך שפיר בעינן דבר שגידולו מן הארץ ולא שייך שם סברת הטור שכתב לענין דפנות הסוכה] די"ל דהא שמונח לרוחב שפיר הוי דרך גדילתו דגם לפעמים הוא גדל כך רק כשמעמידים צד התחתון למעלה לא הוי דרך גדילתן עכ"ל הגהות מהרל"ח ז"ל הרי דכ' להדיא בפשיטות דמה שמונח לרוחב שפיר מקרי דרך גדילתו וא"כ ה"ה לענין לולב אמנם לא הביא ראיה לסברא זו [ועוד דלדבריו זכינו לדין דאם מעמיד הקנים מלמעלה למטה באמת ומסכך בהן פסול באמת וזו לא שמענו ובאמת יש לתמוה על האחרונים ז"ל שלא הזכירו מזה דבר אי בעינן דרך גדילתו בקנים שמסכך בהן הסוכה או לא ולקמן נדבר בזה אי"ה ונברר דגבי סוכה לא שייך זה כלל ודלא כהגהות מהרל"ח ז"ל] ולע"ד יש להביא ראיה ברורה לזה מהא דתניא (בר"ה דף כ"ז ע"ב) דהפכו לשופר ותקע בו לא יצא ואמר רב פפא עלה לא תימא דהפכיה ככיתונא אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב מ"ט כדרב מתנה דכתיב והעברת דרך העברתו בעינן ומשמע דרב פפא לא בא אלא להוסיף דאפילו קיצר את הרחב והרחיב את הקצר נמי פסול דגם בכה"ג לא מקרי דרך העברתו אבל מ"מ משמע דגם בהפכיה ככיתונא ג"כ אין פסולו רק משום דרב מתנא דבעינן דרך העברתו ולכאורה הא בהפכיה ככיתונא בלא"ה פסול משום דלא הוי דרך גדילתו ולמה צריך לקרא דוהעברת דכתיב גבי שופר תיפוק לי דהא בכל המצות בעינן דרך גדילתו ואף דיש לדחות דר"פ נמי הכי קאמר דלא תימא דהפכיה ככיתונא הוא דפסיל משום דאינו דרך גדילתו אלא אפילו אם קיצר את הרחב דתופסו דרך גדילתו רק דשינה אותו מדרך גדילתו ג"כ פסול משום דכתיב והעברת גבי שופר ומשמע דבעינן שיהיה השופר עומד בצורתו הראשונה כמו שהאיל מעבירו בראשו בחיים וכמו שפרש"י אבל מ"מ פשטא דלישנא דר"פ לא משמע הכי דא"כ הו"ל להש"ס להזכיר מהא דסוכה דבכל המצות כולן אינו יוצא אלא אם תופס כדרך גדילתו אלא וודאי דשלא כדרך גדילתו לא מקרי רק אם מהפך ראשו למטה ועיקרו למעלה אבל זולת זה לא מקרי שנא כדרך גדילתו ועוד ראיה מהא דכ' בשו"ע סי' תקפ"ה סעיף ב' דצריך שיהפוך השופר למעלה שנאמר עלה אלהים בתרועה והוא מד' הרוקח והמהרי"ל ולכאורה למאי צריך לרמז דעלה אלהים בתרועה ומשמע דאינו אלא סמך ורמז לכתחילה ולכאורה כיון דבעינן דרך גדילתו אף בדיעבד לא יצא אם לא יהפוך ראש השופר למעלה דהא אינו תופסו דרך גדילתו וא"ל דבשופר הנטילה בעצמה אינה מצוה רק התקיעה ולא שיך בזה דרך גדילתו דזה לא שייך רק במצוה דהנטילה בעצמה היא המצוה בעינן שיטול כדרך גדילתו משא"כ בשופר דהא ליתא דגבי שופר נמי מצוותו בנטילה דהא מפקינן מקרא דר"ה (דף ל"ד) דצריך להעבירו ביד ואם הניחו ע"ג שום דבר ותקע לא יצא כמו שפי' שם התוס' ד"ה לעברו ביד וא"כ הרי דחזינן דגבי שופר גם כן מצותו בנטילה וא"כ פשוט דבעינן נמי ביה דרך גדילתו ולמה צריך לקרא דוהעברת וביותר קשה מה שאמרו שם (בר"ה דף ל"ד) דקרא והעברת מיותר לגמרי והוא לא בא רק לדרשא דרב מתנה דבעינן דרך העברתו ולפי הנ"ל קשה דגם לזה לא אצטריך דלא גרע משאר מצוות דבעינן דרך גדילתו אלא וודאי דמה שאוחזו בשווה או שקיצר את הרחב או דהפכיה ככיתונא הכל מקרי דרך גדילתו ושפיר הוצרך לקרא דהעברת ועכ"פ זכינו לדין לפי מה שכתבנו דעכ"פ אם אחז השופר מלמטה למעלה שלא כדרך גדילתו לא יצא אפילו אם תקע בצד הקצר ותמיהני שלא הוזכר דין זה בשום מקום וצ"ע. וכעת נחזור לעיקר הדין שהתחלנו לבאר גבי לולב דנראה לכאורה דאם אחזו לצדדין נמי יצא וכסברת מהרל"ח הנ"ל כעת ראיתי דליתא דהא עיקר הלימוד דמיניה נפקא לן דבעינן דרך גדילתו ילפינן בסוכה (דף מ"ה ע"ב) מדכתיב עצי שיטים עומדים א"כ אדרבא עיקר הלימוד משמע דלאפוקי שלא יניח הקרשים לרוחבן דבעינן עומדים דווקא דאלו שלא יהפוך הקרשים מלמטה למעלה אינו נכלל בהמיעוט כ"כ דהא אם מעמידן איפכא נמי עומדים קרינן ביה אלא דמשמע להו לחז"ל דעומדים משמע כדרך גדילתו דווקא אבל עכ"פ לרחבן וודאי ממעטינן הרי דלרחבן נמי מקרי שלא כדרך גדילתן ודלא כסברת מהרל"ח הנ"ל ואף שרש"י ז"ל פירש שם בסוכה דרך גדילתן התחתון למטה והעליון למעלה אין לדייק מלשונו ז"ל דלרוחבן כשר אלא י"ל דלרבותא קאמר דאפילו הן עומדין מ"מ כיון דמעמידין שלא כדרך גדילתן לא קרינן בהן עומדים] ולענין הקושיא שהקשה מסכך נ"ל דבלא"ה לא קשה מידי דלא שייך דרך גדילתו אלא בדבר שדרך מצוותו הוא דרך עמידה כמו בדופן סוכה או בקרשי המשכן ע"ז באה הצווי שיהיו עומדין דרך גדילתן או בלולב ובד' מיניו דדרכן לתפוש כדרך שגדילין מלמעלה למטה ולכן בעינן דרך גדילתו דווקא אבל בסכך דע"כ צריך להניח דרך שכיבה ולעולם לא משכחת בהם דרך גדילתו ממש דהא העצים גדולן דרך עמידה והוא מניחן דרך שכיבה והלכך לא בעינן דרך גדילתן כלל ואף אם יהפוך לעצי הסכך מלמטה למעלה ומסכך בהן נמי לית לן בה וראיה ברורה למה שכתבתי מהא דאמרינן בסוכה (דף י"ד ע"ב) דאם הפך לנסרים שיש בהם ד' על צידיהן וסיכך בהן פסולים משום דנעשו כשפודין של מתכות הרי דווקא בנסרים שיש בהם ד' פסולים משום דהן עצמן סכך פסול הוי אבל בנסרים שאין בהם ד' משמע דמותר לסכך אפילו הפכן על צידיהן והגם שיש לדחות ראיה זו בקל ודו"ק מ"מ הסברא נראה לי אמת מצד עצמו ולכן בלולב דבעינן דרך גדילתו י"ל באמת דגם בתפש הלולב ברחבו נמי לא יצא ועדיין הדבר צל"ע:

ודע דנראה מלשון רש"י בסוכה שם שכתב כל המצות כגון קרשי המשכן והעמודים ולולב והדס וערבה והשמיט אתרוג וכן שם בסוכה מ"ב גבי הא דאמר אביי כשהפכו פירש"י כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן עכ"ל ולא פירש כשהפכו לאתרוג משמע להדיא דסבירא ליה לרש"י ז"ל דבאתרוג לא בעינן כלל דרך גדילתו והטעם י"ל משום דאתרוג כשתולה באילן תלי ראשו למטה ועוקצו למעלה והלכך גם כשהופכו הוי דרך גדילתן וסברא זו הזכיר המג"א בסי' תרנ"א ס"ק ז' וז"ל ראשיהן למעלה ועקריהן למטה ואע"ג דאתרוג תלוי באילן ועוקצו למעלה מ"מ אקרי דרך גדילתו עוקצו למטה עכ"ל וא"כ י"ל דרש"י ס"ל באמת כן כיון שעוקצו למעלה כשגדל באילן גם כשהופכו מקרי דרך גדילתו אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהל' לולב הלכה ו' משמע להדיא דבעינן בכל הד' מינין דרך גדילתו וכן משמע מד' ש"פ ולכן תמיהני על האחרונים שלא העירו מד' רש"י ז"ל הנ"ל וצ"ע:

עוד ראיתי לחקור הא דנהגינן לאחוז רק הלולב בשעת נטילה וההדס והערבה אין אוחזין בידים כלל רק שהם ניטלין ע"י אחיזת הלולב מחמת דהן אגודים בלולב והא לכאורה נראה דצריך לאחוז כל הד' מינים ביד דהא כתיב ולקחתם על כל אחד ואחד דהך ולקחתם קאי אכוליה ונהי דבעינן אגודה דילפינן מג"ש או משום זה אלי ואנוהו וכן קי"ל להלכה מ"מ אחיזה בוודאי בעינן לבד האגודה [ובפרט לרבנן דמן התורה א"צ אגוד כלל דוודאי צריך אחיזה כל מין ומין בפני עצמו ואין לומר דהא ניטלין ע"י הלולב ושפיר מקרי לקיחה דהא קי"ל דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה דהא אפילו כרך סודר ואחז בו הלולב יצא. דהא ליתא דהא כתבו התוס' שם דדוקא אם עשאו לסודר כמו בית יד דלא שייך לפסול משום חציצה אבל אם כרך הסודר סביב הלולב או דכרך הסודר סביב היד ואחז בו הלולב לא יצא משום דהוי חציצה וא"כ הכא נמי לא גרע מחציצה דהא אינו אוחז להדס וערבה כלל וגם אין שייך לומר דהלולב נעשה בית יד להדס וערבה דאין הלולב טפל להדס וערבה אדרבה ההדס וערבה טפלים לו ואין לומר דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דרבה דס"ל טעמא דחציצה שם לענין האגודה אבל לרבא בלא"ה כשר דהא ס"ל כל להנאותו אינו חוצץ [וכן עלה באמת ע"ד הב"י בסי' תרנ"א לומר כן ד' התוס' וגם לשון הטור ז"ל נמי נוטה לדעת זו וכמש"כ הב"י שם דהא ליתא דהתוס' ביומא בפ' הוציאו לו כתבו בהדיא אליבא דרבא כן וכן הביא הב"י ד' התוס' אלו והוצרך לדחוק בד' הטור דיהיה מסכים ג"כ לדעת התוס' [אך לשונו שם תמוה מש"כ שם בתחילה וסתם בית יד להנאותו הוא וזה תמוה דהא רוצה לומר דלרבא כשר אפילו לא עשאו בית יד ובזה לא שייך להנאותו ולכן דבריו צלע"ג] וצ"ל דזה לא מקרי להנאותו וא"כ בנידן דידן נמי דכוותי' ורציתי לומר דאפשר דהטעם הוא משום כיון דמחוברים באגודה כגופי' הוא וכן אמרינן להדיא הך סברא גבי אזוב דמספקו בחוט משום כיון דחברו כגופיה הוא אכן יש לדחות דאפשר דהש"ס לא אמר רק לדחות דמשם אין ראיה לרבא ולדיחוי בעלמא אמרינן כן אבל למסקנא דהלכה כרבא אינן מוכרחים לסברא זו ולפיכך נראה לי דהדבר ראוי שבשעת נטילת לולב צריך לאחוז גם ההדס וערבה בידו ומיהו אף שההדס מונח באגודה של לולב כמו שנוהגין לקלוע כמין קליעה מעלי הלולב ומניחין בו ההדס ואינו אוחז ההדס בידו ממש דהקליעה מפסיק מ"מ זה אין קפידא דהא קי"ל דכל להנאותו אינו חוצץ וזה וודאי לנאותו הוא אך מ"מ צריך לאחוז מיהת הקליעה בידו כנ"ל:

ואגב דאיירי בדין נטילת לולב ראיתי לחקור ולהסתפק באם לא קנה עדיין הלולב וד' מיניו במשיכה או בהגבהה ורק בעת שנטל הלולב ומיניו ביו"ט לשם מצות לולב נתכוין שיקנה בהגבהה זו וגם יצא בו מצות נטילה אי יוצא בזה אי לא ועיקר הספק בזה אי בעינן דיהי' שלו קודם שיצא בו או דילמא דאמרינן דגיטו וידו באין כאחת ונ"מ בזה לדינא דאם נימא דאינו יוצא בהגבהה הראשונה ידי מצות נטילה משום דנתכוין לשם קניה א"כ יצטרך להניח אותם מידו ולחזור וליטול אותם לשם מצוה דבזה שמונחים בידו אינו יכול לצאת בהם כיון דבעת הנטילה עדיין לא היה שלו ולא יצא בהם בעת שבאו לידו ממילא גם אח"כ אינו יוצא בהם דעיקר המצוה הוא הנטילה לידו דכתיב ולקחתם וכן שמעתי מפי מר אחי הגאון זצ"ל ששמע מאת הגאון האמיתי הצדיק מו"ה ישראל סאלאנטער זצ"ל שאמר דנראה לו דאם אחד נוטל לולב ומיניו קודם עמוד השחר והיה מונח בידו עד לאחר הנץ החמה לא יצא יד"ח עד שיניח אותם מידו ויחזור ויטול אותם לאחר הנץ החמה דעיקר המצוה הוא הנטילה ובעת הנטילה עדיין לא היה זמן חיובא כן שמעתי מפי מר אחי ז"ל וא"כ בנד"ד אם נימא דלא אמרינן דגיטו וידו באין כאחת והגבהה ראשונה אינה עולה לכאן ולכאן ממילא יהיה מחוייב להניח מידו ולחזור וליטול אותם והנה לכאורה אין להביא ראיה מהא דמצינו בסוכה (דף מ"א ע"ב) גבי ר"ג ור"י ור"א בן עזריה דנתן לר"י במתנה ונטלו ר"י ויצא בו ולא הוזכר דזכה בו ר"י מתחלה קודם שנטל לצאת בו דזה אין ראיה דחדא י"ל דזה לא הוצרך הש"ס להזכיר דממילא ידעינן דכיון דבעינן שיהא שלו ממילא שמעינן שזכה בו ר"י מקודם ועוד י"ל דזהו נכלל בלשון הגמ' דאמר דנתנו לר"י במתנה ולשון דנתנו במתנה משמע דהקנה לו לשם מתנה ואפשר שזיכה לו הלולב ע"י ר"א בן עזריה וכן כשנטל ר"א בן עזריה הלולב זיכה לו ר"ג מקודם ע"י ר"י:

ומיהו קצת יש להביא ראיה דשפיר יוצא בהגבהה אחת מהא דמקשינן בסוכה (דף מ"ב) על הא דאמר אביי דלא שנו אלא שלא יצא בו ומקשינן הא מדאגבהיה נפק ביה ולא משני דלא קנה עדיין להלולב במשיכה עד עכשיו בעת שהוציאו לרה"ר וממילא עדיין לא יצא בו. אלא וודאי דאמרינן דהגבהה זו עולה לכאן ולכאן. ושוב אחר החיפוש בספרים מצאתי בביכורי יעקב סי' תרנ"ב להגאון בעל ערוך לנר זצ"ל שהעיר ג"כ בספק הזה בנטל קודם עה"ש ועדיין הוא בידו אחר עה"ש אם יוצא והביא ג"כ ראיה מה דהקשה הגמ' מדאגבהיה נפק ביה ולא משני שהגביה קודם עה"ש וע"ש שרצה להביא עוד ראיה מדברי הטור בסי' תרנ"א וחזר ודחה זה ובסוף הספר בס' תוס' ביכורים שלו רצה להביא ג"כ ראיה מהא דמתנה ע"מ להחזיר וחזר ודחה די"ל דהקנין וזה שיוצא בו באין כאחד ע"ש והנה לפי מה שדחה מהא דמתנה ע"מ להחזיר די"ל דבאין כאחד א"כ עדיין פשוט מהא חדא דלא בעינן נטילה אחרת אחר הקנין ואכן לפי מה שכ' לעיל ליכא למפשט מיניה מידי אך מקושיית הגמ' דמדאגבהיה נפק ביה שפיר איכא למפשט לענין הספק שכתבתי אך מה שהביא הגאון הנ"ל ראיה מזה לענין ספיקו בנטל קודם עה"ש במאי דלא משני שהגביהו קודם עה"ש תמהני דוודאי לא מצי לתרץ כן דאם הוציא קודם עה"ש בוודאי לא היה אומר ר"י דפטור מחטאת דהא עיקר טעמו של ר"י הוא משום דזמנו בהול וטרוד בדבר מצוה וזהו לא שייך רק בהוציא בזמן חיובא אבל בהוציא קודם עה"ש דאז אינו טרוד כלל ופשוט דחייב חטאת ולא מקרי הוציא ברשות וזה נ"ל פשוט. ואולי דכוונת הגאון הנ"ל דלשני דהגביהו קודם עה"ש והוציאו אחר עה"ש דההוצאה היה בזמן חיובא ומשו"ה פטור מחטאת דבעת ההנחה ברה"ר היה טרוד בדבר מצוה אבל א"כ היה כוונתו בוודאי י"ל דזה דוחק הוי להש"ס לפרש כן. ולכן טפי ניחא ליה להש"ס לתרץ בפשיטות דמיירי כשהפכו ובאמת שהגאון הנ"ל כתב בעצמו דיש לדחות הראיה שהרי בלא"ה משני שפיר וגם מה שהביא ראיה שם מהש"ס דיומא (דף מ"ט ע"א) מהא דאמרינן שם ולקח והביא בעינן והא ליכא ע"ש. ופשוט דכוונת הגאון הנ"ל להביא ראיה מזה דהא חזינן דמה שחפן חבירו ונתן לתוך חפניו של הכה"ג לא נחשב ללקיחה אצל הכה"ג כיון שלא חפן בעצמו ורק דמבעיא לן דאפשר דולקח לא קאי אכה"ג רק ולקח הלוקח מי שהוא וישים בחפניו של הכה"ג והדר נעייל הכה"ג מבית לפרוכת דעל הכה"ג אינו מוטל רק שיביא מלא חפניו או דילמא ולקח והביא בעינן שהלוקח יביא וכיון דהבאה הוא בכה"ג גם הלקיחה צריך להיות בכה"ג וכן פירשו התוס' שם להדיא להאבעיא דרב פפא ע"ש [ונ"ל דמה שעלה לרב פפא להסתפק דולקח לא קאי אכה"ג ואף דכל הפרשה נאמר באהרן וכתיב עליה חוקה היינו משום דכתיב מתחילה ושחט את פר החטאת אשר לו וקי"ל להלכה דשחיטת פרו כשרה בזר וכמו דס"ל לר"י שם (דף מ"ג ע"ב) וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסולי המוקדשין הלכה ב' וז"ל וכן פר כה"ג של יוהכ"פ אע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר עכ"ל א"כ השחיטה בכה"ג אינו אלא למצוה והלכך מבעיא ליה לר"פ דאפשר דהלקיחה נמי כשר בדיעבד בזר דהא קרא דולקח אקרא דלקמיה קאי וכיון דהתם כשר בזר ה"נ הלקיחה כשר בזר או דילמא כיון דכתיב ולקח והביא איתקש לקיחה להבאה והבאה הא מעכב בכה"ג כן נ"ל פירוש האיבעיא שם וע"ד שפי' התוס' שם ואכן רש"י ז"ל נראה שמפרש בע"א וכמו שיבואר בסמוך] ולכן הוציא מזה הגאון הנ"ל שם בתוס' ביכורים דאף אם נתן חבירו הלולב לתוך ידו והיה ידו פתוח לא יצא מצוות נטילה דלקיחה לא מקרי רק אם נוטל בעצמו וכמו התם דלא מקרי לקיחה מה שנותן חבירו לתוך חפניו ואמנם קשה לי דא"כ אמאי לא מבעיא ליה נמי אלקיחת המחתה דאם היו ידיו פשוטות ונתן חבירו המחתה של גחלים לתוך ידיו כמו דמבעיא ליה בחפינה ובשלמא לפרש"י שם דנראה דמפרש דזה לא מבעיא ליה כלל אם הולקח קאי אכה"ג או דכשר באחר דבזה אין ספק כלל דוודאי כל הפרשה קאי על אהרן ורק דמבעיא ליה דאפשר ולקח לא קאי רק על המחתה של הגחלים אבל בקטורת לא בעינן לקיחה כלל רק שיביא מלא חפניו קטורת לפנים ואכן ק"ק לפרש"י דלמאי הוצרך לומר חפן חבירו והלא אפילו אם לא חפן כלל רק דנתן קטורת בתוך מלא חפניו או אפילו נתן קוף לתוך חפניו של הכה"ג נמי יהיה כשר כיון דלא הוזכר לקיחה גבי הקטורת וצ"ע] כן משמע להדיא מלשון רש"י שם ד"ה או דילמא והלכך במחתה של הגחלים דוודאי בעינן לקיחה ליכא למבעיא כלל דוודאי צ"ל בכה"ג עצמו אבל לדעת התוס' קשה ולכן לולא דברי הגאון הנ"ל היה נ"ל לומר דאין ראיה מהתם כלל די"ל דיש חילוק בין היכא דכתיב לקיחה סתם ולא הוזכר במה יקח ובין היכא דהוזכר בכתוב אופן הלקיחה דדווקא גבי חפינה דהוזכר שילקח בחפניו וגם נאמר ע"ז הלמ"מ דצריך חפינה דווקא ותדע דהא קי"ל דחופן וחוזר וחופן וזה לא מצינו בכתוב כלל וע"כ דהלמ"מ הוא והלכך מה שחופן חבירו ונותן לתוך חפניו לא מקיים מצות לקיחה כלל דהא ע"ז נאמרה הלמ"מ דהך לקיחה היינו חפינה אבל היכא דכתיבה בתורה לקיחה סתם כמו במצות ד' מינים וכן בלקיחה דמחתה וכן בלקיחה דאגודת איזוב י"ל דכל חד וחד יתפרש לפי עניינו דגבי לקיחה דמחתה בוודאי עיקר המכוון שיביא המחתה למבית לפרוכת אבל הלקיחה בעצמה אינו מהמצוה כלל והלכך י"ל דאין נ"מ היאך באה לידו וכן באגודת איזוב עיקר המצוה הוא הטבילה אבל בד' מינים דעיקר המצוה הוא הלקיחה י"ל דהמכוון בלקיחה זו שיגביהם, ממקומם שהיו מונחים מתחילה והיינו דאמרינן דמדאגבהיה יצא בו אלמא דעיקר הלקיחה הוא היינו הגבהה אבל אין נ"מ כלל באיזה אופן בא לידו ותדע דהא לא הוזכר כלל בכתוב שיהיה הלקיחה ביד ועכ"פ מלקיחה דחפינה אין ראיה כלל ולכן דין זה עדיין צל"ע להלכה. ומיהו לענין הדין שנסתפקנו לעיל אם הגביהו ע"מ לזכות בו בהגבהה זו אם יוצא בזה ידי מצות נטילה נמי או דצריך שיטלנו מידו ויחזור ויקחנו לשם מצות נטילה ולא אמרינן דגיטו וידו באין כאחת עי' בש"ך חו"מ סי' ר"ב סק"א ודו"ק]. נ"ל להביא ראיה קצת מלשון הפיוט שיסד ר"א הקליר זצ"ל בפיוט של ברכת מגן של יום שני של סוכות שיסד שם קיחתם בדמים יכשרו לשם איום ראויים להנטל בזה ראשון יום. והנה לשון קיחתם בדמים אין לו הבנה לפום רהיטא דאטו אם ניתן לו במתנה לא יצא בתמיהה והא אפילו במתנה ע"מ להחזיר יצא ונראה דאתא לאשמעינן דין חדש דאם קנה אתרוג מיד חבירו אינו יוצא רק אם נתן דמים בתחילה דכיון דמעות קונות מה"ת ורק דחז"ל תקנו משיכה דווקא והלכך לענין מצוה של תורה לא מהני משיכה לחוד ובעינן נמי קנין מעות דאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא וכן הביא בשע"ת באמת משם כמה תשובות האחרונים וכן נמצא תח"י העתקה משו"ת אחת של הגאון בעל שאג"א ז"ל שהעלה ג"כ דאינו יוצא ידי אתרוג עד שיתן דמים בתחילה משום כיון דקי"ל כר"י דד"ת מעות קונות צריך קנין של תורה דווקא וא"כ י"ל דלזה נמי כיון הפייטן ר"א הקליר הנ"ל. ולפי מש"כ התוס' בחגיגה (דף י"ז) והרא"ש, בפ' אין עומדין דר"א הקציר הוא ראב"ש בוודאי דא"ש במאי דאמר קיחתם בדמים משום דס"ל כאבוה כר"ש דס"ל בב"מ (דף מ"ז) דדבר תורה מעות קונות [ור' ור"ל פליגי אליבא דרבנן ואכן קשה דמ"מ הו"ל להזכיר דבעינן נמי קנין משיכה או ה גבהה וע"כ צ"ל דכיון דצריך בלא"ה להגביה וליטול הלולב ביו"ט לשם מצוה ממילא קונה בזה האתרוג ג"כ דהגבהה זו עולה לכאן ולכאן וכנ"ל [ומכל מקום יש לדחות די"ל דקנין משיכה או הגבהה ממילא ידעינן דצריך]:

ועוד יש להביא ראיה קצת מהש"ס דסוכה (דף מ"ג ע"ב) דאמרינן דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אבל אגבהיה והדר אגבהיה לשם ערבה לית לן בה ע"ש ולא הוזכר שצריך להניח מידו ולחזור וליטלה לשם מצות נטילת ערבה ומשמע דמה שחוזר ומגביה אותה לשם מצות ערבה יוצא בזה ידי נטילת ערבה ואף שכבר מונח בידו מתחילה וה"ה לנד"ד ופוק חזי מה עמא דבר כשנותנין הלולב ביו"ט ראשון במתנה ע"מ להחזיר שבלקיחה זו יוצאין יד"ח גם למצות נטילת לולב ואין מצריכין נטילה אחרת לשם מצות נטילת לולב והנלע"ד כתבתי בעז"ה:

תוכן העניינים

בנין שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה